הבהוב

מוזר אילו דברים אני זוכרת בתוך ים הפרטים שנשכחים ממני כל העת. שלושה עשר במאי, לפני שלושים ושלוש שנים בדיוק, וזה היה כמדומני ערב יום העצמאות, והילד צחק בקול בפעם הראשונה. הוא היה כמעט בן ארבעה חודשים, ואני לא יודעת אם זה מאוחר מדי או מוקדם מדי בשביל לצחוק בפעם הראשונה, או שזה בול בזמן. החזקנו מולו את ברווז הצעצוע הקטן, ההוא שמישהו מן הקרובים או הידידים קנה לו כבר בלידתו, ההוא שצפצף כשלחצו עליו. וכמו אלף פעמים לפני כן, נענענו את הברווז ולחצנו עליו כדי להפיק ממנו ציוץ, ופתאום הילד חשב שזה נורא מצחיק ופרץ בצחוק מתגלגל. ראינו כי טוב מאוד, ושוב נענענו את הברווז, כמו בתיאטרון בובות, ושוב הפקנו ממנו ציוצים, ושוב הילד צחק מאוד ולא נמאס לו מן המשחק החדש, ואנחנו החלפנו בינינו מבטים משתאים: אשכרה צוחק, ואיזה צחוק חמוד יש לו, ובכלל לא הכרנו את הצחוק הזה מקודם, למרות שהוא התינוק שלנו כבר המון זמן.