במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

16 מחשבות על “במכלאה

  1. כל כך שמחה שכתבת. ואני יודעת כבר שכאשר באמת עצוב וקשה את משתבללת ומעדיפה לא לכתוב, אבל בעצם זה עוזר לכתוב, לא? זה עוזר לשחרר קצת, וזה עוזר לקטר וזה עוזר שיש מי שמקשיב – גם אם אף אחד לא באמת יכול לעזור או לפתור. עצם ההקשבה (כך אני מרגישה) נותן המון. אז טוב שכתבת. ואת הרי יודעת שגם כאשר את מפרסמת את הפוסטים המקטרים יש מי שקורא ומבין ומזדהה ותומך. אז תרגישי חופשיה לעשות זאת לעיתים קרובות יותר.
    וגם על השירה שלך (שאת קוראת לה א-פרוזה) אני שמחה בכל פעם שאת משחררת קטע.
    כל כך מדויק, כל כך נכון. אין סתירה בין הידיעה שאין לך באמת שליטה לבין הניסיון המתמיד שלך להמשיך לנסות. וואו, את מנסחת את הדברים בצורה כל כך יפה וממצה.
    את צודקת שהמצב קשה לכולם. לא כמעט כולם. לדעתי לא כמעט כולם. כולם. כל אחד בפרופורציה מעט שונה, כל אחד עם התגובות שלו למצב. גם אנחנו, שמצבנו טוב יחסית, ושעושים את המיטב כדי להתמודד ולהוציא את המקסימום הטוב מהסיטואציה, כבר קצנו במצב הזה. זה מוגזם ומרגיז ומתסכל ואפילו מיותר. אני כבר לא באמת מאמינה שהמדינה מנסה להגן עלינו מפני הקורונה. השליט מנסה להגן על עצמו מפני ההשלכות שלה. ועל הדרך מנצל אותה לטובתו האישית, הפוליטית והמשפטית. טוב שאתם כבר מחוסנים, ומקווה שבקרוב נשוחרר כולנו לחופשי. עדיין נהיה באותה מדינה, עם אותה ממשלה ואותן בחירות מתסכלות באופק, ואותה קורונה על מוטציותיה שלא מרפה ולא מתנהגת לפי המצופה ממנה. אבל לפחות נוכל לעשות בתוך כל זה את מה שאנחנו רוצים. וגם זה משהו. לפחות תוכלי להיפגש עם ילדייך. שגם הם כבר כולם יכולים להתחסן (ואולי חלק כבר מחוסנים בעצמם). וגם זה משהו

    אהבתי

  2. נראה שאנחנו מרגישות מאוד דומה בתקופה הזו, למרות שהנסיבות שלנו שונות לחלוטין, כי אנחנו כל הזמן מסכימות עם הדימויים אחת של השנייה. קפיץ שמתחו אותו יותר מידי זה בדיוק זה.
    משהו שהתחלתי לעשות בימים האחרונים ומאוד עוזר לי זה לכבות את כל צורות התקשורת של הנייד שלי החל מתשע בערב. זה גורם לי להיות, לפחות בשעות האלו, פחות מעודכנת, פחות כועסת, יותר בהודיה על מה שקורה אצלי בד' אמותיי, בלי קשר לכל מה שקורה שם בחוץ.

    אהבתי

    • כן, צריך להתנתק איכשהו, רק שאני לא טובה בזה כל כך. אם כי לא צורכת הרבה תקשורת דרך הנייד (מסתפקת בטלוויזיה ומחשב). לפעמים פשוט בורחים לנטפליקס.
      תודה

      אהבתי

  3. אני לא סובלת יותר מדי מהסגר. אני מטיילת בסביבה. מזג האוויר נהדר ואני נהנית מאד. אני נפגשת מדי פעם עם חברות בפארק או במרפסת, אני רואה אינסוף סרטים נהדרים בתשלום מינימלי, ומבחינתי המצב בהחלט נסבל.

    אהבתי

    • זה מצוין שכך. אני הייתי בסדר מבחינה זו בסגר הראשון, ופחות או יותר גם בשני. בסגר הראשון היה אפילו איזה קסם מבחינה זו בניסיון לתעד את החוויות בבלוג. אבל עכשיו ההצטברות קשה לי מדי.

      אהבתי

  4. את מתארת סוג של קסם בסגר הראשון ואני לגמרי מזדהה עם דבריך. הקסם פג, כמוך, גם אני לא מוצאת את מקומי וממש לא מתחשק לי לצייר למרות שהתכוננתי ורכשתי קנבסים חדשים, יש לי רפרנטים אבל כאן זה נגמר.
    לא מצליחה אפילו להתרכז בסדרה שאני צופה וסתם איכסה לי.
    אהבתי את השיר הקצרצר והממצה.

    אהבתי

  5. אני חש הזדהות אתך על המחזומים שהעצב, החשש, המצב הכללי מעוררים בנו. עם זאת, בהיותי "מומחה לחדתיות שלי" למדתי ל"שלוט" בה לכאורה, בכך שאני כופה על עצמי, למשל לצאת ולצלם פרחים, לקרוא האיקו. זה כשאני לא מבלה במיטה ימים שלמים.
    סלחי לי על הצרפתית שלי – אבל זו תקופה XXX, והשיר הקטן שלך מבטא אותה נהדר, מבחינתי. והכי חשוב שהסחלב ממשיך בדרכו אל האור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s