במקום פרחים

לאחרונה, בימי קורונה, אני חושבת הרבה על אימי, ששנותיה האחרונות עברו עליה בדירה קטנה בדיור מוגן. אני חושבת על איך שהם מסתדרים שם עכשיו עם כל הסיכונים לדיירים. עקבתי אחרי דיווחים בחדשות – מעולם לא הזכירו את הדיור המוגן שלה. מה שמעלה את ההשערה שאולי הם התמודדו עם המחלה בשלום. שאם לא כן היינו שומעים. אני מקווה שכך.

אני מנסה לשער מה הייתה אימי אומרת על משבר הקורונה. לא מן הנמנע שהייתה טוענת שכולם השתגעו (כן, לפעמים אני דומה לה קצת). פה ושם הייתה לה חשיבה פטליסטית: מה שיהיה יהיה, לא כל דבר אפשר למנוע ולא על הכול אפשר להילחם. או שאולי אני טועה.

וגם ראיתי בפייסבוק שהעירייה שלנו שלחה בני נוער לרקוד ריקודי עם ברחבה שלפני הדיור המוגן שלה, מתחת למרפסות הקדמיות, כדי לשמח את לב הדיירים הנצורים. זיהיתי את המקום בתמונה. ומיד אמרתי לעצמי, אבל היא לא הייתה יכולה ליהנות מזה, כי המרפסת שלה פנתה לכיוון אחר.

אני גם חושבת עליה בכל פעם שאני רוחצת ידיים, שזה עכשיו בערך חמישים פעם ביום. או יותר. אני לא יודעת אם זה בגלל שגדלתי בבית של ניצולי שואה, או שזה לא קשור – אבל תמיד הזהירו אותי – במיוחד אבא שלי, פחות מזה אימא שלי – מפני הלכלוך, ותמיד שלחו אותי לרחוץ ידיים. את לא יכולה לדעת מי נגע בזה קודם, ואיזה מחלות היו לו, היה אבי משנן לי. מה שנכון.

אני צייתי ורחצתי ידיים והתרגלתי, עד כדי כך שאפילו אימי כבר הייתה מעירה לי כשרחצתי שוב ושוב: אבל העור שלך בידיים ידהה! (בהונגרית זה נשמע יותר טוב). ואז הייתה מוסיפה את הסיפור על ההיא מִגּוֹלַת המלעיליים שאפילו את המים רחצה בסבון (גם זה נשמע טוב יותר בהונגרית).

אז לעת בגרות ניסיתי להגביל קצת את הרחיצה הכפייתית, בעידודו הנלהב של ראש המשפחה. ואז, כשנדמה היה שכמעט הצלחתי – נפל עלינו רוגזה של הקורונה, ומיד אחריו רוגזו של מנכ"ל משרד הבריאות, ושוב נצטווינו לשטוף ידיים (בילדותי לא שטפו, אלא רחצו, רק שתדעו; בשבילי שטיפה זה בלי סבון) – וגם מעמידים לנו שעון סטופר ואומרים: במשך עשר שניות! במשך חצי דקה! דקה! ולשפשף! וכו' וכו'.

אז עכשיו שוב חזרתי לסורי, ושוב רחיצת ידיים תכופה מדי, ושוב ראש המשפחה רוטן, ושוב אני שומעת את אימי, בירכתי מוחי, אומרת: ידהה לך העור! אפילו את המים את רוחצת בסבון!

*

היום, 17 במאי, יום השנה ה-12 למותה. חמסין או לא חמסין – הפוסט הזה הוא במקום זר פרחים על קברה.

24 מחשבות על “במקום פרחים

  1. ברוך זכרה של אמך. טוב להיזכר בה ולכתוב פוסט במקום פרחים על קברה ואין באמת כורח לצאת בחום הזה מהבית.
    ה ocd התורשתי אצלי בבית איכשהו נגע בעיקר לניקיון הבית עצמו ולא הקפידו איתנו (מספיק) על רחיצת ידיים, צחצוח שיניים. על מקלחת יומית כן, אמנם. גם בשנים שזה היה פחות נפוץ. מדהים איך פעם לא התקלחו כל יום בחורף למשל.
    אחי ואחיינית2 דווקא לקחו את את התסמונת המשפחתית לכיוון ההיגייני ורחיצת ידיים קומפולסיבית עד כדי בעיות בעור (הוא לא דוהה, מסתבר

    אהבתי

  2. גם אני חושבת על הורי מאז פרוץ הקורונה
    ומאז גם מנסחת לעצמי פוסט בנושא
    אולי הפוסט שלך יהיה סוף סוף הטריגר שיוציאו לאור 👌

    אהבתי

    • אכן.
      ונכון, אבא שלי באמת הוקסם ממנו וסיפר לי עליו תכופות. מתי שהוא גם קראתי את הספר שכתבו על התגלית שלו (זעקת האימהות).
      אגב, להונגרים יש גם היסטוריה מפוארת במטבעות לשון קולעים שאי אפשר לתרגם לשום שפה אחרת. הם פשוט אלופים בזה.

      אהבתי

  3. החותנת שלי הפכה אדישה לגמרי. יש לנו הרגשה שזה בגלל התרופות שהיא מקבלת עקב בעיות קשות שלה עם הסביבה, שהובילו גם מעט לאלימות.
    מרשים להם לצאת מהבית, אבל אסור לזרים להכנס לבית האבות.

    אהבתי

  4. מוזר להוסיף שגם אני חושבת על הורי מאז הקורונה, זה גם הזכיר לי את מלחמת המפרץ הראשונה שהזמנתי את הורי אלינו, למרות שאין לנו מקלט או ממ"ד (גם להם לא היה) ובחרנו להיות ביחד בצפיפות אבל בביטחון (שאין יודע מה מקורו) שביחד אנחנו נשרוד.
    רחיצת ידיים היא סוגה בפני עצמה, חשבתי שיש לי או סי די והשתדלתי בכל מאודי לשלוט בזה, אם סופרים את מספר הפעמים שאני רוחצת ידיים בזמן בישול, אין לי ספק שזה יעורר תהייה ולכן הקורונה לא ממש שנתה לי את ההרגלים. גם באלכוג'ל אינני בוחלת ועדיין נותרו לי 2 בקבוקים מאז הביקור האחרון שלנו בחו"ל שזה לפני כשלוש שנים.
    טוב שבחרת לכתוב על יום השנה של אמך ולא התפתית לבקר בבית העלמין בחמסין הזה.
    יהי זכרה ברוך!

    אהבתי

  5. חמש שנים מלאו למותה של אמא שלי, ממש לא מזמן, בעיצומו של משבר הקורונה.
    בעוונותי, אני לא נמנה על האנשים שמדברים אל האבנים בבית הקברות – אבל לחשוב עליה אני חושב גם חושב. חושב – וגם מתגעגע. דבר לא מכין אותנו למות הורינו, גם כאשר הם כבר ממש זקנים וחולים – וגם אנחנו כבר לא ילדים. את עשרים ושלוש השנים האחרונות לחייה היא בילתה איתנו, באותו הבית ממש. רק בחודש האחרון לחייה נאלצנו להעביר אותה למחלקה סיעודית בבית אבות מפואר (מחלקות סיעודיות הן אותו החלק במוסדות הללו, שהפאר רחוק מהן…). במהלך אותו החודש היא הלכה וכמשה בקצב מזורז. מותה – בסופו של אותו החודש – היה צפוי והתקבל בהבנה מלאה, שלא לומר בסוג של אנחת רווחה. היה שלב מסוים, שבו גם היא עצמה כבר קצה בחייה. באותו שלב, גם אנחנו כבר הבנו שדי, מספיק, לא צריך למשוך עוד קצת, בכל מחיר.
    אני שמח, שאימי – כמו גם ההורים של אישתי, שגרו איתנו באותה החצר, בבית הסמוך – לא נאלצה להתמודד עם מגיפת הקורונה. לא כשהיא בבית ומגיעות אליה מטפלות מבחוץ – מטפלות שמסייעות במהלך היום גם לזקנים אחרים, כן? – ובטח לא כשהיא בבית אבות או במוסד סיעודי.
    צריך להגיד תודה לאל גם על חסדים קטנים…

    אהבתי

  6. אם כך, את כאמך ז"ל, מאמינה ב"מכְּתוּבּ" 🙂
    אגב בבית, אם אף אחד לא נכנס או מוסר לך משהו – אין סיבה לשטיפת ידיים למעט ההיגיינה המתבקשת כמובן בכל עת.
    אגב, גם אבא שלי הטיף שכסף מלכלך ומדביק במחלות ושיש לשטוף ידיים לאחר שנוגעים בו. האמת – יש דברים בגו.

    אהבתי

    • היות שאנחנו הולכים ובאים, יוצאים ונכנסים, מביאים דברים מן החוץ וכדומה – צריך גם צריך להיזהר. יחד עם זאת, ככתוב: הכול במידה. להשתדל לא להשתגע.

      אהבתי

  7. מרגש לקרוא על ההיסטוריה המשפחתית ואיך ההווה נוגע בעבר והעבר בהווה… והזיכרונות מאמא ומאבא…
    יהיה זכרה של אמך ברוך 🌸
    אצלי התפרץ האו.סי.די בתקופת משבר נפשי באוניברסיטה – ובין השאר אכן רחיצות ידיים תכופות יותר ותחושה שהכול "מזוהם" וכו'. אגב, לפני כן לא הייתה לי נטייה כזו. עד אז לא הייתי מודאגת או מוטרדת במיוחד מענייני לכלוך, מחלות ומגע עם דברים "מזהמים".
    זה נרגע והשתפר והתאזן מאז, אך עדיין הנטייה קיימת ויש לי שפע "הימנעויות" בתחום.
    והנה בתקופת הקורונה פתאום כל העולם נהיה או.סי.די. זה היה עבורי כל כך מוזר שמה שקודם היה התנהגויות "מוזרות ומוגזמות" שלי הפך לנחלת הכלל ולאמת ידועה – העולם "יישר קו" עם האו.סי.די. אנשים אחרים, שבד"כ הרבה פחות מוטרדים ממני מעניינים כאלו, פתאום היו הרבה יותר מוטרדים ממני. תהיתי אם אני רגועה מדי, אדישה מדי, כי אחרים התעסקו בזה יותר ממני והביעו דאגות מכל פיפס של מגע עם ידית של דלת. אחרי שנים שבהן לימדתי את עצמי לאזן את "החשיבה הזיהומית" (שכל דבר שנוגעים בו הוא "מזוהם" במשהו וצריך לנקות ידיים אחרי מגע בו), פתאום העולם אומר שצדקתי! 🙂 חוויה מוזרה. אבל אני לא נותנת לזה לעודד אצלי חשיבה או.סי.די-אית מוגזמת. מנקה ידיים כשצריך, לא יותר מדי – רק אחרי נגיעה בדברים מסוימים שמצדיקים את זה וכמובן לפני אכילה וכו' – ואני שמה כפפות באוטובוס ובקניות בסופר ובחנויות – כי אי אפשר לנקות ידיים מייד אחרי, אז פשוט זורקת את הכפפות עם היציאה מהחנות/האוטובוס. וכמעט לא יוצא לי בכלל להשתמש באלכוג'ל, אולי פעם או פעמיים בכל התקופה הזו. אבל זה כי "הינדסתי" את המצבים בחיי כך שאהיה תמיד או עם כפפות או בקרבת מקום שניתן לנקות בו ידיים. ויש מגבוני חיטוי בתיק ליתר ביטחון.
    טוב, חפרתי.

    אהבתי

    • שום חפירה, נתת כאן תיאור לגמרי מדויק של התופעה, כך בדיוק אני מרגישה: שפתאום כל העולם אימץ את השיגעונות שלי, ואפילו יותר באדיקות ממני 🙂

      אהבתי

  8. אפילו אץ המים את רוחצת בסבון, אהבתי.
    למתים יש תכונה כזו שהם באים ונעמדים או מתיישבים, לצידנו עליינו, מתי שבא להם ובמיוחד סביב תאריכים מיוחדים. מילים במקום פרחים מחזיקים ומגיעים ליותר…
    שלא ידהו לך הידים אף פעם)

    אהבתי

  9. יפה הפוסט ! יהי זכרה ברוך.מכיון שאני יתום ותיק,לא היה לי למי לדאוג:-)
    אבל שמחתי שאביה של זוגתי שהלך לעולמו לפני שנה וחצי חסך לעצמו את אימת הקורונה בהיותו דייר בדיון מוגן ואחכ בדיור סיעודי.
    היה קורע לב לקרוא על הקשישים,בעיקר הבודדים שבהם ,לא מקנא במשפחות שהוריהם היו במקומות האלה.
    ואני רחצתי ידיים,די ברישול.מודה
    טליק

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s