ספרא וסייפא

השבוע נבחנה אחת הכיתות שלי במכללה. חילקו את הקבוצה בין שלושה חדרים, ואני דילגתי ביניהם כדי לענות על שאלות וקושיות. במסדרון ליד החדרים היה שולחן עם כיסא, ושם ישב ילדון פעוט – אולי בן של אחת הנבחנות – עם אספקה נאה של נייר וצבעים וטושים, וצייר משהו בשקידה מרוכזת. והיה לו על השולחן גם איזה רובה צעצוע, מפלסטיק צבעוני קל, כזה שמתאים גם למשחקי מים (ולפורים?).

ניסיתי לתפוס את מבטו של הילד ולשלוח לו חיוך, אבל הוא לא הרים את עיניו מן הדף ולא שעה אל מאמציי הטרדניים. אולי גם הזהירו אותו שלא לדבר עם זרים. והוא היה כל כך רציני וקטנטן ושקדן, סמוך אל השולחן הגדול ממידותיו, מוציא מתחת ידו עבודה יסודית ומושקעת, ובכל זאת לא מוותר גם על רובה הפלסטיק.

כשחזרתי אל המסדרון אחרי כחצי שעה, כדי לוודא שוב שהכול בסדר בחדרי הבחינה, הילדון כבר לא היה שם. אימא שלו השלימה כנראה את המענה על כל השאלות ויצאה מחדר הבחינה ולקחה אותו הביתה, על אומנותו ונשקו.