סגר ב', פרק 3

יום הכיפורים תשפ"א. היום שיותר מכל דבר אחר גורם לי לייחל לקיצו. כל שנה, ואולי במיוחד השנה.

עם השנים אני מוצאת לי דרך למלא אותו בתכנים שמתאימים לי. לא צמה, אבל אוכלת הרבה פחות מכרגיל. שותה הרבה מים. אלוהים יבין. וגם אם לא – נראה לי שגם הוא צריך לכפר השנה על לא מעט עוונות. ומעט האוכל שאני כן אוכלת, והמים שאני שותה בנדיבות, מאפשרים לי לצאת לסיבובים הרגליים שלי.

אם יש משהו טוב שיצא מכל הקורונה הארורה הזאתי, על שפעת סגריה, חרדותיה ודכדוכיה, זו העובדה שאני מתוודעת בהדרגה אל כל מיני רחובונים קטנים, סמטאות וגינות ציבוריות וגני שעשועים בטווח הקילומטר (פלוס מינוס) מהבית. ההרפתקה הגדולה של ימים כאלה היא ללכת לגינה ציבורית ולשבת שם על ספסל, באוויר, בצל, ולהקשיב לציפורים המצייצות ולילדים המצווחים בעונג על המגלשות. זה החוצלארץ היחיד שלי, היציאה היחידה משגרה, הטעימה מן הטבע שממשיך סביבנו בכל עוזו, למרות הקורונה.

הבוקר, בעשר, יצאתי לסיבוב שלי. בצל עוד לא היה כל כך חם, ויש בריזה, באמת. והלכתי לגינה ציבורית די גדולה שאני מכירה רק קצת, וישבתי לי שם על ספסל בצל, קרוב לעץ תמר שהשיר אחת לדקה או שתיים פרי צהוב בשל מתוך האשכולות שבמרומיו. הקשבתי לציפורים ולקולות התמרים הנושרים, ולקולות המשאים-ומתנים המשפחתיים שעלו מן הבתים המקיפים את הגינה, ולקולות הילדים על מתקני השעשועים. אני אוהבת את כל הקולות האלה, כל אחד ומאפייניו. וגם הקשבתי לקול הנשימות שלי, ושלווה גדולה ירדה עליי פתאום.

קראתי פעם (נדמה לי שבלאכול, להתפלל, לאהוב), שהתפילה היא דיבור עם אלוהים, ואילו המדיטציה היא הקשבה לו. אני לא טובה במדיטציה, אבל מאוד מעריכה את ההקשבה לסוגיה, ובהדרגה מלמדת את עצמי להקשיב (לא רק לדיבורים או למוזיקה, שזה דבר שעשיתי תמיד). אני לומדת לנשום ולהקשיב לכל הקולות שמקיפים אותי ושנקרים על דרכי, ולא לחשוב כל הזמן את המחשבות החרדות והטורדניות שלי, שאני יודעת ומרגישה שהן הורסות כל חלקה טובה בבריאותי. עד כדי כך נהייתי שם שלווה, על הספסל המוצל, שהוצאתי אפילו פנקס זעיר ועיפרון ושרבטתי עליו כמה מילים של לא-פרוזה, ולא אכפת לי אם ראו והשתוממו.

אחר כך הלכתי משם והמשכתי בסיבוב הרגלי וקינחתי במעבר דרך הגינה הציבורית היותר רגילה שלי, זו שקרובה לבית. כבר היה חם מדי בשביל לשבת שם, אפילו בצל, אבל מאחד הבתים הסמוכים עלו פתאום קולות של מניין מתפלל, ואני חשבתי שזה מקסים (גם הקולות וגם היכולת להתגמש ולאלתר בשעת צרה), ולולא היה לי חם שם אולי הייתי חונה על ספסל ומקשיבה לתפילות העולות ומתערבבות בציוצי הציפורים.

בשובי ראיתי שבגדר החיה של הבניין שלנו פורחת היערה (שוב?), והיא מנוקדת בפרחים כחולים קטנים שאינני יודעת את שמם אבל מכנה אותם ביני לביני 'פרחי זכריני', כנראה שלא בצדק. כל הפריחה הפתאומית הזאת בסוף הקיץ! גם ציפור גן עדן פורחת אצלנו בצידי שביל הכניסה, אבל זה פרח שאני לא מצליחה להבין, והוא מלא ביותר מדי קוצים וזיזים ואני לא מתחברת אליו ולא מבינה לאן הוא ממריא. למרות הכול חשבתי לי שנתקלתי בטיולי בכמה דברים מעודדים, ואולי הם בכל זאת סימן טוב לבאות.

חתימה טובה לכולם.

32 מחשבות על “סגר ב', פרק 3

  1. גם אני מרגישה שהיציאות מהבית לגינות עושות לי טוב. אני שמחה שעוד מעט מזג האוויר יתקרר אף יותר ואוכל לשהות יותר בחוץ, ולעשות טיולים ארוכים יותר. בכל שנה הייתי אוהבת גם ללכת לים, וכאשר מאד חם ללכת בערב, לשאוף את האוויר ולשמוע את הגלים. השנה זה מאד חסר לי.

    אהבתי

  2. הפריחה הכחלחלה הנהדרת הזו. ליד ביה"ס שלנו גם ישנו צמח הפורח במאות ראשים קטנטנים, בקושי בגודל של ראש גפרור וצבעהּ כחול עז, ובאמצע לבן.
    אני לומד להקשיב ולדכא את "הדברן הראשי בראשי" באמצעות צילום ועריכת תמונות. השלווה של שקט, רק צבעים, צורות. אין קול כמו שנכתב במתן תורה. דממה מוחלטת.
    אינני יוצא לשיטוטים ולטיולים. עצלן אני, ואני שומר על בריאותי באמצעות תרופות, מסעי קניות הכרחיים [בקושי 2 קילומטר הליכה לסופר, שיטוט בו, הליכה ברחוב בין החנויות וחזרה הביתה ] וטיפול בבית.
    עוד לא הגעתי לשלב בו אני מנסה להבין את "הטוב" שבקורונה. מאז מרץ 2020 עת נכנסו לבידוד ועד עכשיו אני מרגיש מחוץ לזמן ההיסטורי הרגיל, הנוכח. אני חש שיש נסיונות ליצור ZEITGEIST חדש, אחר, וגם אותו אינני מסוגל עדיין לשיים.
    שנה טובה וחג שמח

    אהבתי

  3. כמה טוב שמצאת שלווה באמצע כל היום הזה, כל ההתרחשויות של התקופה, כל הסגר, כל החדשות, כל החששות. כמה טוב שמצאת את הנשימה שלך ואת ההקשבה לה ולקולות היפים שהסביבה מספקת אם את רק נעצרת להקשיב.
    טוב להתעודד מדברים כמו פרח או שיח או קול של תפילה הבוקע מתוך בית. טוב להתעודד. נקודה.

    אהבתי

    • בעניין ההקשבה ובעיקר הנשימות – אני חושבת שאני גם מושפעת ממך, ממה שסיפרת על שיטת סאטיה. שזה, אם אני מבינה נכון, סוג של מיינדפולנס. כל הדברים האלה איכשהו מתחברים לי בראש.

      אהבתי

  4. תודה עדה על הפוסט המלבב הזה. הייתי אתך בגינה והקשבתי איתך למזמורי החג. מה שעשית הוא לימונדה מהלימון ולמרות טענותיך על עצמך, את נהדרת.
    שנה טובה.

    אהבתי

  5. איזו חוויה שונה זו עבורך ועבורי ללכת לגבי שעשועים, ונשמע שעבור שתינו זה עיסוק מרכזי בימים אלו… מעניין לשמוע איך זה מהצד.
    גם אני התרגשתי לראות פתרונות מעניינים לתפילה מחוץ לבתי הכנסת היום.

    אהבתי

    • כיום בשבילי זו חוויה הרבה יותר רגועה ממה שהייתה כשהלכתי לשם עם הילדים. עכשיו כבר לא צריך להשגיח ואין חשש שיפלו, ולא מביאים הביתה טונות של חול. מאוד נחמד, אם כי לפעמים הזיכרונות צובטים בלב.
      היכולת להתגמש ולאלתר תמיד משמחת אותי. היא מזכירה לי איפה העיקר ואיפה הטפל, וגם מבטיחה לי שאנחנו לא כאלה שלומיאלים כפי שזה נראה בחודשים האחרונים.

      אהבתי

  6. בגינה יש לנו גם "ציפור גן עדן" כצמח רגיל, עם פרח שיש בו כתום – ויש גם "ציפור גן עדן" ענק, שנראה כמו עץ בננות, עם פרח שבו החלק הכתום דווקא לבן. אני חייב להסכים איתך: יש משהו מטופש בפרח הזה…
    וגם: אחרי שגמר לפרוח, הפרח הזה נשאר על הצמח – כפרח נבול, מיובש, וממש מכוער – לנצח. אם לא גוזמים אותו, הכיעור הזה ממשיך ללוות אותנו עוד זמן רב. 🙂

    אהבתי

    • ובכל זאת היא אהובה על רבים. אולי משום שהכתום שלה כתום כל כך, ואולי משום שהיא נראית כעומדת להמריא.
      וכן, יש דמיון בינה לבין עץ בננות. די מבלבל.

      אהבתי

    • אתה מן הסתם צודק, קראתי היום שהיא פורחת באביב, אז אנחנו לא בעונה הנכונה.
      וחוץ מזה אחר הצוהריים בדקתי שוב, ולא ראיתי אותה בכלל, והתחלתי לתהות אם בכלל דמיינתי או חלמתי. מוזר ומביך.

      אהבתי

  7. אם יש משהו שהקורונה מלמדת אותנו זה שלא צריך לנסוע לחו"ל כדי להנות מהדברים הקטנים. הגינה ליד הבית היא החו"ל עכשיו, ואפילו היתה לך חוויה אנתרופולוגית משהו, עם התפילה.

    אהבתי

    • החוויה עוד התעצמה כשיצאתי לסיבוב נוסף לפני סוף הצום, וחזרתי לגינה שליד במניין המאולתר, והם עדיין שרו במלוא עוזם! כבר לא היה חם אז ישבתי על ספסל והקשבתי, והם שרו את הפיוט החביב עליי (אדון הסליחות), ונורא שמחתי.

      אהבתי

  8. תוך כדי קריאה שיחזרתי לי את הטיול שלי כשגם אני סטיתי מהדרך הרגילה וניסיתי מסלול חדש (כשהיגעתי לתל אביב בצעירותי, ככה למדתי לנהוג בעיר ואני זוכרת עד היום, כל פעם העזתי מסלול חדש עד ש"הבנתי" את העיר)
    והמסלול היה מוצל, ירוק נעים
    ושמעתי ציפורים. היה כל כך שקט וריק
    כמה טוב לנו בהרצליה המוצלת והירוקה.כמו שאמרת זה נותן לנו תחושה של חו"ל. של צלילה לעולם בריא ויפה ואפילו לקצת זמן זה נותן אנרגיות להמשיך

    אהבתי

  9. נשמע מאוד שליו וממלא, יום כיפור שלך. אהבתי את התיאור שלך על הספסל, מקשיבה ונרגעת. מעורר השראה. אני בעיקר הולכת עם הילדים לתפוס ולהלחם בפוקימונים. מאוד וירטואליים גני המשחקים שלנו. 🙂

    חג שמח עדה יקרה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s