אני ישֵנים

זה כבר הפוסט השלישי ברציפות שמוקדש לענייני 'חבל על דאבדין'. אולי צדקה מניפה כשכתבה בפוסט שלה על צרות שבאות בצרורות משולשים.

על עמוס עוז כתבתי כבר הרבה פעמים. את כתיבתו אני אוהבת יותר מכתיבתם של כל הסופרים הישראלים האחרים. וזאת למרות שחזרתי וכתבתי לא פעם שאני מתחברת יותר לכתיבה של נשים – ולמרות העובדה שהוא לא היה אישה. אני באמת חושבת שהוא היה קוסם במילים, למרות שהיה מודע מאוד גם לחולשתן – ושידע להביע באמצעותן תחושות מאוד עמוקות.

אהבתי את רוב ספריו, גם אם לא את כולם. קשה לי מאוד לדרג איזה ספר יותר ואיזה פחות. אולי – אולי – את אותו הים קצת יותר מאחרים: ספר משונה במקצת, שלא זכה להצלחה אדירה, ושבנוי קטעים-קטעים של פרוזה לירית ענוגה וחודרת-לב, המספרת סיפור מאוד אנושי. כמו רבים אחרים מסיפוריו: מאוד אנושיים, לא פעם חומלים.

אני זוכרת שפעם ביקשתי מתלמידיי, במבחן סוף השנה, להוסיף סימני פיסוק בטקסט נתון. בחרתי לצורך כך בפרק קטן מתוך אותו הים, שאותו קיצרתי ושיניתי קצת כדי שיתאים לסַד הבחינה, והסרתי מתוכו את סימני הפיסוק. הטקסט ההוא תיאר את אַלְבֶּר, האלמן המזדקן וחשוך-הנכדים, המנסה להרדים את שני נכדיה הקטנים של ידידתו בֶּטִין ("עוצם את עיניו ושומר", עמ' 171).

באמצע הבחינה שמעתי פתאום התלחשות בין שתי תלמידות, וכשגערתי בהן על כך (בכל זאת, טוהר בחינות וכו'), נשאו שתיהן את מבטן מתוך שאלון הבחינה, ואחת מהן אמרה, כשעיניה כמעט לחות: 'אבל זה קטע כל כך יפה'. ואני חשבתי איך שפר מזלו של עמוס עוז, שאנשים מתרשמים מיפי כתיבתו אפילו כשהם נבחנים עליה.

את עמוס עוז ציטטתי כבר המון פעמים, פה ושם. הפעם בחרתי שני קטעים קצרים מתוך אותו הים. הסיבה לבחירתי היא, בין היתר, שלמרות שהוא לא היה אישה, הוא ידע לתת לנשים לדבר מתוך כתיבתו.

בקטע הראשון מספרת בטין הנ"ל לאלבר הנ"ל על נכדיה הנ"ל:

"כל שבת מביאים לי את הנכדים, אחת טָלֶה / אחד גדי, אחת קוראת לי טַתה טִי אחד אוהב / למרוט אותי. בליל שבת ישנים תמיד אתי / משני צדדיי במיטתי. אני שומרת על שניהם / מחלום רע ומִקָרָה, והם שניהם שומרים אותי / מבדידותי וממותי" (עמ' 164).

והקטע השני הוא מונולוג של נדיה, אשתו המתה של אלבר, שבדרכו המוזרה של הספר הזה, גם לה יש מה להגיד על עלילתו:

זאת אני

"עכשיו אני. אני הייתי נדיה ועכשיו / לא רוח לא גלגול לא רפָאות. כעת / אני נשימות השינה של בני על מצע / הקש אני תרדמת האישה שראשה נח / על כתפו אני גם תנומת בעלי שצנח / לישון על ספת הסלון אני חלום כלתי / שמצחה על דלפק המלון אני רפרוף / וילון שהים מרעיד בחלון. זאת אני. / אני ישֵנים." (עמ' 158).

גם עמוס עוז ישֵנים עכשיו. תהא מנוחתו נכונה, ויהא זכרו ברוך, מאוד מאוד.

23 מחשבות על “אני ישֵנים

  1. את הספר הזה לא קראתי וגרמת לי לרצות לקרוא אותו. קראתי ספרים אחרים שלו ומאד אהבתי אותם. ורגש אותי לקרוא את התגובה של הבנות הנבחנות. מקסים.

    Liked by 1 person

  2. כנראה שהבנות הנבחנות למדו את הדבר הנכון עבורן אם קטע ספרותי הצליח לרגש אותן תוך כדי בחינה.

    מוזר איך מוות של אדם כמוהו משאיר תחושת של חור ושל אבדן, למרות שלא היתה היכרות אישית והוא לא היה חלק מהיומיום.

    אהבתי

    • זאת הייתה כיתה של מבוגרים, כלומר א/נשים בסביבות גיל 30 או 40, רובם בעלי משפחות והורים לילדים. אני לא לימדתי אותם ספרות אלא לשון, ורק בחרתי בקטע הזה כי הוא דיבר אליי. מסתבר שהוא דיבר גם אליהם: היה בו משהו כל כך אנושי, כל כך אמיתי, מוכר, מובן לכל אדם. נורא שמחתי כששתי התלמידות האלה הגיבו כפי שהגיבו, אפילו סלחתי להן על הפטפטת.

      אהבתי

  3. כתבת מאד יפה. קשה להתאבל לבד על אישיות מרוחקת ועזרת בזה הרבה
    חשה כך גם לגבי שדות. צריך לפרסם יצירתו הנדירה ביופיה במימון המונים.
    אהבתי מאד את סיפור על אהבה וחושך. הסרט – זה ממש לא זה
    אחפש את אותו הים. באמת מרגשת ההתרגשות של הבנות מהטקסט באמצע הבחינה. זה נדיר, וגם אומר על הבחירה שלך

    אהבתי

    • לא ראיתי את הסרט. לפעמים, כשמאוד אוהבים ספר מסוים, עדיף להישאר איתו בלי לראות פרשנות של סרטים.
      תודה.

      אהבתי

      • האמת שרציתי לראות בסרט את המקומות המצוינים שם.( רק בשביל זה אני רואה הסרטים ע"פ הספרים. למשל נאפולי בחברה הגאונה) נחלאות. בית עגנון. ועוד אבל חוץ מחושך לא רואים בסרט הזה כלום ועוד הכניסו פוליטיקה
        מעצבן

        אהבתי

  4. גם אני אהבתי מאוד את עמוס עוז. קראתי רבים מספריו, וביחוד התחברתי למנוחה נכונה שקראתי בגיל העשרה, ולסיפור על אהבה וחושך, שקראתי לפני מספר שנים ופשוט לא יכולתי לעזוב אותו.
    דווקא את הספר שהזכרת אני חושבת שלא קראתי. את צודקת בזה שהוא ידע להביע קול נשי בכתיבתו, אולי זה חלק מהקסם והעומק של כתיבתו, שתשאר כמורשת של תקופה.

    אהבתי

    • אם אני זוכרת נכון, 'מנוחה נכונה' זה על חיי הקיבוץ? וכך גם 'מקום אחר'. נדמה לי שאני זוכרת שהיו הרבה נקודות דמיון בין שני הספרים האלה, ואהבתי מאוד את שניהם.

      'סיפור של אהבה וחושך' הסביר לי הרבה דברים בכתיבה של עמוס עוז. הוא איכשהו קשור להרבה דברים אחרים שהוא כתב, בעיקר 'מיכאל שלי' ו'פנתר במרתף'.

      'אותו הים' נשאר קצת בצל, כי היה מאוד מוזר ושונה מכל ספר אחר. הוא אפילו לא ממש פרוזה. אני חושבת שעוז נהנה להשתעשע בכתיבה המיוחדת שלו, ובשלב שבו כתב אותו כבר היה יכול להרשות לעצמו ספר שלא כולם יתחברו אליו.

      אהבתי

  5. ישנם כמה סופרים עבריים – דווקא הבכירים והמפורסמים ביניהם – שנדמה לי שהתאהבו בשפתם המצוחצחת. כן, גם עמוס עוז, גם מאיר שלו, גם א.ב. יהושע. מרוב להטוטי לשון וצחצוחי מילים אני מוצא עצמי מתייגע – ואף מניח ספריהם בצד. הספרים הישנים שלהם, שהיו לגמרי "בון-טון" ברגע כתיבתם ("מיכאל שלי", "המאהב"), שהיה כיף לקרוא אותם, פינו מקומם לספרים עבי-כרס ומייגעים. "המנהרה", האחרון של יהושע, הוא אחד הבודדים שהצלחתי לצלוח בשנים האחרונות. אהבתי הרבה יותר את ספריו המוקדמים של יהושע, כולל הסיפורים הקצרים, מאשר את ספריו המאוחרים. יהושע הפך, לטעמי, לטרחן זקן.
    דווקא "הדבר היה ככה", הקליל בספרי מאיר שלו – הוא גם האהוב עלי מכולם וגם אחד הבודדים מספריו שקראתי עד תומו.
    אינני בא להתווכח עם גדולתו של עמוס עוז. קטונתי. אני רק אומר, שמרוב עצים כבר לא ראיתי את היער. מרוב עברית משובחת וגיבובי מילים רבות-הוד – איבדתי את סבלנותי. אבל, אולי, זה רק אני.

    עכשיו, כשהוא נפטר, דיברנו בינינו – אישתי ואנוכי – על עמוס עוז.
    אישתי דיברה על החותם שהשאיר ועל תרומתו. שאלתי אותה, כמה מספריו היא אכן קראה בפועל. היא לא היתה בטוחה, ידעה לנקוב בשמם של "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך". I REST MY CASE.

    אהבתי

    • על ענייני טעם אין טעם להתווכח, ולכן לא אנסה. את א.ב. יהושע אני כמעט לא מכירה, אבל מן השניים האחרים שהזכרת קראתי יותר, בעיקר משל עמוס עוז, ולא מצאתי אצלם הצטחצחות במילים. 'סיפור של אהבה וחושך' הוא אולי עב-הכרס היחידי שעוז כתב. כל השאר הם באורך ממוצע, ולא פעם אף פחות מזה. יש לו גם קובצי סיפורים, שבהם כל סיפור (לא ארוך במיוחד) עומד בפני עצמו. ולא פלא שאשתך זכרה בעיקר אותו ואת 'מיכאל שלי' – נראה לי שאלה באמת ספריו המפורסמים ביותר.

      אהבתי

  6. אבידה גדולה לתרבות שלנו לכתו של עמוס עוז,לא קראתי את כל ספריו,חלק התחלתי ולא התחברתי ,חלק קראתי ופחות נהניתי אבל יש ספר אחד שלו שעומד מעל כולם לדעתי והוא סיפור על אהבה וחושך שרק בגינו היה צריך לקבל את כל הפרסים שטרם קיבל על כתיבה איכותית.מעבר לזה שלפחות לפי איך שהתראיין כסמכות רוחנית היה מענטש.וזה משהו שקצת חסר כאן

    אהבתי

    • אני מניחה שאתה רומז לפרס נובל, ואני חוששת שהוא לא היה מקבל אותו גם לו היה נשאר בחיים. פרסים כאלה היום ניתנים (לצערי) לא רק על איכות הכתיבה, אלא גם על המסר החברתי-פוליטי שלה, שנראה לי די מוכתב מראש. עמוס עוז לא התאים לנישה הזאת: היה לו מסר מורכב מדי בשבילם, מסר שאומנם מבין את הפלסטינים, אבל מבין לא פחות גם את הישראלים, וזה לא מתקבל היטב בחוגים מסוימים. חבל.

      אהבתי

      • אני מוצא את תגובתך זו מעניינת במיוחד.
        להשקפתך, למרות שעוז היה שמאלני לגמרי, בדיעותיו ובמיצובו הפוליטי המעשי במר"צ, למרות ההספדים מצד מנהיגי הציבור הערבי מצד אחד ומצד הוותיקן מצד שני – למרות כל זאת, עדיין איננו שמאלני מספיק עבור חברי וועדת פרס נובל והעומדים מאחוריהם.
        כל אדם ומסקנותיו האישיות. המסקנה האישית שלי היא, שאין לנו מה לנסות למצוא חן. בלאו הכי – לא יאהבו אותנו. מוטב נתרכז בביצוע של מה שטוב לנו – לא במה שאולי ימצא חן בעיני העולם.

        אהבתי

        • עוז היה שייך לשמאל הציוני. גם כשגילה הבנה לזכויות הפלסטינים ולסבלותיהם, הוא לא הפסיק לגלות הבנה לצד הישראלי/יהודי. יותר משהיה נביא זועם (ויש מי שנוטים לתארו כך עכשיו),
          הוא היה נביא חומל – והחמלה שלו הייתה כלפי כולם, ולא רק כלפי אחד הצדדים. בעיני רבים, הגישה הזאת לא מספיק פרוגרסיבית. היא בוודאי לא חדשנית ואופנתית.

          מסכימה שאין טעם לנסות למצוא חן: זה לא באמת חשוב.

          אהבתי

  7. "אותו הים" הוא הספר האהוב עלי שלו, ובין האהובים עלי בכלל.
    אני לא זוכרת את הציטוט המדוייק, אבל יש שם דיאלוג מהמם בינו לבין פקידת הקבלה במלון בשלוש לפנות בוקר.
    "ראית פעם פנים משתקפים בכפית? צורה כזאת יש אחרי חצות לכל המין האנושי"
    (סליחה על החירות שנטלתי בשליפה מהזיכרון, אין לי עותק משלי…)

    זה ספר מדהים, ואף פעם לא מצאתי מי שיסכים איתי על זה. יש לו יצירות נהדרות אחרות שגונבות ממנו את הפוקוס.

    אהבתי

  8. אוף, כתבתי תגובה שלמה והאינטרנט האיטי לעייפה כאן בדרום אפריקה העיף אותי. הפעם אעתיק את הכתוב לפני שאשלח…..
    אוהבת מאד את עמוס עוז וקראתי כמה וכמה מספריו, כמובן "מיכאל שלי" והאהוב עלי ביותר היה "מנוחה נכונה"…דווקא את "אותו הים" לא יצא לי לקרוא. אולי בזכותך אקרא אותו בקרוב……….את "לאור התכלת העזה" לא ממש הצלחתי לקרוא, ואת "סיפור על אהבה וחושך" התחלתי והפסקתי….אולי אחזור אליו.

    אהבתי

    • את 'מנוחה נכונה' גם אני אהבתי מאוד. זה אחד משני הספרים שעוסקים בחיי הקיבוץ (השני הוא 'מקום אחר') ואני די מתבלבלת ביניהם, אבל זוכרת שאהבתי את שניהם.
      וברוכה המגיבה מדרום אפריקה (: וורדפרס די איטי בעצמו (תוכנה כבדה, או משהו כזה), ובשילוב עם אינטרנט איטי זה יכול להיות די מכה.

      Liked by 1 person

  9. פינגבק: לא כל כך מהר | בלוגיעדה

סגור לתגובות.