משהו משיר של אגי משעול: "קורים, קורים דברים, וגם אני קורָה." כשאני מצטטת את זה אני חייבת להודות שזה יוצר מעין וידוי מוזר בשביל בלוגרית שבכלל לא מתחשק לה לכתוב (אני מניחה שאגי משעול התכוונה למשהו אחר).
בחודש הבא: 15 שנים להיותי בלוגרית. לאורך השנים הללו צפיתי בהרבה בלוגרים חברים שנשמטו אט-אט מעולם הכתיבה בבלוג: לא התחשק להם. בהתחלה לא הצלחתי בכלל להבין איך זה ייתכן. בהמשך התחלתי להבין, ולשאול את עצמי מתי זה יקרה גם לי.
הקורונה הביאה איתה כל מיני דברים, טובים ורעים. אחרי ההתלהבות הראשונית של תיעוד כמעט יומיומי של הסגר הראשון, הגיע (כצפוי) המיאוס. ואז התחלתי גם אני להישמט בהדרגה ממצבת הכותבים המסורים.
כמובן, אי אפשר לצפות מראש מה יקרה בעתיד. אבל בינתיים לא בא לי לספר על עצמי. רק על עצמי לספר ידעתי, ועל עצמי לא בא לספר – אז מה נשאר. ובעיקר, בשביל מה.
אז בכל זאת רק שני דברים (כדי להוכיח שכל ההקדמה הנ"ל היא לא בהכרח לעניין):
הראשון – בכל זאת אירוע ראוי לאזכור: הודעתי בעבודה שאני פורשת בתום שנת הלימודים הנוכחית. כלומר, למעשה, בסוף אוגוסט הקרוב, פלוס מינוס.
נראה לי שמה שהכריע את הכף הוא הקונספט של למידה מרחוק. כן, העולם החדש האמיץ יִלמד וילַמד מרחוק גם אחרי הקורונה, זה כבר ברור לי לגמרי – אבל אני עוד תקועה בעולמי הישן, ההוא שמתמצה בתמונה המצוירת שראיתי פעם, מזמן מזמן, באנציקלופדיה לילדים: ראו בה מורה ותלמידיו בצל העץ ביוון העתיקה. נראה לי ששמה היה "שיעור ביוון העתיקה". התלמידים יושבים על האדמה, המורה עומד מולם ומסביר משהו ומדגים בעזרת שרטוטים על החול, עם מקל. זה הכול. כן, היום יש עזרים ומצגות, זום ואתרי שיעור וקורסים מקוונים, ומשחקים לימודיים, מכל טוב הארץ. אבל אני עוד מאמינה שכל מה שצריך בשביל לימודים זה מורה ותלמידים, ואיזה נייר או לוח או חול כדי לשרבט עליהם דוגמאות. ורצוי – הו, כל כך רצוי – קשר עין. כל השאר זה בונוסים, וכשיש הפסקת חשמל הם בין כך ובין כך מתאדים.
אז הגיע הזמן. הודעתי וזהו, ואחר כך התחלתי להרגיש הקלה – מה שלא קורה לי הרבה לאחרונה. נראה לי שאשמח למצוא את עצמי במצב ששלומי לא קשור בחוט לשלום האינטרנט.
והדבר השני – לאחרונה הצטברו לי במחברת כמה דברים קטנים שקראתי להם בשם המקובץ (והמפואר) 'שירי סערות חורף'. את רובם חיברתי בראש כשהייתי ערה בלילות בזמן סופות רעמים שאני שונאת עד בלי די. הגיע הזמן להעלות את חלקם לכאן, כי נראה שהחורף עכשיו הולך ונמוג, לטוב ולרע. אז הנה אחד מהם, ודווקא בלי קשר לסופת רעמים לילית:
נסיעה ביום חורפי סוער
לרגע
נפתח חלון
בתוך האפור הכבד
הערוך להמטיר.
הרחק מאחוריו פתאום נשקפת
התכלת.
תמיד אמרו לי
שיש אור מאחורי העננים
ולא האמנתי
בלוגיעדה 
ברכות ליציאה לפנסיה
גם לי אין הרבה חשק לכתוב,אבל אני שומר על מינימום כתיבה
עוד חודשיים תכלס אני מציין 18 שנות כתיבה,זה כבר לא צחוק
אהבתיאהבתי
אתה הבלוגר הכי ותיק שאני מכירה:)
תודה
אהבתיאהבתי
וואו, אז בעצם את יוצאת לפנסיה? ברכות! שמחה שאת מרגישה הקלה. ובאמת מגיע לך קצת חופש מכל הבלגן הזה.
ובטח מכאב הראש של הלמידה מרחוק. אני כל כך מבינה אותך ומתחברת לגישה שלך להוראה. התמונה המצוירת של המורה והתלמידים – מקסים. אני אוהבת את חזון ההוראה הזה. זה כל כך אנושי ובריא ונכון. זה מזכיר לי את סבי – הוא היה איש חינוך, ממש דמות המורה של פעם, מעורר השראה וגדול מהחיים. לא צריך עזרים מיוחדים בשביל ללמוד ממורה טוב וחכם ובעל נשמה גדולה…
השיר מקסים. אשמח לקרוא עוד.
אני מקווה שבכל זאת תמשיכי לכתוב כאן. יהיה לי חבל אם תפסיקי. אך אני מבינה לגמרי את תחושת המיצוי והמיאוס, וזה טבעי שיש תקופות כאלו.
אהבתיאהבתי
תודה תודה:) מקווה שתחושת המיאוס אכן תעבור.
אהבתיאהבתי
נפלא השיר עדה.
המשיכי, המשיכי לכתוב.
אף פעם איננו שבעים
אהבתיאהבתי
תודה, תודה ותודה:)
אהבתיאהבתי
השחרור הנפלא הזה מהעבודה. כבר 6 שנים אני שם, אמנם עובד שליש משרה, אבל לא מחויב לכלום, למעט קשר עין.
בהצלחה
השיר מקסים.
אהבתיאהבתי
תודה רבה. גם אני כבר מלמדת פחות מחצי משרה, אבל עכשיו החלטתי לחתוך לגמרי.
אהבתיLiked by 1 person
לרגל חגיגות סיום הקורונה הזמנו לאחרונה שני זוגות חברים לארוחת חמין. שישה אנשים מבוגרים, שגילם נע בין גיל 62 לגיל 68, כולם מחוסנים, ישבנו לאכול צ'ולנט בחוץ, באוויר הפתוח, על המרפסת הצמודה לגינה.
מאד אהבתי את העובדה, שהמבוגר מכולם, הודיע מיד בתחילת המפגש, שהוא כבר שָחוק. שנמאס לו לעבוד. הוא עדיין עובד, מכוחם של חוזים קיימים – אבל נמאס לו.
אישית, מאד אהבתי את ההצהרה הזו, לאור העובדה שיש בין החברים שלנו כאלו, שממש מבועתים מגיל הפרישה המתקרב. אנשים, שממש רוצים להמשיך ולעבוד, כאלו שממש חוששים מיום הפרישה. יש להם גם תירוצים כלכליים, אבל אלו שטויות במיץ. הרי אף פעם אין מספיק כסף, תמיד רוצים לעזור עוד ועוד לילדים – ועדיין אלו שטויות. מדובר באנשים, שתהיה להם פנסיה מכובדת ומספקת, כך שיוכלו לחיות בלי דאגות כלכליות. שלא לדבר על כך, שחסכו לאורך השנים. כך, שהשיקולים הכלכליים – למרות הירידה הצפויה בהכנסות – הם רק כיסוי. עלה תאנה לפחדים האמיתיים שלהם: מה יעשו ביום שבו לא יצטרכו לקום בבוקר וללכת לעבודה?
אחד החברים האלו היה אמור לפרוש, בהתאם לתכנון, שנה לאחר פרישת אישתו לגמלאות. אני חושב, שזה מה שהיא רצתה: להיות שנה בגמלאות, כשרק היא בגמלאות. כדי שהיא תוכל לעשות את מה שהיא רוצה, בלי תלות בבעל שנמצא גם הוא בבית. למרבה הצער, היא נפטרה במפתיע שלושה חודשים לאחר פרישתה לגמלאות. האלמן נאחז עתה בעבודתו כבקרנות המזבח. אני מניח, שאם לא יקרה משהו חדש – כמו מציאת בת זוג חדשה – הוא ימשיך לעבוד כל עוד לא יקבל בעיטה בתחת ממקום העבודה.
מישהו אחר, התפטר ממקום העבודה לאחר שהתגלה שאישתו חלתה בסרטן. אחרי שהיא הגיבה טוב לטיפולים, הוא הגיש מכתב התפטרות, כדי שהם יהיו יחד. למרבה הצער, כמו במקרי סרטן רבים, חלה התדרדרות פתאומית במצבה – והיא נפטרה. הוא ביקש למשוך חזרה את מכתב ההתפטרות שלו – ונענה בשלילה.
אני מספר לך את הסיפורים העצובים האלו, אבל המסר שלי דווקא חיובי לגמרי:
צאי לפנסיה בשמחה ובששון. יהיה לך זמן להתרגל למצב. יהיה לך זמן להחליט, מה את רוצה לעשות עם כל הזמן הפנוי הזה. אם את לא מאלה, שרוצות לעבוד עד נשימתן האחרונה – השינוי הזה יכול להיות משהו מאד חיובי. חבר אחר, שאולץ לפרוש לפנסיה מוקדמת, לקח לעצמו את הזמן וחשב מה הוא רוצה לעשות. בסופו של דבר, בחר לעבוד יומיים בשבוע בעזרה למוגבלים. הוא לא עושה את זה עבור הכסף, יש לו פנסיה סבירה וגם חסכונות – והשכר שהוא מקבל ממש זעום. בחיים לא הייתי מנחש, שזה הכיוון שאליו הוא יבחר ללכת. אבל עובדתית, לשם הוא הלך. העבודה קשה – אבל השכר הריגשי גבוה. סוג כזה של עבודה (או התנדבות) יכול להיות מאד מתגמל עבור אנשים מסויימים (לא עבורי. לא הייתי מעלה בדעתי לעשות עבודה כזו, בטח לא להתנדב…). הוא משוחרר ממגבלות של מקום עבודה "רגיל": ברגע שהוא יחליט לעזוב – הוא פשוט יעזוב. קל ופשוט. בסופו של דבר, הוא חופשי, משוחרר ממגבלות אמיתיות.
אם האפשרות של לצאת לגמלאות ולמות אחרי שלושה חודשים לא קורצת לך (או, חלילה, ממש להתמוטט בכיתה במכללה…) – חבקי באהבה את האפשרות להיות הרבה פחות מחוייבת, הרבה יותר חופשייה. זה יכול להיות משהו ממש נעים. ממש-ממש. הכל עניין של השקפה.
שיהיה בהצלחה!
אהבתיLiked by 2 אנשים
תודה רבה. מסכימה איתך שהפחד האמיתי הוא להישאר פתאום 'בלי סיבה לקום בבוקר' (למרות שבינינו, תמיד יש סיבה: אם לא משהו אחר, אז לפחות לבשל את ארוחת הצוהריים…). ויש אנשים שמגדירים את עצמם דרך העבודה שלהם, ואז מתקשים להחליט מי הם בלעדיה. וכמובן, צריך למצוא משהו אחר לעשות, משהו שיעביר את הזמן וימלא את הנשמה. יש לי כבר כמה רעיונות. מקווה שיהיה בסדר:)
אהבתיLiked by 1 person
עד עכשיו את היית הסלע היציב פה בשכונה. כל כך הרבה נטשו אבל את נשארת פה כל הזמן. אני פה אתך, אבל בעצמי בקושי כותבת לאחרונה. אני עסוקה אבל זה נשמע כמו תרוץ, ולכן זה כנראה אכן תרוץ.
בקשר ללימוד בזום, זה אתגר לא פשוט. אני הרי מלמדת עברית לאריתראים מבקשי המקלט שבעירי. בעבר הם היו באים לספריה העירונית עם הילדים שלהם. מתנדבים שחקו עם הילדים בעוד הם יכלו ללמוד בשקט. כבר שנה שאי אפשר להפגש בצורה הקודמת ואני בשלב כלשהו התחלתי ללמד בזום. רק חלק קטן מהתלמידים נשארו, וגם המורה השנייה לא הסתדרה עם הזום ונטשה. אני בינתיים ממשיכה. אין אפשרות למשחקים, לתנועה, להדגמות, אבל התרגלתי להסתדר עם מה שיש. אחד התלמידים המתחילים התקשה מאד והחלטתי להזמין אותו אלי הביתה…
אהבתיLiked by 1 person
בתקופת הקורונה, זום בעיניי הוא יותר טוב מכלום. הצרה היא שהמוסדות האקדמיים ראו כי טוב – והם מתכננים להמשיך עם למידה מרחוק גם כשהקורונה כבר תהיה מאחורינו. לא רק למידה מרחוק – אבל בהחלט לשלב אותה באופן מסיבי בתוך התוכנית הכללית. וזה בשבילי סימן שהגיעה עת לפרוש: לטריק החדש הזה אני כבר לא כל כך רוצה להתרגל.
מקווה שבשנה הבאה תוכלי לחזור עם תלמידייך לשיטה הישנה והטובה.
אהבתיאהבתי
שיר יפה! ואיכשהו יוצא שאני בין הבלוגרים שדברת עליהם, שלאט לאט התחילו לבלגג פחות ופחות, גם כי אין לי כל כך זמן וגם כי אין לי כל כך חשק, וגם כי העורך החדש (hadash-ish) של וורדפרס עיצבן אותי ברמה מדהימה והוציא לי את טיפ טיפת החשק שנשארה. אפילו לקרוא בלוגים כבר כמעט לא יוצא לי – הצצה בנוטיפיקציות שלי פה מראה לי שלא ביקרתי מאז דצמבר! בעולם המדיה החברתית אני עכשיו בעיקר בטוויטר, כי הוא לא דורש קריאה מעמיקה – בניגוד לחומר שאני קוראת במסגרת הלימודים. בכל אופן, מצאתי את עצמי עכשיו יושבת פה על הספה עם הלפטופ אחרי נטפליקס, בודקת אימייל ורואה את הכותרת של הפוסט הזה וחושבת: אה, באמת המון זמן לא קראתי את עדה, מעניין מה קורה אתה. אז הנה – באתי, קראתי, הגבתי. ומי יודע, אולי אתחיל לבקר שוב באופן קבוע. תמיד כיף לקרוא אותך.
אהבתיאהבתי
בשמחה, ברוכה הבאה, ותודה:)
גם אני מתרשמת שהעורך החדש והמשובח רק מסבך את העריכה. בסך הכול אני רוצה לכתוב פסקאות פשוטות, מה אני צריכה את כל כאב הראש הזה של כל הסוגים השונים… אבל ככה זה בוורדפרס, הם אף פעם לא נרגעים מחידושים:)
אהבתיLiked by 1 person
אם את רוצה, עדיין אפשר להשתמש בעורך הקלאסי. ניגשים אל לוח הבקרה, פותחים שם את 'כל הפוסטים'. למעלה יש מלבן שכתוב עליו פוסט חדש ולידו חץ מטה. קליק על החץ פותח שתי אפשרויות: העורך החדש והקלאסי. בעצמי המשכתי להשתמש אך ורק בעורך הקלאסי.
אהבתיLiked by 1 person
תודה, אבל כבר התרגלתי גם לעורך החדש. אני חושבת שרוב החידושים האלה מיותרים, והיה לי בסדר גמור גם עם העורך הישן – אבל הגעתי מישראבלוג, ששם, במשך שנים, לא תיקנו שום דבר ולא חידשו כלום, אז כבר עדיף כשמשקיעים… ולכן מוטב שלא ארבה בתלונות:)
אהבתיLiked by 1 person
תודה, באמת חשבתי שאמורה להיות דרך לחזור לקלאסי אבל לא מצאתי – בינתיים הכרחתי את עצמי לנסות את החדש, מצאתי איך ליצור בלוק של טקסט נורמלי ואז הכל היה בסדר.
אהבתיLiked by 1 person
15 שנים כבלוגרית זה פרק זמן מכובד מאוד! בערך מאז שהומצא המושג של הבלוג… מקווה שתמשיכי, אבל זאת החלטה שלך ורק מה שטוב לך.
בהצלחה בפרישה! תהני ממנה!
אהבתיאהבתי
אה, לא, זה הומצא כמה שנים לפני כן. נדמה לי שבלוגספוט של גוגל התחילו ב-1999, וכשהגעתי לישראבלוג כבר הייתה שם חבורה מרשימה וותיקה של בלוגרים. טל שהגיב כאן ראשון, למעלה, כבר סוגר 18 שנים, ואפילו הוא לא היה הראשון:)
תודה רבה
אהבתיLiked by 1 person
ברכות לרגל ציון 15 שנות בלוגיה. במידה מסויימת הפוסט שלך מתכתב במידה מסויימתעם הפוסט לציון שנתיים לקהילת פרפרים שיפורסם בעוד ימים אחדים. אז לא אוסיף על כך כאן.
לגבי ההוראה של פעם לעומת היום – אין ספק שלפחות לגביי קידום הדיגיטליה התקבל בברכה רבה. אני זוכר כמה הזעתי במהלך שיעור לתאום בו זמנית בין הקרנת שיקופיות, שקפים במטול שקפים, קטעי וידאו בטלוויזיה וציוד נלווה, שהיו צריכים להגיע בזמן על ידי יחידת ההוראה, וכמובן כתיבה בלוח ומחיקה. כמה רווח לי כשאולמות ההוראה צויידו במרכז פיקוד ממוחשב שדרכו אפשר לעשות הכל על ידי מתגים ועכבר. כמה נוח שכבר לא צריך לשכפל לסטודנטים בסטנסילים (או לצלםפ) סילבוסים, תרגילים וחומרים מנויירים אחרים וכעת הכל זמין לסטודנטים באתר הקורס. הזום הוא אולי לא רעיון רע להמשך בעתיד, הבעייה היא שתאחדויותת הסטודנטים רוצים גם וגם – גם לקיים הרצאות פרונטליות רגילות לאלה שרוצים להופיע לשיעורים ולאחרים לאפשר לימוד בזום. זה לדעתי רעיון גדוע מאוד למרצים והכפלת שעות עבודת הוראה ללא תוספת תשלום !!!
ANYWAY, ברכות לרגל יציאתך לפנסיה ושדברים כאלה כבר לא יטרידו אותך יותר.
ואולי… יהיה לך גם זמן פנוי לכתוב יותר 🙂
אהבתיאהבתי
* "במידה מסויימת" הוכפל בטעות
אהבתיאהבתי
כן, המעבר לאתרי שיעור במקום 'בית חרושת לשכפול על נייר' היה בהחלט מבורך, ועשיתי אותו בשמחה. וגם אני מלמדת בשנים האחרונות (כשזה בכיתות, לא עכשיו) מעמדת המחשב שבקצה החדר, ומראה הכול משם. אבל זה בכל זאת לא כמו זום, שבו אני מאבדת קשר עין עם תלמידים ולא באמת יכולה להעריך עד כמה הם איתי (ואני לא מתכוונת לאפשרות שהם בורחים לעיסוקים אחרים, אלא פשוט שהם לא מצליחים לעקוב אחריי ולא אומרים על זה כלום). אני מניחה שעם הזמן גם זה יתייצב, והכלים האלה ישתכללו ויהיו נוחים יותר – אבל לי נגמר הרצון להתאים את עצמי כל הזמן לדברים חדשים. אני מרגישה ש'את הטירונות שלי כבר עשיתי', ומספיק ודי.
אצלנו החליטו עכשיו שלמרות שאפשר לחזור ללימודים, רוב הקורסים ימשיכו במתכונת מרחוק, עד סוף השנה. בין השאר כדי להתגבר על הבעיה הזאת שחלק מן הסטודנטים לא יכולים להגיע (לא כולם מחוסנים), ולחלקם אין השנה סידור של מגורים בעיר, ועוד ועוד. אז מבחינתי כבר לא יהיה שינוי: זום עד הסוף.
תודה, בטוח יהיה יותר זמן פנוי, השאלה מה אעשה איתו. אני בוחנת את האופציות:)
אהבתיאהבתי
קודם כל וואו לגבי ההחלטה לפרוש. זו החלטה גדולה שקשה לקבל אבל כמה טוב שהיא הגיעה אליך בנינוחות ובאופן טבעי ולא מתוך כפייה. בשנה האחרונה כמה קולגות שלי יצאו לפנסיה ועל חלקן כפו טרם זמנן. הסמסטר הבא יהיה מקוון ובמקרה שלי זה הסמסטר הראשון בו אני מלמדת קורס בזום וגם הסמסטר הראשון בו אני מלמדת קורס בכלל. ויש לזה גם לא מעט יתרונות אם כי מוזרה לי המחשבה שאולי אראה את התלמידים שלי רק מהזום. הזכרת לי נשכחות עם השורה של אגי משעול : קורים דברים וגם אני קורה. נדמה לי שזה פעם היה המוטו של הבלוג הישן שלי. ובכל מקרה אנחנו נפגשות פה במדיןם האינטרנטי יותר מאשר בריבועי הזום ובמכללה אז נותנת לך חיבוק גדול ואת ברכת הדרך. שתחגגי את הזמן שלך לעשות את מה שאת באמת אוהבת.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על ברכת הדרך:) מקווה שאמצא את הנישה שמתאימה לי. כבר התחלתי לחפש:)
בהצלחה בקורס שאת מלמדת!
אהבתיאהבתי
וואו עדה זה ממש מרגש, הרגע הזה שבו את מחליטה שהגיע הזמן לפרוש – ובאמת עדיף ככה מאשר שמחליטים עבורך.
יש לי הרגשה שתמצאי מה לעשות בזמן שיתפנה לך – וגם ברוגע שאני מאחלת לך שיתפוס מקום של אי אלו לחצים שמצאו תמיד דרך אלייך פנימה. בין אם היו תקלות טכנולוגיות או סיבות אחרות. ברגע שאת אדונית לזמן שלך, לתכנים שלך, ללו"ש שלך – יש לי הרגשה שלא רק תמצאי מה לעשות, לא תדעי מה לעשות קודם. מכירה את זה שיוצאים לפנסיה ועסוקים יותר מאשר קודם? רק בטוב, אבל. רק בטוב.
והרבה ציור, וכתיבת שירים – כמו עד עכשיו. והליכות וטיולים. וכמובן מהזווית האנוכית שלי – גם כתיבה בבלוג. מקווה שיבוא לך שוב החשק. את יודעת שאני תמיד נותנת קפיצה קטנה של שמחה כאשר אני רואה פוסט חדש ממך.
בשעה טובה ומוצלחת על היציאה לגמלאות….
אהבתיאהבתי
אוי, שכחתי להגיב על השיר הנהדר. לרגע נפתח חלון בתוך האפור הכבד……..כל כך מוחשי ואמיתי וגם יכול להיות מטאפורי………
אהבתיאהבתי
כן, אני מכירה אנשים שיצאו לפנסיה והיו כל כך עסוקים עד שביקשו לחזור לעבודה כדי שיוכלו לנוח:)
אני מקווה שיהיה בסדר. נראה לי שהתנאים הבשילו, וצריך לדעת מתי למתוח את קו הסיום.
ותודה-תודה על העידוד ועל המחמאות!
אהבתיאהבתי
יש לך תוכניות ליום שאחרי?
הבעיה הכי גדולה של אנשים בפנסיה זה שהם מרגישים שאיבדו את הסטטוס והנחיצות החברתית שלהם וההתדרדרות הבריאותית והנפשית של חלק גדול מהם נובע מזה.
אם אין לך תוכניות, זה הזמן להתחיל לבנות אותן 🙂
אהבתיאהבתי
כבר התחלתי:)
אהבתיאהבתי
זה נראה לי כמעט בלתי נמנע שיהיו תקופות עם פחות חשק לכתוב. אני התחלתי לכתוב ב 2003, ובמשך שנים כתבתי המון. עד שהחשק הלך ודעך, הכתיבה הלכה ופחתה, עד שהגיעה להפסקה מוחלטת של שלוש שנים. הייתי בטוחה שעידן הבלוגריות מאחוריי, עד שיום בהיר אחד החלטתי לכתוב פוסט, ומאז חזרתי לכתוב כאילו לא הפסקתי מעולם. אז יש תקווה שהחשק יחזור, אפילו אם תפסיקי לכתוב לאיזו תקופה.
בהצלחה עם הפרישה המתקרבת! זו כנראה אחת מנקודות הציון המשמעותיות בחיים…
אהבתיאהבתי
תודה רבה! זו אכן החלטה כבדת משקל, אבל די השתכנעתי שהגיע הזמן. אולי לולא הייתה שנת-קורונה, זה היה מתעכב עוד קצת, אבל הקורונה זירזה את ההחלטות.
אשר לבלוג – נראה. אולי הפנסיה תעודד את הכתיבה:)
אהבתיאהבתי
אני מאלו שמפחדים מהפנסיה ורוצים לעבוד לתמיד… אבל יותר במעבדה מאשר ללמד. יש לך אומץ לפרוש ככה. אני פשוט מאוד אוהבת את העבודה שלי, היא ממלאת אותי, מעניינת, מאתגרת. אולי בעוד 15 שנים אחשוב אחרת, אבל כרגע, נראה לי שתמיד ארצה להמשיך.
את הבלוג הראשון שלי התחלתי בדצמבר 2003 בישראל בלוג, אז הייתי עוד אמא לשניים, שהתקצר לאמל"ש, נשאר כך גם כשהפכתי לאמא לשלושה והפך לאמאל'א כשליאור נולד. 🙂 17 שנים וקצת. לא יאומן. לא ידעתי שזה יחזיק כל כך הרבה. פעם הייתי כותבת הרבה יותר, אבל לאט לאט זה התמעט ועדיין אני שמחה על קיום הבלוג. מקווה שגם את כך.
אהבתיאהבתי
ורציתי לשאול אותך: מה את מתכננת לעשות אחרי הפרישה?
אהבתיאהבתי
יש בהחלטה כזאת משהו מפחיד. אני חושבת על זה כבר כמה שנים, ועד עתה תמיד נבהלתי ברגע האחרון והחלטתי לדחות. אבל הפעם הפור נפל. אני אוהבת ללמד, אבל לא דרך האינטרנט. אולי זה העניין בקליפת אגוז. בכל עבודה יש גם צדדים פחות אהובים – אבל כשהכול מתנהל דרך האינטרנט, המשקל שלהם עולה. זה נעשה דומה יותר לכתיבת ספרי לימוד מאשר לאינטראקציה בין בני אדם. וזה לא ממש הולך להשתנות באופן מהותי, אפילו אחרי הקורונה.
אני עוד לא יודעת מה בדיוק אעשה. יש כל מיני תוכניות. לראש המשפחה יש תוכניות חומש של טיולים ומסעות:) אוכל להקדיש יותר זמן לכל מיני תחביבים נשכחים שנדחקו הצידה במשך שנים ארוכות. אולי אפילו כתיבה. שחייה, פסנתר, ציור… נראה. ואולי גם איזו עבודת התנדבות באיזה מקום, יש כל מיני אפשרויות.
אהבתיאהבתי