סגר ב', פרק 6

נדמה לי שכבר היה לי פעם פוסט על ענווה. עכשיו יהיה עוד אחד.

מלכתחילה נדמה לי שזה מה שהכי חסר לנו: ענווה. הכרה במגבלותינו. הפנמה שלא על הכול אפשר לשלוט, ולא הכול הולך בכוח.

כבר מתחילת משבר הקורונה: התפיסה כאילו אפשר 'למגר את הנגיף' על ידי סגירת כל העולם ואשתו בבית ועל ידי בידודים אכזריים – אין לה על מה לסמוך. הנגיף לא ימוגר. ברגע שיפתחו את הסגר, הוא יחזור. אפשר בינתיים להגיד תודה לאלוהים, שלוש פעמים ביום, שזה קורונה ולא דֶבר, או אבולה, או איזו זוועה אחרת. למרות שגם קורונה איננה טיול בפארק, אני לגמרי מודעת לכך, ובהחלט מגלה ענווה בעניינה. ובכל זאת יש לנו מזל שהיא לא דֶבר. ובמאבק מולה חשוב להיות חכמים, ולא רק צודקים. לאמור, להיזהר בשכל, לא בהיסטריה. ולזכור תמיד שבין הכול לבין לא כלום, בין אפס למאה, יש עוד תשעים ותשע אופציות ביניים, ואפשר להסתדר בנוחות איפה שהוא על הרצף, במקום להצטופף, בנחישות אין-קץ, בקצוות.

או התפיסה הילדותית שאפשר להכריח את כולם 'להישמע להוראות' בעזרת עונשים וקנסות. ובכן, מסתבר שאי אפשר. תמיד – בכל חברה (לא רק אצל ישראלים) – יש מי שיפרו, יתחמקו, יתחכמו, ינצלו. זה טבע האדם. בעיקר כשהגזרות כמעט קשות מנשוא, ולא אלאה אתכם שוב בסיפורו של שר הצבא שסירב להפוך לפרפר (וע"ע הנסיך הקטן).

העובדה שהרמטכ"ל אירח בחצר ביתו את הורי אשתו לא בהכרח מורה על כך שהוא אדם מושחת. אני בטוחה שבאותו יום עצמו היו כאן אלפים שעשו כמוהו. יש להניח שרבים מהם שמרו על מרחק של שני מטר בין כיסא-נוח למשנהו. ויש להניח שיותר משהביקור הזה בגינה הזיק לשלום ההורים המבוגרים, הוא הועיל לבריאותם הנפשית – וכנגזרת שלה, גם לבריאותם הפיזית. כי הצורך האנושי באינטראקציה עם בני אדם אחרים הוא דבר שאין להתכחש לו, וחילופי מבטים וחיוכים בזום לא יכולים להשביעו. לא לאורך זמן, ולא בלי לשלם מחיר יקר.

הנה, למשל, אתמול נסעתי עם ראש המשפחה לסופרמרקט (במקום להסתפק בסופר-זוטא שבשכונה). חזרתי עולצת, למרות שזה סופרמרקט די בינוני בטיבו: נסעתי בדרכים, ראיתי אנשים, שמעתי שיחות שלהם, החלפתי חיוכים עם מישהי בתור (מאחורי המסכות, אבל רואים בעיניים), אמרתי תודה לאיש הביטחון בכניסה: איזה חיים סוערים ומלאי עניין! וכמה שהיה חסר לי כל זה!

באותו עניין: שנת הלימודים שלנו נפתחת בשבוע הבא. יש לי המון עבודה, אני כל היום במחשב ובזום ומתפללת שהאינטרנט לא יכזיב. לקראת שיעורי-זום עולה שוב הדיון של 'הריבועים השחורים', כלומר תלמידים שמשתתפים במפגש בלי להפעיל את מצלמותיהם. שואלים מה אפשר לעשות, איך וכמה אפשר לחייב אותם להפעיל אותן, אילו סיבות שהם נותנים כדי לתרץ את הריבועים המוחשכים אפשר לקבל.

זה נראה לי כזה דיון עקר. הרי אפילו בתנאים אופטימליים, של שיעור שמתקיים בחדר של כיתה רגילה, אין לי שליטה על מה שתלמידים עושים כשאני מבלבלת את מוחם בהסברים מפותלים. במיוחד באלף השלישי, כשהם עסוקים בסמרטפון מתחת לשולחן, או שוקעים בלפטופים שלהם, ואלוהים יודע איפה הם גולשים שם. והלוא אפילו בימים הרחוקים שאני הייתי תלמידה יכולתי להתנתק למחוז החלומות, ושום מורה לא היה יכול לשלוט בזה.

בכיתה רגילה (מאז 8 במרץ לא הייתי בכזאת, רק אומרת) אני עוצרת לפעמים את השיעור ומפריחה לחלל החדר את השאלה 'אתם איתי עכשיו או בפייסבוק?", ויכולה לזהות, על פי עוצמת החיוכים הנבוכים, מה תשובתו של כל מחייך. גם בשיעורי זום כבר למדתי לשלוח אל המעמקים המוחשכים של האינטרנט את השאלה 'אתם איתי? הי! תשמיעו קול שאני אדע שאני לא לבד פה!' ותמיד יש מי שמתחברים מהר למיקרופון ועונים 'אני כאן'. ודי לי בכך. רוצים לחפף? בין כך ובין כך לא אוכל למנוע זאת. טרמפיסטים יש בכל מקום. יכולים להסתדר בחומר בלעדיי? אדרבא, תראו לי את הקסם. כולנו אנשים מבוגרים (תודה לאל שאני מלמדת במכללה ולא בחטיבת ביניים), כולנו יודעים כמה קשה עכשיו לכולם, רובנו מבינים שצריך להתגייס, לתת כתף, לתת אמון זה בזה. ומי שינצל את זה לרעה – שיבושם לו, אני אפנה אל הרציניים וההגונים. ובמקצוע שלי, בניגוד לרפואה – גם אם לא מבינים את החומר במלואו, הפציינט לא ימות. לאמור: פרופורציות.

בקיצור, קצת ענווה. לא על הכול אפשר לשלוט. זה טוב לכל תחומי החיים, ואני משננת את זה לעצמי יום יום, בכל התחומים. לפעמים אני אפילו מצליחה להפנים.

22 מחשבות על “סגר ב', פרק 6

    • נכון, אם כי כתבתי את זה לפני ההרצאה, ואז עזבתי את דף העריכה באמצע כדי להצטרף להרצאה, וגם לזו שאחריה… ועוד היד נטויה, יש עוד הרצאה היום:)
      אבל במסמך ההנחיות שקיבלנו לקראת השנה החדשה היה עניין שלם עם הדרישה למצלמות, וזה נראה לי כזה בלבול מוח:(
      גם אני שמחתי לראותך בריבוע שלך! 🙂

      אהבתי

    • אכן. זה ברור שיהיו מי שינצלו את זה כדי להתחמק. אז לבריאות, שיחיו בשלום עם מצפונם. אני מעדיפה לוותר להם ועליהם, ולא למרר את חיי מי שכן לוקחים את השיעור ברצינות – והרי יש תמיד כאלה. במילים אחרות, מעדיפה להתנהג אליהם כמו שהייתי רוצה שהמורים שלי יתנהגו אליי.

      Liked by 1 person

  1. לגבי הנגיף אני חושבת שבזמן כלשהו הוא יעבור. הסגר מאריך את הזמן הזה. אני לא בעלת מקצוע אבל ממה שהבנתי כל נגיף עובר אחרי שהדביק מספר מסויים של אנשים ונוצר חיסון טבעי אצלם. נגיף לא יכול לחיות ללא מאחסן. הוא חייב להדביק כל הזמן אנשים. אם הוא לא מוצא למי להדביק הוא נעלם. מכיון שילדים לא חולים כלל, וצעירים עוברים ברובם הגדול את ההדבקה או ללא סימנים או עם סימנים קלים, הם היו יכולים להתחסן באופן טבעי ולגרום לסילוקו של הנגיף, לפחות בינתיים.
    בקשר לכל הרצאה, בזום או לא בזום, חייבים לשתף את השומעים כל הזמן. לגרות את הסקרנות והדמיון. לשאול שאלות. לתת להם לחשוב לפני שנותנים להם את התשובה. להפעיל אותם כל הזמן. אחרת הם ירדמו, או בכיתה או מול המחשב.מנסיון…

    אהבתי

    • אכן, רצוי להיות מעניינים. אני משתדלת, אבל לא תמיד מצליח לי:)
      בגדול, שיעורי זום מהווים רק חלק (לא הכי גדול) של ההוראה בקורסים שלי. רוב העבודה נעשית באתרי השיעורים, עם חומרים סרוקים ומוקלטים וכו' שהתלמידים יכולים לעיין בהם לבד. מפגשי זום הם בעיקר לצורך הבהרות ומענה על שאלות, ואני משתדלת לא להאריך בהם יותר מדי, כי הישיבה האינסופית מול המסך מייגעת מאוד.

      אהבתי

  2. נגיף הקורונה לא הולך להיעלם. כיום זה כבר ברור, גם מתוך הניסיון במקומות אחרים. נניח, ניו-זילנד שהוכרזה נטולת הנגיף עד שהגיעו תיירות מארץ אחרת – והנגיף חזר.
    לכן, גם אם הקורונה תמוגר לחלוטין בתחומי מדינת ישראל – משהו תיאורטי לגמרי, שאינו עומד במבחן המציאות – מספיק "שמיים פתוחים" כדי לייבא את הנגיף שוב ושוב ושוב.
    לכן, העתיד אכן טמון ב"חסינות עדר", בין אם טבעית ובין אם באמצעות מציאת חיסון יעיל.

    ההתנהלות בזמן המצאות הנגיף היא זו שמשגעת. המון דברים קטנים הנוגעים להימצאותנו במרחב הציבורי, שלא לדבר על הדברים "הגדולים" כמו מפגש עם המשפחה או חברים אהובים.

    אני חושב, שהקורונה לימדה אותנו – זמנית, לפחות – שיעור בצניעות.
    אנשים למדו שהחיים נמשכים גם בלי נסיעות לחו"ל, בלי קניות של עוד ועוד בגדים ונעליים, בלי יציאה יומיומית לבילויים כמו פאבים ומסעדות. אני חושב, שהלקח הזה חשוב – אם כי אין לי ספק, שברגע שאפשר יהיה, החיים יחזרו למסלולם: המוני צעירים יציפו את הפאבים, עם ישראל יציף את נתב"ג.
    אבל אולי בכל זאת יישאר איזשהו לקח.
    נגיד, צעירים שהקפידו לחיות רק את הרגע – אולי יגלו, שיש חשיבות לחיסכון. "לשמור שקל לבן ליום שחור".
    אולי צעירים יחליטו שיש משמעות למונח העתיק הזה, "קביעות בעבודה". אולי הם יגלו, ששווה להתאגד ולהצטרף להסתדרות.

    יש לקחים רבים, שאפשר לאמץ מהתקופה הזו. כל מיני תובנות, בכל מיני גילאים.
    למשל, מבוגרים שעד היום "דיור מוגן" נראה להם פתרון הולם – פתאום גילו איך הדיור הזה יכול להפוך לכלא ממשי ולמדגרת מחלות. יש לעניין הזה השלכות מעשיות: אנשים שיוצאים מהדיור המוגן ושוכרים דיור רגיל בחוץ, פחות אנשים שמעוניינים בדיור מוגן – ואף ירידה במחירים שהמוסדות הללו דורשים. (כמובן, אינני מדבר על מחלקות סיעודיות).

    במדינות רבות האזרחים למדו מיהם המנהיגים העומדים בראשם. גם בארה"ב הגדולה – גם בארצנו הקטנה.
    עכשיו נותר רק לגלות אם האזרחים גם הפנימו את הידע הזה. בארה"ב זה ממש מעבר לפינה, בעוד פחות משלושה שבועות. נחכה ונראה.

    אהבתי

    • קשה לי לתאר לעצמי מה יקרה בעתיד. סוף המגפה נראה מעבר להרי החושך. אבל אני באמת סקרנית לדעת איך נהיה כשהכול ייגמר. בינתיים נראה שמה שהקורונה מצליחה לעשות זה לחשוף באופן הבולט ביותר את כל מה שלא היה בסדר גם קודם: מעין תמונת תבליט של כל החוליים.

      אהבתי

  3. מסכים איתך,מצב כל כך הזוי שמאוד קשה לעקוב אחרי הכל
    ואני לא מקנא בך שאת צריכה ללמד בזום,זה כל כך מנתק בין המרצה לתלמידים,בכל הרמו אגב,אבל איזו ברירה נותרה?
    טליק

    אהבתי

    • למזלי, הזום הוא רק אחד מן האמצעים שעומדים לרשותי. העיקר הוא אתר של כל קורס, שבו מרוכז רוב הפעילות. אבל כן, הנתק מכביד, שלא לדבר על כך שכל פעילות כרוכה בהרבה יותר עבודה מאשר בתנאים רגילים.

      אהבתי

  4. כרגיל אני מסכים אתך… אל רק רציתי לציין שלדבר היום יש תרופה די פשוטה (אנטיביוטיקה) 🙂
    בהצלחה בשנת הלימודים! (גם לשני הסטודנטים שלי…)

    אהבתי

  5. זוכרת את פוסט הענווה הקודם, והסכמתי איתך בכל לבי גם אז וגם עכשיו. חבל שאלו שאת בעיקר מדברת עליהם, לא שומעים ולא מפנימים.
    לגבי השיעורים בזום את צודקת – אי אפשר באמת לכפות. ומי שלא ידע את החומר ולא יבין – זה יבוא לידי ביטוי אחר כך במבחן ובעבודות. גיסתי (מלמדת בתיכון) אמרה שהיא תמיד דואגת לתת איזו שאלה או תרגיל שקשור למה שנלמד בשיעור, כך שזה מחייב את התלמידים להיות נוכחים ולהקשיב, גם אם לא רואים אותם במצלמה. ואגב – לפעמים זו פשוט תקלה. אתמול כשנשמותק למד על המחשב של T בזום פתאום המצלמה הפסיקה לעבוד. ועד עכשיו היא מסרבת לחזור לעצמה.

    אהבתי

    • כן, התקלות גם הן גורמות לי להיות פחות נוקשה עם כל הכללים. משתדלת לתת חומרים באתר השיעור ולהניח לסטודנטים לעיין בהם כשהם יכולים (כמובן משתדלת לשמור על איזו מסגרת של זמן, אבל בדרך כלל לא קושרת את זה לשעה ספציפית שבה כולם חייבים להתייצב). אני הייתי תלמידה מאוד לחצנית – לו הייתי צריכה להיות תלמידה היום, עם כל הטכנולוגיה שלא תמיד אפשר לסמוך עליה, הייתי יוצאת מדעתי (אני רצינית).

      Liked by 1 person

  6. ענווה שנלמדת בדרך הקשה, חבל.
    תמיד אני בעדה (איזה משחק מילים… 🙂 שמת לב?) ויש לי סלידה טבעית מאנשים שטופחים לעצמם כל הזמן על השכם.
    מכירה את התופעה שקורה אסון חו"ח פתאום מתעשתים ומבטיחים לעצמנו שמעתה ואילך נתנהג אחרת, נהיה יותר אמפתיים וקשובים, נקבל פרופורציות נכונות והכל נעלם כעבור זמן קצר. זה טבעו של האדם.
    לא אוהבת את הזום, לא הצטרפתי לשום הרצאה או שיעור שהציעו לי, אפילו פגישת זום עם הפסיכולוגית (שאותה כן ניסיתי) נראתה לי הזויה והפסקתי.
    שתהיה שנה פורייה והרבה יותר מפנקת ומועילה.

    אהבתי

  7. ענווה זו תכונה שלא תזיק לנו בכלל. כולם ביום נוהגים הפוך. מתגאים בתוצאות שהקשר שלהן לפעולות שנעשו – הוא לפעמים מקרי ולפעמים לא קיים.
    ולגבי הזום – גם אני התחלתי ללמד השבוע והתלבטתי בעניין המצלמות.
    מכיוון שרוב הפעילות שלי היא סדנאית, עמדתי על כך המצלמות יהיו פתוחות. השבוע זה עבד יפה.

    אהבתי

    • א-פרופו ענווה וקורונה – זה המאמר שקראתי הבוקר:
      https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-MAGAZINE-1.9236064
      יש שם כל כך הרבה דברים שאני מסכימה איתם, ושעוסקים בחוסר הענווה המוחלט של מי שמנהלים את המשבר הזה, שיצא לי עשן מהאוזניים בזמן הקריאה.

      סדנה זה באמת עניין אחר. אבל נראה לי שגם שם, אם יש לך דרך לוודא מדי פעם שמקשיבים ולוקחים חלק – אפשר לפעמים לוותר על המצלמות. שלא לדבר על כך שמצלמות לפעמים מתקלקלות, ויש תקלות טכניות וכדומה: במפגש זום שבו השתתפתי אתמול בערב הייתה לי בדיוק תקלה כזאת. צריך לגלות גמישות, אלה ימים כל כך קשים, וכדאי להתחשב.

      למזלי הזום אצלי הוא רק אחד ממגוון אמצעים, ולא בהכרח החשוב שבהם. זה מקל עליי במידה רבה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s