הבהוב

מוזר אילו דברים אני זוכרת בתוך ים הפרטים שנשכחים ממני כל העת. שלושה עשר במאי, לפני שלושים ושלוש שנים בדיוק, וזה היה כמדומני ערב יום העצמאות, והילד צחק בקול בפעם הראשונה. הוא היה כמעט בן ארבעה חודשים, ואני לא יודעת אם זה מאוחר מדי או מוקדם מדי בשביל לצחוק בפעם הראשונה, או שזה בול בזמן. החזקנו מולו את ברווז הצעצוע הקטן, ההוא שמישהו מן הקרובים או הידידים קנה לו כבר בלידתו, ההוא שצפצף כשלחצו עליו. וכמו אלף פעמים לפני כן, נענענו את הברווז ולחצנו עליו כדי להפיק ממנו ציוץ, ופתאום הילד חשב שזה נורא מצחיק ופרץ בצחוק מתגלגל. ראינו כי טוב מאוד, ושוב נענענו את הברווז, כמו בתיאטרון בובות, ושוב הפקנו ממנו ציוצים, ושוב הילד צחק מאוד ולא נמאס לו מן המשחק החדש, ואנחנו החלפנו בינינו מבטים משתאים: אשכרה צוחק, ואיזה צחוק חמוד יש לו, ובכלל לא הכרנו את הצחוק הזה מקודם, למרות שהוא התינוק שלנו כבר המון זמן.

מודעות פרסומת

34 מחשבות על “הבהוב

  1. זיכרון מתוק מאוד, וגם קונקרטי. אלה הדברים שגם אני הייתי רוצה שירכיבו את תרמיל הזכרונות שלי, אבל לא תמיד אני מצליחה (הוא עמוס בימי זיכרון של לידות ומוות, כמה בנאלי).

    Liked by 1 person

  2. מתמוגגת כאן בעת קריאת הזכרון המתוק הזה. לכל תינוק יש כל כך הרבה רגעים ראשונים, ולא את כולם אנחנו באמת מצליחים לזכור שנים אחרי כן. תודה על החיוך שהעלית על פני

    אהבתי

    • בעיקר נראה לי שמוזר שזכרתי את התאריך. ראיתי שהיום ה-13 במאי ואמרתי: בדיוק לפני 33 שנה ככה וככה.

      אהבתי

  3. זה באמת מדהים איך שזכרון לפעמים מתיישב לו. צחוק ראשון של ילד בכור הוא מהזכרונות שיכולים להחרט כך. לי יש זכרון אחר מערב יום הזכרון (רק עכשיו שמתי לב למשחק המילים)- כשרק הכרתי את האיש, לפני עשרים ושלוש שנה, הוא בא אלי לעבודה והלכנו לחוף הים ואז נסענו אלי, ואני נזכרת בנסיעה הזו ובמבט בבניינים לאורך הדרך אל עבר הדגלים המתנפנפים, כל שנה כשאני נוסעת באותה דרך הביתה בערב יום הזכרון.
    היו מאז עוד הרבה נסיעות והרבה אירועים כמובן אבל דווקא את תחושת הנסיעה הזו אני זוכרת.

    אהבתי

    • מופלאים נתיבי הזיכרון במוח. הם עושים קישורים משלהם ומתעוררים לחיים בכל פעם שקישור כזה נדלק (:

      אהבתי

  4. איך אפשר לשכוח כזה דבר מרנין?
    מעניין שאני זוכרת שבתי (הצעירה מבין הילדים) צחקה בפעם הראשונה בגיל 4 חודשים. צחוק מתגלגל שנשביתי בקסמו וגם אני שאלתי את עצמי אם זה גיל מוקדם מדי..
    לא זוכרת מה היה הטריגר ולא זוכרת אם הוא חזר והתגלגל שוב.
    לעומת זאת את הצחוק של הבנים אני לא זוכרת, אולי בגלל שלא השתווה לעוצמת הצחוק של הבת.
    דבר נוסף שאני זוכרת הוא את זה שהמילה הראשונה שלה שהיא אמרה היתה בעצם צירוף מילים "הנה אור".

    אהבתי

    • גם הילד, שחוץ מ'אבא' לא אמר כמעט כלום עד גיל יחסים 'מתקדם', פצח פתאום במשפט: 'אין ירח'. התמוגגתי (:

      אהבתי

    • גם אותי זה הפתיע. אולי זה משום שרשמתי את התאריך באחד מדפי אלבום התמונות של הילד. היה שם דף שהוקדש לתאריכים של אירועים מיוחדים, ועבור הצחוק הראשון מילאתי את התאריך 13 במאי, ואז זה כנראה נחרת בזיכרוני.

      אהבתי

  5. איזה ילד מקסים! היה לו חוש הומור כשרק התחיל להבין מה קורה בעולם הזה. וגם המילים הראשונות שלו "אין ירח" זה נהדר. מעניין אם גם עכשיו הוא ילד גדול שנהנה לצחוק?

    אהבתי

    • הוא ילד מאוד גדול עכשיו, ואני לא יודעת אם הוא תמיד נהנה לצחוק, אבל כשהוא במצב רוח חגיגי הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה.

      אהבתי

  6. מכל הדברים שאפשר לזכור, זה נשמע כמו אחד ששווה לבזבז עליו כמה תאי מוח.
    (כמו כן – קוראת כרגע את מיכאלה!)

    אהבתי

  7. באמת זכרון מתוק במיוחד, יש משהו פלאי בצחוק של תינוק וברצון שלנו להפיק אותו, ובהנאה שלנו ממנו.

    אהבתי

  8. זכרון נפלא של רגע מיוחד בתהליך שלנו כהורים
    אני זוכרת כשבתי הבכורה צחקה בפעם הראשונה( בגיל שלושה חודשים כמדומני) וזה נראה פלא בעינינו. נזכרתי בשיר של לאה גולדברג : "הלילה הילד צחק בחלום
    מדוע הילד צחק בחלום?
    אולי הוא חלם שהפיל הגדול
    ישב ושיחק עם הילד בחול
    אולי… "

    אהבתי

סגור לתגובות.