מעשה בהינומה

השבוע השלכתי לפח את ההינומה הישנה שלי.

זה הרבה פחות מרשים ממה שזה נשמע. אבל במזג אוויר כמו הנוכחי יש לי נטייה לכתוב על כלום, ולפעמים במילים בומבסטיות.*

בשבוע שעבר חל יום הנישואים שלנו. זה יצא מעניין מבחינה מספרית, כי זה היה 36 שנה, וזה בדיוק בקיץ שבו מלאו לי 63 שנים, וזה בדיוק בשנה שבה גילי הוא סכום הגילים של הילדים שלי. יש לי נטייה לפעמים לעשות חישובים עקרים כאלה, במיוחד במזג אוויר גרוע (חם מהרגיל עם 120 אחוזי לחות. בערך). הנטייה החישובית שלי לא מתרחבת לניסיון לברר אם ומתי צירוף מספרים כזה יכול לקרות שוב, אבל האינטואיציה שלי אומרת שלעולם לא, ויש מצב שהיא צודקת.

בקיצור, כנראה בלי קשר, הצצתי לפני כמה ימים בתחתית הארון שבחדר השינה, וגיליתי בו את מה שהיה צפוי שאגלה: יותר מדי חפצים, בלגן, אבק, וקצת לחות ממקור לא ידוע (או מהנזילות של השנה שעברה, או מאלה של השנה, או ממזג האוויר, או מנזילה חדשה. או מגם וגם). אז הוצאתי משם הכול והתחלתי למיין, וזרקתי כמה דברים (לא הרבה, כי מה לעשות שאת הכול אני צריכה), ואז נפלתי על ההינומה שלי.

לפני כ-36 שנים הייתה לנו חתונה די צנועה. אמא של ראש המשפחה ראתה שמלה לבנה רגילה בחנות בתל אביב ואמא שלי ואני הצטרפנו אליה לראות, ואני חתכתי מהר כהרגלי ואמרתי בסדר. אז קנינו אותה. אני לא מבינה כלום בבגדים ואז אפילו הבנתי פחות, ראש המשפחה לא הביע דעה, ושתי האימהות היו מומחיות גדולות ואני לא התווכחתי. אחר כך, סמוך לחתונה, נזכרנו שבשביל החופה צריך שתהיה הינומה. אמא שלי לקחה וילון ישן, לבן ואוורירי, מאלה שהיו מקובלים אז בבתים של יוצאי אירופה, וגזרה ממנו מלבן בגודל כזה וכזה, ותפרה לו מכפלת בשוליו, סביב סביב, כדי שלא ייפרם. לזה הוספתי קשת שיער לבנה שהייתה לי בבית: תפקידה היה לשבת על ההינומה ולוודא שהנ"ל לא תפרח מראשי באמצע החופה. האמת שלפחות הקשת הייתה רעיון מצוין, כי היא אפשרה להינומה להיות דו-מצבית: גם לכסות את פניי כשצריך, וגם להיות מוסטת לאחור אחר כך. קניתי גם סנדלים לבנים, וזהו. הציוד הושלם.

נדמה לי שהרב והחזן התבוננו בהינומה בקצת פליאה, אבל הם לא אמרו כלום (באמת, בשביל מה היה שם גם חזן אני כבר לא זוכרת). האורחים ראו את ההינומה ושתקו בנימוס, אמא שלי ואני היינו מאוד מרוצות מעצמנו, ראש המשפחה לא הביע דעה, ורק אמא שלו נראתה באמת מזועזעת, וגם מלמלה משהו על זה שאם כבר, היינו נותנים לה לטפל בזה והיא הייתה גוזרת את זה כריבוע במקום כמלבן. אני החלקתי את העניין: בתום החופה קיפלתי את ההינומה ואיפסנתי אותה בארון. היא עברה איתי אחר כך גם לדירה הנוכחית שלנו, ומאז לא היו לי משאים ומתנים מיוחדים איתה. לפני כשנתיים, לקראת החתונה של הקטנה, הראיתי לה את ההינומה ושאלתי אם היא רוצה אותה. היא אמרה שלא, וברוב טקט לא פירטה למה, ואני החזרתי את ההינומה לארון.

בקיצור, במסגרת סידור הארון השבוע החלטתי שהגיע השעה להיפרד. היה להינומה ריח מוזר בשל האיפסון הממושך, ובמשך השנים היא האפירה, או שמא הצהיבה, והיא גם הייתה מאובקת ודביקה במקצת, ואני אמרתי לעצמי שבין כך ובין כך אין סיכוי שאתחתן שוב, ובטח שלא בטקס שדורש ביגוד מן הסוג הזה, והנוכחות שלה, יותר משהיא נוסטלגית, היא מעצבנת (בגלל האבק וכו'). וחוץ מזה היה לי חם נורא והכתף הכאיבה לי מאוד (התקף חדש. האורתופד נתן לי ארקוקסיה לשבועיים[!], אבל אני פוחדת מארקוקסיה). אז לקחתי את ההינומה והשלכתי אותה לפח ושכחתי ממנה עד הבוקר, שאז חשבתי שמגיע לה פוסט.

אמרתי ועשיתי.
אין מוסר השכל.

(ראש המשפחה, אגב, לא יודע על זה כלום, אבל היות שאף פעם לא הייתה לו דעה על ההינומה אפילו בחייה, יש להניח שגם מותה לא יפיק ממנו התרשמות מיוחדת.)

[*וכל זה במקום לכתוב פוסט פוליטי, ולהביע את שאט-נפשי מכל ה'איחודים' בשמאל, שרק פירקו את המחנה עוד יותר. עכשיו באמת אין לי מושג למי להצביע. התחלתי אפילו לשקול להצביע עבור 'כחול-לבן', וזה באמת סימן רע.]