על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

37 מחשבות על “על הדריכה הזהירה

  1. ראיתי פרומו בערוץ "כאן" שהמגישה החדשה (?) של החדשות מתחייבת לא להביע את דעתה אלא רק להגישן.
    לדעתי צריך לאמץ את זה בכל הערוצים. אף אחד לא מבקש את דעתם של קרייני החדשות וטוב יעשו אם ישמרו את דעתם לעצמם. יחסכו מעצמם ומהציבור את כל הבאז שמתלווה לכל אמירה מסכנה.
    אולי לאחר או אפילו תוך כדי הציור, צלמי אותו או הציבי מול המראה ותראי מה אינו תואם את הציפיות שלך.
    אני מוצאת שקל לי יותר לראות את הטעון תיקון באופן הזה.
    חוץ מזה אם לא תנסי לא תדעי. הרבה יותר נחמד לצייר משהו שמאתגר ולהצליח, אפילו לאחר דם יזע ודמעות, הסיפוק הוא עצום דווקא כשהולך קשה יותר .

    אהבתי

    • את מן הסתם מתכוונת לדוריה למפל. נראה אם היא תעמוד בזה (:
      העניין הוא שבטלוויזיה, בעיקר בתוכניות מסוג זו של אושרת קוטלר, מדובר ב*הגשת* חדשות יותר מאשר בקריינות בלבד, ולכן זה די רגיל שהמגיש (שלמיטב ידיעתי מעורב גם בעריכה) גם מוסיף איזו הערה אישית. אלא שבמרוצת השנים התוספות האלה נעשו יותר חופשיות, ולפעמים הן קצת יוצאות משליטה. לדעתי צריך כאן טעם טוב ואיפוק יותר משצריך צנזורה, אבל יש מי שאינם מאמינים בזה.

      לפעמים באמצע תהליך הציור אני קמה ומסתכלת מרחוק, או מזווית אחרת.
      אשר להצלחה ולסיפוק – ראה נראה 🙂

      אהבתי

  2. עדה, אני מסכימה איתך על "המילים". אבל בואי נפרק. מה רע בחיה? אני מכירה חיות שהן פי אלף יותר אנושיות מכמה אנשים שאני גם מכירה. חבל על שהצמידו את שתי המילים הללו לזוג המבטא רוע.
    וחוצמזה כן עולה על דעתי שאמנם מילים שנאמרות יוצרות תדר מסויים (ויכול להיות תדר קשה ביותר) אבל אפשר לתקן ולהגיד אחריהן עוד מילים עם תדרים מנוגדים. אין דבר שאי אפשר לתקן. לתפיסתי.

    אהבתי

    • יש מי שיגידו שהחיות עולות על בני אדם בכל המובנים – אבל, למרבה הצער, לא לזה התכוונה אושרת קוטלר. בביטוי הזה שהיא השמיעה משתמשים בדרך כלל בשביל מחוללי הפשעים המחרידים ביותר, ואני בטוחה שהיא יודעת זאת.

      מסכימה אתך שאפשר לתקן. אגב, קוטלר ניסתה לתקן בעצמה, אם כי לא בכישרון רב. הצרה היא שצריך שתהיה לצד ה'נפגע' מן המילים נכונות להקשיב לתיקונן – וזה בדרך כלל לא קורה. להפך, אני חושבת שעצם השימוש בשפה כזאת מכבה את הנכונות להקשבה – שהיא מלכתחילה חלשה למדי אצלנו. לכן אני רואה בזה עניין הרבה יותר מהותי מסתם פגיעה בנימוס.

      אהבתי

  3. אני כמוך, עדה, מתייחסת הרבה משקל ומשמעות למילים, ובניגוד לאיריס כאן מעלי, לא באמת בטוחה שהכל ניתן לתיקון. הרבה ניתן לתיקון אם זה נעשה בכוונה כנה …אבל תמיד נותר מאחור איזה רמץ, איזה רבב…ועדעף לחשוב לפני שפולטים משהו. בטח בטלוויזיה. בטח מגישת חדשות שזה עניין רציני ולא איזו תכנית סאטירה (שבהן אני כנראה מאפשרת יותר חופש לפלוט שטויות , למרות שגם בחלקן אני מרגישה לעיתים אי נוחות מה).
    אבל כמוך אני גם דוגלת בזכותם של הבריות (זכותן?) לפלוט את אשר על ליבם…בלי שיולרמו ויתקפו וייסקלו באבנים (גם מילוליות) בכיכר העיר (או בפייסבוק)

    אהבתי

    • זה נכון שנשאר משקע מסוים שממנו קשה להיפטר, גם אחרי שמתנצלים ומכים על חטא, ואפילו אחרי שההתנצלות מתקבלת. נדמה לי שזה בעיקר נכון בין אנשים שאינם מאוד קרובים זה לזה – כי מי שבאמת קרובים, מצליחים איכשהו למצוא איזו דרך (לא בהכרח מילולית) לגשר ולמחוק את העלבון.

      אבל היום אנשים רבים מעריכים את ה'אותנטיות' הרבה יותר מאשר את הזהירות. זה נראה להם יותר אמיץ ואמין, בעוד שהזהירות נתפסת כהתנחמדות פחדנית. זו לא מערכת הערכים שלי, אבל זה מה שמקובל על רבים. כשאני משייכת פוסטים כאלה לקטגוריה 'נימוסים והליכות', אני עושה את זה בהתרסה מסוימת כלפי מי שהעירו לי כמה פעמים בעבר שאני מייחסת יותר חשיבות לצורה מאשר לתוכן. כי אני טוענת: זה לא רק הצורה, זה לא רק נימוסים. זה בפירוש התוכן.

      Liked by 1 person

  4. גם אני לא ראיתי את האירוע בזמן אמת , ולמעשה גם אחר כך לא. אני רק קוראת את הקריאות בעדה ונגדה.
    כמוך, אני חושבת שאלה מילים שלא היה ראוי לומר אותן ושצריך להשתמש בהן בזהירות רבה. אפשר לתאר התנהגות בלי לתת לה שמות תואר.
    מצד שני, ההתנפלות עליה עברה כל גבול הגיוני….
    עוד מעט גם זה יעבור.

    אהבתי

  5. כן, חיפשתי (לא יותר מידי כי אני לא אוהבת את ההגשה שלה) ושביעות עצמית זו ההגדרה הנכונה
    היא סיפרה שיש לה תואר מתקדם בפילוסופיה, וככזו מאכזב לשמוע אותה מדברת בנחרצות, שלא לדבר בהכללות ובכלל מי שאל אותה לדעתה
    מה שעוד יותר מאכזב בה זה שהיא ושכמותה חושבים שיש להם הכוח לשנות דיעות. םילטסופית אלק :-\
    מה שכתב אחר כך מרענן ויפה ומתואר יפה ואני כבר 'רואה' בעיני רוחי את הסלפי. מה שלא דחוף כבר לראות את התמונה עצמה כי זה כמו לראות סרט ולהתאכזב אחרי שקראת כבר הספר 🙂

    אהבתי

    • לא בטוח שהבנתי את התגובה האלמונית הזאת, אבל בהנחה שכן:
      איך (והאם) קודמה אהבת האמת על ידי כך שאושרת קוטלר לא נשמרה במילותיה?

      אהבתי

  6. כן, חיפשתי (לא יותר מידי כי אני לא אוהבת את ההגשה שלה) ושביעות עצמית זו ההגדרה הנכונה
    היא סיפרה שיש לה תואר מתקדם בפילוסופיה, וככזו מאכזב לשמוע אותה מדברת בנחרצות, שלא לדבר בהכללות ובכלל מי שאל אותה לדעתה
    מה שעוד יותר מאכזב בה זה שהיא ושכמותה חושבים שיש להם הכוח לשנות דיעות. פילוסופית אלק :-\
    ועל מה שאמרה אני כל כך כועסת שלא יכולה להרחיב עליו את הדיבור שמא אכשל כמוה.
    מה שכתב אחר כך מרענן ויפה ומתואר יפה ואני כבר 'רואה' בעיני רוחי את הסלפי. מה שלא דחוף כבר לראות את התמונה עצמה כי זה כמו לראות סרט ולהתאכזב אחרי שקראת כבר הספר 🙂

    אהבתי

  7. התמונה מקסימה, ואת צודקת שבמיוחד לוכדים את הלב הילדה הקטנה המתפוצצת מרוב חיוכים, והבן הקטן לידה, שמביט בה, היחיד מכל החבורה שעיניו אינן פונות ל'מצלמת' הסנדל, אלא לילדה הזוהרת הזו. אני צופה לו גדולות. ואשר לאושרת קוטלר: אני מסכימה איתך שמילים חשובות לא פחות ממעשים. התגובה המוגזמת נובעת מכך שבישראל 2019 לעיתונאים ומגישי חדשות מייחסים חשיבות רבה מאוד, יותר מאי פעם בהיסטוריה, וכך למשל רבים מהם מוצאים את עצמם במסלול ישיר לכנסת, כמו אורי אורבך ז"ל, שלי יחימוביץ, עופר שלח, יאיר לפיד וכעת מיקי חיימוביץ, ועוד הרשימה ארוכה. זה הפך להיות מרוץ של אנשים מוכרים, ומי אם לא מגישי החדשות מוכרים לנו. לפיכך גם לדעתי ההחמרה בתגובות כלפיהם, כאילו אושרת היא לפחות נבחרת ציבור, אם לא כעת, אז בעתיד.

    אהבתי

    • לא חשבתי על הפן הזה, של העתיד הפוליטי, אבל אולי באמת גם הוא מסביר משהו. אבל בעיקר מטריד שיש כאן איזו תפיסה שאם מישהו, לא חשוב מי, אומר משהו שאנחנו לא אוהבים, אז מיד מוטלת עלינו החובה לסתום את פיו. לגמרי בניגוד מעציב לאמרה היהודית הוותיקה (ביידיש): 'הוא אמר? אז הוא אמר'.

      אהבתי

    • כן, כבר רבות דובר על חוסר התוחלת בכינוי 'חיות' כלפי בני אדם. ובירכתי המוח מהדהדת לי גם קריאתו-זעקתו של כריס מ'כולם היו בניי', No animal kills its own .

      באשר לשאלה אם אכן הייתה מעורבת כאן בדיוק 'הנאה', או שמא איזה אדרנלין שיצא לגמרי משליטה, אין לי תשובה.

      אהבתי

  8. מסכימה עם כל מילה לגבי אושרת קוטלר. אני תומכת בדעה שלה – למרות שאף פעם לא הייתי משתמשת במילה 'חיה' כדי לתאר משהו שלילי – אבל אני לא חושבת שזה המקום להביע אותה, ובטח שלא בכזו התנשאות. אם רוצים לתקן מצב כלשהו, הטפות לרוב לא עוזרות.

    ומילים… זה תמיד מחזיר אותי ל'תהילה' של ש"י עגנון, ויחסה למילים. אין ספק שצריך להיזהר בהן, ולא כל מה שנאמר אפשר לקחת חזרה.

    אהבתי

    • גם אני מתרשמת שיש כאן יומרה לחנך, אבל בלי לדעת דבר וחצי דבר על איך מחנכים. חבל.
      ותהילה 🙂 נזכרתי שהיא הייתה מקמצת במילים כדי לא לבזבז מהר מדי את המלאי שהוקצב לה. זה מקסים. חבל רק שחשיבה כזאת לא כל כך פופולרית אצלנו היום.

      אהבתי

  9. אני דווקא מחבב את אשרת קוטלר. כלומר: חיבבתי עד עתה.
    אהבתי את הגישה שלה, שלא מפחדת להביע דעה ו"להיכנס" בממסד. אהבתי את ההגשה שלה.
    אלא מה? גם אני חושב, שהיא הלכה צעד אחד – למעשה, כמה צעדים – רחוק מדי.
    אין לי בעיה עם העובדה שיש לה דעות שמאלניות. אני לא חושב, ש"שמאל" זו קללה מגונה.
    אני חושב, ש"שמאל" זו דעה פוליטית לגיטימית, גם אם איננה בדיוק כוס התה שלי.

    אבל יש הבדל בין הבעת דעות נגד הכיבוש – לבין כינוי חיילי צה"ל "חיות אדם".
    מהבחינה הזו אני לא מופתע ממסע השיסוי נגדה.
    גם אלי הגיע היום סרטון המראה ומשמיע אותה צורחת – בהזדמנויות שונות – על אנשים שעובדים איתה.
    הקטעים האלו כבר פורסמו בעבר, אבל הם מדגימים, שוב, שמי שגר בבית מזכוכית – ראוי שלא יזרוק אבנים.

    בקיצור: לטעמי, לגמרי מגיע לה!

    אהבתי

    • ראיתי את הסרטונים האלה. הם לא נעימים, והם מעידים שהחזות המקצועית השלווה שלה היא בעיקרו של דבר הצגה – אבל הרי כולנו יודעים שטלוויזיה זו הצגה בכל מקרה, וחוץ מזה, נדמה לי שרובנו, אם לא כולנו, מאבדים שליטה לפעמים וצועקים על כל מה שזז מסביבנו, וזה אכן לא נראה יפה. לא זו הסיבה שאסור לה לבקר את מי שהיא חושבת שראוי לביקורת.

      מה שמפריע לי בדבריה זו העובדה שהיא משוכנעת שהיא מגלה לנו דברים שלא ידענו או שאנחנו פוחדים לדעת או שאנחנו מעדיפים להתעלם מהם, ושאנחנו לא אוהבים את זה כי היא 'מציבה בפנינו מראה', וכו' וכו'. בעוד שרבים מאיתנו דווקא ידעו שהכיבוש רע כשקוטלר עוד הייתה בחיתוליה, וגם שלחו את ילדיהם לצבא, ואם התמזל מזלם גם קיבלו אותם בחזרה בחיים ובבריאות טובה, ויכולים להעיד שלא כולם הפכו לחיות אדם. השתן שעולה לאנשים לראש לפעמים הוא באמת בלתי נסבל: כשכועסים עליהם הם משכנעים את עצמם שזה בגלל נטייתנו הפרימיטיבית 'להרוג את השליח', במקום לקחת בחשבון שכועסים עליהם כי השליח לא יודע איך להתנהג.

      בלי קשר: אני לא רגילה לתת לך מחמאות, אבל את המשפט שכתבת 'אני חושב, ש"שמאל" זו דעה פוליטית לגיטימית, גם אם איננה בדיוק כוס התה שלי' מאוד חיבבתי. הייתי תולה אותו על המקרר של הרבה אנשים, שיעיינו בו מדי פעם 🙂

      אהבתי

  10. מאד מאד קשה לצייר פנים של אדם עם הבעה מסויימת. אני מאחלת לך בהצלחה.
    בקשר לאשרת קוטלר אני מסכימה אתך לגמרי.

    אהבתי

  11. שני חלקי הפוסט שלך קשורים זה לזה, במתכוןון או שלא – זהו עידן הסלפי.
    פן אחד שלו הוא החופשיות והמהירות לומר ולכתוב כל דבר – העיקר למשוך תשומת לב – וגם תשומת לב שלילית היא תשומת לב. כאשת תקשורת, אושרת קוטלר יכלה להעריך שדבריה לא יתקבלו באדישות, ובכל זאת היה חשוב לה כנראה למצב את עצמה כמי שאומרת אותם, גם במחיר הגינוי. והמגנים – נו, בעידן הטוקבקים ודאי שכל המרבה הרי זה משובח (מבחינתם).
    והתמונה באמת שובת לב. מי שהכי תפס אותי זה דווקא הילד מאחור, בחולצה הצהובה ירקרקה עם ציור המיקי מאוס (מעניין אם הדמות מוכרת לו), שמסתכל במבט משועשע הן על הצלם והן על הסיטואציה, כאומר – כן, אני מודע למשחק שאני משתתף בו.

    אהבתי

    • כן, זה נכון: עולמנו החדש והאמיץ (:
      את יודעת מה מפריע לי בצילום?: חסרות לי שם כמה רגליים. אני מקווה שזה רק בגלל הזווית של הצילום, ושהן מתחבאות איפה שהוא מאחור…

      אהבתי

      • נכון 😦
        הימני עומד על רגל אחת נראה לי… זה נראה כך מהתנוחה שלו.
        השלישי מימין – הכפכף בתפקיד הסמארטפון שייך לו – אז זה אומר שזה בסדר…
        והילד מאחור – טוב, הרגל שלו מאחורי הצלם…
        דריכה זהירה, כמו שאמרת 😉

        Liked by 1 person

  12. נאמר כבר הכל על אשרת קוטלר, שהיא לא ממש כוס התה שלי בסגנונה.
    הצילום לעומת זאת, הו הצילום כמה חמידות ואושר בתמונה אחת. לא נתקלתי ואיזה כיף שקישרת. אשמח לראות את תהליך העבודה בנסיונך לציירו.

    אהבתי

  13. אכן תמונה מקסימה ומשובבת נפש!

    ואני מסכימה עם ההמלצה לדרוך באיפוק – קשה יותר במדיה החברתית, כשכל כך קל ללחוץ על כפתור ולהגיב מהמותן, אבל חשוב, ובמיוחד כשמדובר במונחים כל כך מלאי דינמיט כמו "חיות אדם". (בעניין המדיה החברתית אני מדברת פה לא על אושרת קוטלר אלא על המאבק היומיומי שלי כשאני מבקרת בטוויטר.)

    (לא מסכימה עם השימוש שלך במילה "כיבוש", אבל אין לי בעייה עם זה שאנחנו לא מסכימות על הכל, ואני יודעת שגם לך אין.) (גם לא משוכנעת שיש משהו שהמדינה או הממשלה יכולה לעשות כדי להביא סוף למצב הבעייתי שבו אנחנו שרויים מאז 1967, אז אני לא מאשימה אותם.)

    אהבתי

    • אני באמת מאמינה שהמדינה/ממשלה יכולה להשתדל לעשות יותר, ובטח יכולה לנסות להכשיל פחות – אבל גם מבינה שהקליינטים הפלסטינים הם מאוד מאוד לא קלים, וזה באמת בלשון המעטה, כך שסיכויי ההצלחה, אפילו כמאוד משתדלים, הם לא משהו.
      אבל אין לי בעיה להסכים לא להסכים (:

      Liked by 1 person

  14. די להסתכל מסביב כדי לראות "חיות אדם" בהמוניהi, החל מהרחוב, בכביש, בתורים,,במרשתת ועד המנהיגים זחוחי הדעת ושופעי "שביעות עצמית" – כדי להיווכח שההמלצה "לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק" כבר מזמן עברה מהעולם ואולי גם אף פעם לא ממש התקיימה בדמוקרטיות.

    אהבתי

    • אני לא כל כך מסכימה עם זיהוי חיות האדם בהמוניהן – אבל אולי הזהירות והאיפוק אכן עוברים מן העולם: בעידן הרשתות החברתיות, כשהכי חשוב זה לעשות רושם מהר על כמה שיותר אנשים בבת אחת – לזהירות ולאיפוק כבר לא נשאר מקום.

      אהבתי

      • אולי הגזמתי קצת במילה בהמוניהן, אבל יש בהחלט לא מעט חיות אדם. והחיות כוללות לא רק חיות פרא, אלא גם לא מעט (אפילו הרבה) בהמות/מתבהמות. ובבהמות נכללים עדרי כבשים ועזים…
        אה, ושכחתי גם את הקופים החקיינים 🙂

        אהבתי

סגור לתגובות.