עץ התפוז.
מה יש בו שמזכיר לי כך את ילדותי.
העלווה הירוקה על רקע תְּכוֹל שמֵי חורף.
כְּתום הפרי
נחבא וגם נגלֶה.
בושם הפריחה שיתענן סביב סביב.
רעש עסקנות הציפורים
מכל העבָרים.
מה יש בו שמזכיר לי כך את ילדותי.
הכול מזכיר לי כך את ילדותי.
האבודה.
שלא תשוב.
בלוגיעדה
עוד בלוג של עדה ק.
היא אכן לא תשוב, אבל האם אבודה, אם עץ התפוז מזכיר לך אותה?
ואהבתי את עסקנות הציפורים. מיד דמיינתי לי את העיסקאות (הפוליטיות? ברוח הזמן) שהן רוקחות שם בנפנוף כנפיים וציוצים.
אהבתיLiked by 1 person
אסוציאציה מקורית 🙂
אהבתיאהבתי
עץ תפוז היה נפוץ גם בילדות שלי, ואפילו נכלל בסמל העיר שגדלתי בה. פריחת ההדרים – אחד הריחות האהובים עלי.
אהבתי את התמונה העולה מהשיר, ואת הערגה שבו, על אף שאני לא מרגישה כך בעצמי לגבי עץ תפוז, וגם לא לגבי הילדות.
אהבתיאהבתי
וכשאני קוראת את תגובתך, אני מתבוננת בתמונת הדקל/התמר (:
אהבתיאהבתי
עץ התפוז.
מה יש בו שמזכיר לי כך את ילדותי.
העלווה הירוקה על רקע תְּכוֹל שמֵי חורף.
כְּתום הפרי
נחבא וגם נגלֶה.
בושם הפריחה שיתענן סביב סביב.
רעש עסקנות הציפורים
מכל העבָרים.
איזה יופי 😊 שיר רענן וחורפי וריחני כל כך….
הכתום הנגלה וגם נחבא …סוג של זכרון שנגלה וגם נחבא אולי? והכתום…גם נקרא לי כ"תום" הילדות שהוא בעיקר אבד. הילדות עדיין בתוכך, עדה. ברגש שהזכרון מעלה בך. אבל באמת התום כבר אבד ולא ישוב. מי שגדל באזור השרון התרגל להיות מוקף בפרדסים ובניחוחם. ובציוצי הציפורים שקיננו בהם. בכלל עץ תפוז זה משהו כל כך ארצישראלי…לפחות כך היה בילדותנו.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שהזיכרונות קשורים גם בעובדה שהיו עצי תפוז בחצר בית ילדותי. ואכן עצים ארצישראליים, רק שלמיטב הבנתי הם דורשים הרבה מים, ולכן הולכים ונעלמים בשנים האחרונות.
אהבתיLiked by 1 person
ריח ההדרים בהחלט מזכיר את הילדות. גבול של החצר של הורי והמושב לידנו היה כולו פרדסים.
עד היום קשה לי לקנות תפוזים, כי הורגלתי להושיט יד ולקטוף. גם בחצר של הורי צמח עץ תפוזים ובכל זאת בפרדס העצים היו מפתים יותר.
אט, אט עוד ועוד דברים מזכירים לנו את הילדות. ככל שאנו מתרחקים ממנה נולד בנו הצורך להתרפק עליה.
אהבתיאהבתי
גם בחצר של בית ילדותי היו תפוזים. וכן, מסכימה עם המשפט האחרון.
אהבתיאהבתי
תאור מאד יפה של התפוזיות. וכבר לפני הדגישו את הפרי הנגלה והנסתר ואת הצפרים העסקניות. לפעמים גם דבורים עסקניות. הילדות שלי הייתה ללא עצי תפוז, אבל אני יכולה להבין את הרגש שהעץ והפרי הזה מביאים.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שגדלת בין אורנים?. להם יש יתרון אחד: הרוח שנושבת בין המחטים שלהם, יש לה קול כל כך מיוחד. גם הוא מעורר זיכרונות.
אהבתיאהבתי
אהממממ.
כיום, יש לנו בחצר עץ תפוזים, עץ קלמנטינות, עץ לימון, ושני עצי פקאן.
לפני מספר לילות, בשעה אחת ושלושים לאחר חצות, החלה ציפור אחת (אני חושד, שזו היתה מָיינָה) לעסוק בעסקיה בקול כה חזק ורם – שנאלצתי לקום ולסגור את החלון. במשך היום יש גם המיית יונים, קרקור עורבים ועורבנים, וצוָוחוֹת דרָרוֹת (אותם תוכים ירוקים, שמקפידים לאכול את אגוזי הפקאן).
יחד עם זאת, אני כ"כ מתגעגע לילדותי ולנעורָי – שלא ישובו, כמו אלו שלך…
אהבתיאהבתי
אחת וחצי בלילה! אוי ואבוי, זה הרבה אחרי שעת השינה של כל בעלי הכנף, נראה לי.
אהבתיאהבתי
התנשמת, האוח, הכוס – הן יחלקו עלייך…
אבל בעיקרון – את צודקת. לציפורים יש לוח זמנים משלהן. הן פורשות לשינה עם חשיכה – אבל הן גם משכימות קום. בשעה חמש בבוקר – עדיין חשיכה מוחלטת בימים אלו – הן כבר מנהלות שיחות קדחתניות. אבל כל זה במסגרת סוג של "רעש רקע". המיינה הזו לא היתה רעש רקע. היא היתה רעש חזק מאד, שחודר לאזניים ולמוח. זאת, למרות שהמיינה היא ציפור מוזיקלית, באופן יחסי.
בכלל, ארצנו לא משופעת בציפורי שיר. למרבה הצער, רוב הקולות והרעשים שהציפורים בארץ מנפיקות – הם קולות צורמים.
אהבתיאהבתי
צודק בעניין ציפורי הלילה, לא חשבתי עליהן.
אם במקרה יוצא לך להיות ער בשעה שציפורים משכימות, זה שווה הקשבה. הן מתחילות מאוד בשקט, ולאט לאט זה מתפשט סביב סביב. יפהפה.
מה שמזכיר לי את היצירה 'אורני רומא' של רספיגי, שבסוף הפרק השלישי שלה יש הקלטה של זמיר, כך קראתי. בקישור הבא, בדקה 15:00:
אהבתיאהבתי
אני חושב שחוויות חושניות חזקות – ריחות, צלילים, צבעים וכו'- שולחות אותנו פעמים רבות בחזרה אל הילדות, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא האופן העז והבלתי אמצעי שבו נחווים החיים. זה מזכיר קצת את הפרק הראשון המפורסם של הספר "בסתיו ימי הביניים", שעוסק במהלכם העז של החיים.
אהבתיאהבתי
והתגובה שלך שלחה אותי אל גוגל, כדי לברר על איזה ספר מדובר. מפורסם או לא, מימיי לא שמעתי עליו. אבל אני מתנחמת בעובדה שגיליתי שהוא זמין לקריאה באינטרנט, ב'כותר'.
אהבתיאהבתי
הכי אהבתי את בושם הפריחה שהתענן, איזה דימוי יפה
גם ילדותי היתה נהדרת, אבל היא בתוכי ואני נושאת אותה עימי והיא שנותנת לי כוחות. מאחלת לכל ילד
אהבתיאהבתי
זה כיף שאת יכולה לשאת אותך עימך ושהיא נותנת לך כוחות. אשרייך.
אהבתיאהבתי
תפוזים היו גם אצלי ניחוח ילדות, היום עם כל שפע הפירות נראה שסר חינם מעט…
אהבתיאהבתי
זה נכון, הם פרי יחסית צנוע (הם והתפוחים). וגם מגדלים אותם פחות בארץ ממה שגידלו פעם.
אהבתיאהבתי
לא זוכרת עצים ופֵּרות מהילדות , אך לפתע נזכרת בפרחי הוינקה שאמי ז"ל שתלה בחצר שלנו ( אז היה לנו בית חד קומתי -דו משפחתי) והשיר שלך יפה
אהבתיאהבתי
גם אמא שלי שתלה וינקה! פעם פעם, בבלוג הישן, כתבתי משהו קטן שאני לא מצליחה למצוא עכשיו, אבל זה הלך בערך כך:
פתאום בחלומי
פרחי הווינקה של אמי
עודם פורחים בערוגה
שכבר מזמן אינה.
אהבתיאהבתי
זכרתי שכבר דברנו פעם שתינו על פרחי הוינקה ( והצטערתי שאינני יכולה להוסיף כאן תמונה ) פרחים עדינים
אהבתיLiked by 1 person
יפהפה. אני מאוד מתחברת לגעגועים לילדות הכרוכים ביופי הטבע. אני עוד הספקתי לטייל בפרדסים, שכבר מזמן אינם. במקומם כמובן קמו בניינים ושכונות…
אהבתיאהבתי
תודה, אור. אני חושבת שהתברר שגידול הדרים אינו רווחי, בגלל ההשקיה הרבה והיקרה שהם זקוקים לה בחבל הארץ המתייבש שלנו. אבל אני עוד זוכרת שנים שבהן תפוזים היו סימן ההיכר של ישראל.
אהבתיאהבתי
אכן כבר אינני מריח יותר ריח הדרים באוויר כאשר אני יורד מהרי ירושלים לשפלה. ומהילדות שלי אני זוכר את הפרסומת שהתנגנה ברדיו: "התפוזים התפוזים טובים באלף אחוזים מן הזהב שמחפשים אותו לשווא".
אך עדיין ההדרים מככבים בשירי ילדים.
אהבתיאהבתי
זוכרת את הפרסומת 🙂 תודה על הסרטון.
בתיכון לקחו אותנו פעם לעזור בקטיף תפוזים באזור השרון. נדמה לי שזה היה חלק מן השירות הלאומי שלנו, אולי מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים. אני טיפסתי על סולם כזה כמו בסרטון 🙂
אהבתיאהבתי