על ההפחדה

כבר אמרו חז"לינו, If you can't win them, join them, ואם אתה לא מצליח לשכנע אותם, תכריח אותם, ואם הם לא מספיק לחוצים, תלחץ אותם עוד יותר, ואם הם לא משתכנעים, תפחיד אותם.

אז הגענו לשלב ההפחדה. שיאו בפרסומות בטלוויזיה שבה מחלימי קורונה נבחרים מספרים על אימי המחלה. מסקנת הסיפורים: שימו מסכות.

עכשיו, אני מעולם לא הקלתי ראש בקורונה. בעיניי, כשאומרים שהיא כמו שפעת, אין הכוונה שהיא קלה כמו שפעת, אלא ששפעת יכולה להיות קשה לא פחות מקורונה. מה עושים כדי להתגונן מפניה – זה כבר סיפור אחר. מאז פברואר אני טוענת שעד שלא יחלו מספיק אנשים זה לא ייגמר. זה לא אומר שצריך לזלזל (זו גם לא המלצה להשתתף במסיבות הדבקה) – זה רק אומר שצריך להיות מציאותיים.

אז מה יוצא מסרטוני ההפחדה? מי שמזלזל בין כך ובין כך לא צופה בהם, וגם אם צופה – לא מתרשם.

מי כן צופה? אני ושכמותי. מה זה עושה לנו? מלחיץ אותנו עוד יותר. וזה למרות שאנחנו כל הזמן מקפידים על מסכות. נשבעת.

בשביל מה אני מבלבלת על זה את המוח? כי היום ראיתי שלט חדש במרכז העיר. יש שם מקום אסטרטגי שבו העירייה תולה כל פעם שלט גדול אחר, תמיד בענייני קורונה. פעם 'יהיה בסדר', פעם 'נתגבר על זה ביחד' ופעם 'תזכורת מסכה' (בלי הפחדות), וכאלה. והיום, בשלט החדש, יש ציור של כדור-קורונה עם הקוצים, והוא כמעט חמוד, ולידו כתוב: 'זוכרים אותי? אני עדיין כאן'.

זה כל השלט. בלי איומים והפחדות. בלי חום גבוה והתעלפויות וחשבתי שאמות. וזה מצא חן בעיניי, ואפילו אמרתי שהעירייה האלה חמודים.

זהו, אין punch line.