מתעדים ומתאדים

משהו יפה מתוך תישארי, ספרה של תמי בצלאלי,  המתארת את חייה באומנות ובמשפחה:

על הטכניקה של צבעי מים:
"היא הסבירה לנו שלצייר בצבע מים זה לצייר ב'מחולל נעדר'.  המים,  הצבועים בפיגמנט, מתַעדים את עצמם כשהם משתמשים בַּפיגמנט לשם כך,  ואז מִתאדים מהנייר ונעלמים.  רק החותמת שלהם נשארת בצורת תיאור מדויק של ההתנהגות שלהם.  בגלל זה ציורי אקוורל טובים תמיד ייראו שקופים,  זורמים ורטובים,  ממש כמו המים"  (עמ' 195).

איך זה יפה לקרוא על ציורים של אחרים.

12 מחשבות על “מתעדים ומתאדים

  1. שוב אני נזכר בעדי אופיר, ו"לשון לרע" המהמם שלו [ שיסלח לי הפילוסוף על ישראלית רחובית זו 😉 ]. שם עמודים על עמודים הוא מנסה להסביר את היעדר "הדבר לכשעצמו" וקיום של "עקבות" שאף הן לעתים נעלמות לעד. אני תמיד גם נזכר בדמיורג האפלטוני שבורא על פי האידיאות המושלמות, וכך העולם הוא בעצם "עקבה" של הדבר עצמו, שאיננו חומר.
    הציטוט שהבאת מסביר באופן חושני וחכם את התיאוריות הללו, והיטב.

    אהבתי

    • לא מכירה את ההסברים שהזכרת, על כן במיוחד אני שמחה שנתקלתי בהסבר קצר, ברור ויפה כל כך שמסכם את הכול היטב:)

      אהבתי

  2. התאור מאד יפה. יש משהו קסום באקוורל, משהו שלא ניתן לגמרי לשליטה, כאילו למים רצון משלהם..

    אהבתי

סגור לתגובות.