אז למה בעצם אני כותבת בלוג

(בתשובה להצעה שבשרביט החם)

בשנת 2006 השתתפתי בסדנת הכתיבה הראשונה והיחידה בחיי. אחת המשתתפות הודתה בפנינו שהיא 'חיה באינטרנט' ופתחה עבורנו פורום לדיונים שונים בענייני הסדנה. לא הבנתי אז כלום באינטרנט, ואין לי מושג באיזה סוג פלטפורמה הפורום הזה התנהל. אבל כשהמשתתפת ההיא ראתה כי טוב, היא הציעה שכל אחד מאיתנו יפתח גם בלוג בישראבלוג.

חלק מחברי הקבוצה נענו מיד. אחרים, כמוני, היו סקפטיים: מה פתאום לכתוב ברשת במקום במחברת הקבורה במגרה. אבל בהדרגה נשאבתי לרעיון, ואחרי שהתחבטתי רבות, העזתי ופתחתי בלוג. קצת התברברתי שם ולכן נעזרתי באסתי שהייתה איתי בקבוצה (שאלתי אותה בטלפון אם יש לה זמן לייעץ לי והיא ענתה: 'יש לי כל הזמן שבעולם'. לא שכחתי). אחת מאבני הנגף הייתה שישרא סירב לקבל את שמי 'עדה' כשם המשתמש. זה בגלל שכבר היו שם עוד עָדות. חשבתי לעשות מה שכולם עושים, כלומר לבחור ב'עדה 1' או 'עדה 2' וכו', אבל אז נמלכתי בדעתי ואמרתי, למה לא אשתמש גם בשמי הפרטי השני, שמתחיל ב-ק'. תמיד שנאתי אותו, אבל הנה נולדה ההזדמנות לעשות בו שימוש. וכך נולדה עדה ק. בהתחלה היא הייתה שקטה וצייתנית, אבל מאז היא התחילה לשגשג, ולפעמים ממש מאיימת להשתלט לי על הבלוג. יכול להיות שצריך לפתוח לה בלוג משלה… כך או כך, בזכות העניין הזה אפילו התחלתי לחבב קצת את שמי הפרטי השני.

מאז זרמו הרבה מים בנהר. ישרא שגשג ואחר כך התחיל לקרטע. הוא קיים גם היום, אגב, והפוסטים שבו זמינים (בכתובת אחרת), אבל הוא מסרב לתת לי להיכנס לעריכה. לא מכיר אותי יותר, וגם לא את עדה ק. פניתי לתמיכה והם הודו שהם לא יודעים מה לעשות. זה לא כל כך משנה, כי החל מ-2015 אני כבר לא כותבת שם: עברתי לוורדפרס, שאני אוהבת לכנות בשם הלא מחמיא 'בלוגיה עצית', בגלל איזו נוקשות מעצבנת בממשק של הפלטפורמה. אבל נראה לי שהשתלבתי היטב.

אז אחרי כל הפטפטת הזאת, למה אני כותבת בלוג: כי אנשים כותבים זקוקים לקהל. כמו שגם סוגים אחרים של אומנות זקוקים לו (אבל לא אכנס כאן לשאלה המכשילה אם כתיבה היא אומנות או לא). המחברת כבר לא מספיקה לי. זו האמת המרה. אני צריכה לדעת שיש עוד עיניים ששוזפות את מילותיי. יש שאומרים שגם מי שניהלו יומן בשיטה המיושנת במחברת נסתרת, ציפו שביום מן הימים תשזוף אותו עין אחת או אחרת. אני נוטה להאמין שזה נכון.

יש בלוגרים שטוענים שהחלק הבאמת חשוב בכתיבת בלוג הוא התגובות. אני מקווה שלא אפגע באיש אם אתוודה שבעיניי זה קצת פחות חשוב. אני נורא בעד הקשבה בכל מצב, אבל בבלוג שלי מה שחשוב הוא אני (ויסלחו לי אלוהים וקוראים על זה). זה לא אומר שאני לא שמחה בתגובות שאני מקבלת – מובן שכן, ותודות רבות למגיבים. אבל גם כשאין כל כך תגובות, רוחי לא נופלת.

היא (כלומר, רוחי) בכל זאת נופלת תכופות כשאני מגלה שכל עניין הבלוג חשוב לי פחות ממה שהיה פעם. קשה לי לשחזר את ההתלהבות הראשונית. כנראה יש גם הזדקנות של בלוגרים, שלא קשורה לגיל אלא לוותק. ראיתי את זה קורה להמון בלוגרים מסביבי: איבדו עניין ונשמטו מרשימת הכותבים, אחד אחד ובאין רואה. אני בטוחה שיש להם חיים טובים ומלאים גם בלי זה, ובכל זאת אני מתגעגעת אליהם לא פעם. במשך שנים תהיתי מתי זה יקרה גם לי, והנה אני יכולה להעיד שזה כבר קרה: אני אומנם עוד כאן, אבל עם הרבה פחות להט פנימי. הרבה יותר אינרציה מאשר צורך אמיתי.

בעצם, זה לא רק שיש לי פחות חשק לספר על עצמי בבלוג. לא פעם אני חושדת שיש לי פחות ופחות חשק לכתוב בכלל, אפילו במחברת (אם כי יש פה ושם הבלחות, אני חייבת להודות). וזה מעציב אותי אפילו יותר מאי-החשק הבלוגוספרי.

בהקשר הזה נדמה לי לפעמים שאולי אם רק אפתח בלוג חדש ואחר, ההתלהבות ההיא תחזור. כמובן, בחלוף הזמן יקרה גם שם מה שקורה פה: תחול התיישנות, על כל המשתמע מכך. ובכל זאת… עדה ק. מנדנדת לי לא פעם, מבקשת שאפתח לה בלוג קטן ופשוט בפלטפורמה פחות עצית (למשל בבלוגספוט) ואניח לה לשרבט שם כאוות נפשה, לכתוב כל מיני קצרצרים בלתי אינפורמטיביים (בלי תחושות אשמה מסוג 'בשביל הזנבנב הזה להטריח לכאן את הקוראים?') ולחפף להנאתה את דף התגובות. אבל עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה.

כך או כך, בארבעה בחודש הבא ימלאו לכתיבתי הבלוגוספרית 16 שנים. בינתיים עודני כאן: מנוסה הרבה יותר, לא בהכרח חכמה יותר, וקצת יותר אדישה.

באשר להמשך, כרגיל: ראה נראה.

25 מחשבות על “אז למה בעצם אני כותבת בלוג

  1. לא ידעתי שיש שאלה לגבי היות הכתיבה אמנות.
    אני אמנם לא כותבת אבל מוצאת שתקופות של אי עשייה הן תקופות הבשלה. ממלאות מצברים וטוענות בחשק. גם התפתחות של תינוקות מתרחשת במדרגות.

    אהבתי

  2. תכתבי עד בלי די עדה ועדה ק. וכל מה שבא לך, יש לך קוראים שמחכים וכמהים לכל סימן ממך. גם אני חשבתי שהגיע הזמן לשנות בלוג ולשנות אינסטגם לחדש ולרענן אבל הכל נובע מאותו מקום ואם בא לך הגיג או איזה קשקוש אותו קהל יקבל בלב פתוח לרווחה כי עדה ק חייבת להיות נוכחת במלואה.
    ויש לך קהל. זה לא מובן מאליו

    אהבתי

  3. מזדהה עם כל מילה.
    התשוקה חלפה וכמוך גם לי התגובות היו פחות חשובות כי ידעתי ששירה אינה מניבה תגובות רבות.
    אבל אלה שכן הגיבו סיפקו את הצורך בידיעה, מה השירים מצליחים( או לא ) לעורר באנשים.

    אהבתי

    • כן, הרבה מהדברים שכתבת משותפים אף שאני התחלתי בתפוז שבשלב מסויים מחק הכל ואת כולם. גם אני מתגעגעת לרבים שנעלמו. ומקווה שהצורך שלי לא יעלם אם כי חווה תקופה של ירידה באינטנסיביות ואני ממש לא מרוצה מכך. מייחסת לתקופה.
      אוהבת לקרוא אותך. תמשיכי…

      אהבתי

  4. כן… היו לא מעט כותבות וכותבים שנעלמו ועדיין חסרים.
    בעיני התגובות הן החשובות ביותר, הן יוצרות את הקהילה והקשר בין האנשים.

    אהבתי

    • זה קשור לאופן שבו מגדירים בלוג. אם הוא חלק מקהילה ברשת חברתית, התגובות הן ללא ספק חלק מן העניין. אבל יש גם מי שמגדירים את הבלוג שלהם כמו טור יומי (או שבועי) בעיתון, ואז אפקט הקהילתיות פחות חזק. אני מכירה בלוג אחד שבכלל סגור לתגובות ובכל זאת מתנהל היטב כבר שנים רבות.

      Liked by 1 person

  5. לאחרונה שמעתי פרשנות שאמנות היא היכולת להעביר לעולם את הרעיונות שלך, כך שכנראה הכתיבה (גם שלך) היא אמנות…

    אהבתי

  6. אכן הרבה זמן את כבר כותבת, גם אם לאחרונה התחושה היא שאת כותבת פחות – עדיין כל רשומה היא בעלת משמעות (עבורי לפחות) ואת יודעת שאני ממתינה לשמוע ממך ותמיד שמחה לשמוע את מה שאת (ועדה ק.) אומרות או מנסות לומר.
    בין אם בישראבלוג, בוורדפרס או גם בגיחה הקצרה שלך בבלוגספוט (זוכרת את "עוד בלוגיעדה" או איך שקראת לזה…….) אני תמיד חוגגת כאשר רואה שיש פוסט חדש. אז מקווה שתמשיכי. בכל פלטפורמה. גם למגירה. עם או בלי תגובות.

    Liked by 1 person

  7. אני אוהבת לקרוא אותך ואת זנבנבייך, ושמחה שאת מופיעה פה (ומצטחקת אל מול הסניטות ההדדיות בינך לבין עדה ק'. לא ידעתי שזה שם פרטי נוסף!). מכירה כל מיני אנשים שטוענים שהם לא יכולים לכתוב בלי לדעת שמישהו יקרא את זה, ומזדהה בגדול, אבל אצלי לבלוג יש משמעות נוספת, של מעין זכרון מופרד ממני, שאפשר להסתכל עליו מדי פעם ולומר: אה נכון. ככה הייתי. או: ה חוזר, זה לא רק עכשיו. או: הו, מעניין מי הייתי כששלחתי את ההודעה הזאת. וזה שימש נחמד.
    חיבה, עדה יקרה.

    אהבתי

    • כן, גם זה. קריאה לאחור בבלוג (וגם במחברת) היא לא פעם כיף גדול. נזכרת במה ששכחתי, לפעמים אפילו אוהבת את איך שתיארתי. זה דבר שיהיה חבל לי לוותר עליו.
      תודה, וחיבה רבה בחזרה:)

      אהבתי

  8. לא יודע איך פספסתי את הרשומה הזאת…
    כל הכבוד על הוותק וההתמדה. נחמד לדעת מה מקורה של עדה ק…
    אני חושב שכל הבלוגרים צריכים קהל קוראים. אני יודע שאני צריך אותם.
    המשך בהצלחה!

    אהבתי

סגור לתגובות.