עדיין אליס

במקום לכתוב על הבחירות של מחר ולהמליץ לכולם למי להצביע (אני לא ממליצה לאף אחד מה לעשות. ואצלי הכול כרגיל: עבודה או מרצ, אחליט ברגע האחרון, כרגע נראה שעבודה, ומן הסתם עוד אצטער על זה. כמו כל פעם) – ובכן, במקום כל הנ"ל, משהו אחר:

בחמישי בלילה השלמתי את קריאתו של הספר עדיין אליס (Still Alice) של ליסה ג'נובה. זו הייתה טעות לקרוא אותו בעברית, כי התרגום לא-משהו, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות שהמקור האנגלי יחזור לספרייה.

זה ספר נורא מאוד. לא משום שהוא לא כתוב טוב – ההפך הוא הנכון. אלא משום שהוא מספר סיפור ריאליסטי מאוד על ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר בגיל צעיר יחסית (זה קורה לפעמים, בשל איזו מוטציה תורשתית של גן כלשהו). קראתי בו כל ערב לפני שנרדמתי, ואחר כך ישנתי שינה טרופה, אם בכלל – עד שהיה ברור לי שאני חייבת לסיים את קריאתו במהירות ולעבור הלאה, אחרת לא תהיה לי מנוחה.

עדיין אליס הוא אולי הספר מחריד-השלווה ביותר שנתקלתי בו מימיי. זה מחריד במיוחד משום שהאישה שמתוארת בו היא בלשנית (ליתר דיוק, פרופסור לפסיכו-לינגוויסטיקה באוניברסיטת הרווארד). וגם משום שההידרדרות שלה מהירה כל כך, כשאין דרך לעצור את המפלצת האוכלת את המוח האנושי ומחסלת את מעוזיו בזה אחר זה. וגם משום שליסה ג'נובה – חוקרת מוח במקצועה – מצליחה לתאר את ההתפוררות כביכול מתוך מוחה של החולה, ועקב כך נעשה התיאור עצמו לפעמים מפורר ומבולבל, מפחיד ומעציב.

בניגוד לאליזבת איננה, שעליו כבר כתבתי כאן (וראו בתגית), אין בעדיין אליס הרבה נקודות אור של תקווה. אולי רק זאת: התפיסה שיש דבר אחד שמחלת אלצהיימר איננה מחסלת באכזריות – וזה העולם הרגשי של החולה: הוא לא מפסיק להרגיש, ומסתבר שאפשר להבין גם מתוך רגש. או, כפי שאליס מגדירה זאת בעצמה: "אני לא מה שאני אומרת או מה שאני עושה או מה שאני זוכרת. במהותי, אני הרבה יותר מזה" (עמ' 242). ועד שתימצא תרופה לאלצהיימר, זאת הנחמה היחידה שאפשר להיאחז בה.

למעוניינים – הנה קישור אל ליסה ג'נובה מדברת על מחלת אלצהיימר, בהרצאה קצרה ומאלפת של TED. היא רהוטה, מחויכת ואופטימית. אני לא יודעת איך אפשר להישאר כזאת כשעוסקים כל העת במחלה הזאת, אבל מסתבר שאפשר.

הנה.

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “עדיין אליס

  1. אני רוצה לכתוב שזה עושה חשק לקרוא, אבל זה נשמע ממש משונה בקונטקסט הזה.
    בכל מקרה, ביקורת מצוינת.

    אהבתי

  2. תודה על הסקירה הזאת. ראיתי את הסרט עם ג'וליאן מור ונראה לי שהם הצליחו להעביר למסך חלק ממה שסיפרת כאן. בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא את הספר – אם אשיג אותו באנגלית אעשה זאת. בעצם יש לי קינדל עכשיו, סביר להניח שאשיג אותו…..
    מעניין מה שהסקת מהספר: שאלצהיימר לא הורגת את הרגש. ושגם מהרגש אפשר ללמוד.
    התובנה שאני יצאתי ממנה מהסרט, היא הפער בין מה שאנחנו מתכננים לעצמנו (בחיינו, וגם בעת מחלתנו) לבין מה שבסוף קורה בפועל במציאות.

    אהבתי

    • זו לא כל כך המסקנה שלי: זו המסקנה של המחברת. והיות שזה מקצועה, אני נוטה לסמוך עליה… וגם בגלל שאני מנסה להיאחז בכל בדל של נחמה בעניין הזה.

      ראיתי את הסרט אבל אני זוכרת ממנו מעט מאוד. אני לא בטוחה שהוא עיבוד מדויק של הספר. אבל כן, החלק של התכנון ומה שיוצא ממנו – זה לגמרי נכון.

      Liked by 1 person

  3. חמי ז"ל סבל מאלצהיימר. מחלה נוראה. אבל גם שכבר לא היה יכול להשלים משפט,הוא שר הרבה ב- יא- בה-בי-בה-בום.. וחייך. אז כנראה שהיה מאושר למרות הכל.

    אהבתי

    • נראה לי שהחלק הנורא בשביל החולים הוא בהתחלה, כשהם עוד מודעים למצבם ומבינים מה צפוי להם. בהמשך זה כנראה מתהפך, ומי שנושא בנטל הוא הסביבה המטפלת.

      אהבתי

  4. מניסיוני האישי אני לגמרי מסכימה עם המחברת. הרגש נשאר, וגם זכרון הרגש. אמא שלי אומרת לי מפורשות שהיא לא תמיד זוכרת מי אני אבל יודעת היטב שהיא אוהבת אותי. עצם זה שהיא אומרת את זה (ולא נהגה לבטא רגש באופן כזה לפני האלצהיימר) מעידה על כך כאלף עדים.
    ואשר לבחירות, אני איתך. אין טעם לדבר על כך. מאוד מתסכל, גם עכשיו, ומן הסתם גם אחרי שהתוצאות תהיינה ידועות.

    אהבתי

    • זה לגמרי מסתדר עם מה שהיא כותבת בספר וגם אומרת בהרצאה שבקישור. יש בזה מידה מסוימת של נחמה, גם אם זה לא *מאוד* מנחם.

      אהבתי

  5. זה לגמרי לפגוש את הפחדים שלנו פנים אל פנים, אז מה הפלא שהיית חסרת מנוחה עד שסיימת לקרוא?
    וברור לי למה אי אפשר להניח לו ולעבור לספר אחר כי הוא יציק במידה רבה כמו יתוש שגם כשכבר לא חג סביבך בלילה המחשבה עדיין טרודה בסבירות שישוב במהרה.
    מבלי שקראתי שורה בספר כבר אני בסטרס.

    אהבתי

    • כן, יש בו משהו מאוד טורד שלווה . מאז שהגעתי לסופו אני משתדלת לא לחשוב עליו. אני תוהה איך אנשים שחוקרים את המחלה הזאת חיים עם הידיעות הרבות שיש להם עליה.

      אהבתי

  6. קראתי ספר אחר שלה לא מזמן, ממש מצויין. Left Neglected – על מישהי עם פגיעת מוח, ואיך שהיא מתמודדת עם זה. סופרת ממש טובה. (אבל כן, יכול להיות מאד קשה רגשית לקרוא על אלצהיימר מבפנים, בייחוד כשהדמות היא בלשנית כמוך.)

    אהבתי

    • לא ידעתי שהיא כתבה עוד משהו. היא אשת אשכולות, ממש. אני גם ממליצה על ההרצאונת של TED. היא מסבירה את זה ממש יפה.

      אהבתי

  7. המטפלים בחולי אלצהיימר צריכים להבין שלמרות שהמח של החולים מתפרק, עדיין הם מרגישים דברים ויש להתייחס אליהם בעדינות ובכבוד.

    אהבתי

    • אני מעריצה אותך שאת קוראת את נספר הזה, אני פוליטיקה של יען בנושא
      אני קוראת את פואנקינוס האחרון. קסם כרגיל הוא נקרא מר פיק או משהו כזה, וזה על ספרים וסופרים וכתיבה ועל מקום שאוסף ספרים שלא נמכרו
      וכם את חיים באר האחרון בחזרה מעמק רפאים. מה אומר לך, ממתק

      אהבתי

סגור לתגובות.