יומן קורונה (3)

אחרי חמש יממות תמימות שבמהלכן לא הוצאתי את קצה אפי מן הבית (מסעות להורדת הזבל לפחים לא נחשבים), הרגשתי שהחלודה מגיעה לי כבר למוח. תצאי, תצאי קצת, אמר לי ראש המשפחה. בדקתי את הוראות משרד הבריאות: אם הבנתי נכון (ולא קל להבין, אגב), יציאה לפעילות גופנית של שני אנשים גג – מותרת. עכשיו, הליכה היא הפעילות הגופנית המועדפת עליי (אף שאני מוסיפה לה תרגילי התעמלות ויוגה בבית, יום יום) – אז לקחתי איתי את עדה ק. (ביחד אנחנו בקושי שתיים) ויצאנו להליכה קצרה. נזהרנו לא להתקהל, לא דיברנו עם איש, בקושי נשמנו ליד אנשים אחרים (היו אנשים, אבל לא הרבה).

למרות זאת עדה ק. לא הפסיקה להתלונן:
– זה אסור, אמרה לי, ביבי לא מרשה.
[יש בפייסבוק סרטון חמוד כזה עם ילדון שלא מרשה לאמא שלו לנשק אותו כי ביבי וכו'.
מילא ביבי, אבל משה בר סימן טוב גם הוא לא מרשה, והוא באמת מפחיד אותי].
– 'סתמי, אמרתי לה, אני נוהגת על פי ההוראות. שימי לב שאני אפילו לא מתעטשת ולא מפזרת סביבי הדבקה טיפתית. כלום. ונושמת לגמרי בזהירות. אפילו לא קשר עין עם אף אחד. וחוץ מזה, אמרתי לה, הישיבה האינסופית בבית לצורך השטחת העקומה מכניסה אותי לדיכאון. ודיכאון מסכן גם הוא את בריאותי: נפש בריאה בגוף בריא. Mens sana in corpore sano. בלטינית זה נשמע יותר טוב. אז תשמרי שני מטר ממני ותשתקי.

עדה ק. השתתקה. היא פוחדת ממני קצת, כי כשאני עצבנית, אני די מפחידה. בינתיים הייתה שקיעה נהדרת – השמש כבר לא נראתה, אבל השאירה אחריה שובל צהוב-כתמתם-ורדרד. היו כמה ענני נוצה, והציפורים התכוננו בציוצים ערים לשנת הלילה שלהן.

א-פרופו ציוצים: בדרך חזרה, במדרכה שמנגד, ראיתי אימא אחת צעירה מטיילת עם פעוט שמהדס אחריה על מעין אופניים זעירים (גם זה מותר על פי הוראות משרד הבריאות). הפעוט הסביר משהו באריכות נלהבת, וקולו הצייצני נישא אליי מהצד השני של הכביש, והזכיר לי את הקול הציפציפי של הילד שלי כשהיה פעוט בעצמו. פתאום התמלאתי געגועים עזים, לא בדיוק ברור לְמה ולָמה. גם עדה ק. התגעגעה.

חזרנו הביתה ואני הורדתי את המעיל ומיד הלכתי לרחוץ ידיים באריכות, לפי ההוראות. נדמה לי שאפילו ביבי היה יכול להיות מרוצה מזה. אם כי השאלה אם אני מרוצה ממנו היא כבר עניין אחר לגמרי.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי.

[תהיו עדינים איתי בנוגע לשיטת הספירה של הימים: זה לא היום השלישי לסגר/עוצר/מה-שזה-לא-יהיה, אלא היום השלישי לדיווח בבלוג. יש להניח שלא אנדנד כאן כל יום, וזאת לשמחת לב כולנו.
בריאות לכול!]

32 מחשבות על “יומן קורונה (3)

    • כן גם אני כמעט לא יוצא מהבית,משתעל מתעטש ומפהק לזרוע,לקח לי קצת זמן להבין את הקונספט,אם אני יוצא זה רק בסביבות 7 7 וחצי בבור למכולת והבייתה,הילדים שגרים בבית (שניים,אחד מהם בצבא אבל נראה לי שהוא יותר בבית מאשר בצבא ,מה גם שהוא יוצא לחפשש( חופשת שחרור) ביום חמישי וזוגתי שכל הארגון שבו היא עובדת יצא לחל"ת,היא מכולם עובדת וכך אני פחות משתגע:-) טליק

      אהבתי

  1. איזו גיבורה ושקדנית את. עושה יוגה.. בטח עכשיו גם תעשי כל יום הליכות. כל הכבוד. מחר תציירי. אצלי היו יומיים סאגות. אין לוח זמנים בינתיים או דברים עקביים למעט להציץ מדי פעם למספר המתים באיטליה

    אהבתי

  2. פוסט פשוט מקסים.
    כל עוד את לא נוגעת בדבר בחוץ, ושומרת מרחק מאנשים, זה אפילו בריא, לגוף ולנשמה.
    תרגישי טוב.

    אהבתי

  3. איך התגובה עפה לי?
    מעריצה אותך שעושה גם וגם הליכות יוגה והתעמלות, אני גם בטוחה שרגע הפיק היה כשהפעוט השמיע את קולו מעבר לכביש.
    אני בעיקר מוציאה מארון הבגדים לשמש בחצר את כל הבגדים התלויים. והספורט שלי מסתכם בכך שכיוון שמדובר בהרבה מאד בגדים, אני יוצאת ונכנסת הרבה פעמים.
    כך אני מסבנת את עצמי (איזה עומק, יאללה לא ידעתי שאני כזו עמוקה😜).

    אהבתי

  4. כתבת יפה…
    אני יצאתי מהבית כל יום – לעבודה וגם קצת לקניות.
    רק בשבת ישבתי בבית…
    לעומת זאת להליכה לא יצאתי אפילו פעם אחת בשבוע שעבר. השבוע אאזור עוז לעשות זאת – אלא אם משרד הבריאות יאסור גם זאת…

    אהבתי

  5. מתגעגעת אליך. גם אני הגעתי למסקנה שמותר לצאת והוצאתי את עצמי להליכה מאד מספקת. אולי אנחנו בחופש ואולי צריך להיות אחראיים ולא להרגיז את משה בר סימן טוב (מחזיקה מהאיש, באמת!) אבל גם צריך להשתדל ולא לסבול.

    אהבתי

  6. משעשע לקרוא. התיאור שלך מקסים וממש קל להזדהות איתו. גם אני לא הוצאתי את האף מהבית כמה ימים, גם לא לרוקן את הפח. לפני יומיים יצאתי החדשות עם כל ילד בנפרד לכמה דקות על הבימבה ג'וק (אופניים קטנות ומוזרות-חפשי בגוגל) ושמתי לב שכל האנשים המבוגרים מתרחקים מאיתנו בצורה גלויה, אפילו חוצים את הכביש ולא יכולתי שלא להתבאס קצת.
    לא אתנגד לדיווח יומי, החומר הכתוב משאיר אותי שפויה, מה גם שהספריה נסגרה וכבר חרשתי את אלו שבבית.

    אהבתי

    • גם אצלנו סגרו את הספרייה. יש כמובן אפליקציות (עברית וכו'), אבל אני מנסה להגן על (ולחסוך ב-) הסוללה של הסמרטפון.
      גם כשרואים אותי עוברים למדרכה ממול. מביך.
      יש מצב שהפעוט שראיתי אכן הידס על בימבה ג'וק:)
      תודה!

      אהבתי

  7. נשמע שמצאת את האיזון העדין בין המותר לאסור.
    מה שיותר מדאיג אותי זה חוסר הבטחון שהאיש הזה מצליח לטעת בנו..
    רק בריאות ובעיקר שפיות

    אהבתי

  8. נהניתי מהשיחה שלך עם עדה ק. 🙂

    וברצינות, כן, בריאות נפש זה גם חשוב, ולהיות ספונים בבית בלי לצאת – אפילו למופנמים שאוהבים להיות בבית – זה מירשם לדכאון. שמחתי שאפילו כשהנחיתו עלינו כללים נוקשים יותר (אתמול בערב) כאן מכירים בצורך הזה ומרשים – פעם ביום, ומקסימום שני אנשים – לצאת למטרת פעילות גופנית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s