בפתאומיות

השבוע היה לנו כינוס בזום עבור סגל המכללה לכבוד סיום שנה"ל.

אני לא ממעריצות הזום, ובכל זאת נפעמתי מכמה טוב שזה עובד, וכמה שעות נסיעה זה חסך לי. ואיך כשזה נגמר בשמונה בערב אני לא צריכה לפתוח במסע אינסופי הביתה בתחבורה ציבורית מקרטעת, אלא פשוט עוברת חדר, מדליקה טלוויזיה (חדשות) והולכת למקרר.

במקום להגיע לחדרים השונים של סדנאות הכנס, לוחצים על קישורים. לקישור של הסדנה האחרונה שבחרתי הגעתי באיחור (לא באשמתי), אבל אני שמחה שהגעתי. בשל האיחור אני לא בדיוק יודעת מה הוסבר בהתחלה, אבל בגדול הקריאה המנחה סיפור קצר מאוד של קפקא ששמו 'הטיול הפתאומי'. בסיפור יש מישהו שחושב לצאת החוצה לטיול ערב ולהשאיר את הבית/משפחה מאחוריו ופשוט לטייל בחוץ ואולי גם לבקר חבר. המנחה סיפרה שאחרי שקראו את הנ"ל כתבו תלמידים שלה בפורום של הקורס שהסיפור נגע לליבם במיוחד בימי קורונה.

גם לליבי.

ההתרשמות שמישהו יכול להחליט לצאת מהבית ויוצא וזהו גורמת לי לקנא. בסיפור כתוב שהוא צריך להסיר את החלוק לפני היציאה, ובזאת מסתיימות ההכנות. עצם הכותרת מעוררת כמיהה: טיול פתאומי. פשוט להחליט ולצאת. בצל הקורונה אין כמעט שום דבר פתאומי (חוץ מאולי הנחתת הודעה שצריך להיכנס לבידוד). ואין שום דבר ספונטני. כל דבר מחייב תכנון, שיקול דעת, ניהול סיכונים, תהיות אם כדאי או לא, אם שווה את הסיכון או לא.

ולא מספיק לפשוט את החלוק, כי צריך גם לקחת מסכה. שאם לא כן יורד אדם לפי תומו אל הרחוב, מתחיל ללכת, והופ – נזכר פתאום שהוא נטול מסכה. שאז הוא חייב לשוב מיד על עקבותיו ולתקן את המעוות, שאם לא כן, וכו'.

[עריכה מאוחרת:
ומה נודע לי פתאום במקרה? שהיום, 3 ביולי, יום ההולדת של פרנץ קפקא. כשכתבתי את הפוסט – בכלל לא ידעתי. הנה עוד פתאומיות.]

21 מחשבות על “בפתאומיות

  1. תסלחי לי שאינני מגיבה בדיוק למה שכתבת, אלא למשהו שנזכרתי בו. זה משהו שאני מקווה שלא תספרי לאף אחד. אתמול בערב כשהגעתי לברכה להתעמלות במים, גיליתי שהמסיכה שתמיד נמצאת באוטו למקרה שצריך, איננה באוטו. מה עושים? מאד לא בא לי להפסיד את השיעור שאני מחכה לו וביטלתי עבורו דברים אחרים. לנסוע הביתה לקחת מסיכה ולחזור ייקח לי זמן של חצי שיעור. לקחתי איזה צעיף שהיה לי באוטו (נזכרתי באלתור שלך) וקיוויתי למצוא מסיכה זרוקה בכביש. אכן מצאתי אחת כזו. מלוכלכת ודוחה והדבר האחרון שבא לי לשים על הפרצוף, אבל זה היה או זה, או להפסיד את השיעור. אז זהו. שמתי את הדבר הזה על הפרצוף, חיכיתי לבדיקת החום ומיד הסרתי אותה ושטפתי את הפנים טוב טוב.. זה מה שקורה כאשר לא מתכננים כמו שצריך…

    Liked by 1 person

  2. מה שמעניין, שהסיפור הזה ביחס לעיקר יצירתו של קפקא הוא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. החוויה הזו, שמתוארת ב'טיול ערב', של החלטה פתאומית, שנלווה אליה ביצוע מיידי, קסמה כל כך לקפקא דווקא בגלל שההוויה הקיומית שהוא מתאר ברוב יצירותיו היא של תקיעות, יאוש ויחידלון.

    אהבתי

    • ואפילו לא ברור שבכלל היה ביצוע. הסיפור הוא מין הרהור קטן, אבל לא לגמרי ברור מתוכו אם בעל ההרהור אכן פשט את חלוקו ויצא מן הבית, או רק חשב על זה.

      אהבתי

  3. לא יודעת למה אבל כמו שקרה לאסתי, גם לי הסיפור הזה הזכיר משהו – מילדותי. או נערותי המוקדמת, יותר נכון. הייתי אולי בת 14…או 15, ופתאום שטף אותי מן גל כזה של רצון לצאת ברגע זה מהבית וללכת – לא משנה לאן – ובעיקר: לא לדווח על כך לאף אחד. זה היה כל כך שונה ויוצא דופן, גם הצורך הזה והרצון הזה שבא בפתאומיות שכזאת, וגם "שבירת הכללים" של לצאת בלי לומר לאמא, לסבתא, לאף אחד שאני יוצאת, לאן, מתי אחזור. זוכרת שאחר כך זה גם גרר באמת תגובות כועסות על דאגה. לא זוכרת לאן הלכתי בכלל. זוכרת את הרצון. זוכרת את העובדה שזה היה שונה ויוצא דופן.
    ובחזרה למציאות של היום: את לא יודעת כמה פעמים יוצא לי לצאת מהרכב ואז להיזכר שאין עלי מסיכה. על הפנים. בתיק יש תמיד יותר מאחת, וגם באוטו יש יותר מאחת, אז אני יכולה מייד לתקן את המצב. אבל עדיין את האוטומט של חבישת מסיכה עדיין לא רכשתי. והלוואי שלא ארכוש. שכל זה יעבור לפני שזה ישתרש. בבקשה.

    אהבתי

    • מכירה את השיר הזה של לי עברון ועקנין?
      https://www.hasifriya.berlin/he/239/566
      פתאום נזכרתי בו. אני נורא אוהבת אותו, והוא נראה לי מתאים.

      גם אני עוד שוכחת תכופות. תמיד משגיחה שראש המשפחה לא ייצא מהבית בלי מסכה, אבל הוא שוכח להשגיח עליי:)
      בעניין ההשתרשות של המנהג: לא יודעת אם זה הרגל רע כל כך. אפילו אם הקורונה תיעלם באורח פלא, זו יכולה להיות פרקטיקה נבונה נגד שפעת.

      Liked by 1 person

  4. שיר חמוד. תודה. אולי באמת נשכיל לעטות מסיכות גם אחרי הקורונה. למרות שאני בד"כ נדבקת מהנכדים, ואיתם אני בלי מסיכה

    אהבתי

  5. הפגישות הוירטואליות בהחלט נוחות יותר. היו לי כמה מהן בגל הראשון וזה היה מוצלח.
    יש לנו חתול בשם קפקא… אמצנו אותו מיד לאחר שחזרנו מטיול בפראג 🙂 היום טיול כזה נשמע באמת בלתי אפשרי

    אהבתי

    • קראתי את הסיפור, סיקרנת אותי, כי איך אפשר להוריד את החלוק ולצאת, הרי הוא לא יצא עירום אני מבינה, ואולי כן
      אז בדקתי ומצאתי את הסיפור ברשת, קראתי, הבנתי שצדקתי, אבל גם –
      חשתי בתחושה לא נעימה
      ולמה ? כי בהתחלה, כשמתוארים הטקסים שלו לםני השינה נדמה שהוא לגמרי לבד, ז"א הוא בכלל פרוד ממשפחתו ולצאת בפתאומיות עבורו ולומר שלום זה רק טקס
      ואין תחושה שהוא משאיר משהו מאחור
      גם הדימוי הזה שהפך ל'צל שחור' לא מצא חן בעיני, כי הוא ממש מאיו את עצמו. אולי הוא יפגוש את עצמו כיבקר את החבר וימצא את עצמו בעיניו (תיאוריית אני אתה של בובר)
      בקיצור יצא לי שוב פוסט בזכותך, אני מעתיקה התגובה ונראה מה יצא מזה.
      מה שכן מצא חן בעיני זו הםאוזה שעשית ביציאה שלו ען עניין המסכה

      הסיפור:
      👇
      http://anatperi.blogspot.com/2015/11/blog-post_22.html?m=1

      אהבתי

      • תודה על הקישור, אוגניה. הבלוג של ענת פרי הוא בלוג שאני מכירה ואוהבת.
        אני לא זוכרת אם זה היה התרגום שקראנו בסדנה, אבל היה בסדנה איזה דיון בשאלה אם אכן מתרחשת יציאה כזאת לטיול, או שהוא נשאר בגדר הרהור בלבד. מהאופן שבו הסיפור כתוב, אפילו מהתחביר שלו, לא פשוט לענות על השאלה הזאת.

        Liked by 1 person

  6. ההנחה שלי היא שקפקא תמיד מוכן ליציאה, הוא עוטה על בגדיו את החלוק בשביל האקט של ההתפשטות והכנה נפשית לשינוי המיוחל.
    כיוון שכמעט ואינני יוצאת ,יש לי באוטו מסיכה לעת הצורך אלכוהול בתיק ותמיד צעיף, ללא קשר לקורונה, שמא יהיה משב רוח צונן וארגיש בצורך עז לכסות את עצמי, כמו גם מניפה לעת הצורך. אחר כך אני מתפלאה שהתיק שלי שוקל כמו בית

    אהבתי

    • כן רחל
      בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יותר מפעם חוזרת על עקבותי כי שכחתי איזה פריט
      אם אני שוכחת המסכה או אם אני זוכרת המסכה אז אני שוכחת פריט אחר

      אהבתי

    • רחל –
      ובסוף אולי קפקא לא משנה כלום ובכלל לא יוצא מן הבית…

      ועכשיו צריך לקחת בתיק גם סמרטפון, ששוקל הרבה יותר מהפלאפונים הקטנטנים שהיו בהתחלה. אני מנסה ללמד את עצמי לקחת איתי פחות דברים, ואת ה'אוזניים' של המסכה קשרתי בחוט שאני תולה על הצוואר (כמו החוט של משקפיים). אני 'עונדת' את זה על הצוואר לפני היציאה מהבית, כך שזה תמיד איתי, עד שאני חוזרת.

      הלוואי עליי משב רוח צונן עכשיו 🙂

      אהבתי

  7. נו כן,
    קפקא נשאר קפקא, והמציאות בסיפוריו, כפי שהבנתי תישאר או מדומיינת או במוחו של הגיבור או שניהם
    והניתוחים של סיפוריו הם יצירות אומנות בפני עצמן

    אהבתי

    • אני חושבת שלא קראתי שום דבר משלו, אבל מצא חן בעיניי איך הסיפורון הקטון הזה שלו יכול להיקרא בדרכים שונות, ואיך גם התלמידים של המנחה בסדנה הגיבו לו איש איש בדרכו, וייחסו אותו כל אחד לענייניו. אולי זה חלק מן ההגדרה של ספרות/אומנות טובה.

      Liked by 1 person

  8. כן, לפעמים דברים בזום מאוד נוחים ואפילו מאוד מתאימים. אין ספק שהם חוסכים המון זמן שמסביב.

    אהבתי

    • זה נכון. אבל אני זוכרת שבימי הסגר, כשהם החליפו מפגשים משפחתיים, הם השאירו אצלי איזו חמיצות. ועצב.

      אהבתי

סגור לתגובות.