אגוז היגון של הסנאי

הספר לא העזנו לדעת של איריס לעאל עוסק בשכול, אבל גם בהרבה דברים אחרים. לפעמים נדמה שהוא מתרכז קצת יותר מדי במה שיכול להיקרא כרכילות על סכסוכים משפחתיים. אני לא מתה על הספר הזה, אבל הוא מעניין, ויש בו דברים יפים. כמו למשל ההרהור על הבדידות שבאבל:

"ואולי כך מתאבלים רבים שיקירם מת מוות אלים: לחוד, כל סנאי עם אגוז היגון שלו" (סוף פרק 21).

אני לא יודעת לומר אם זה נכון, אבל יש בזה משהו שובר לב, בעיקר כשכביכול מעבירים את ההתבוננות אל עולם הסנאים. בכלל, סנאים ואגוזים הולכים טוב ביחד. העניין עם אגוז היגון מזכיר לי את הביטוי 'בקליפת אגוז', שמכוון למשהו תמציתי אך חזק, מה שבהחלט עשוי להתאים ליגון. אבל יותר מזה אני נזכרת בהתבטאות החביבה עליי שקראתי איפה שהוא, מתי שהוא (לא זוכרת מי ומה, הייתכן שבחלף עם הרוח?) על סנאי שמחביא אגוז: היא מכוונת אולי לכך שהסנאי חושב שאיש לא רואה, אבל כולם יודעים שהאגוז שם. למרות שאני לא יודעת כלום על סנאים, חוץ ממה שראיתי בסרטים מצוירים של וולט דיסני.

*

אבל נניח לסנאים וליגונות. במקום זה אשמח את לב הקוראים בדיווח קצר על מסעי הנוסף ברכבת החשמלית מירושלים לנתב"ג. לפני ימים אחדים שמתי נפשי בכפי וירדתי שוב למעמקי האדמה במדרגות הנעות (כבר סיפרתי עליהן איפה שהוא בבלוג). הצלחתי להכניס את עצמי לחרדה בעניינן, והיה מנוי וגמור עמי לנסות להתגבר עליה. הצרה היא שכנראה עוד אנשים פוחדים, כי המדרגות האלה די נטושות, לא רבים יורדים בהן (כנראה הם מעדיפים את המעלית, ואפשר להבין למה). אחרי שמתחילים בירידה במדרגות הנעות נראה שאין ברירה אלא להמשיך (או לעלות חזרה באמצע הדרך במדרגות נעות אחרות), כי בחניות שבין גרם לגרם אין דרך מילוט שתוביל למעליות (או למדרגות נורמליות), ואם יש – החביאו אותה היטב.

תוך כדי ירידה (מבוהלת אך מוצלחת) שאלתי את עצמי אם כך מרגישים כורים שיורדים לעבודת יומם (או לילם) במכרה, כמו בספרים ובסרטים שקראתי/ראיתי. יש להודות שמעמקים כאלה הם לא כיף גדול, במיוחד לא המחשבה עליהם: כשאין מתקפת טילים גרעיניים, באמת שאין מה לעשות שם.

אבל הרכבת מהירה, די ריקה, בינתיים נקייה – ונחמדה. ובקרוב, יש מצב שתגיע עד תל אביב וצפונה משם, שזה בכלל שיפור מארץ החלומות.

*

פוסט שני השבוע. הייתכן שקצב עדכון הבלוג שלי חוזר ועולה?

28 מחשבות על “אגוז היגון של הסנאי

  1. מאד משמח שקצב העדכון בבלוג שלך עולה……..
    ומאד מוזרה ההתייחסות לסנאי ולאגוז שלו. איכשהו נראה לי לא קשור למה שהמחבר/ת ניסה/תה לתאר….
    אבל כן – לצערי אני חוששת שזה נכון – בסופו של דבר כל אחד עם היגון של עצמו.
    מאחלת שבמהרה הרכבת אכן תוביל אותך הישר לתחנה הקרובה לביתך……….בלי טרטורים ובלי החלפות

    אהבתי

    • תודה, אמן 🙂
      בעניין הסנאי והיגון – איכשהו התקשר לי היטב. אולי בגלל הסנאי שמחביא אגוז וחושב שאיש אינו רואה, או אולי סתם משום שזה דימוי כל כך עצוב ומתאים ליגון.

      אהבתי

  2. מודה שהחיבור בין אגוז היגון של הסנאי ובין הנסיעה ברכבת והירידה למעמקי האדמה עורר בי שאלות. בעיקר נזכרתי ב'מעשה בשלושה אגוזים' של לאה גולדברג המופלאה, שלושה אגוזים ובהם שלושה סודות ורזים, ומי שמפצח את סודם אין כמותו מאושר בעולם. לא יודעת לגבי אגוז היגון, אבל אם הצלחת לשבור את מחסום הפחד וירדת למעמקי האדמה גם זו לטובה.

    אהבתי

  3. מעניין הפחד הלא מוסבר הזה של אנשים וההעדפה לרדת במעלית, שדווקא ממנה קשה להמלט. יצא לי להרהר בזה לפני כמה ימים. כל כמה ימים יוצא לי ללכת ביער, שהוא סוג של קיצור דרך מהאזור בו אני גרה לאחת המעבדות. מדובר ביער שחלקים רבים ממנו די נטושים וחשכה חייבים להשתמש בפנס כדי לראות את הדרך. חשכה מוחלטת! כשאני הולכת שם אני בסוג של אי שקט ומאוד עירנית לסביבה. בדרך כלל זה רק אני וכמה שועלונים, שמין הסתם יברחו ממני אם אנסה להתקרב. השבוע ראיתי אדם בתוך היער והתחלתי להלחץ. פשוט רצתי מרוב הלחץ. עכשיו ברור ששני המקרים (חושך וירידה למקום עמוק) די דומים בקטע שהפחד מאוד לא רציונלי. הרי ברור שאת במצב הרבה יותר פגיע במעלית מאשר במדרגות וגם ברור שהסיכוי שאדם יתקוף אותי, כשהוא לא יכול לראות מעבר לרדיוס מאוד מסוים שהפנס שלו מאיר, הרבה יותר נמוך מאשר נגיד שאדם שנמצא איתי באותו בניין. מעניין איך אפשר באמת להשתחרר מהפחדים האלה…

    המשפט עם האגוז מאוד הזכיר לי את הסנאי מעידן הקרח 🙂 בכל אופן, לא הבנתי את הקשר בין יגון לאגוז אבל בכללי קשה לי להבין שירה וכל מיני משפטים כאלה…

    אהבתי

    • ממעליות אני משתדלת להימנע כשאפשר, כי שם באמת אפשר להיתקע.
      הפחד ממדרגות נעות לא לגמרי רציונלי – אבל זו דרכן של חרדות: אין בהן הרבה היגיון.
      ונראה לי שעם חלק מהפחדים צריך להשלים איכשהו – הרי אי אפשר להילחם בהם כל הזמן.
      אני למשל ויתרתי על נהיגה: היא מטילה עליי כזאת אימה, שהחלטתי שעדיף לנסוע בתחבורה הציבורית. הפסקתי להילחם בזה ודי.

      Liked by 1 person

  4. חברה שלנו, חברה ממש טובה, מתה.
    חברה של עשרות שנים, שחייה ממש שזורים בחיינו.
    יום אחד היתה לגמרי בריאה – היא היתה הבריאה שבחבוּרה – וכמה ימים אח"כ כבר נטמנה באדמה.
    ויש יגון.
    יש את היגון שלנו – ויש את היגון של הבעל והילדים, שהוא שונה.

    אמש נסענו לבקר את האלמן.
    במקום בית שוקק חיים – כי כזו היא היתה, המנוֹחה – היה אלמן אחד, שרוע בכורסה.
    "חוֹלֵה, חולה – אלמן".

    החברה נפטרה חודש לאחר שהביאה לקבורה את אביה הזקן.
    חודש!
    זה מה שהיא זכתה לחיות אחריו.
    הנה, באנו לנחם אותה על מות אביה – וחודש אח"כ שָבנוּ לנחם על מותה שלה.

    הדור של הורינו הולך ונעלם.
    אלו ממש אנחנו עכשיו, בקָו החזית הקדמי.
    בקרב, שאף אחד לא יוצא ממנו מנצח.

    אהבתי

  5. אולי מפני הפחד הכורים מלווים עצמם בקנרית. זה לא שהם בודקים אם יש חמצן, הם פשוט מפחדים וצריכים ציפור קטנה איתם. וכן, המדרגות הנעות ברכבת של ירושלים אימתניות כל כך, ומלאות פאתוס כל כך. זה לפעמים נדמה שאתה נבלע בלוע של מפלצת ברזל גדולה.

    אהבתי

    • מה שהכי מפריע לי בהן זה שאי אפשר לרדת באמצע ולהגיד, טוב, עכשיו בא לי להמשיך במעלית 🙂
      הלוואי שציפורים קטנות היו יכולות להגן באמת על כורים. המון סכנות אורבות להם שם, בעמקי האדמה, והסיפור שלהם לא תמיד נגמר טוב. מקצוע נורא. וגם הציפורים מסכנות.

      אהבתי

  6. אם הכורים היו במצב חרדה במעמקי האדמה, ספק אם היו עוסקים במקצוע הזה.ברור שהאסוציאציה המיידית של קבר היא שגורמת לנו לפחד מירידה במדרגות ומיעוט המשתמשים בהן מחזק את תחושת הסוף.
    הרי בחו"ל המדרגות הללו ממש הומות אדם, כולם ממהרים ובטוחים כי הם מוקפים שבכמותם.

    אהבתי

    • לא בטוח שלכורים יש הרבה ברירה. בספרים שקראתי בנעוריי על מכרות באנגליה, הם גדלו בעיירות כורים, והפרנסה היחידה (ובדוחק רב) הייתה לעבוד במכרה. לפעמים אפילו ילדים עבדו שם.
      בינתיים הרכבת הזאת לא הומה מאדם (היא רק בתחילת דרכה), אבל אני מאמינה שזה ישתנה בקרוב: אנשים מתרגלים לכול, ואז הם גם יעלו ויירדו במדרגות הנעות. וגם לי יהיה יותר קל ופחות מפחיד 🙂

      אהבתי

  7. אם להאמין לפרסומים, עוד כמה שעות תגיע גם תגיע הרכבת לתחנת ההגנה בתל אביב. תראי, בטוקיו יש גרמי מדרגות נעות בגבהי ם, אנשים יורדים בהן בכמויות ענק, היורדים עומדים בצד שמאל , מאפשרים לממהרים לרוץ במורד המדרגות מצד ימין. 🙂

    אהבתי

    • הם מסודרים אפילו כשהם מבלגנים 🙂
      כן, הקו המשופר אמור היה להיפתח הערב, נדמה לי. זה מן הסתם יעלה את מספר הנוסעים. זה יקרה גם כאן, ורבים עוד ישתמשו במדרגות הנעות ויעמדו בתור למעליות וכך הלאה. צריך רק סבלנות.

      אהבתי

  8. הזכרת לי את תחנת המטרו עמוק עמוק במעמקי האדמה בוושינגטון הבירה וממנה אל מכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים – מובילות מדרגות נעות בשיפוע (די חד) אחד רציף. כמספר דקות נסיעה, אם לא מוסיפים להן עליה/ירידה אקטיבית. משתמשים בהן המונים שהתרגלו לשימוש יומיומי. מעלית גרועה מזה אם נתקעים בה.
    .

    אהבתי

    • נכון, לכן מנוי וגמור אתי לנסות להתרגל למדרגות הנעות. זה מתקדם, אבל לאט. אני מקווה שבקרוב יעלו וירדו בהן יותר אנשים, וזה יפזר קצת את ענני הפחד.

      אהבתי

  9. אני לא מצליחהה לחבר בין הסנאי והאגוז – ליגון. ממש לא מבינה מאין הדימוי
    ולמה נסעת עם הרכבת עד הן גוריון לא הבנתי
    להחליף רכבות בשביל להגיע להרצליה בסופ"ש ?

    אהבתי

    • נסעתי ביום רביעי. מחליפים בנתב"ג לכיוון תל אביב, ואז אפשר להחליף עוד רכבת או להמשיך באוטובוס. ההחלפות מתבצעת די בקלות ובמהירות – וזה נחמד לגוון לפעמים, כי ברכבת, בניגוד לאוטובוס, אין פקקים, והיא בינתיים חדשה ויפה.

      Liked by 1 person

  10. אני קראתי השבוע שאבל הוא אהבה שנאלצת לבעור מהר מכפי שהיתה בוערת אם האובייקט עדיין היה קיים בעולמך, וזה מקור הכאב. זה מצא חן בעיני.
    טוב שאת כותבת יותר. והעדכון לגבי הרכבת משמח- איפה בירושלים הראש שלה?

    אהבתי

  11. אבל זה בהחלט דבר אישי. להתגבר ולחזור לחיים אחרי מוות של אדם קרוב זה תהליך של אדם עם עצמו, בעיקר. אנחנו נזכרים ביחד ברגעים הטובים והמצחיקים איתו, אבל עם העצב מתמודדים בעצמנו. אולי זה משהו שעבר לה בראש והיא כתבה בלי לחשוב עליו יותר מדי, אבל אהבתי את הפרשנות שלך – שהוא לבד איתו וכולם יודעים שהוא שם.

    לא חושבת שיצאתי במדרגות הנעות בירושלים אבל מכירה עליה משאול תחתיות במדרגות נעות. פשוט לא מסתכלים למעלה או למטה. זה מקל. אם הרכבת יחסית ריקה ומהירה נשמע לי שזה בהחלט שווה את זה. 🙂

    חנוכה שמח!

    אהבתי

    • אני חושבת שאיריס לעאל התכוונה בעיקר לשבוע האבל ואולי גם לימים שאחריו, כשהמשפחה הייתה ביחד אבל בעצם כל אחד היה לבד עם יגונו, וזה גם קשור אולי איכשהו לעובדה שהיא לא מאוד מחבבת את המשפחה הזאת (היא לא מחבבת הרבה דברים, אגב).
      וכן, גם לי נראה שהנסיעה ברכבת שווה את האי-נעימות של המדרגות, במיוחד שהמסלול שלה הוארך השבוע והיא כבר מגיעה עד תל אביב.
      חג שמח!

      אהבתי

  12. גם אני הרגשתי פחד כשהגעתי לירושלים ברכבת ונוכחתי כמה עמוק באדמה היא נמצאת. היו כל כך הרבה תקלות בקו הרכבת בתחילת הפעלתה, כך שיתכן שיהיו תקלות גם במעליות.
    לגבי סנאים, אצל חברה שלי בלונדון הם אוכלים את שרשי הצמחים בגינה והיא נאלצת לתפוס אותם ולשחרר במקום קצת רחוק. גם יצורים נחמדים יכולים להזיק.

    אהבתי

    • קראתי על זה בוויקיפדיה – התחנה נמצאת בעומק של שמונים מטר! שזה יותר מעשרים קומות. בררר… ותקלות במעליות יכולות באמת להיות בכל מקום, לא רק שם. אני מקווה שהם מצוידים בגנרטורים. פחדי הקבוע ממעליות דוחף אותי אל המדרגות הנעות, אלא שאוי לאותה צרה – אני פוחדת גם מהן:)
      מה שכתבת על הסנאים מזכיר לי את החולד של מאיר שלו בספרו גינת בר. גם הוא אכל את שורשי הצמחים, אבל הפרק העוסק בו הוא נהדר.

      אהבתי

סגור לתגובות.