חבל על דאבדין

היה לי נורא עצוב כששמעתי שרונה רמון נפטרה. אני חיבבתי אותה. הערכתי אותה במיוחד על האופן שבו הצליחה לשמור על פרטיותה למרות שהייתה נגישה ואדיבה כלפי התקשורת. ואפילו יותר מזה הערכתי אותה על שלמיטב ידיעתי אף פעם לא התלוננה בפומבי ואף פעם לא הרגישה צורך להטיף מוסר, להתריע על התבהמות החברה הישראלית או להגיד שמירי רגב איכסה. זה מנוגד לגמרי לנוהל, שהרי כמעט כל מי שמניחים בפניו מיקרופון מרגיש חובה לעצמו להעיר הערות כאלה בתור תרומה לציבור, שאם לא כן ייחשב לפחדן או לאומר הן (או, גרוע מזה, לקרנף). אבל אני דווקא לא חושבת שהיא הייתה משהו מכל אלה. היא הייתה קצת מהדור הישן (למרות גילה הצעיר יחסית), הדור שהאמין שתלונות והתרעות לא מקדמות כלום. והיא עבדה קשה כדי לשפר את מה שנראה לה חשוב, בלי לחלק ציונים. ולכן הערכתי אותה.

ועצוב לי שלפעמים כשדיברה, קולה רעד קצת, ושעל אף חיוכה התדיר, נותרו עיניה עצובות.

יהי זכרה ברוך.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “חבל על דאבדין

  1. אשה גבורה, אצילית וענווה, אכפתית, שתרמה תרומה נפלאה לעם ישראל בכלל
    ולדור העתיד בפרט. כל כך מצער שהיא אינה עוד עימנו.

    Liked by 1 person

  2. לא יכולתי שלא לחשוב, שאם הייתה מרשה לעצמה להיות חלשה יותר וממורמרת יותר, ומוציאה את הכאב שלה החוצה – אולי לא הייתה לוקה במחלה. כשלא נותנים לנפש להתבטא – הגוף מתבטא.

    אהבתי

    • ממה ששמעתי, היא דווקא כן הייתה מודעת לכעס שלה ואף טיפלה בו (צפיתי למשל בשידור חוזר של ריאיון שהיא נתנה בזמנו ליורם יובל, והם דיברו על זה שם). אלא שעיבוד מועיל של כעס ואבל לא צריך לדעתי לכלול הטפות מוסר בתקשורת, ולא בטוח שהטפות מסוג זה מוסיפות לבריאות. אני אסירת תודה לה על שלא עסקה בזה בפומבי.

      אהבתי

  3. ובגלל היותה כזו יש קונצנסוז מלא לגבי שיעור הקומה שלה.
    היא ראויה לכל ההערכה והסופרלטיבים. בגלל שלא נדחפה " לקדמת הבמה" נתנה מקום למשפחתה וליקיריה ונגעה לכולנו בלב.
    יהי זכרה ברוך!

    אהבתי

סגור לתגובות.