ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

סמוך לשתיים בלילה שבין ראשון לשני נחתנו בנתב"ג.

אני כבר טסתי לא מעט בימי חלדי, בכל מיני הרכבים: עם הורים, עם ילדים, עם ראש המשפחה, לבדי, עם אחותי, עם אחיין תינוק, וכדומה. תמיד נלחצתי, כי אני אדם לחוץ. אבל אף פעם לא הרגשתי אבודה וחסרת אונים מול כוחות גדולים ואדישים ממני – עד הפעם. זה כנראה הקורונה והביורוקרטיה שלה, וכנראה גם הגיל (שלי), ואולי העובדה שבשנה האחרונה הפכתי למשוגעת יותר מכרגיל (אני תמיד אומרת שהשתגעתי בגלל החיסונים, אבל כולם אומרים לי שזה שיגעון לחשוב כך, ואז אני חושבת לי בשקט: מש"ל. Quod erat demonstrandum).

אזהרת מסע: צפו לפוסט ארוך ומייגע.

בניגוד למסעות רגילים, הפעם זה התחיל עם תוספות ביורוקרטיות: הטיסה הייתה ביום ראשון בערב (מז'נבה למינכן, ממינכן לנתב"ג. עם לופטהאנזה, למרות שקנינו כרטיסים של סוויס [הם שותפים]). אז ביום שישי בבוקר הלכנו לבדיקת קורונה, שאליה כמובן נרשמנו מבעוד מועד. הכול התנהל בשקט ובסדר, וגם מהר. אחרי שעתיים קיבלנו הודעת סמס שהבדיקות שלנו כבר התקבלו במעבדה, ולפנות ערב הגיע סמס עם התוצאות השליליות. האיש של הקטנה כתב לנו מיד כשהתבשר על כך: מצוין, את המשוכה הראשונה עברתם. ואכן, את כל המסע הביתה אפשר לתאר כמירוץ משוכות, חלקן די גבוהות בשבילי.

המשוכה הבאה הייתה בשבת בערב, שאז היה צריך למלא את הצהרת הנוסעים החוזרים לארץ הקודש. היות שהם לא יודעים לנסח שום דבר כמו שצריך, יש בהצהרה הזאת לא מעט בלבולי מוח מיותרים, במיוחד אם מגיעים ב'קונקשן', כמונו. גם מבקשים לדעת אם ביקרנו במדינות נוספות, וכשהודינו שהיינו גם בצרפת ובגרמניה (לקפיצות קטנות), דרשו לדעת את מספרי הטיסות שבהן חזרנו משם, ותלכו עכשיו תסבירו להם שחזרנו ברכב. הו, הפרצופונים הזועמים שיכולתי לסמן כאן לו היו לי. בסוף זה הסתדר איכשהו, וקיבלנו אישור במייל שההצהרה מולאה כנדרש, אלא שאז ראינו שהיא בתוקף רק עד שעה ככה וככה, שמאוחרת קצת משעת ההמראה של הקונקשן ממינכן, ואני אמרתי: יופי, הם לא יתנו לנו להמריא לארץ. ראש המשפחה חרק שיניים, אבל התרצה לבסוף ומילא את הטופס מחדש אחרי חצות, וגם הגדיל לעשות ושילם מראש עבור בדיקות הקורונה, ושלחנו הכול במייל לקבלה של המלון כדי שיוציאו לנו את האישורים גם על נייר. אחרי כל זה כמובן כבר לא יכולתי להירדם. מילא.

ביום ראשון בצוהריים יצאנו ברכב השכור שלנו מ-Montreux לכיוון שדה התעופה של ז'נבה. זה אמור לקחת קצת יותר משעה, אבל ראש המשפחה נכנס תמיד לדיכאון באוטוסטרדות, ודורש לרדת לכבישים הקטנים שבין העיירות, שאז זה כמובן לוקח יותר זמן, מה גם שהקריינית ב-GPS ברכב השכור (שמדברת רק צרפתית שוטפת) משתגעת מחוסר ההיגיון הזה ומתאמצת בכל כוחותיה להחזירנו לאוטוסטרדה.

בסוף הגענו לשדה התעופה, וחיפשנו את מקום החזרת הרכב (שלא תחשבו שזה פשוט, אבל תרגלנו את זה יומיים לפני כן כשנסענו לז'נבה סתם בשביל לטייל, וקווינו שאת כל הטעויות האפשריות עשינו כבר אז. ובגדול צדקנו, והגענו איכשהו).

אז החזרנו את הרכב בהליך פשוט יחסית, וגררנו את מזוודותינו עמוסות הביגוד החם ל-shuttle שייקח אותנו לטרמינל, וכדרך השאטלים, הוא לקח אותנו למסע ארוך ברחבי שווייץ עד שהגענו למקום מבוקשנו, וירדנו עם המזוודות העמוסות ונכנסנו לטרמינל ועלינו לאן שצריך ו…נתקענו לשעה בצ'ק-אין.

אל תאמינו כשאומרים לכם שרק ישראלים לא מקפידים לשמור על ריחוק בתורים. בתור ההוא היו רק שני ישראלים (שניים וחצי אם נספור גם את עדה ק.), שניהם מאוד יורמים, אחד מהם (לא אני) בעל נימוסים אירופיים משובחים – ובכל זאת אף אחד לא שמר. נכון שכולם היו סבלנים, בלי פרץ ובלי צווחה – לא אכחיש. אגב, בשווייץ המרחק הנדרש הוא רק מטר וחצי ולא שניים, וזה בגלל שהממשלה השוויצרית, בניגוד לישראלית, מאמינה שאזרחיה יודעים למדוד גם חצאי מטרים.
עדה ק., תסתמי.

הגענו סוף סוף אל הפקיד, והוא דרש וקיבל את כל הטפסים והאישורים, עיין פה ושם, ביקש להניח את המזוודות על המסוע, שקל ומדד וראה שלמרות כל הסוודרים אנחנו עוד רחוקים מן המכסה המותרת, ואז התכוננתי לנשום לרווחה, אלא שכידוע האדם מתכנן ואלוהים צוחק, והפקיד אמר: אבל אתם יודעים שלא שילמתם מראש עבור מזוודות.

כן, ככה זה היום: עבור מזוודות צריך לשלם מראש ובנפרד. ראש המשפחה כמובן ידע זאת ושילם מראש, וגם היה לו אישור על כך. אבל מישהו כנראה טעה ושכח לכתוב את זה איפה שהוא וזה לא מופיע במחשבים של חברת התעופה. עוד בצאתנו מישראל הם שמו לב לזה, אבל הפקידה בנתב"ג התרוצצה וביררה וחזרה ובישרה שזה בסדר, טעות שלהם, ואפילו התנצלה. ואילו הפקיד בז'נבה אמר שהוא לא יכול לעזור, והכין לנו טופס תשלום על סך יותר מ-200 פרנקים שווייצריים (שזה הרבה כסף), ושלח אותנו ללכת לשלם אותו במקום אחר, 'ותתחשבנו אחר כך עם האתר שבו הזמנתם את הכרטיסים'. אז חשנו אל הדלפק האחר (כבר בלי המזוודות, תודה לאל), וראש המשפחה ניסה שוב להסביר ולהראות שהנה רשום ששילמנו, אבל הפקידה אמרה שזה לא עוזר, אצלה במחשב כתוב אחרת, וצריך לשלם מיד עכשיו. ולמרות שכבר יצא לו המון עשן מן האוזניים, הוא לא התווכח ושילם. לא לחינם טענתי מראש שבלופטהאנזה הם אפילו יותר גרמנים מן השוויצרים (שגם הם גרמנים למדי), ושאין מצב שהם יחליקו משהו שלא רשום להם נכון במחשב. ואכן לא החליקו.

לא משנה. אני מכירה את ראש המשפחה היטב: הוא יתחיל עכשיו במסכת ארוכה של התכתבות עם האתר, ויעמוד על שלו בכל פעם שידחו אותו בלך ושוב, ובסוף ישיג את מבוקשו, והם יחזירו את הכסף וגם יתנצלו. זה ייקח הרבה זמן, אבל יש לו סבלנות של ברזל, והוא האגוז הכי קשה שאני מכירה.

אחרי שנפטרנו מן המזוודות חשבתי לתומי שהינה נעלה עוד קומה ונשב לנו שמחים וטובי לב לשתות משהו ולנוח לפני הטיסה. אז זהו שלא. למעלה הייתה בדיקת ביטחון קפדנית שלקחה די הרבה זמן (למרות שזה התקדם מהר ובאופן מסודר), ואפילו שקית של מטלית חיטוי שנשכחה בכיס של ראש המשפחה צלצלה שם בפראות כי יש בה כנראה טיפת מתכת, ולקח זמן למצוא את הפושעת. אבל בסוף הכול נגמר ורצינו ללכת לשתות בשקט – אלא שאז התברר שאת מספר השער עוד לא פרסמו, אבל כן טרחו לבשר שיש שערים שמרוחקים ממרכז הטרמינל מרחק של 15 דקות הליכה (וכשבשוויץ אומרים 15, הם בדרך כלל ממש מתכוונים לזה), אז לא ידענו אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח או לא. כלומר, עדה ק. ואני לא ידענו, ראש המשפחה דווקא ידע בהחלט שכן.

אחרי שנודע לנו מספר השער זירזו אותנו להגיע אליו מיד, והלכנו כמה שהלכנו והגענו ונפלנו שוב על בדיקת דרכונים ואישורים ופתקים ובלבולי מוח, ואחר כך להכניס הכול לתיק ולוודא שלא איבדנו כלום, וכשזה נגמר הורשינו סוף סוף לעלות למטוס וטסנו והגענו למינכן מהר וללא מאורעות מיוחדים.

אני זכרתי שאנחנו מגיעים שם לטרמינל 2 ואחר כך ממשיכים לטיסה הביתה מאותו טרמינל, שזה הדבר ההגיוני לחשוב, במיוחד אם משאירים לנו פחות משעתיים לצורך המעבר. אבל האוטובוס של שדה התעופה לקח אותנו שוב לטיול ארוך ברחבי מינכן עד שהגענו מן המטוס לטרמינל 2, ושם בלוח הטיסות היה כתוב שטיסתנו לתל אביב יוצאת מטרמינל 1, והופנינו לשאטל שייקח אותנו לשם.

בשלב הזה כבר התחלתי להזיע למרות שבחוץ היו כתשע מעלות צלזיוס, ואמרתי לראש המשפחה שאני לא עולה על שום שאטל בלי לברר קודם, כי לעבור לטרמינל אחר פירושו צ'ק אין מחודש, ובחיים לא נספיק.

אז שאלנו פה ושם ובסוף הסבירו לנו שלא צריך לעבור טרמינל, אלא להישאר בטרמינל 2 ורק לעלות קומה במדרגות הנעות, ולחפש את מספר השער שיופיע רק אז. עדה ק. תכף התפרצה בלי רשות ושאלה 'אז למה כתבתם בלוח הטיסות טרמינל 1', והפקידה ענתה לה (דווקא באדיבות ובסבלנות) שזה באמת בטרמינל 1 עבור מי שבאים מן העיר, אבל בטרמינל 2 זה בשביל מי שמגיעים בקונקשן. שזה בסך הכול הגיוני, אלא שעדה ק. בכל זאת רצתה להגיד שאין בזה שום היגיון, כי מטוס לא יכול להמריא בו זמנית משני טרמינלים שונים. אני השתקתי אותה מהר ושמנו פעמינו לקומה הנדרשת, ושם הלכנו במדבר ובערבה ובחשכה עד שהגענו לאגף המצורעים שמיועד לכל מי שיש לו קשר לישראל, ובדקו שוב דרכונים ואישורים ואמרו לנו לרדת במדרגות לאוטובוס (שוב). ואחרי עוד מסע ברחבי מינכן הגענו אל… טרמינל 1 (!), ששם הופנינו שוב לבדיקה ביטחונית. שם עשו לנו אשכרה צילומי רנטגן ובדקו לנו את הנשמה והציקו עד בלי די, ואותי עיכבו לאיזה בירור, ואני שמרתי היטב על עדה ק. שתסתום את פיה ולא תגיד להם שאנחנו מישראל ומבינים בזה יותר מהם (רק זה חסר לי, שהם עוד יתרגזו ויעכבו אותנו עוד יותר), והיא באמת סתמה. כשיצאנו משם נסענו שוב באוטובוס למטוס, ואז סופסוף הגענו לטיסה.

במטוס (של לופטהאנזה) אמרו שיהיה איחור קל בגלל טיסות קונקשן (עדה ק. רצתה להתווכח ולהגיד להם שזה לא אשמתנו אלא אשמתם, אבל גם היא כבר התעייפה מדי בשביל להתווכח), אבל זה באמת היה איחור לא רציני, והמראנו סמוך לתשע וחצי (שזה כבר עשר וחצי בישראל). מיד אחרי ההמראה הודיעו לנו שהפעם נקבל רק בקבוק מים מינרלים ושוקולד (מסיבה שלא הבנתי), ולי לא היה אכפת, כי הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן תמורת בקבוק מים מינרליים. מיד אחרי ההמראה התחילו לחלק ארוחה של ממש(!), כולל שתייה מגוונת, אבל בלי שוקולד ובלי בקבוק מים מינרליים. אין דבר, קיבלתי מים בכוס. אבל עד יומי האחרון אתהה על פשר ההודעה המוזרה שקדמה לארוחה (עדה ק. מעירה שכנראה הבנתי את ההפך ממה שהם אמרו באמת: הם כנראה רצו להגיד שהפעם משום מה לא יחלקו מים מינרלים בבקבוק וכו').

הכי אני אוהבת כשהטייס אומר ברמקול Just sit back and relax and enjoy the flight. עדה ק. ואני לא נרגעות בשום מצב, וכשזה במטוס, עם כיסאות שמתאימים לאורך רגליים של ילדים בגן, זה בוודאי קשה שבעתיים, שלא לדבר על ליהנות. עדה ק. בכלל טענה שהגב שלה נשבר לשניים, אבל לדעתי היא הגזימה קצת. כך או כך, גם זה עבר איכשהו, ולקראת שתיים בלילה ראיתי את חופי הארץ מתקרבים והייתי נורא שמחה, באמת. תל אביב מלמעלה נראית כמו עץ חג מולד, והכול מואר, ואני לא מבינה למה אנשים לא מכבים את האור והולכים לישון במיטה שלהם בשקט בשעות כאלה אם יש להם מזל ואינם תקועים במטוס או בשדה תעופה.

לא משנה. בנתב"ג חיכה לנו סוף סוף 'שרוול' נורמלי שחיבר אותנו לטרמינל (בלי אוטובוסים!), ומשם הדברים החלו לרוץ. איש לא ביקש תעודות קורונה ושאר ירקות, ומשום מה הופנינו לבדיקת דרכונים דיגיטלית למרות שהדרכון שלנו לא דיגיטלי (ההיגיון של שדות תעופה הוא מעבר להשגתי בכל מקרה), וקיבלנו את הפתקה הפצפונת המעצבנת ההיא שצריך לשמור לא לאבד, כאילו שאין מספיק דברים לשמור עליהם, וכאילו שכל מה שחסר לנו זה להשגיח על משהו בגודל מיקרוסקופי שיכול בכל רגע לצנוח ולהיעלם. אבל המזוודות הגיעו מיד, ואז גלגלנו אותן אחר כבוד לאזור בדיקות הקורונה, שנראה כמו אולם התעמלות ישן (וקצת מלוכלך) של בית ספר מהמאה הקודמת. אבל גם שם היה מאורגן מאוד, עם לפחות 40 עמדות בדיקה, ועם סדרנים שכבר יודעים את עבודתם אפילו בעיניים עצומות, וזה הלך ממש מהר והצמידו לנו צמיד ליד כמו בחדר יולדות ושחררו אותנו לנפשנו. שאז נאלצתי להודות שישראל לא בהכרח מבולגנת יותר ממדינות אחרות, למרות שהיא בהחלט נראית כאילו היא כן.

כדי שלא אהיה מרוצה יותר מדי מן התפקוד הביורורקטי בישראל, חיכתה לנו עוד חווית החניה לטווח ארוך. שוב חיכינו לשאטל של שדה התעופה שייקח אותנו אל החניון, ובזמן ההמתנה, כשראש המשפחה ניסה לשלם עבור החניה בעזרת הקופה שהייתה שם, התברר שהיא כמובן לא עובדת, ופספסנו שאטל אחד והיינו צריכים לחכות לשאטל הבא, שהגיע די מהר. לפי ההודעות ברמקול ובכיתוב של השאטל אי אפשר היה להבין בשום אופן מתי לרדת ממנו, אבל בסוף איכשהו מצאנו וירדנו והלכנו קצת – ושם חיכה לנו לאור תאורת הלילה האוטו שלנו, כפרה עליו, מאובק כדבעי אבל בריא ושלם, והטענו עליו את המזוודות ויצאנו לדרך ועברנו בקופה מתפקדת ויצאנו משם מהר ומאז לא היו יותר תקלות. כל הסיפור מאז הנחיתה ועד ההגעה הביתה לקח שעתיים, כולל בדיקות קורונה, וזה ממש לא נורא. אבל אני כבר בשוונג של תלונות, אז אמשיך להתלונן.

בבית חיממנו מים למקלחת והכול נראה לי ולעדה ק. ישן ומאובק. סידרנו מהר את המזוודות והתקלחנו, וכשכבר הייתי מוכנה לצנוח למיטה (כי בשעה זו כבר לא זכרתי בדיוק איך קוראים לי, וגם עדה ק. נאלמה דום לגמרי), הגיעה פתאום סדרת סמסים שהעירה אותי בחזרה. משרד הבריאות שמח להודיענו שאנחנו חייבים בבידוד עד שלישי בלילה (ככה סופרים אצלם 24 שעות. אני עייפתי מוויכוחים, אז אשתוק). ומשטרת ישראל ביקשה את רשותי לעקוב אחרי הטלפון שלי כדי לוודא שאני לא מרמה. התחלתי להתרגז באמת ולא נתתי את רשותי, למרות שהם המשיכו לשלוח תזכורת כל שעתיים. כלומר, הם הסבירו שזה לא חובה, אבל איימו שאם לא אסכים ישלחו שוטר הביתה. עדה ק. התעוררה ואמרה, כל הזמן אתם מייללים שאין לכם כוח אדם בזמן שבמגזר הערבי רוצחים זה את זה נפש, ועכשיו יש לכם כוח אדם לוודא בידודים, אז בבקשה, תשלחו שוטר. הרעיון שמדינה מרגלת אחרי אזרחיה מפני שהיא לא מוכנה לסמוך עליהם בכלום, מוציא אותי מדעתי מרוב כעס.

בשבע בבוקר נרדמתי שדודה. בתשע התעוררתי, כי עושים אצלנו עבודות שיפוץ ותיקון בבניין. ואז הסתובבתי כל היום עם עיניים טרוטות, בערפל האופייני של חוסר שינה, מחכה לשמוע אם יש לי קורונה או לא.

מוקדם אחר הצוהריים הגיעה הודעה שאנחנו שליליים לקורונה. משרד הבריאות טרח גם הוא ושלח הודעת פטור מבידוד, ואפילו המשטרה הפסיקה לשלוח תזכורות בענייני מעקב. ראש המשפחה אמר, עכשיו שמותר לנו, בואי נקרע את העיר, או לפחות תבואי איתי לסופר, כמעט נגמר לי החלב לקפה. אני אמרתי שבניגוד לדעת מדינת ישראל, אני דווקא אזרחית די ממושמעת ואחראית, ולכן גם בלי דרישה לבידוד אשאר בבית עד הבוקר (שזה בסך הכול יותר מ-24 שעות המינימום הנדרש, אם נדרש) – ושכנעתי גם אותו לדחות את הסופר למחר. וככה נשארנו בבית, יורמים קפדנים ושומרי חוק שכמונו, ואפילו בלי שהמשטרה תכריח אותנו. צפיתי בטלוויזיה בקצת חדשות, נרדמתי מולן בשלווה, ואז קמתי והלכתי לישון ממש וישנתי עשר שעות תמימות, שזה שווה ערך של לפחות שני לילות רגילים שלי.

וכך תם מסענו בשוויץ. ראש המשפחה בשל לנסוע שוב מחר בבוקר (לא איש עשוי ללא חת כמוהו ייתן לביורוקרטיה להפיל את רוחו) – ואם לא לשווייץ, הוא מוכן להתפשר גם על מקום אחר. אני לעומת זאת הודעתי שאני צריכה שנה שנתיים להירגע, והוא מכיר אותי טוב מכדי להתווכח בינתיים.

כל הזמן אני חושבת על הקטע ההוא שאפרים קישון כתב פעם. קראו לזה 'המרדף', והוא תיעד בו את מאבקיו בביורוקרטיה. הוא היה אלוף בדברים כאלה, ובכל פעם שקראתי את זה בנעוריי התפוצצתי מצחוק. בין היתר הוא סיפר איך התקלקל איזה צ'ופצי'ק קטן במיקסר שלו, והתברר שאי אפשר להחליף בארץ, וצריך להזמין את החלק המבוקש מרודזיה (!). והוא מילא עשרות טפסים והתרוצץ בין משרדי מממשלה כדי לאפשר את ההזמנה, אבל זה לא הסתדר, ובסוף הוא ויתר וקנה מיקסר חדש. וכל זה קרה עוד לפני הקורונה. מה הוא היה כותב עכשיו לו היה עוד בחיים על נסיעות לשווייץ, אני יכולה רק לדמיין, ואפילו יכולה להתחיל לצחוק כבר עכשיו על מה שאני מדמיינת.