ב-11 בספטמבר

ממש לפני שיום הכיפורים על שלל מטעניו הכבדים מסתער עלינו, היה אתמול ה-11 בספטמבר. מתכון בטוח לתוספת מועקה (כאילו שלא היה לנו מספיק ממנה). 20 שנה עברו מאז, אבל הרשמים לא מתיישנים. ראינו בערב את הסרט התיעודי המטלטל שהוקרן ב'כאן 11'. אני נזכרת שוב כמה זמן לקח לי להבין, אז, איזה אירוע משנה עולם מתרחש לנגד עינינו בכל המסכים. הייתי שקועה מדי בטרדות הקטנות שלי (בדיוק ביקור עם הקטנה במרפאת השיניים לצורך שתי [!] עקירות), ובכלל היו אז ימי פיגועים אינסופיים אצלנו, כך שהמחשבה הראשונה שהתאומים עוררו אצלי הייתה 'תודה לאל שלשם שינוי זה לא כאן'. אבל בהמשך הבנו.

בלי קשר, נסענו אתמול לראות את השקיעה מהצוק בגן לאומי חוף השרון. נדמה לי כבר כמה זמן שהתחביב הישראלי בימי קורונה הוא צפייה בשקיעות מנקודה זו או אחרת בקו החוף הארוך שלנו. זה ברוח 'הנסיך הקטן'. אפשר להבין את זה: מעבר לעובדה שזה יפהפה ומרגיע, זה גם לא מסוכן. באוויר הפתוח, ואפשר להביא ילדים וכלבים ולא להתעסק באישורי תו ירוק. יושבים מול השקיעה ולפעמים שותים משהו, והטרדות נדחקות הצידה לזמן מה. ברגע שהשמש התקרבה לעמדת השקיעה נעשה גם קריר ונעים, עם רוח די רצינית: אשכרה לבשתי סוודר, בחיי. וראינו המון חבצלות חוף.

ישבנו שם על איזו אבן על הצוק, ואני שלפתי נייר ועיפרון וכתבתי כמה דברים קטנים על השקיעה. עלה בדעתי שאני כל פעם חוזרת לכתוב קטעי שקיעה כאלה, וכולם דומים זה לזה, וזה כבר די מייגע. מצד שני זה אולי כמו שציירים חוזרים כל פעם לצייר את אותו המוטיב, כדי להיטיב לדייק אותו ככל האפשר. אולי גם אני איטיב מתישהו.

שקיעה סתווית בגן לאומי חוף השרון:

אף שענן זהוב-שוליים
מחביא את השמש –
היא עדיין שופכת
מלוא החופן קרניים
על פני המים
של הים החלק במרחק –
מאפיר והולך
ושרוי בשאונו –

*

וזאת התפאורה:
הכול כבר מוכן לשקיעה:
אורות הבמה –
כתומים וּוְרודים –
נדלקים
מאחורי העננים
בשולי חלקת המים
המאפירים

*

נגמר.
שָקעה.
מעתה –
ממלכת הלילה.
רק נר-הלילה לבדו
מצהיב באור המתמעט –
פורח
זורח

21 מחשבות על “ב-11 בספטמבר

  1. עדה נהדר.
    מסכימה איתך שזה כמו הצייר ודיוק המוטיב.
    אהבתי במיוחד את זריחתו של נר הלילה.
    חוץ מזה זה לא ממש בשליטה, זה פורץ החוצה.
    חתימה טובה ובריאות טוב

    אהבתי

  2. משנה עולם? אני לא בטוח… זה היה נראה כמו משהו שחייב לשנות את העולם, אבל 20 שנים אחר כך והעולם לא השתנה משמעותית לדעתי 😦
    טו לשמוע שיש הרבה חבצלות בגן לאומי חוף השרון. מקום נחמד אם כי המוני מדי וגם מלא צמחים פולשים.
    השיר יפה.

    אהבתי

    • לא אמרתי שהשתנה דווקא לטובה:)
      אתמול הייתה הפעם הראשונה שראיתי שם הרבה אנשים, לפני כן תמיד היה שקט לגמרי. אולי הכיסופים לשקיעות שמש מתגברים ככל שהקורונה מכבידה עלינו את עולה…
      תודה

      אהבתי

      • מתוך 'ויקיפדיה':
        נטיית השמש לכיוון צפון או דרום מצטמצמת ככל שמתקרבים לקוטב הצפוני או הדרומי. משך זמן השקיעה עצמה, החל מכניסת השמש מתחת לאופק ועד היעלמותה, וכן משך הזמן שבין סוף השקיעה עד צאת הכוכבים, הוא ארוך יותר ככל שמתרחקים מקו המשווה ומתקרבים לקטבים, הצפוני או הדרומי.

        Liked by 1 person

  3. השיר ריגש אותי. הייתי שם עם הענן שהסתיר את השמש אבל לא לגמרי, ואז ההתרגשות בשיאה לקראת רגע השקיעה ולאחריה הכל נרגע ודומם. אני לא יודעת כמה שקיעות ראיתי ועדיין אני מתרגשת.

    אהבתי

  4. השיר מקסים מקסים. מלוא החופן קרניים….ממש הרגשתי שאני שם איתכם מול השקיעה הזאת.
    אני זוכרת בדיוק היכן הייתי ומה עשיתי כשנודע לי על מה שקורה בארצות הברית. בני היה באוטובוס בדרך לתל אביב לשיעור תופים. אני הגעתי הביתה מהעבודה וישבתי בחדר הטלוויזיה, והוא התקשר לספר לי שאמרו בחדשות שמטוס התנגש באחד ממגדלי התאומים. עבדתי אז באזור הבורסה ברמת גן, ובתמימותי שאלתי אותו "ברמת גן?" כי גם שם יש בנינים שנקראים "התאומים". "לא", הוא ענה לי, "בניו יורק". הדלקתי טלוויזיה. זה היה לא אמיתי, לא מציאותי. ראיתי אנשים קופצים שם מהחלונות אל מותם. ראיתי את היתמרות העשן. ראיתי בזמן אמת את המטוס השני מתנגש במגדל השני. שמעתי על הפנטגון, על המטוס השלישי שהתרסק כשנוסעיו התקוממו, ובכך כנראה מנעו ממנו להתרסק אל תוך הבית הלבן. ראינו ושמענו והתקשינו להאמין. זה היה באמת יום של "העולם לפני" ו"העולם אחרי" האחד עשר בספטמבר.
    והשנה, ברוב חוצפתנו, טסנו לארה"ב בדיוק בתאריך הזה. אל בוסטון, לא פחות (שמשם יצא אחד המטוסים שהתנגש בתאומים).

    אהבתי

    • כן, זה מסוג האירועים שכל אחד זוכר איפה היה כשהם קרו. בחדר הטיפולים של מרפאת השיניים של הקטנה הייתה טלוויזיה, וראינו את נפילת הבניינים בשידור חי, תוך כדי עקירת השיניים. איזה עולם מטורף – והוא רק הולך ומיטרלל כל הזמן יותר ויותר.

      ותודה:)

      Liked by 1 person

  5. לגמרי זוכרת את ה11 בספטמבר
    הייתי משהו כמו שבועיים שלושה אחרי השחרור מצה"ל
    נכנסתי הבייתה וראיתי את המטוס נכנס בבניין השני
    חבר טוב שהכרתי בתקופת הצבא היה בדיוק בניו יורק במנהטן והדבר הראשון שעשיתי היה לנסות לברר שהכל בסדר איתו ועם המשפחה שלו שגרים שם.
    בערב הייתה לי חתונה שלא ממש רציתי ללכת אליה אבל הורי דיי הכריחו אותי
    ההזמנה לחתונה הזאת הייתה pity invite.
    מישהי בת גילי מהמושב התחתנה, והזמינה אותנו (כל בני גילה) לחתונה שבוע לפני האירוע עצמו. אף אחד מאתנו (מהחבר'ה) לא ממש רצה להיות שם.
    להיות באירוע הזה היה כל כך סוריאליסטי, כולם דיברו כמובן על הפיגועים שהיו בארה"ב, היה קשה עד בלתי אפשרי להנות בחתונה עקב כל מה שקרה. וגם התקפלנו דיי מוקדם.

    אהבתי

    • זה מזכיר לי שאני הייתי מוזמנת לחתונה בערב של חטיפת הספורטאים במינכן, ב-1970. כזה אי מזל בשביל החתן והכלה – הראש של כולם היה במקום אחר, מודאג ועצוב.

      אהבתי

  6. אין על שקיעות לנקות את הנפשות הבוערות. אולי בזכות היופי משהו יתגנב גם לתוכנו פנימה וירגיע. ואת כתבת אותה כל כך יפה ועדינה….תענוג

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s