נחמת טיפשים

אתמול בערב הייתי מוזמנת למסיבת יום הולדת נחמדה, ובין השאר הייתה שם גם הרצאונת על משנתה של ימימה (נדמה לי), שכותרתה הייתה 'כל מה שקורה הוא גורם מזַמן'. שזה אומר, כנראה, שמכל דבר (רע) אפשר ללמוד משהו (טוב), או להפיק איזו תועלת, במקום להיאבק בדבר הרע ולהתגולל עליו בטיעונים בנוסח 'למה זה היה חייב לקרות דווקא לי / דווקא עכשיו' וכו'. זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל אני בטוחה שיש בזה אמת.

אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מהציוצים שהטלפון הקווי/אלחוטי שלנו מצייץ כשהוא מתעורר מהפסקת חשמל. קמתי לבדוק מה ומו, וראיתי שהחשמל אכן חזר מנסיעה קצרה, כפרה עליו, אבל אחרי דקות ספורות הוא ברח שוב, והפעם להרבה זמן.

התגובה השפויה לדבר כזה אמורה להיות חזרה מיידית לשינה, כי מה כבר אפשר לעשות בחושך מצרים באמצע הלילה כשכל האנשים הנורמלים מסביב ישנים שנת ישרים. אבל אני הייתי כבר עצבנית מכדי להירדם. ניסיתי לראות בזה 'גורם מזמן' כמו שלמדתי במסיבה, אבל כמובן לא הצלחתי.

בשנים עברו היו אצלנו הפסקות חשמל בערך פעמיים-שלוש בשנה, אבל בשנה האחרונה זה קורה לנו בערך פעמיים בחודש, וזה כבר עולה לי על העצבים. יכול להיות שבגלל שיש בסביבותינו המון פרויקטים של תמ"א, זה מגדיל משמעותית את מספר צרכני החשמל בכל רחוב, וחברת החשמל לא עומדת בפרץ. אבל העובדה שיש סיבה הגיונית (אולי) לא ממש מנחמת אותי.

בקיצור, נכנסתי לאפליקציה של חברת החשמל ודיווחתי על התקלה, אבל לא יצא מזה הרבה כי האפליקציה לא ידעה להגיד לי מי, מה, מו ובעיקר מתי. וזה עוד דבר שמרגיז אותי: כשמשחקים משחקי גדולים ומתקדמים של האלף השלישי, עם אפליקציות חכמות דיגיטליות וכאלה, ומתברר שהאפליקציות הן די טיפשות ולא יודעות לתת שום אינפורמציה מתקבלת על הדעת.

היות שהשינה עדיין הייתה ממני והלאה, צלצלתי לחברת חשמל בכבודה ובעצמה כדי לדבר עם בן אדם רגיל שיודע לענות על שאלות. והיות שמלבד התורנית בחברה הייתי כנראה האדם היחיד ביקום שהיה ער אז (חוץ מן הטכנאים המסכנים הנתלים בחושך על עמודים גבוהים ומתקנים חוטים קרועים, או משהו כזה), נעניתי במהירות מסחררת ובנימוס, והובטח לי שהחשמל יחזור בשש בבוקר.

הוא חזר בחמש בערך, אחרי עוד כמה מופעי אימים של ללכת-לחזור-ללכת-לחזור, כשכל חזרה מלווה בציוצים של כל המכשירים המתעוררים (שוב) לחיים. בסוף הבנתי שהוא (החשמל) באמת כאן כדי להישאר (עד להודעה חדשה), ונרגעתי ונרדמתי, רק כדי להתעורר בבוקר בין שמונה לתשע ולכעוס על כל העולם ואשתו, בעיקר על חברת החשמל, אבל גם על עצמי, שלא הצלחתי ליישם את תלמודי בעניין 'הגורם המזמן'. אני כל כך טובה בתיאוריות, אבל היישום שלהן זה סיפור אחר לגמרי.

אחר כך נזכרתי באנשים המסכנים בוונצואלה, שאין להם חשמל כבר כך וכך שבועות, והבנתי שבגורמים מזמנים אני אולי גרועה, אבל זה לא מונע ממני להתנחם בכך שגם לאחרים יש צרות, ואפילו גדולות משלי. כבר אמר מי שאמר ש'צרת רבים נחמת טיפשים', והוא צדק לגמרי, ולא נותר לי אלא ללהק את עצמי בתפקיד הטיפשה, שוב.

*

בלי קשר, הערה מינהלית:
לקראת ההיעלמות הצפויה של גוגל+, ואיתו גם דף הקהילה של הבלוגרים ('בלוגגר בשפת הקודש'), התקין הבלוגר 'קנקן התה' דף קהילה חדש, חלופי ומשוכלל. לקהילה קוראים עכשיו 'פרפרים', והיא פתוחה בפני כל מי שרוצה לקרוא ו/או לכתוב בלוגים מכל בלוגייה שהיא. כולם מוזמנים, פרטים על ההצטרפות בקישור הזה. בהצלחה!

26 מחשבות על “נחמת טיפשים

  1. בעיני צרת רבים היא אכן נחמה, ולאוו דווקא של טיפשים, אלא אם כן להיות אנושי משמע להיות טיפש. ואני שוב חוזרת לסידרה 'מעברות' שהבהירה הבהר היטב שכל זמן שהצרה הייתה משותפת לכולם לא קרה כלום, והבעיות התחילו כשאנשים הבחינו שאת האשכנזים מסדרים בשיכון ואת המזרחיים משאירים במעברות. ככה זה: כל הרגשות שלנו נובעים מתוך הקשר, משמע מתוך השוואה. אף בן אדם לא חי בוואקום. אז בהחלט ניתן להתנחם בכך שבעולם שלנו יש אנשים שאין להם חשמל כלל. 🤷

    אהבתי

    • זה מזכיר לי את סיפוריה של אמי משנותיה הראשונות בארץ (הם הגיעו ב-48): 'היינו מאוד עניים, אבל כולם היו עניים'. אם כי אחרי שראיתי את 'מעברות' אני תוהה אם אמי בכלל ידעה שהיו בארץ באותה תקופה אנשים שמצבם אפילו גרוע ממצבה.

      אהבתי

  2. תתנחמי בכך שיישום שיטת ימימה, דורש זמן ותרגול. וגם אז לא תמיד משיגים את התוצאה המצופה.
    כלומר, אולי אחרי עבודה עצמית, לא תצליחי להרדם חזרה, אבל תוכלי לקבל את העירנות בשלווה. זו בכל אופן הנקודה שאליה הגעתי אני.
    לפעמים אני נרדמת שוב ולפעמים אני סתם מקבלת את העובדה שאני ערה. והקבלה עצמה נוסכת שלווה ועשויה להרדים אותי בסופו של דבר.
    לא למדתי ימימה, אבל שמעתי עליה. מסתבר שאני מיישמת חלק מהתורה מעצמי בלי ללמוד מאף אחד 🙂

    אהבתי

    • זה הכול נכון ואף הגיוני מאוד, רק שאיכשהו בזמן אמת זה לא מסתדר לי בכלל. אני נוטה לקבל את דעתך שזה דורש הרבה תרגול, וחוששת שאני די מחפפת בתרגולים 😦

      אהבתי

    • בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ואז זה היה באמת גורם מזמן, מפני שהוא ביקש שיביאו לו את ספר הזכרונות ונזכר במרדכי היהודי וזאת הייתה ראשית ה"נהפוכו" של פורים.
      אבל המקרה שלך מוכיח שלא כל יום פורים:)
      חג שמח!

      Liked by 1 person

  3. מעניין, עד לפני כמה שבועות לא היה לי מושג מי זו ימימה, ופתאום אני שומעת ממנה מכמה כיוונים שונים.
    אני לגמרי עם מניפה שלהתנחם מצרת רבים זה אנושי לחלוטין. אז אולי תוכלי להתנחם בעובדה שגם אני הייתי ערה הלילה בשלוש, כמו גם בעוד שישה מועדים שונים במהלך הלילה…

    אהבתי

    • הו, אני זוכרת את הלילות האלה היטב… אין רגע מנוחה. מקווה שקרב הזמן שבו תוכלי להתייחס אליהם רק לצורך העלאת זיכרונות מימים עברו (:

      אהבתי

  4. יש מספיק סיבות להתעורר בלילה ולא להרדם מחדש מיד, אם בכלל. ולא צריך להרחיק לונצואלה כי גם בעזה יש רק מספר שעות חשמל ביום.

    אהבתי

    • אני לא בקיאה בפרטים של מה שקורה בוונצואלה, אבל ממה שהבנתי לפני שהפסיקו לדבר על זה כאן, הפסקת החשמל שם היא (או הייתה) חמורה בהרבה ממה שקורה בעזה.

      אהבתי

  5. תמיד התעצבנתי את אלה שמתחילים עם ה'ילדים רעבים בהודו'.
    זכותך להיות מתוסכלת, ועייפה, ועצבנית, גם אם כל העולם עובר משהו שבסולם אובייקטיבי נחשב יותר קשה. כל אחד סובל אחרת. ובינינו, התעצבנת, היית מתוסכלת, ותוך כמה שעות זה יעבור.

    אם היית פורצת בתכנית נקמה מורכבת כמו האויבים של באטמן ונשבעת להשמיד את חברת החשמל בגלל זה, אז… אז כבר יש על מה לדבר.

    אהבתי

    • אני מבטיחה לא לנסות להשמיד את חברת החשמל. אפילו הודיתי בנימוס למי שענתה לי שם בטלפון, היא הייתה כל כך אדיבה ונחמדה שאי אפשר היה שלא 🙂

      אהבתי

  6. הפסקת חשמל זה דבר מאד מעצבן כי היא תמיד מגיעה ברגע הלא מתאים
    (אני תוהה, אם יש דבר כזה רגע מתאים להפסקות חשמל?)
    כשזה קורה, אנחנו נחשפים לתלות הגדולה שלנו בחשמל, מצד אחד ולחוסר האונים שלנו מצד שני..

    אהבתי

    • בדיוק, אין רגע מתאים, לא ביום ולא בלילה. אנחנו תמיד תלויים בחשמל, ותמיד חסרי אונים בלעדיו. כל פונקציות החיים שלנו מופעלות על ידיו (ועל ידי מחשבים).

      אהבתי

  7. הפסקות חשמל זה מעצבן, והפסקת חשמל בלילה מזכירה לנו שיש מכשירים שתלוייים בחשמל גם כשחושך (הרי בלעדיהם אולי לא היינו שמים לכך לב). לי יש שעון מעורר חשמלי ליד המיטה אז הפסקת חשמל מצריכה כוונון מחודש שלו.
    מקווה שהמצב ישתפר במהרה, עם או בלי שיטת ימימה:)

    אהבתי

  8. אהבתי את "כפרה עליו" :-).
    אולי לא חצי נחמה, אלא פרופורציות ובמקומך הייתי מנתקת את הטלפון עד שהחשמל ישוב מטיולו חופשי ומאושר אבל וחוזרת למיטה כדי שגם את תוכלי להתעורר חופשיה ומאושרת. ככל שתמעיטי לחשוב על קשיי ההרדמות כך יגדל הסיכוי שזה יקרה.
    אתמול הצטרפתי לפרפרים של קנקן ראיתי שהצטרפת ומיפה n lee והיה עוד אחד שלא זכור לי כרגע.
    עדכנתי את אוגניה שבינתיים גם הצטרפה. כל הכבוד לקנקן על היוזמה.

    אהבתי

    • צודקת, צריך לנתק את הטלפון הזה בזמנים של הפסקות חשמל חוזרות. יש גבול לכל תעלול. הוא בין כך ובין כך לא עובד בלי חשמל, והוא רק מפריע לי.

      אהבתי

  9. וואו, נכנסתי כדי למצוא תשובה לתגובה ששלחתי אתמול' והנה אני רואה שהתגובה נגוזה לה. בשיחזור כתבתי משהו כמו: אני לא מהמאמינים בצד הניו אייג'י של האפקט המזמן, אך בהחלט כן, שאין לבכות על חלב שנשפך.
    ותודה על הפצת הבשורה על קהילת פרפרים בבלוגך.

    אהבתי

    • חיפשת את תגובתך בדף התגובות המיועדות לבדיקות ספאם ולא מצאתיה, כך שכנראה נגוזה באופן מוחלט. מוזר.
      ועל לא דבר, בשמחה.

      אהבתי

  10. לא שמעתי על ימימה אבל שמעתי על שיטות כאלה ואחרות של תרגול עצמי לקבלת אותם הדברים שאין בכוחנו לשנות במעט יותר שלווה. בשנים האחרונות מצאתי שדווקא אם מנסים בכוח לא להתעצבן או להישאר רגועים זה עובד הפוך. כלומר, הדיפה של הרגש שעולה באופן טבעי ואוטומטי דווקא מעצימה אותו. ולכן התחלתי לתרגל הסכמה. הסכמה לחוש את העצבים, את המועקה, את הכעס ואת התסכול כאשר קורים דברים שעושים לי רע ואין ביכולתי למנוע, לשנות או לתקן. להסכים להתרגז….ממש להתבוסס בזה….ואיכשהו זה מתפוגג הרבה יותר מהר.
    מצד שני מה שהעיר אותך (שוב ושוב) בעצם זו לא הפסקת החשמל עצמה, אלא הצפצופים של מכשיר כלשהו בכל פעם שהחשמל חזר. את זה אני גם כן מכירה היטב – ולכן מעדיפה לנתק בכלל מכשירים כאלה (אצלי זו למשל המדפסת….) מהחשמל לפני שאני הולכת לישון, ומחברת אותם בחזרה בבוקר (או כשאני רוצה להשתמש). הנה משהו שכן אפשר לעשות עם זה.
    וזה נכון שמחשבה על האנשים בוונצואלה שמנותקים מזה זמן רב מהחשמל יכולה לנחם במעט….ועדיין זה לא מקטין בעיני את המצוקה שלך.
    כמו שאני תמיד (חופרת ו)אומרת, לא נכון בעיני להשוות בין הסבל של מי שחולה במחלה ממארת לבין הסבל של מי שכואבת לו האצבע הקטנה של הרגל. כל אחד מהם סובל את הסבל שלו, ולסבל של כל אחד מהם יש תוקף. זה לא בר השוואה………

    אהבתי

    • אני יכולה להעיד שלגמרי הסכמתי להתרגז ולגמרי התבוססתי בכעס. זה התפוגג תוך שעות אחדות, ואני מניחה שזה באמת לא נחשב כל כך הרבה זמן.
      ואת צודקת בעניין ניתוק הטלפון, בפעם הבאה שהחשמל משחק כך (הולך וחוזר והולך וחוזר ועוד ועוד) אעשה כך בדיוק.
      ואכן, מצוקה היא מצוקה, והיא לא תמיד תלויה במרכיבים אובייקטיביים אלא במה שאנחנו עושים אתם – מה שמחזיר אותי לימימה 🙂

      Liked by 1 person

  11. פינגבק: בר-מצווה לבלוג | בלוגיעדה

  12. תודה על הקישור לפרפרים, אבדוק – זה יכול להיות נחמד, מאז שעזבתי את תפוז אין לי את זה. (מצד שני, כרגע כל כך כל כך אין לי זמן לכלום, אני אפילו לא משוכנעת שיש לי זמן לעשות קצ'-אפ אצלך אבל בכל זאת המון זמן לא ביקרתי, וכמה אפשר.) (יש לי עבודה להגיש בעוד כמעט שבועיים, והמון חומר לקרוא.)

    אהבתי

סגור לתגובות.