סגר ב', פרק 4

הדכדוך והמיאוס שולטים בכול. וגם מין עצב חסר תוחלת. אפילו האורות הצבעוניים הקטנים שמהבהבים על מרפסות (טרנד חדש? או שזה קשור לסוכות?) לא מצליחים לשמח אותי. אני רואה אותם בטיוליי הרגליים, והם רק מוסיפים לי עצֶבֶת, למרות שכוונתם שונה לגמרי, ולמרות שבימים כתיקונם הייתי מחבבת אותם מאוד.

*

קראתי משהו יפה אצל ג'וליאנה: היא כותבת שם, בין היתר, על "לבנות שוב פיגומי אופטימיות". לא שאני מצליחה, אבל הרעיון מוצא חן בעיניי.

*

אם כי בינתיים, כל מה שיש לי להציע הוא זה:

סגר ב'
שמיכה כבדה נפרשה על חיינו
חונקת אותָם
עד דק
עד אינָם

*

ודווקא את סגר א' צלחתי לא רע. אבל סגר ב' מסתמן כמשהו שמעבר לכוחותיי.
או, למצער, מעבר לסבלנותי.
לאמור: מיציתי.