יפה שתיקה

אני גם עסוקה וגם מדוכדכת וגם לא בא לי לכתוב בבלוג וגם כמובן אין על מה. הרי לא קורה כלום. עונת סגר ב' פחות או יותר הסתיימה וסגר ג' טרם החל, אבל החיים כמובן לא שבו למסלולם.

אבל הרי אומרים שכדאי לכתוב משהו קטן וטוב כל יום.

אבל עדה ק. ואני, 'משהו טוב' זה לא הסגנון שלנו, בטח לא עכשיו.

אז הנה משהו טוב זעיר, שכצפוי, ייגמר רע:
בשמחה ירשתי את מכשיר הקינדל של חמותי המנוחה. קינדל זו המצאה מאוד נחמדה, שתדעו. לא עדיף על ספר מנייר, אבל סוג המסך שלו מאפשר קריאה לפני השינה, וגם לא אוכל הרבה בטרייה. אז העברתי לשם את הדבר של אלבר קאמי ואני מתקדמת עכשיו מהר לקראת סופו. הזנחתי אותו הרבה זמן וקראתי כל מיני דברים אחרים באמצע, אבל הנה עכשיו שבתי אליו שנית. או שלישית. עכשיו הוא גם טיפה פחות מדכא מקודם, כי סוף סוף יש שם כבר סימנים לסוף המגפה ויציאה מן הסגר. העכברושים והחתולים, למשל, חוזרים לעיר. הידעתם? לא העכברושים מעבירים את המחלה, אלא משהו שעוקץ אותם. נדמה לי.

כך או כך, תיאורי הייאוש מן המגפה (לפני השיפור) שם הם כל כך מוכרים. כל כך כמו אצלנו. כולל זה שהעיר חיה בתחושה שאין עתיד. כולל, בהמשך, הכיסופים 'לחזרה לתור הזהב של הבריאות' (return to the golden age of health).

בהתקדמותי לקראת סוף הספר אני נוכחת לדעת שזכרתי אותו לא נכון מהפעם הקודמת שקראתי (לפני שנים רבות). לא פלוני הוא שנדבק במחלה לקראת הסוף ומחלים – אלא ידידו הטוב, שדווקא לא מחלים. זה מביך איך שבניתי לעצמי בזיכרון עלילה שלא הייתה ולא נבראה. צריך כנראה שאפעיל יותר ענווה כשזה קשור לזיכרונות (ובכלל), כי מסתבר שלא תמיד יש להם קשר למציאות.

הבטחתי שזה ייגמר רע, וקיימתי.

43 מחשבות על “יפה שתיקה

  1. מזכיר לי את "על העיוורון" של סרמאגו.
    לא מגיפה אבל בכל זאת אסון שנופח על העיר כולה ורק אחד נשאר רואה. והוא רואה הכל..

    אהבתי

  2. זה טיבו של הזיכרון, נדמה לנו שאנחנו זוכרים כשלמעשה אנחנו משנים אותו בלי משים ובטוחים שאנו זוכרים נכון.
    דבר שאני לא יכולה להעיד על עצמי, הזיכרון שלי פגום. מסיימת לקרוא ספר ואחרי יומיים שוכחת את שמו או העלילה, ברמה כזו שזה מפחיד, כי היה לי זיכרון ברזל ועכשיו כשאנו צופים בסדרה ערב ערב, אני ובעלי שוכחים איזה פרק ראינו. מפחיד.
    אני דווקא חושבת שזיכרונך מטיב אתך בכל מיני אזכורים בבלוגים שלך, את נותנת ציטוטים ושמות.

    אהבתי

    • הסדרות האלה הן מבחן קשה לזיכרון. היות שאנחנו צופים בהן בשעות מאוחרות יחסית, אני כבר לא מרוכזת מספיק – ובכל מקרה שוכחת הכול באלגנטיות. למזלי ראש המשפחה זוכר יותר, אז הוא מזכיר לי…
      כתיבה בבלוג היא שיטה טובה לשמור דברים בזיכרון לאורך זמן.

      אהבתי

  3. תכננתי כמובן בזמנו לכתוב על 'הדבר' ב'אנתולוגיית המגיפה' שפרסמתי אצלי בבלוג, אבל נשברתי לפני שהגעתי אליו. אני ממליץ לך בחום גם על זה (לדעתי לא תורגם לעברית, נגיש בחינם ב'Gutenberg Project'):
    http://gutenberg.ca/ebooks/muntheawhitemv-mourningcity/muntheawhitemv-mourningcity-00-e.html

    אהבתי

    • ראיתי שהשורות שם מגיעות מסוף המסך ועד סופו, שזה פורמט קשה לקריאה. נראה. בינתיים אני מחפשת (ומוצאת) משהו קליל לקריאה. החיים קשים מספיק…
      תודה על ההמלצה.

      אהבתי

  4. הזכרון האנושי הפרטי הוא לא משהו שניתן לסמוך עליו באופן מושלם.
    אנחנו משליכים על המאורעות, זוכרים כמו שאנחנו מעדיפים לזכור אותם.

    אספר לך סיפור קצר:
    פעם, לפני שנים רבות, חבר טוב שלי ערך מסיבת בת מצווה בחצר האחורית של ביתו.
    החצר היתה מאד קטנה (היא עדיין כזו), כמות השולחנות והכסאות היתה מאד גדולה יחסית לגודל החצר – והיה מאד צפוף.
    במהלך האירוע החבר שלי שאל אותי לדעתי על האירוע – ואמרתי לו שצפוף.
    לטעמו, האמירה הזו שלי היתה נוראית.
    הוא, כמובן, ידע שצפוף מאד – אבל, לתפיסתו, לי היה אסור לומר זאת…

    מה שמעניין הוא, שאח"כ הוא זכר את האירוע באופן שונה:
    הוא לא זכר שהוא שאל אותי לדעתי ואני עניתי את מה שעניתי – אלא שאני רדפתי אחריו, סתם כך, כדי להגיד לו שצפוף.

    העניין הזה השאיר אותי מבולבל ותוהה:
    כיצד יתכן, ששני אנשים שחוו בדיוק את אותו האירוע – זוכרים אותו באופן כל כך שונה?
    כיצד יתכן, שהחבר שלי, שאני סומך עליו, זוכר דברים לא נכונים?

    אז כן, הזיכרון שלנו מתעתע בנו, בוודאי ככל שאנחנו מזדקנים.
    יש גם סוגי זיכרון, שאין לי שום בעיה איתם:
    נניח, סרט סתמי שראיתי לפני שנים רבות – ואני מוכן לראותו שוב, כי אינני זוכר ממנו דבר.
    נניח, שם של שחקן קולנוע (או שחקן עבר) שאני מכיר, שלא העלתי על דל שפתי משך עשורים.
    זה אפילו נראה לי סביר, שלא אזכור דברים שכאלו.
    המוח מקטלג כל מיני זכרונות כ"בלתי חשובים" ומכניס אותם למגירות סגורות ונשכחות כדי לפנות מקום לזכרונות חדשים.

    כן, סגר ב' בדרכו להסתיים – וסיום המגיפה עדיין איננו נראה באופק.
    אבל, הנה, בעוד יומיים יכנס עניין חדש לחיינו: הבחירות בארה"ב… 🙂

    אהבתי

  5. אני אוהבת את אלבר קאמי, אבל חוששת שלא אעמוד בקריאה נוספת של הדבר לאור המצב. עניין הזיכרון מוכר מאוד ומפתיע כל פעם מחדש. אנחנו בונים את הזיכרון כמו סיפור, ובמקרה שלך כמו סיפור שלא קראת. טוב להזכר בזה 🙂

    אהבתי

  6. שלום, אני גילת.
    קוראת סמויה כבר פרק זמן, נהנית מאד (!) ממה שאת כותבת, אך זו הפעם הראשונה שאני מגיבה.
    בעצם רציתי להתחיל בכתיבת מסר אישי שיגיד את זה, כי זה לא משהו שאמור לעניין עוד מישהו, אבל לא מצאתי איך. [מסרים אישיים כמו שהיו בתפוז בהנחה שהכרת, אבל איך אפשר שלא אם את בלוגרית ותיקה? כבר לא קיימים או לפחות לי הם אינם נגישים]. אז רק כדי לסגור את הפינה הזו באחד הפוסטים שאלת מה פירוש שם משפחתו של היימן עודה ורציתי להשיב שמשמעות השם – זכות השיבה, או כך לפחות הוא אמר בראיון טלוויזיוני עמו בו צפיתי.

    ולתגובה לפוסט הזה –
    אני קראתי את הדבר לפני שנים ואני לא זוכרת כלום. אז לפחות בהשוואה אליי מצבך יחסית טוב. עשית לי חשק לקרוא אותו שוב.

    תודה רבה לך על התזכורת הממליצה והמשך יום מוצלח

    אהבתי

    • שלום גילת, אני שמחה שאת קוראת ונהנית.
      באמת אין כאן אפשרות למסרים אישיים. בעיצובי בלוגים קצת יותר חדישים כאן יש אפשרות לכתוב ישירות לבעל הבלוג, אבל הבלוג הזה ישן והפורמט לא מאפשר זאת. אבל הנה בכל זאת מצאת דרך.
      'עודה' פירושו 'שִיבה' (כל שיבה שהיא). זכות השיבה = חק אל-עודה (אני לא יודעת מה גילך, אבל מי שעוד זוכרים [כמוני] את נאומי ערפאת, מכירים את הביטוי הזה).
      'אימן', לדעתי, פירושו 'ימני', וגם 'בר מזל' – אבל בזה אינני בטוחה.
      ותודה *לך*.

      אהבתי

      • אופסי…
        אז בעצם ידעת הרבה יותר ממני על כל חלקי שמו של איימן עודה וכך יוצא שאחרי שהגעתי כביכול כדי לסייע מסתבר שאת בקיאה בנושא לפני ולפנים. מצטערת.
        אבל במקביל, ממש מבלי להתכוון, התחברתי לחלק בפוסט שעוסק בזיכרון כי הייתי מוכנה להשבע שאי אז שאלת בדיוק את זה, אבל בפועל מסתבר שכנראה לא דובים ולא יער. אא"כ למדת את הנושא אחרי שהעלית את השאלה.
        לגבי גילי – אני בת 52, אז מן הסתם שמעתי את נאומיו של ערפאת, אך בצעירותי כל מה שקשור איכשהו לפוליטיקה עניין אותי כקליפת השום. וכך יוצא ששוב את זוכרת טוב ממני. בכל מקרה, כדי שהתמונה תהיה מלאה ומעודכנת – אספר כי עת בגרתי התחלתי כמו כמעט כולם בארץ להתמכר לחדשות. אם להודות על האמת נראה לי שעמדתי הלא מתעניינת הייתה עדיפה לבריאותי הנפשית.

        אהבתי

        • אני זוכרת במעורפל שתהיתי באיזה מקום בבלוג אם אנשים יודעים את פירוש שמו, כי אחרי הכול יש לשם הזה משמעויות פוליטיות. אני אמנם יודעת ערבית, אבל לא קרה שום נזק, אין צורך להתנצל.
          גם אני לא ממש התעניינתי בצעירותי, ועכשיו צורכת יותר מדי חדשות – ואכן, יש מצב שקודם היה לי יותר טוב:)

          אהבתי

  7. אוי עדה זה כל כך מוכר לי הדיכדוך הזה. נראה שהחיים די מקשים עלינו להיות אופטימיים. ובכל זאת גם ימים קשים חולפים בסוף ואני עדיין מקווה שנצא מהימים האלה בחתיכה אחת.

    Liked by 1 person

  8. נראה ששום דבר לא השתנה בין המאה השש עשרה למאה העשרים ואחת בהתנהגות האנושית.
    וכפי שפתחת, הסתיים סגר ב' והנה כבר מתחילים שוב ב"החרגות" וב"הפרות" בדרך הבטוחה לסגר ג'…

    אהבתי

  9. גם עסוקה וגם מדוכדכת וגם עדה ק. לא מעודדת אותך לכתוב משהו קטן וטוב בכל יום ובכל זאת צלחת את המכשולים וכתבת פוסט ואני חוגגת בכל פעם שזה קורה.
    תתחדשי על הקינדל הישן/חדש. כזכור לך (או לא) אני קיבלתי כזה מאבא שלי (שקיבל במתנה מהעבודה או משהו כזה) וקראתי בו לא מעט עד שבשדה התעופה של איסטנבול באיזו קונקשן לא החזירו לי אותו בעקבות בדיקה בטחונית, לא שמתי לב, ובאשר אבד – אבד. היתרון העצום של קינדל, מבחינתי, בנוסף כמובן על כך שאפשר להוריד אליו ספרים בכל מקום שבו יש וויי פיי ולא חייבים להסתובב עם ספר ממש, הוא שקל לקרוא בו באור השמש (בניגוד לטלפון/טאבלט שפחות מותאמים לזה). החיסרון הגדול הוא שעד כמה שידוע לי אפשר לקרוא רק באנגלית (או לפחות באותיות לטיניות). אז אצלי בטלפון יש אפליקצית קינדל אבל גם אפליקצית "עברית" לספרים בעברית, שהיא מצוינת.
    את "הדבר" קראתי בצרפתית (למדתי באליאנס ולמדנו ספרות צרפתית במקור) ואהבתי מאד. ברם, זה היה לפני ארבעים ומשהו שנים ואולי באמת הגיע הזמן שאקרא שוב. תמיד את נותנת לי רעיונות טובים לקריאה. תודה.
    לגבי הזכרון – זו צרה צרורה שמשותפת לרבים מאיתנו. אז במקרה הזה צרת רבים – חצי נחמה, אני מקווה.
    את יודעת, בעבודה שלי (באימון) אני עובדת הרבה עם המתאמנים שלי על זכרונות ילדות. הרבה מאד אנשים טוענים שהם לא זוכרים, והם חוששים שזה פוגע באימון. ואני מסבירה שאת הנתונים החסרים מותר להשלים מהדימיון – כי אם דמיינת את זה, גם אם זה לא היה בדיוק כך במציאות, זה משהו שבא מתוכך ובכל מקרה אפשר לעבוד עם זה. כך גם עם הזכרון שלך מהספר. זה לא נורא שזכרת אותו מעט אחרת ממה שהיה בפועל. זה לא פגע (לדעתי) באופן שבו הספר השפיע עלייך ומה שהסקת ממנו.

    Liked by 1 person

    • כן, בקינדל אי אפשר בעברית, למיטב ידיעתי. (אפשר למשל גרמנית – זה מה שחמותי קראה בו). גם לי יש אפליקציות של קינדל ושל עברית בטלפון, והן מצוינות, אבל זוללות בטרייה. כך שכשאני קוראת אנגלית, אני מעדיפה את מכשיר הקינדל, שהוא יותר חסכוני, והמסך שלו פחות בוהק.
      אגב, מה שאני אוהבת בקינדל זה שהוא מתאים לכל מכשיר (כולל מחשב נייח), ושיש בו אפשרות לחפש במילון, וגם מעין אינדקס: כשאני לא זוכרת מהי דמות מסוימת, אני עושה היילייט על המילה – וקינדל מעלה מן האוב את כל המקומות שבהם היא נזכרה קודם. מצד שני, ב'עברית' שבטלפון אפשר לשאול (בלי תשלום) ספר בחודש על ידי סיסמה שמקבלים בספרייה העירונית. זה מאוד נחמד.

      רעיון יפה בקשר לזיכרונות הילדות, ומסכימה איתך שזה באמת כך: גם ההמצאות שלנו הן חלק מאיתנו. ותודה על העידוד.

      Liked by 1 person

    • לגמרי. למרות שהעלילה מתרחשת כבר במאה העשרים, הם עדיין די חסרי אונים שם מול מחלה מאוד קטלנית. יש להם רק איזה סרום שהם מזריקים לחולים (אני מניחה שאלה נוגדנים שהפיקו מדם של מי שהבריאו), אבל זה לא כל כך עבד טוב.

      אהבתי

  10. את ממש ממש מדוכדכת.
    אולי היה באמת כדאי לקרוא ספר אופטימי יותר.

    לא רק זכרון מתעוות עם הזמן, גם התפיסה ונקודת המבט. היו כמה ספרים שמאד הרשימו אותי כצעירה ובקושי הצלחתי לצלוח אותם בבגרות מחמת המבוכה שהרגשתי לגבי השטויות שהיו כתובות שם, העלילה הצפויה, ביטויים עתייקים, ואפילו גזענות ושוביניזם שפעם נקראו ממש טבעיים….

    Liked by 1 person

  11. אתמול פגשתי עכברוש ענק בכניסה לבניין. סימן שהמגפה נגמרת? או השלום הגיע? עבר על יד שני חתולים שהביטו בו באדישות.
    וכבלשנית, עדה, האם תוכלי להסביר לי מה הקשר בין עכברוש לחולדה? חולדה הרי היתה נביאה. למה הדביקו את השם הזה לעכברוש עירום הזנב?

    אהבתי

  12. אז ככה – לימדתי את הספר כתוצאה מאיזה "ויצ" מוזר של רכזת ספרות. הספר נחל כשלון חמור, המיקודית זכתה להצלחה נהדרת, וכך – כמו שאר המורים לספרות – בלית ברירה לימדתי את הרומן על פי כל כללי המתודיקה המוכרת, והילדים למדו מיקודית 😦
    מיתור מבחינתי לציין שקאמי הוא ה-פילוסוף שעיצב את חיי לטוב ולמוטב. אחריו העולם שלי התהפך לגמרי, וחזר להיות שונה מאוד.
    לא הצלחתי כלל להעביר לתלמידיי את החוויה שאני עברתי, אפילו לא במקצת, ולא התנחמתי כמוח אחרים בטענה: טוב אתה יודע שהתלמידים באו מרקע… וגו'. הטענה הזו מעולם לא התישבה אצלי טוב בנוגע לכשלונות שלי.
    עכשיו יורד גשם בגבעתיים. האור אפור וריח האוויר הצלול ממלא את הבית.

    אהבתי

      • לענ"ד, הספרות היחידה שתלמידי כיתה י' [ למעט קוראי ספרים מבטן אמם, כמוני למשל ] היא ספרות הרפתקאות, מדע בדיוני, פנטסיה, רומן אהבה ואולי אולי ספרי יעץ כתובים טוב. אבל וועדת ספרות מורכבת – לא נעים לי לומר – מאנשי"ר ם בעלי אוריינטציה שמפספסת ילדים. למשל: חמסין וציפורים משוגעות של גא"ר מומלץ, בעבר המליצו לי עבור עולים חדשים מבריה"מ על אנה קארנינה, החטא ועונשו [ כמו הם מכירים את הרוסית של המאה ה-19, שהיא עבורם כעבריתו של ש"י עגנון לדובר ישראלית צעיר].

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s