טרום בחירות ועוד

קיוויתי שמרצ והעבודה יתאחדו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא מתה על אף אחת מהן אבל יכולה לחיות עם שתיהן ומעדיפה אותן על פני הרבה מפלגות אחרות ובעיקר מעדיפה שיתאחדו. אפילו כחול-לבן החדשה לא עושה לי את זה: כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום.

אבל כל אחד כאן רוצה להיות ראש ממשלה – וגרוע מזה, אפילו מאמין שיש לו סיכוי, ולכן הם רצים בנפרד במקום להתאחד, ואחר כך הם מפסידים, ואלפי קולות (אם לא יותר) נזרקים לפח. ועכשיו שוב נשארתי מול השאלה אם מרצ או העבודה, והן שתיהן מרגיזות אותי כמעט במידה שווה. היתרון של מרצ הוא שלפחות הם אומרים ברור מה הם חושבים, וזה, באווירת הפטפטת החמקנית הכללית אצלנו, נחשב לחידוש מרענן. אז אולי באמת אצביע עבורם, אם רק יתאפקו מלעשות איזו שטות קולוסלית בעתיד הקרוב.

א-פרופו 'כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום' – נדמה לי שזה כבר שנתיים או שלוש שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להגיש את המלצותיו/מסקנותיו, או מה שזה לא יהיה, בשבוע הבא ממש – וזה נסחב ונסחב ולא קורה. עכשיו אמרו שבסוף השבוע הבא, אבל אתמול הוסיפו שאפשר שזה יידחה לתחילת השבוע שאחריו. לא שיש לי משהו נגד יסודיות בעבודה – אבל נו, כמה אפשר.

בלי קשר, ראיתי אתמול ריאיון בטלוויזיה עם הבמאי נדב לפיד שסרטו 'מילים נרדפות' זכה בפרס חשוב בברלין. מירי רגב כמובן אמרה עוד איזו שטות איומה על תקוותה שהסרט 'לא עובר על החוק' (הייתכן ששמעתי נכון?). ממה שהבנתי, עוסק הסרט הזה בצעיר ישראלי (אולי הבמאי עצמו) שעוזב את הארץ ועובר לפריז בשל התיעוב שהוא חש כלפי ישראל. התיעוב מפורט שם במילים רבות, גם בסרט וגם בריאיון, והמילה 'תועבה' מככבת שם גם. אני לא יודעת מה קורה בסוף הסרט, אבל הבמאי עצמו חי כיום עם משפחתו בתל אביב, תהא משמעות הדבר אשר תהיה.

כמובן, זכותו של כל אחד להרגיש ולומר מה שהוא רוצה, וכמובן גם לשנוא מאוד, אבל אני כל פעם תוהה למה אני לא מצליחה להזדהות עם זה, אף שכידוע, גם אני לא חושבת שישראל היא המדינה הטובה בתבל. אולי זה מפאת גילי המתקדם, אבל לא השתכנעתי שישראל מתועבת יותר מרוב המדינות שאני מכירה. גם לא פחות, אגב. היתרון של מי שבוחר לחיות במקום אחר הוא שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מעורה במה שקורה במקומו החדש, ולפעמים גם לא יודע את השפה, ולכן מן הסתם מפספס כמה מן ה'תועבות' שמתרחשות גם שם (אני לא הייתי בוחרת במילה 'תועבה', אבל נניח לזה. הרי כבר סיכמנו בפוסט הקודם שהדריכה בעולם בזהירות היא עניין שאבד עליו כלח).

משום כך, למשל, למרות היותי, לפחות רשמית, יצור סופר-פריבילגי, אני לא מרגישה ש'גנבו לי את המדינה': היא אף פעם לא הייתה מונחת בכיסי. ובניגוד לנדב לפיד, אני לא מרגישה שהיא כל הזמן באה אליי בתביעות. אם נסיר מן החישוב את מירי רגב ותביעותיה ההזויות ל'נאמנות למדינה ולסמליה' (תביעות שבאמת אינן ראויות לתשומת לב מיוחדת), נשארות רק שתי תביעות של המדינה ממני, ואף אחת מהן איננה ייחודית רק למקומותינו: היא תבעה ממני לשרת בצבא ולשלוח לצבא גם את ילדיי, והיא דורשת ממני לשלם מיסים. מיסים משלמים בכל מקום, ולשירות חובה בצבא הולכים אפילו בשוויץ, אם כי שם זה כנראה לצורך הקישוט בלבד. מעבר לזה היא לא דורשת ממני כלום. מצד שני, למרבה הצער היא גם לא נענית לדרישותיי: למשל, היא לא מספקת לי תחבורה ציבורית נורמלית, אפילו שירותי דואר סבירים זה יותר מדי לבקש ממנה, ומעל לכול יש סכנה ברורה ומיידית שאהפוך בקרוב ל'זקנה במסדרון'. אבל זה לא מפני שהיא מדינה 'מתועבת', אלא מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת, מה שמחזיר אותי להתחלה העגומה של הפוסט הנוכחי.
מסתבר שסגרתי מעגל, אז אפשר לסיים ממש בנקודה זו.
אמרה ועשתה.

32 מחשבות על “טרום בחירות ועוד

  1. וואוו! איך הצלחת להכניס בפוסט אחד לא ארוך במיוחד את כל המצב במדינה. מצאתי את עצמי מסכימה אתך לכל אורך הדרך. בהתלבטות למי להצביע אני חושבת שאצביע למרץ. בבחירות הקודמות עשיתי חישובים למי יש סיכוי להחליף את ביבי. עכשיו אני פשוט רוצה להגיד שמבחינתי השמאל עדיין קיים.

    אהבתי

    • קצתי קצת בחישובים. כרגע מעדיפה להצביע למי שנסבל בעיניי יותר מן האחרים (או, אולי, פחות בלתי-נסבל מהם). אבל ברגע הבא הכול עוד יכול להתהפך, הקול שלי עדיין די צף.

      אהבתי

    • מסכימה עם איריס מלמעלה, מסכימה כמעט לכל חוץ ממרץ, אבל לא מוצאת משהו אחר שיהיה מכוהד בעיני
      לא יודעת אם אראה את הסרט ולכן לא יכולה לקבוע דיעה נחרצת, אבל ממה שאמר נדב לפיד אולי גם לא אראה. מזוכיסטית אני לא.

      אהבתי

      • דעה נחרצת גם לי אין, כי לא ראיתי, אבל אני סקרנית, אז אולי בבוא העת אראה. אני רק מקווה שזה לא יהיה משהו כמו פוקסטרוט, שבגלל כל הרעש סביבו הסתקרנתי והסתקרנתי ובסוף ראיתי והתאכזבתי.

        אהבתי

  2. צריך אולי להוסיף שקיימת סכנה אמיתית שמרץ לא עוברת את אחוז החסימה, וזו בהחלט סיבה טובה להצביע עבורה. הכנסת תהיה הרבה פחות (הרבה דברים) בלי נציגות של מרץ, למרות שאני לא מתה על הגישה הטהרנית של המפלגה שמונעת ממנה פעם אחר פעם מפשרה כלשהי. אידיאולוגיה ברורה זה חשוב, אבל החיים מורכבים מפשרות אחרי האידיאולוגיה הברורה. במרץ נדמה לי שמעדיפים להשאר טהורים מבחוץ, מאשר להשפיע באמת כשהמחיר הוא אכן להתפשר על חלק מן האידיאולוגיה. חבל.

    אהבתי

    • אני לא לגמרי בטוחה שהדיבורים על 'לא עוברת את אחוז החסימה' אינם תעלול בחירות קטן, הם עשו את זה גם בפעם הקודמת. מי שפוחד שלא יעבור – שיתכבד ויתאחד עם אחרים, והיו יכולים בשקט לעשות את זה כבר לפני שנים. אני, למשל, לא לגמרי מבינה למה לא יכלו ללכת עם ציפי לבני – אבל זו רק אני. וכן, זו אחת הסיבות שהם מעצבנים אותי: שהם תמיד יושבים בחוץ בחושך ומייללים. לכן, בעוונותיי, קראתי להם לא פעם 'המפלגה הפולנית'. יש משהו ממכר ב'טוהר', כנראה, למרות שלא השתכנעתי שהם באמת כל כך טהורים.

      Liked by 1 person

      • נדמה לי שאיחוד עם ציפי לבני היה בלתי אפשרי פרוצדורלית: מי שפרשה (הוא הופרשה) ממפלגה שהיתה בכנסת לא יכולה להצטרף למפלגה קיימת, רק לרוץ במפלגה חדשה או להצטרף למפלגה חדשה. זו הסיבה, למשל, שאורלי לוי לא יכלה להצטרף לגנץ ברגע שיש עתיד התחברה אליו.

        אהבתי

  3. דעתי – עם אידאולוגיה לא מקימים ולא מפילים ממשלה. לצער כברי לא מר"צ ולא העבודה רלוונטיות, לא לזה ולא לזה.
    לכן אני אצביע טקטיקה ולא אידאולוגיה (במילא עיקר האידאולוגיה במחוזותינו היא כסאולוגיה) – בניסיון הגבוה ביותר למיגור המושחתים והפשיסטים. והרי גם את לא רוצה לזרוק את קולך לפח (בעיקר מר"צ)…
    והפוסט הזכיר לי את השיר:

    אהבתי

    • טוב, אף אחד לא בונה על מרץ שתבנה ממשלה, את השלב הזה בחלומותינו כבר עברנו.
      רק מקווים שהיא תשכיל לחבור לממשלה שתהיה ראויה בעינינו. והרי לא הכול הוא ממשלה – יש גם בית מחוקקים. גם ההרכב שלו חשוב.
      אשר לדלי – כן, הוא מלא חורים (:

      אהבתי

      • כן, אבל אם לא יעברו את אחוז החסימה (וזה קרוב לכך לדעתי) – הקולות יתבזבזו! אגב גם הרקורד הפרלמנטרי שלהם כבר רחוק ממה שהיה פעם…

        אהבתי

  4. לענין התביעות של המדינה מאתנו – שירות החובה בצבא הוא עניין נכבד אצלנו (שאם כבר, לא נדרש במידה שווה מכל האזרחים). זה לצערי לא דומה לשוויץ, גם לא למדינות שהצבא בהן שכיר. זו תביעה רצינית ונכבדת, ואולי בשל כך אנשים מרגישים שזכותם להלין על כך שהמדינה, לה תרמו ותורמים את התרומה הכל כך משמעותית הזו, אינם כפי שהם מצפים שתהיה.
    זה, ללא שום קשר לנדב לפיד ולסרטו.

    לגבי האי-איחוד של העבודה ומרצ, לא בטוחה שאיחוד כזה היה עדיף מבחינת מספר קולות כולל, וגם תוהה איך היו הקולות מתחלקים. אנשים שהיום במקומות הראשונים בשתי המפלגות היו ממוקמים נמוך יותר וחלקם לא היו נכנסים לכנסת, כמו שיקרה עכשיו לחלק מאנשי יש עתיד שלא ממוקמים ריאלית בכחול-לבן. זה רלוונטי יותר לעבודה מאשר למרצ, שעבורה זו באמת שאלה של להיות או לחדול, לכן מבחינתה האיחוד היה רלוונטי יותר.
    דווקא לעבודה יתכן שהאיחוד היה מזיק, הן מבחינת מיקומים ריאלים והן מבחינה זו שיש אנשים שתומכים בעבודה אך לא במרצ – ויתכן שלא היו מצביעים לרשימה מאוחדת שכזו.

    אהבתי

    • זכותם להלין בכל מקרה, אפילו לולא הייתה המדינה דורשת שירות צבאי. ובכל זאת אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שיש בתלונות האלה גם איזשהו בון טון. פעם הבון טון היה לחרוק שיניים בשקט. היום הבון טון הוא להתלונן, עד כדי כך שמי שלא מתלונן נחשב קצת (או הרבה) פתי, שלא לומר מתקרנף/מתבהם. אני שייכת לדור הישן.

      זה ברור שאיחוד היה עולה בכיסאם של חלק מן המועמדים. מצד שני, כשמרחף באוויר האיום (האמיתי או המדומה) של ירידה של שתי המפלגות מתחת לאחוז החסימה, יש אנשים שאוטומטית יימנעו מלהצביע בשבילן. היות שבעיניי ההבדלים ביניהם מלכתחילה די זניחים, היו יכולים להתאחד. אני בטוחה שבמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, למשל, יש מחנות שונים ודעות שונות – אבל הם השכילו למצוא מכנה משותף ביניהם. אבל כאן כל אחד רוצה להיות ראש ממשלה – ובסוף הם כולם יפלו ביחד. מה שמגיע להם, אבל לא לנו 😦

      אהבתי

  5. אחד מיתרונות הגיל היא העובדה שמסתכלים יותר על המציאות ופחות על הסיסמאות.
    חשוב שמרץ תהיה בכנסת אבל יש דברים חשובים מזה. הדילמה לגבי אחוז החסימה קיימת אבל מפלגה טהרנית ואידיאולוגית בעידן שהוא פוסט-אידיאולוגי משלמת את המחיר.

    אהבתי

    • מסכימה עם השורה הראשונה שכתבת.
      באשר לשאר, גם ההפך נכון: רק מפלגה שיודעת שלא תוכל למשול יכולה להרשות לעצמה להיות טהרנית. אני תוהה מה קדם למה: הביצה או התרנגולת, הטהרנות האו החולשה האלקטורלית – אבל חושדת שהם גם התמכרו קצת לטהרנות של עצמם.

      אהבתי

  6. היכולת שלך לנסח בבהירות, בחן ובתמצות מעורר הערכה את המצב במדינתנו השאיר אותי (שוב) מתפעלת ופעורת פה.
    נהדרת את, עדה.
    לגופו של פוסט: גם אני עדיין קול צף, כמו במערכות בחירות רבות, לצערי. בעיקר כי אני ריאלית מאד ולא מאמינה מהר כל כך לסיסמאות. למרץ הצבעתי רק פעם אחת בחיי: כשהצבעתי גם לרבין (1992). ל"עבודה" גם כן הצבעתי רק פעם אחת בחיי – כשהייתי בצבא, והקול שלי הלך לפח (זה היה פרס, אם אינני טועה, והם לא זכו). אני לא מספיק שמאלנית כנראה, ולא ימנית, כך שאין לי ייצוג הולם ואמיתי אף פעם. אבל עכשיו אני מרגישה שלא אומרים מספיק את מה שהכי חשוב: הצבעה נגד שחיתות. נגד התנוונות. נגד פילוג ושיסוע. גנץ ניסה לומר זאת אבל להרגשתי לא אמר זאת טוב מספיק. רציתי שיתאחד עם לפיד, אבל כשעשה זאת בכל זאת לא הצלחתי להתלהב. נראה מה יהיה.
    לא ראיתי כמובן את "מלים נרדפות" וגם לא את "פוקסטרוט" – אז בניגוד למירי רגב אין לי באמת מה לומר על זה. אני זעה באי נוחות בכסא כאשר ישראלים משמיצים את ישראל ברחבי העולם……..כאילו, גם אני מקטרת על כל מיני דברים, אבל זו בכל זאת המדינה שלי, ומספיק משמיצים אותה מבחוץ, לא?

    אהבתי

    • גם לי לא נוח עם השמצות מן הסוג הזה, במיוחד כשהן מלוות במחיאות כפיים סוערות. אבל – וזה אבל חשוב – לא ראיתי את הסרט, ותיאורטית יכול להיות שהגיבור נמלך בדעתו ומחליט בסופו של דבר שישראל מאוד נהדרת וחוזר אליה בשמחה. מי יודע.
      תודה על המחמאות.

      Liked by 1 person

  7. אולי הפרסים שניתנים לסרטים המכפישים את ישראל אינם נקיים מפוליטיקה וליוצרים כנראה גם לא אכפת, כי מה שעומד לנגד עיניהם היא ההכרה וההצלחה, גם אם זו באה על חשבון המדינה. בעיני זה לירוק לבאר ממנה שתו.
    אנחנו רואים מה קורה בפריז ואיך האנטישמיות גואה בעולם, אבל יוצרי הסרטים המדוברים מלבים את האש הבוערת בשם האומנות.
    בצעד מחאתי לא ראיתי את פוקסטרוט וספק אם אצפה במילים נרדפות. שום פרס לא ישכנע אותי לצפות בסרט שמראש אני יודעת כי יכעיס אותי.
    גם אני קול צף, כי כזו אני, מתקשה להחליט. אני חוששת שזו פעם ראשונה שקולי לא צף אלא מעופף.
    שום מפלגה לא נראית לי, גנץ גילה את פניו האמיתיות (רק אני הרגשתי באלימות כשאחז בצווארנו של המתנגד אשר עמד בדרכו?) ואיך הסיט את אשכנזי כשצעד לפניו, מחשש שייגנב ממנו הפוקוס, את אי הפרגון ללפיד ולאשכנזי שעשה את כל העבודה השחורה. נכון, הסקרים הראו שסיכויו גדולים בהשוואה לשותפיו, בינינו הסקרים האלה שווים לתחת.
    הוא כל כך נפוח ומלא בעצמו כשלמעשה אין לו שום אג'נדה ופרט לאינטרס המשותף של כל הארבעה למנוע מביבי להיבחר אין כלום. בעיני זה מסוכן כשמתאחדים עוד לפני שסכמו ביניהם את הנושאים המהותיים והסיכוי שמפלגה כזו תשרוד הוא קטן. לא הייתי רוצה אותו כראש ממשלה.
    דווקא "בעבודה" יש כמה שאני סומכת עליהם ונראה מה ימים יגידו.
    ואגב אם הצלחתי להגיב לפוסט פוליטי, זה אומר שכתבת מצוין, כמו שהעידו אחרים לפני (את הרי יודעת כמה אני לא סובלת להתעסק בזה).

    אהבתי

    • כבוד על תגובתך לפוסט פוליטי (: ותודה.
      ראי למעלה, תגובתי לאמפיארטי: אולי בסוך הסרט הוא דווקא מעתיר עלינו שבחים, מי יודע?

      אהבתי

  8. מה שאני לוקח מדברייך, זה את ההבדל בין אידאולוגיה לבין מעשיוּת.
    אם אקח את זה למר"צ – מדובר בהבדל בין האידאולוגיה לבין המציאות כפי שהיא מתבטאת בשני אופנים:
    1. רחשי לב קהל הבוחרים הישראלי.
    2. התנהלות הערבים.
    ושני אלו משולבים האחד בשני באופן בלתי נפרד.
    ההתנהלות של הערבים – הפלסטינים, אבל לא רק, ראי את פיגועי הטרור בעולם כולו – היא כזו, שגורמת לנדידה של הציבור הישראלי ימינה. לא כולו בגלל דעות ימניות מלכתחילה, אלא גם מתוך הכרה ש"אין עם מי לדבר". חוסר הנכונות של השמאל, לעדכן את המצע שלו בהתאם למציאות הנוכחית, גורם לבריחת המצביעים. גם האידאולוגיה הכלכלית ה"סוציאליסטית" כבר לא ממש קורצת לאף אחד. וגם כאן – השמאל לא טורח להתעדכן. אם יימָחק השמאל – אין לו להלין אלא על עצמו.

    נשאר העניין הפעוט הזה, של "מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת". לטעמי, השיקול הזה מכריע את הכף. הצורך להוריד את נתניהו מכס השלטון, נראה לי גובר על כל דבר אחר.
    בבחירות הקודמות הצליח בוז'י הרצוג לשתות את קולי. רציתי להצביע עבור יאיר לפיד – אוי לאותה הבושה! – אבל השתכנעתי שבעל הסיכוי הגבוה לנצח הוא בוז'י. סתמתי את אפי – והצבעתי עבור בוז'י.
    בוז'י גמל לי בניסיונות בזויים ובלתי נלאים לזחול לממשלתו של ביבי. כבוד, כיבודים וכסף ב"סוכנות" – נוסף להדחתו ע"י חברי מפלגתו – גרמו להעלמוּת הפגע הרע הזה מחיינו.
    עכשיו, לפי החשבון שלי, הגיע תורם של גנץ ולפיד: קודם כל, אני חייב להם את קולי מהפעם הקודמת…
    שנית, אותו השיקול מהבחירות הקודמות תקף גם כרגע. וכרגע, הם בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר להעיף את ביבי.

    המציאות הישראלית מלמדת, שברגע האמת נטרפים כל הקלפים. כל החישובים והספקולציות עומדים מבויישים מול המציאות, שכידוע עולה על כל דימיון. האם המצביעים ישוכנעו להגן על מר"צ לבל תימחק? האם גבאי יודח מיד לאחר הבחירות, למרות שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה? האם ביבי יבין שהחרב כבר מונחת על צווארו – ויפרוש לקיסריה תמורת אי הגשת כתבי אישום? במקרה כזה, האם תיתכן קואליציה של "הליכוד" עם "כחול-לבן" – קואליציה יציבה שתיָיתֵר את הצורך בקואליציה עם מפלגות קטנות וסחטניות דוגמת החרדים?
    כל מה שנותר הוא להמתין ליום שאחרי הבחירות – אז נקבל תשובות.

    אהבתי

    • בעצם אתה מצפה ממפלגה לבנות את המצע שלה בהתאם לרחשי הלב של רוב הציבור. אבל זה לא באמת נכון לעשות זאת: המצע שלה צריך להיקבע על פי תפיסת עולמם של מי שמרכיבים אותה, והיא מייצגת את אותו פלח הציבור שמאמין בכך גם הוא. גם לפלחים קטנים מגיע ייצוג.
      היות שאני לא נביאה, אין לי מושג מה יהיה. אבל לא השתכנעתי שמרצ עומדת להיעלם – ואני מאמינה שהיא תתמוך מבחוץ בכל מפלגה שתנסה להחליף את נתניהו. כזכור וכיודע, מה שקובע הוא גודל הגוש, לא גודל המפלגה.

      איך שלא יהיה – שיהיה בהצלחה…

      אהבתי

      • ברור, שלמפלגה צריכה להיות אידאולוגיה, צריך מצע (למרות שכיום הן נוטות לוותר על מצע…).
        ברור, שגם לפלחים קטנים מגיע ייצוג.

        אבל לטעמי, הכל תלוי גם ברוח התקופה.
        דוגמה? איך היית מרגישה אם מר"צ היתה מניחה במצעה "הקמת קיבוצים שיתופיים", קיבוצים כמו פעם? וזאת, כשהקיבוצים הקיימים הולכים ומוּפרטים?

        צריך לתת למציאות לחלחל אל המצע.
        גם בתוכניות כלכליות, גם בתפיסות חברתיות, גם בתפיסות מדיניות.

        הרצון בשלום עם הפלסטינים כיום איננו קיים באותה מציאות כמו לפני עשרים שנים, בטח לא כמו לפני ארבעים שנים. צריך לעדכן את העמדות לפי המציאות הקיימת, לא לפי דעת הקהל.
        מה לעשות, שהשניים זהים כיום? הציבור מָפנים את המציאות שהשתנתה – ומשנה עמדות בהתאם. סירוב של השמאל להפנים את אותה מציאות – גורם לפער הולך וגדל בין הציבור לבין מפלגות השמאל. אם הן חפצות חיים – לא רק להישאר טהורות, ערכיות ואידאולוגיות – הן צריכות להתאים את עצמן. בסופו של דבר, המטרה צריכה להיות לעשות ולהשפיע – לא רק לדבר. מה שווה הייצוג לפלחים הקטנים אם הוא לא משפיע בכלום?

        אהבתי

        • לדעתי המציאות הקיימת היא שחייבים להגיע לאיזה שהוא הסדר עם הפלסטינים, כי אני לא יודעת כמה שנים ישראל עוד תצליח להחזיק מעמד במצב הנוכחי שהוא נטול-הסדר. הניסיון הקודם נכשל, אבל גם מלחמות נכשלו, וזה אף פעם לא מנע מאיתנו לנסות להילחם שוב. אז צריך לנסות שוב גם את עניין ההסדר. אין לזה כרגע תמיכה בציבור, ובמידה מסוימת גם אפשר להבין למה – אבל מנהיגים אמיתיים אמורים להוביל אחריהם את הציבור ולא להיות מובלים על ידו. הצורך להגיע להסדר צריך להישאר על סדר היום, אפילו אם הוא לא פופולרי. מישהו צריך להגיד את זה, ואני שמחה שמרצ עדיין אומרת את זה, גם אם אני לא מתה על כל מה שהיא אומרת. הם ישפיעו ככל שיוכלו – אבל אם הם לא יתקיימו, בטוח שלא תהיה להם שום השפעה, ולא נראה לי שטוב לוותר עליהם לגמרי. עצם העובדה שהם קיימים היא חשובה, עד כדי כך שסיכמתי עם האיש שלי שאם תהיה באמת סכנה שהם יורדים מתחת לאחוז החסימה, אחד משנינו בוודאות יצביע בעדם, אפילו שהם מעצבנים.

          א-פרופו אחוז החסימה – אני מקווה שליברמן יירד מתחתיו. הוא חפר את הבור הזה, ואשמח אם הוא עצמו יפול לתוכו.

          אהבתי

  9. אני מודה שאני לחלוטין לא יודעת למי להצביע והתחושות שלי נעות בין בלבול לבחילה.
    אני לא סובלת את מערכות הבחירות, הלכלוכים והשקרים ואנחנו בעיצומה של מערכת בחירות. איזה גועל.

    לגבי הסרט המדובר, לפי הכתבה שראיתי את התסריט כתב אביו של במאי הסרט ואמו (ז"ל) השתתפה גם היא ביצירה כך שאני לא חושבת שזה סיפורו של הבמאי עצמו.

    אהבתי

    • במעורפל אני זוכרת שזה היה רעיון שלו, וההורים עזרו לו – אבא שלו בכתיבה, אמו בעריכה. וגם איכשהו נרמז שזה משהו אוטוביוגרפי. או שאולי לא הקשבתי מספיק ואני מתבלבלת 😦

      אהבתי

  10. שנים הצבעתי למרצ והשנה אני לא אצביע להם
    הם שינו את המצע של המפלגה בצורה כזאת שאני לא מרגישה שהוא מייצג אותי
    לטעמי גם הפכו להיות יותר מדיי קיצוניים

    יש לי כבר כיוון מסויים, ואני חושבת שבעקרון מה שחשוב זה לקרוא את המצע של המפלגות. אלה שטרחו כמובן לכתוב מצע ולמצוא משהו שמדבר אלייך. וכמובן שיש בו אנשי עשייה ולא מחממי כיסא…

    אהבתי

סגור לתגובות.