עצמאות תשפ"א

אז מה היה השבוע.

פעמיים שמעתי ביום הזיכרון את תפילת 'אל מלא רחמים' מפי שי אברמסון (בטלוויזיה, בשני הטקסים הרשמיים של יום הזיכרון). הוא שר נהדר, והמילים היפות ('כזוהר הרקיע מזהירים… בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים'). אמא שלי תמיד בכתה כששמעה את התפילה הזאת.

וגם תליתי את הדגל במקומו הקבוע מחוץ לתריסולים. אני והרגליי הקבועים.

בערב יום העצמאות נשארנו בבית. הפורמט של החגיגות שוּנָה עקב/בעקבות הקורונה, ולא הצלחתי להבין איפה יהיו הזיקוקים, אז לא היה טעם לצאת לצוד אותם. ולמרות זאת זה היה מאוד שונה משנה שעברה, שנת הקורונה. אומנם כל הפרטים מן השנה שעברה הופכים בראשי לסלט עמום (עדה ק. מעירה שזה עונשה של בלוגרית עצלה שממעטת בפרטים ומתהדרת בכך שהפוסטים שלה 'בלתי אינפורמטיביים' – בסוף היא לא זוכרת מה היה ואין לה איפה לחפש). אבל אני כן זוכרת שהיה כמעט כלום, והשנה יותר טוב.

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הפך בחוגים מסוימים לנושא כאוב ממש. לפעמים נדמה שהספורט הלאומי הוא לקטול אותו או להתהדר באי-צפייה בו. אני חייבת להתוודות שדווקא כן צפיתי, כבכל שנה. אני עוד זוכרת את- ומתגעגעת אל הימים שבהם הוא היה קצר, רשמי מאוד, ענייני ובשחור-לבן, ודי עייפה כיום מכל הפירוטכניקה והריקודים. השנה התרשמתי שהטקס היה קצת פחות מייגע מאשר בשנים האחרונות: הנאומים היו פחות ארוכים, היו קצת פחות ריקודים, והפירוטכניקה, רוב הזמן, הייתה פחות היסטרית, כך שהרחבה הישנה והטובה (עם המשבצות) הייתה גלויה לעין בדרך כלל. והיו הרבה דגלנים, והם עשו עבודה יפה (אני כנראה הולכת ונעשית יותר ויותר פשיסטית, מה לעשות, אבל אני אוהבת אותם, וגם את משמר הכנסת עם הכפפות הלבנות שלהם, כמו בארמון בקינגהאם, לרגע קט). אמרתי לראש המשפחה שהדגלניות, במיוחד, הן שוס. הן צועדות מצוין ונראות נהדר, ואהבתי את החצאיות הארוכות והגרביים הלבנים הקצרים (ככה בדיוק היינו מתלבשות לטקסים כשאנחנו היינו חיילות, הרחק במאה הקודמת – והידעתם, גרביים לבנים קצרים נראים נהדר בתרגילי סדר). תרגיל המזרק הפך לבדיחת היום, ובאמת היה קצת ילדותי – אבל חייבים להודות שהמזרקים היו מוטיב מרכזי בחיינו בחודשים האחרונים, אז לא נורא בעיניי שהם כיכבו גם בטקס. וחוץ מזה ראש המשפחה הפנה את תשומת ליבי הרופפת לכך שהייתה למזרק גם בוכנה שנעה קדימה ואחורה. משעשע.

כך או כך – עם הקוראים הסליחה, אבל לא שנאתי. וכאמור: כפפות לבנות וגרבים לבנים קצרים זה לא תמיד רע.

ובעיקר, יש במדינה הזאת עוד כמה דברים חוץ מנתניהו. לא הכול קשור בו ולא הכול נובע ממנו, ואפשר למשל להודות שמבצע החיסונים אורגן באופן מופתי, וזה למרות שאישית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על משרד הבריאות באופן כללי. אז יש ויש, ומותר לפעמים להתבונן במשהו לרגע בנחת לפני שהחיים הקשים יחזרו ויתנפלו עלינו שוב במוצאֵי.

חג עצמאות שמח!

16 מחשבות על “עצמאות תשפ"א

  1. אצלנו בנווה עמל היו זיקוקים ומוסיקה חזקה עד שלוש בלילה. או יותר…
    גם צפיתי בטקס השנה האמת , אולי בגלל שזה היה ממסך קצת את רעש הזיקוקים והמסיבות.. ואפילו התרגשתי ודמעתי עם שירה וגלית המהממות.
    אחרי זה היה זהו זה קורע!… ממליצה. הם אלופים.

    אהבתי

  2. חג עצמאות שמח גם לך
    אני מסכים לגבי החיסונים… את הטקס לא ראיתי – כמו כל שנה 🙂 השנה, בניגוד לשנים קודמות, גם לא תליתי דגלים. לא בטוח למה.

    אהבתי

  3. ישבתי וצפיתי כמו ילדה טובה, כי זה בעיקר מה שאנחנו עושים בשנים האחרונות והשנה זה היה מאונס, אני מרותקת בשל בעיות קשות בגב.
    השנה היו כל כך הרבה זיקוקים שזה היה כבר שערורייתי. מכל עבר נשמעו פיצוצים ללא הפסקה. בשכונה זו ובשכונה לידה ובשכונה ממול וכן הלאה.
    חג עצמאות שמח.

    אהבתי

    • כן, היה להם איזה שינוי בתוכנית, ופיזרו את הזיקוקים בכל מיני מוקדים, אולי כדי למנוע התקהלות גדולה במקום אחד. גם אני שמעתי הרבה, אבל לא הצלחתי לזהות מאיזה כיוון הם מגיעים.
      שלומות לגב! מקווה שישתפר במהרה.

      אהבתי

  4. התרגשתי מאמך שבכתה תמיד בתפילת "אל מלא רחמים".
    אני השנה לא צפיתי בכלל בטלוויזיה, לא ביום הזיכרון ולא ביום העצמאות – וכך פספסתי גם את הדברים המרגשים, כנראה, וגם את הדברים המרגיזים – אם היו. סוג של מנותקת כנראה. אפילו דגל לא תליתי השנה – לא יודעת אפילו למה. לא בכוונה או בהתרסה. דווקא ביישוב שלנו יש המון דגלים.
    גם אצלנו התברר שהזיקוקים, שמקומם נקבע במקום שונה מהרגיל, עברו מתחת לרדאר. גם מי שרצה לצפות בהם לא ראה אותם. מוזר.
    בהחלט אבל היה שונה השנה מאשר בשנה שעברה. גם אני לא ממש זוכרת. ולא נורא שכך.
    אז לא צפיתי גם בטקס הדלקת המשואות (היינו אצל חברים וגם הראש שלי לא היה בזה) ורק סומכת עלייך אם את אומרת שהיה צנוע יותר מאשר בשנים האחרונות. אהבתי את ההתייחסות שלך לכפפות הלבנות ולגרביים הלבנים.
    אכן יש במדינה שלנו עוד דברים פרט לנתניהו. וטוב שכך. עצמאות שמח עדה.

    אהבתי

    • לא היה טקס ממש צנוע… אבל קצת יותר רגוע ממה שזכרתי. השנה למדנו לשמוח גם על שיפורים קטנים:)
      לגמרי מבינה שבנסיבות שתיארת בבלוג שלך (זה עתה קראתי שם) לא היה לך ראש לכל זה. מקווה שהעניינים אצלכם יתייצבו מהר. ושיהיה בשמחה:)

      Liked by 1 person

  5. את הזיקוקים ראיתי מהמרפסת. אלא שהפעילו אותם בדיוק באותו זמן משני הצדדים של הבית שלנו בערך במרחק שווה אבל העצים קצת הסתירו. כך שיכולתי לראות רק את הזיקוקים הגבוהים.
    כל הזמן נאלצתי לסובב את הראש מצד לצד כדי לצוד את הזיקוקים הגבוהים ורוב הזמן פיספסתי. ..
    את הטלוויזיה לא פתחתי

    אהבתי

  6. השנה לא היה המופע המסורתי בפארק של השכונה, הצמוד לביתנו וזה דווקא תרם לכך שהשנה פחות סבלנו מהקקפוניה מזרחית/ערבית המשולבת עם מערכת ההגברה של השכן בחצר ממול. ואני חייב להודות שלפחות מוזיקת הדיכאון בשפה הערבית של השכן במערכת ההגברה עד 4 לפנות בוקר נשמעה טוב יותר מאותו ז'אנר בעברית (כי בערבית אינני מבין את המילים). אבל בגלל הקורונה, השנה יכולנו לפחות לראות בפעם הראשונה מופע זיקוקים מרהיב מהמרפסת ואת שמחת החג שאבנו משמחת החיים של הנכדה המקסימה בת התשעה חודשים. וזה היה מופע מוצלח יותר מהטקסים, שאני פחות או יותר מדלג עליהם בשנים האחרונות בשל הנאומים הפוליטיים. והשנה החרמתי בפעם הראשונה את טקס הענקת פרסי ישראל. אם הייתי בין הזוכים, הייתי מחרים גם את ההופעה שלי בו…

    אהבתי

    • לנאומים פשוט הפסקתי להקשיב. אין לי סבלנות, ובטח שאין טעם.
      בעניין הפרס – אינני יודעת. אני בטח הייתי מוותרת על כל פרס שהוא (גילוי נאות: אף אחד לא הציע לי, וגם לא יציע), אבל מי שזה חשוב לו… לא יודעת מה לומר. אני מתרשמת שקל מאוד לוותר על פרס של מישהו אחר.
      מאמינה לך שהנכדה מנצחת את כל הטקסים:)

      אהבתי

      • פוליטיזציה בהענקת (בעצם במניעתה – היא מבחינתי no no תמיד. וללא קשר לטקס הנ"ל, רק בשבוע האחרון נמנעתי מהופעה לקבלת פרס ספרותי בטקס. כך שיפה דורש גם נאה מקיים מבחינתי.

        Liked by 1 person

סגור לתגובות.