ג'ורג'יה

פתאום נזכרתי בג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. שזה כנראה שיר אהבה לנערה בשם ג'ורג'יה, אבל תמיד קשרתי אותו בדמיוני למדינת ג'ורג'יה בארה"ב, המדינה של סקארלט או'הארא מחלף עם הרוח, ותמיד דמיינתי בהקשר הזה את שדות הכותנה (או שדות אחרים) רובצים בשקט בשמש, משתרעים עד האופק. בערך כך תיארה אותם שם מרגרט מיטשל.

כל כך הרבה משברים עברנו כבר כאן, אפילו כשלא מחשיבים את המלחמות והפיגועים. נזכרתי אתמול: כשהייתי תלמידת תיכון, הייתה כאן התפרצות חולירע (באמת!) שעוררה פחד גדול. ב- 1985 הייתה התפרצות חוזרת של פוליו, שהפילה פחד אפילו יותר גדול. ב-1991 מלחמת המפרץ – קרבות הסלוטייפ והניילונים. ועוד כהנה וכהנה. הדינמיקה ידועה וחוזרת על עצמה: בהתחלה לא מאמינים שזה אמיתי, אחר כך לא מאמינים שזה ייגמר אי פעם, אחר כך זה נגמר.

תכף מגיעה חזרה לג'ורג'יה:
במלחמת המפרץ הגה מישהו את הרעיון הגאוני של הגל השקט. זה היה לפני היות הסמרטפונים, ואנשים התלוננו שהם לא שומעים את האזעקות בלילות. אז הגל השקט שידר שקט כל הלילה, ורק במקרה של אזעקת אמת היה מתעורר לחיים. ובכל מקרה בשש בבוקר היה מתעורר בין כך ובין כך, ושולח איזו נעימה מרגיעה עם ווליום חלש שהולך ומתגבר, והקריין היה מצטרף ומברך בבוקר טוב, השעה שש, לא להתייאש. משהו כזה.

אז בבוקר אחד, ודווקא אחרי לילה שבו הצלחתי לישון קצת, ניעור הגל השקט לנוהל ההשכמה הרגיל שלו – והצלילים הרוגעים של הכינורות של ג'ורג'יה העירו אותי ומילאו את החדר, ודן שילון (נדמה לי) אמר בוקר טוב, השעה שש, (לא להתייאש). אני דווקא כן התייאשתי, כי הניגוד החריף שבין שדות הכותנה המשתרעים עד האופק בג'ורג'יה לבין החדר הכאילו-אטום שלנו, עם הניילונים והסלוטייפים והפחד המתמיד שהנה שוב נצטרך לקפל לתוכם שני פעוטות – בן חמש ובת שנתיים – היה קשה מנשוא. וחשבתי בקנאה עזה על עולם נורמלי, שבו אנשים קמים בבוקר עם זריחת השמש והולכים לעבוד בשדות (כן, אני יודעת שהעבדים השחורים בג'ורג'יה היו רואים את זה אחרת, אבל אז לא התפניתי לחשוב עליהם).

מאז נותרה לי פינה קטנה ורכה בלב בשביל ג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. עד היום, גם העיניים שלי נעשות רכות כשאני שומעת אותו. עכשיו, בניגוד לאז, נתון העולם כולו באותה קלחת, ואין במי לקנא. אפשר רק לקנא במה שהיה קודם: למשל, אני לא רגילה לשבת הרבה בבתי קפה, אבל כבר מתגעגעת נואשות לימים הרחוקים ההם, שבהם היה אפשר להחליט, אם רוצים, לשבת בבית קפה ולהזמין קפה. או תה. הראש יודע שהם ישובו, כך או אחרת, אבל הלב מתקשה להאמין.

אז ג'ורג'יה. הנה.

[נ"ב: מה מוזר? שהיה נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, וחיפשתי קצת והתברר שאכן. אם כי לא בהקשר של קורונה. לפני כמעט שבע שנים, בישראבלוג שמגובה עכשיו על בלוג גיבוי נפרד. עדה ק., את חוזרת על עצמך, וזה לא סימן טוב.]

25 מחשבות על “ג'ורג'יה

  1. גם אני פעם חשבתי שג'ורג'יה זה שיר על המקום, לא על נערה. קראתי עכשיו את הליריקה, יש שם התייחסות כפולה- גם לדרך ולאורנים, וגם ליידים וחיוכיים. אולי זה מכוון. אבל איזה שיר גדול זה, איזו תחושה של מרחבים הוא נותן…

    אהבתי

  2. תלוי איך מסתכלים על זה. זה יכול להיות סימן טוב שלמרות גודל הצרות ההתייחסות כלפיהן נשכחת.
    אני גם זוכרת שבמגפת הפוליו נאלצו לקחת חיסון שהתבצע דרך החלון של אחד הבתים השכנים להורי. כנראה שהיו מקומות שיועדו לכך כדי להקל על העומס.
    אוי השיר האהוב עלי ביותר. זה לגמרי הייתי משוכנעת שמדובר על שיר אהבה לנערה.

    אהבתי

  3. זה רק אומר שהשיר הזה עוזר לך לזכור בעיתות כאלה שיש גם חיים אחרי …..
    ואז איזה קול קטן עיקש אומר לי דברים כמו "לחלקנו לפחות…" או "כן אבל תוך כמה זמן ונזק?" ואני מתקשה להשתיק אותו 😢

    אהבתי

  4. כן, כן, בהיותי בן גילך, גם אני זוכר היטב את מלחמת המפרץ.
    המלחמה התחילה – ואנחנו שמענו מהבית את ה"בוּמים" של הנפילות, מרחוק.
    הצטיידנו, כמו כולם, ביריעות ניילון ובסרט דביק, הסתגרנו בחדר הכי קטן בבית, מסיכות אב"כ על פנינו, סמרטוט רטוב צמוד לתחתית הדלת, מאזינים לרדיו ולנחמן שי מעודד אותנו לשתות מים.
    וכן, גם אנחנו עם ילדה פעוטה.
    האמת? היה ממש מפחיד.
    עבדתי אז בר"ג, שהיו בה נפילות הטילים היותר מרשימות.
    לאחר ימים לא מעטים – נשברנו. כמו רבים אחרים, עברנו להתגורר אצל ההורים של אישתי, בשרון הבטוח.
    מכיוון שרוב הטילים נורו בשעות החשיכה, כנראה מתוך כוונה שאתרי השיגור לא יתגלו – בשעות אחה"צ התנהלו שיירות ארוכות מגוש דן לכיוון הפריפריה, כולל השרון.
    האמת? – היינו כמו ברווזים במטווח.
    גם בבתים הלא באמת ממוגנים, בהם התמגנו מאיום דמיוני (אב"כ), בעוד טילים קונבנציונליים ממשיכים ליפול ולזרוע הרס קונבנציונלי…
    וגם באותם פקקים אינסופיים של שיירות שיצאו מגוש דן.
    במבט לאחור, קשה לי להבין כל מיני דברים.
    כמו, למשל, איך מדינה שלמה האמינה להנחיות והמשיכה לשבת בחדר האטום – ולא רצה למקלטים.
    (שנים אח"כ קראתי ראיון עם רבין, שאמר שהם לא ישבו בחדר האטום אלא רצו למקלט, או לחדר המדרגות.)
    אגב, בעקבות המלחמה הזו, שונו הנחיות הבניה:
    אנחנו עדיין בנינו – בבית שנבנה ממש בעיצומה של התקופה הזו – מקלט ביתי.
    בעקבות המלחמה החובה לבנות מקלט הוחלפה בחובה לבנות ממ"ד – ולא רק בבתים פרטיים, אלא גם בבתים משותפים (שעד אז היו ללא מקלט בכלל, או עם מקלט משותף לכל הדיירים, במרתף המשותף).
    אני גם מתקשה להבין איך כולם הלכו בצייתנות לעבודה, ולא נשארו בבית הבטוח (או במקום עוד יותר בטוח, דוגמת אילת…).

    על "ג'ורג'יה" לא אמרתי כלום – אז הנה: ממש אחלה שיר. 🙂

    אהבתי

    • רק למען הדיוק ההיסטורי:
      כתבת: "ב-2001 מלחמת המפרץ".
      ובכן מלחמת המפרץ היא "מלחמה שהתרחשה מ-2 באוגוסט 1990 ועד 28 בפברואר 1991 (מבצע סופה במדבר החל ב-17 בינואר 1991)".
      מלחמת המפרץ השנייה ארעה "החל מ-20 במרץ 2003" (הציטוטים מוויקיפדיה).
      רק אומר. 🙂

      אהבתי

  5. הזדהיתי מאד עם הגעגוע ליכולת לבחור, שכרגע הולכת ומצטמצמת לנו.
    גם אני כמוך זוכרת ימי קשים ימי היסטריה כאלו ואחרים, אבל לי לפחות, באופן אישי יש הבדל מאד גדול בין המשברים האלו. היום אני הרבה יותר דואגת -כי יש לי צאצאים, מה שקודם לא הזיז לי היום גורם לי לבחור אחרת, מה שפעם לא הפחיד אותי, היום גורם לי להתהפך במיטה בדאגה.
    (שיבואו) ימים טובים עלינו

    אהבתי

  6. זה מה שצריך לזכור: זה יגמר, יהיה לזה סוף ויבואו ימים אחרים.
    אחר כך אפילו נשכח מתי בדיוק זה התחיל , או שנעלה זכרונות מימי הבידוד וספירת החולים ומי יודע מה עוד.
    יש למה לחכות.

    אהבתי

  7. ואני נזכר בשיר אחר, בעברית ששמו: ג'ורג'יה אלאבמה מיססיפי של שלישית גשר הירקון, https://youtu.be/72ynw-QEKlk
    אינני יודע בני כמה הייתם במלחמת המפרץ, אני כבר הייתי החצים השני של שנות השלושים שלי, עם שני ילדים, ונאלצתי ללכת לעבודה עם מסיכת אב"כ.
    המצב היום הרבה יותר טוב לטעמי, אין את הפאניקה והחרדה שתיכף יורד עלינו טיל. בת זוגי והבת באו לביה"ס ובכלל היה מוי כיף.
    חבר טוב שלי צילם את רשפי הטילים בשמי תל אביב, ועליתי קרוב ל- 20 קג' עקב אכילה מרובה בשל אי מעש וחרדות בלתי פוסקות.

    אהבתי

    • זה אכן היה יותר גרוע. מה שגרוע בעיניי עכשיו הוא חוסר הוודאות הנורא: אי אפשר לתכנן כלום, אפילו לא לטווח של שעות. בפשטות, איש אינו יודע מה יהיה.

      Liked by 1 person

  8. יופי של רשומה… אני זוכר מהגל השקט דווקא את השיר שסגר את השידורים בלילה – "טוב, ליל מנוחה וחלום, כבר מאוחר ומחר נקום ונראה איך שמגיע היום בסוף כל לילה…"

    אהבתי

  9. בפתח ספרו "ההפוגה", מצטט פרימו לוי פתגם ביידיש:
    'איבערגעקומענע צרות איז גוט צו דערציילן' (צרות שהתגברו עליהן – טוב לסַפֵּר).

    אהבתי

  10. בתקופת הכולרה, נדמה לי שזה היה ב1971, עבדתי במעבדה בבית החולים אסף הרופא. היה הרבה לחץ סביב המחלה הזו. הכנו קרקעי מזון מיוחדים, למדנו איך החיידק נראה ואיך מזהים אותו. ואז התחילו תורנויות בבית עם אפשרות שיזעיקו אותנו. לילה אחד הייתי תורנית. באמצע הלילה, שלוש או ארבע, שלחו אלי מונית שלקחה אותי דחוף לבית החולים כדי לבדוק צואה של איזו ילדה. כשהגעתי לבית החולים אמרו לי שהילדה ישבה על הסיר, אבל לא עשתה כלום…

    אהבתי

  11. נראה שרק לי מפריעה השעה. 6 בבוקר??? למה??? למה לא 7:30, 8? אני זוכרת שבמלחמה האחרונה היתה אזעקה ב6 בבוקר וכולם היו עם פיז׳מות היו בסגנון ״חמאס, הפעם באמת הגזמתם״. אז למה לעשות את זה מתוך רוח טובה?

    במלחמת המפרץ הייתי ממש קטנה. אני זוכרת אבל שסבתא הגיעה איתי לפעמים לגן (אולי כל יום הגיע שמרטף מטעמו של ילד אחר?), ששמנו סלוטייפ על החלונות (למה?) ושבלילה היינו יושבים עם מסכות ושותים מיץ פטל דרך הקשית המוזרה של המסיכה. בכלל, אז חשבתי שכל המלחמה היתה כי סדאם חוסיין מנסה ללכלך לי את השמלה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s