ספיח

קצת צפונית ל-Montreux, על שפת אגם ז'נבה, שוכנת העיר Vevey (הוגים את השם בערך veve). עברנו דרכה ברכבת שבה נסענו מציריך ל-Montreux, וכששמעתי את שמה בכריזה (וראיתי בשלטים) אמרתי רגע, את השם הזה אני מכירה.

שמעתי עליה לראשונה כשהייתי ילדה וקראתי את נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט. זכרתי גם איפה בדיוק היא הוזכרה. זה היה כשאיימי הייתה בטיול הגדול שלה באירופה, עם קרובים או מכרים, שכחתי מי בדיוק, ובדיוק אז נפטרה אחותה בת' (אליזבת'), ולא היה טעם לחזור כל הדרך באונייה לארה"ב, כי זה היה רחוק כל כך והיה גוזל כל כך הרבה זמן. אז היא נשארה באירופה והייתה נורא אומללה, ולורי, שהיה אז בטיול אירופאי משל עצמו (מנסה להתגבר על שברון ליבו אחרי שג'ו דחתה אותו), החליט למהר אליה (אל איימי) ולנחם אותה באשר היא. ויצא שהיא בדיוק הייתה אז בשווייץ, ב-Vevey (בתרגום העברי כתבו 'ואֵואֵי', והילדה שהייתי לא כל כך ידעה איך לקרוא ולהגות את זה ובכלל תהתה על השם המוזר) – אז שם בדיוק הם נפגשו אחרי פרידה ממושכת למדי, וזו הייתה פגישה חשובה מאוד כי… לא אוסיף מאימת הספויילרים (אגב, בדקתי עכשיו בספר שוב ומצאתי שגם 'מונטראֵ' נזכרת שם! – אבל את זה לגמרי שכחתי).

אז בשבוע שעבר חיפשתי את הספר ומצאתי וקראתי את מה שנכתב שם על Vevey, ורצה הגורל שבאותו יום בדיוק הוקרן גם בטלוויזיה הסרט 'נשים קטנות' וצפיתי גם בו (טוב, ברובו). העריכה שלו מאוד מוזרה כי קופצים בו כל העת קדימה ואחורה ונזכרים במה שהיה אי אז וכו', כך שלדעתי מי שלא קרא את הספר יתקשה להבין את העלילה, ולא ברור לי מה הטעם להפוך סיפור של בנות נעורים לסרט בלשי עתיר חידות. כך או כך, חשבתי על נשים קטנות כל אותו יום, וחשבתי שוב כמה הוא (יחד עם עוד כמה ספרים מסוגו) השפיע עליי בילדותי ובנעוריי והשתתף בעיצוב של מי שאני (על אף ערכיו הפרוטסטנטיים המאוד בולטים). היום הוא זוכה לקיתונות של ביקורת משום שאינו אוונגרדי דיו בכל הנוגע לתפיסת מקומן של נשים בחברה – אבל בעיניי זה לא ממש הוגן לשפוט את מה שנכתב לפני כמאה וחמישים שנה במונחים של היום. הוא היה יפה לזמנו, וכנערה הייתי מאוהבת בו קשות, ואני זוכרת לו עד היום את חסד נעוריי.

כך או כך, במסענו האחרון בשוויץ (ומתוך כבוד לזיכרונות הילדות שלי) קפצנו גם לביקור קצר ב-Vevey, וטיילנו על שפת קטע האגם שלה, ואני כמעט הפכתי שם לנציב קרח כי היה יום קר במיוחד, ומי האגם היו רוגשים מאוד, והרוח נשבה ממנו בפראות. לבשתי את כל הבגדים החמים שהיו לי ובכל זאת קפאתי מקור.

כך שנראה שלתועלת העתיד אמשיך לזכור את Vevey דווקא כפי שהופיעה בנשים קטנות – עם 'גן עתיק ונאה על שפת אגם נחמד ובו עצי ערמונים מרשרשים מעל, קיסוס מטפס בכל מקום, וצילו הכהה של המגדל מתמשך הרחק על פני המים הזוהרים באור החמה' (עמ' 411 בתרגומו של שלמה ערב). בגדול התיאור די מתאים למה שאני זוכרת מביקורי שם, למרות שלא הייתה שום חמה, וגם לו הייתה, הרוח לא הייתה מניחה למים לזהור באורה.

25 מחשבות על “ספיח

  1. כנראה שאני צריכה לקרוא שוב את הספר 'נשים קטנות'. למרות שקראתי אותו אינסוף פעמים בגיל העשרה, הרי שבכל זאת עבר די הרבה זמן מאז.. וזאת כי לא זכרתי את שמות המקומות בשוויץ.
    אני זוכרת שאיימי התלוותה לדודה. קודם ג'ו הייתה בתפקיד הזה אבל הדודה לא הייתה כל כך מרוצה, אני לא זוכרת למה, והתפקיד עבר לאיימי.
    בקשר לסרט החדש, הוא דווקא נחשב לסרט פמיניסטי כי הוא בניגוד לספר, הוא משאיר באוויר את האפשרות אם ג'ו מתחתנת או לא.

    אהבתי

    • אבל אני בעוונותיי לא חושבת שג'ו צריכה לוותר על נישואים עם מישהו שהיא אוהבת רק בגלל שלבמאית של הסרט יש עקרונות פמיניסטיים…
      הטיעונים נגד הספר היו, למיטב זיכרוני, שג'ו מוותרת על הקריירה הספרותית שלה לטובת נישואים ומשפחה. מצד שני, אם אני לא טועה, בסוף היא ובעלה מנהלים ביחד בית ספר. מבחינה פמיניסטית, זה גם בסדר בעיניי, היא לא חייבת להיות סופרת:)

      אהבתי

  2. עם כל הקושי "הטכני" שכרוך בנסיעות האלה, הלוואי והיית נוסעת עוד ומתארת כך את מסעותייך. מציירת המילים ומנסה לצייר בלי מילים (אני אוהבת את הנסיונות האלה שאולי הם החיפוש שמדייק את המילים).

    אהבתי

  3. היינו ב-vevey וגם ב-montreux כשביקרנו באזור (כשהייתי בהריון עם בתי). היה סוף ספטמבר והיה קריר אבל לא סוער כמו שתיארת. לא זכרתי בכלל את הקטע הזה מהספר "נשים קטנות" אבל ראיתי לאחרונה את הסרט (מסכימה עם הביקורת שלך עליו) ואז נזכרתי. הספר הזה פשוט חדר אל לבי בזמנו והתאהבתי קשות (בו ובלורי) ובעיקר זה מה שזכרתי – את כמה שאהבתי אותו. כיף שנזכרת בזה עכשיו.
    ומסכימה עם איריסיה שכיף לקבל את התיאורים שלך בטיולים כאלה וחבל (רק בגלל זה!) שאת לא נוסעת יותר……

    אהבתי

    • אנחנו היינו בחצי השני של אוקטובר, וכנראה זה מה שעשה את ההבדל במזג האוויר. היו גם ימים יפים מאוד, אפילו חמימים (יחסית), אבל היום של ואואי היה ממש קר.
      בעניין הנסיעות – צריך להגיד את זה לראש המשפחה, אבל אני מהססת:)

      Liked by 1 person

  4. גם אני נתקלתי ב-Vevey לראשונה בספר שקראתי בנעוריי, אבל לא היה זה 'נשים קטנות' (למרות שגם אותו קראתי, אבל אני לא זוכר את העיר משם), אלא ספרו היפה והעצוב של גרהם גרין: 'ד"ר פישר מג'נבה או מסיבת הפצצה'. כפי שמעיד שם הספר, עלילתו מתרחשת בשווייץ, והעיר וווה תופסת בו מקום נכבד.

    אהבתי

    • חיפשתי בגוגל כדי לברר על איזה ספר מדובר. אני מכירה רק את 'מסעותיי עם דודתי', וכותרתו תמיד גורמת לי לחשוב על מסעותיי עם עדה ק:)

      אהבתי

  5. קראתי את הספר לפני שנים רבות וגם ראיתי לא מזמן את הסרט (מסכים שהוא חסר את הקסם שבקריאת הספר). זוכר את הסצנות שהזכרת, אך מתברר שזכרוני לוקה בחסר באשר למקום שהזכרת ובכלל במקומות גיאוגרפיים שכאלה.
    חבל שמזג האויר חיבל במסע, שבו הזכרונות בכל זאת פיצו משהו.

    אהבתי

  6. איזה זיכרון מקסים.
    המקום היחיד שאני מצליחה לזכור מספרים הוא מפלי רייכנבאך, בהם שרלוק הולמס נפל עם אויבו הידוע, ד"ר מוריארטי, אבל יצא לי לבקר בהם וחשתי אותה התרגשות שאת מתארת (אם כי פחות קור…).

    אהבתי

    • מה שמזכיר לי שאנחנו היינו בביקור קצר במפלי הריין (בצפון שוויץ). אבל אני לא יודעת אם הם מופיעים בספרות:)
      תודה

      אהבתי

  7. לא זוכרת כלום, לעזאזל אתי, טוב שאני זוכרת שקראתי ואהבתי, זה גם משהו.
    כשמדובר בשמות הדמויות אבוד לי, למרות שכמעט כולן נקראות אליזבת או בת' 🙂
    רציתי לצפות בסרט, אבל הפרטנר העדיף משהו אחר ונכנעתי.

    אהבתי

  8. לפני הכל – מסכים עם איריס איריסה.
    אני לא זוכר כמעט דבר משנות ילדותי, והמקומות של ילדותי אותם אני זוכר שינו פרצופם מהקצה אל הקצה. כך שגם אם מתחשקת לי מעט נוסטלגיה, היא מנועה ממני.
    לגבי הספר, לא קראתיו, לא צפיתי באף סרט או עיבוד טלוויזיוני שלו. רק השם של הספר מוכר לי.

    אהבתי

  9. אשתי גם מאוד אוהבת את "נשים קטנות". אני לא התחברתי… כנראה יש פה ושם ספרים שפונים למגדר מסוים 🙂
    יפה שזכרת את השם

    אהבתי

  10. מילדות הרגשתי שהספר הזה הוא נגדי, שהוא מבקש למחוק אותי ולגזול את כל נקודות המשען שלי, ומצליח להסיח את הדעת מזה בכישרון מטריד. בשעתו היססתי אם לכתוב עליו וגם עכשיו היססתי אם לקשר, כי למה לקלקל. אבל זה באמת לא רפלקס פמיניסטי מאוחר ושטחי, זה נמצא בעומקי עומקיו ובטוטליות כזאת, ששום מאה וחמישים שנה לא יכולות להכשיר.
    וגם אני בעד שתצאי למסעות!

    על הספר הזה, "נשים קטנות"

    אהבתי

    • נדמה לי שקראתי בזמנו את הפוסט הזה בלי להגיב שם, כנראה כי הייתי המומה מדי 🙂
      מודה שכילדה ראיתי בספר דברים אחרים לגמרי. בעיניי הדמויות הראשיות היו בפירוש הנשים, והגברים נמצאו איך שהוא ברקע בלבד, ונראו לי קצת דהויים… וג'ו לדעתי צדקה כשסירבה ללורי, וצדקה כשחשבה שהם לא מתאימים. האמת שאפילו כילדה הפתיע אותי שהיא רואה זאת כל כך בבירור – כי אחרי הכול הוא היה מאוד חמוד, והיה קל להתבלבל…

      אהבתי

  11. לי לא היה איכפת מלורי (בגלל זה הופתעתי כשאחותי קשקשה על הסירוב, לא הבנתי למה היא כל כך נסערת), ובוודאי שלא היה איכפת לי מהפרופסור שורף הספרים. פשוט כאב לי הלב על ג'ו שוויתרה על המסעות ועל הכתיבה. והרגשתי שזה גם מה שהספר מתכנן לי, מנסה לפתות אותי בטוב, ואם לא אז ברע. הוא חלק מקונספירציה שתדאג שהחיים יקצצו את כנפי.

    אהבתי

    • אני באמת לא ראיתי את זה כך. אולי משום תפיסתי שלא כל החלומות נועדו להתגשם (ואף על פי כן טוב לחלום אותם). אחרי הכול, ג'ו מצאה משהו אחר (ואין הכוונה רק לנישואים וילדים, אלא גם לניהול בית ספר, אם זיכרוני לא מטעה אותי). אולי תאמרי שאני תוצר של ההשפעה הרעה של הספר, אינני יודעת – אבל לא התאכזבתי מהאופן שבו העלילה שלו התפתחה והסתיימה; גם לא הרגשתי שהוא מנסה לפעול עליי – להפך, אני הייתי רק צופה מהצד.
      כך או כך – מרתק לראות כמה קריאות שונות אפשריות לאותו טקסט.

      אהבתי

  12. נראה לי ששתינו היינו ילדות זקנות, רק באופן אחר. אני הייתי ילדה מפוכחת שראתה מבעד לציפויים המסוכרים מה מנסים למכור לה (תמיד, לא רק בנשים קטנות). ואת כבר בתור ילדה היית בוגרת דייך כדי להאמין או לדעת, ואפילו לקבל את זה שלא כל החלומות נועדו להתגשם… אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה זה עדיין מכאיב לי, או שזה רק הזיכרון של הכאב.

    אהבתי

    • אני חושבת שבעניין החלומות הייתה לי התבגרות מהירה יחסית משום שאחד מחלומות הילדות שלי היה לדעת לעוף. מטבע הדברים נאלצתי להיווכח שזה לא בא בחשבון 🙂

      אהבתי

  13. זה לא יכול היה לקרות לי. יש לי זיכרון חזק מאד שעפתי בגיל שש. זה קרה רק פעם אחת, ולא היה מעוף מפואר וגבוה כמו בחלומות, ואף על פי כן, בשעת אחר הצהריים כשילדים שיחקו ברחוב, התרוממתי מהמדרכה ליד הבית שלי, עפתי קצת מטרים ונחתתי על רגלי. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אחרי עשרות שנים הזיכרון והפלא עדיין צרובים חזק וחי.

    Liked by 1 person

סגור לתגובות.