דו"ח ביניים

שמעתי כל כך הרבה דיבורים על הסדרה 'הנערים' (Our Boys , של HBO)*, שהחלטתי שאני רוצה לצפות בה. וזה למרות שברגיל אני לא אוהבת לראות סרטים על מאורעות קשים שחייתי דרכם/בצידם, בטח לא לצפות בפרשנות האומנותית שלהם. זה עושה אותי נורא עצבנית. אם זה דוקומנטרי, זה עניין אחר. אבל 'הנערים' היא לא באמת סדרה דוקומנטרית.

מסתבר שיש בסדרה עשרה פרקים. להוט VOD הגיעו בינתיים רק ארבעה. הם מתעדכנים אחת לשבוע. זה אומר שזה ייקח הרבה זמן, ועד שנגמור לצפות בזה כבר יהיה טרום-חורף. אחרי הבחירות. אחרי החגים. אולי אפילו יירד גשם. זה נראה כמעט אחרית הימים.

אחרי שני פרקים כבר יש לי כרגיל מה להגיד. אבל כל מה שאני אומרת הוא בעירבון מוגבל, כי זה רק חמישית סדרה, ואין לדעת לאן זה יתפתח.

בינתיים, הסדרה עשויה היטב, מאוד. שחקנים מצוינים, בימוי טוב, תסריט טוב. אנחנו צופים בה בנשימה עצורה, למרות שלהוותנו אנחנו יודעים את הסוף. חששתי שהסדרה תהיה דוברת אנגלית, עם ביטויים עילגים בעברית ובערבית, כמו שקורה לא פעם בסרטים אמריקאיים – אבל לא. הכול בעברית ובערבית 'אמיתיות', בלי קיצורי דרך, בלי שחקנים שלא יודעים מהחיים שלהם. שזה מצוין.

בניגוד לתלונות ששמעתי וקראתי – לא התרשמתי שכל היהודים המוצגים בסדרה הם מטורללים, קנאים, אלימים ושטופי שנאה. יש בה כל מיני יהודים. חלקם מטורללים, חלקם אנשים הגונים, ויש כל מיני גוונים באמצע. כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. גם לא התרשמתי שכל הערבים שבה מעוררים אמפתיה: חלקם כן, אחרים לא. גם זה כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. מה יבינו מזה צופים אמריקאיים שאינם יודעים אפילו למצוא את ישראל על המפה – אינני יודעת. קשה לי להעריך. אם זה כל מה שהם יראו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש להניח שלא יחשבו עלינו טובות. אבל אי אפשר להעמיס על כתפיהם של יוצרי הסדרה את כל ההסברה של הסכסוך הנ"ל, אם בכלל אפשר להסביר אותו.

אז על מה יצא הקצף? רבים מלינים על כך שרצח שלושת הנערים היהודים בסדרה גומד וטושטש, בעוד שרצח הנער הערבי הועלה למרכז הבמה. בינתיים זה ממש נכון. חלק מן האכזבה בעניין הזה נובע אולי משם הסדרה. הכותרת 'הנערים' מעלה ציפיות שיהיה עיסוק גם בנערים היהודים שנרצחו, ובתחושות הדאגה, החרדה והאבל שחטיפתם ומותם עוררו. דא עקא שיוצרי הסדרה בחרו להציב את הפריים במקום אחר. בשבילם, רצח שלושת הנערים היהודים הוא סיפור רקע, מסגרת, אולי טריגר, אבל לא הרבה מעבר לזה. זו זכותם. כמו שזכותו של צלם לפרסם צילום של פרחי הסיגלון שנשרו מן העץ על המדרכה, ולא לכלול בפריים את העץ שהשיר אותם. האמת שצלמים עושים זאת לא פעם, ויוצאים להם צילומים נהדרים.

אבל נראה לי שהבעיה העיקרית היא שהצפייה בסרט מעוררת הרבה אי נוחות: הדברים הנוראים האלה אכן קרו אצלנו, ואי אפשר להאשים בהם רק אחרים. עם אי הנוחות הזאת צריך להשלים איכשהו, במקום לתקוף את יוצרי הסדרה. משום שזו האחרונה באמת מספרת סיפור איום ונורא, ומשום שאין דרך להציג סיפורים איומים בדרכים נעימות.

ואם תשתנה דעתי במהלך שמונת הפרקים הבאים, אדווח.

[*ריאיון יפה עם אחד מיוצרי הסדרה – כאן].