לגבירתי, באהבה

זה לא יפה למחזר, אבל במענה לשאלה בשרביט של פרפרים על המורים המיתולוגיים שלנו, אני מעתיקה לכאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג בינואר 2008. זה פשוט פוסט שאהבתי על מורה שאהבתי מאוד מאוד:

ל' היתה המורה שלי בכתה א'.  אני אהבתי אותה אהבת נפש.

את הכל אהבתי בה:  את קולה ואת חיתוך דיבורה.  את כפות ידיה,  ואת הלכה השקופה שבה משחה את ציפורניה. את ריח הבושם הקל שלה כשרכנה לבדוק את המחברת שלי.  את העט הכחול שלה,  שבו כתבה תמיד.  את סנדליה,  עם הדוגמה העדינה של ריבועים ירוקים-כסופים,  ואת האופן בו פסעה בתוכם,  בין השולחן ללוח.  את השרוולים הרכים של סוודר האנגורה הכתום שלה,  שאותם קיפלה תמיד כלפי פנים.  ואת שרשרת הזהב הדקה שלה,  עם תליון הפנינה העדין,  ברוח הימים ההם.  כששיחקתי עם חברותי ב-"מורה",  אני בטוחה שחיקיתי בדייקנות מירבית את קולה ואת תנועותיה.

וכמובן,  אהבתי את חסותה המגוננת.  אני הייתי אז ילדה חרדה ומודאגת,  והעולם החדש של בית הספר היה מלא סכנות ואיומים.  כמו,  למשל,  ילדי כתה ד',  שקומתם הגבוהה התנשאה כמעט עד לתקרת המסדרון,  ושעברו פעם,  בהפסקה,  על פני הטור החושש של ילדי כתה א' (שהתנהלו בשקט ובסדר אל חצר המשחקים המיועדת להם),  ופרעו את שורותיו בהיסח הדעת.  אחרי שחלפו משם,  נותרו אחרוני האלפונים הזעירים (ואני ביניהם) כעדת נמלים מבוהלת ללא רועה,  סובבים סביב עצמם במסדרון ההומה ומחפשים לשווא את הדרך החוצה,  עד שמצא אותם מישהו והובילם והחזירם אל מקומם.

עד כדי כך הייתי תלויה בהגנתה,  שפעם,  כשנעדרה מבית הספר,  ונשלחה אלינו מורה מחליפה במקומה,  פרצתי בבכי מר וסירבתי בתוקף להישאר בכתה (לבי לבי למורה המחליפה  –  זו באמת לא היתה אשמתה).  פעם אחרת קראתי לה,  בטעות,  "אמא"   –  ואז הצטמצמתי במקומי בבושה,  מחכה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.  היות שעיני היו מושפלות יכולתי רק לשמוע את חיוכה,  כשאמרה,  מסיבה שהיתה בעיני בלתי מוסברת,  שבשבילה זו דווקא מחמאה.

ל'  המשיכה ללמדנו עד סוף כתה ד',  ואז נסעה עם משפחתה לשליחות בחו"ל.  שנים לא ראיתי אותה. בינתיים שבה לארץ,  מן הסתם,  אבל אני כבר עברתי לבית הספר התיכון.  פגשתי בה שוב,  פתאום,  באולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה בן-גוריון,  בדרכי לירח הדבש שלי.  היא ישבה באחד הכסאות,  ממתינה לטיסה שלה,  ואני לא העזתי לגשת אליה,  כי זכרתי שיש לה אחות תאומה (תאומים תמיד טורדים את מנוחתי:  אדם פותח,  לתומו,  בשיחה עם אחד מהם,  ופתאום מתברר לו,  להוותו,  שזה בכלל לא הוא,  אלא אחיו).   אבל זו היתה דווקא היא,  והיא זיהתה אותי,  ואף זכרה את שמי.  איך אפשר בכלל לזכור שמות אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה תלמידים,  אינני יודעת.  היא סיפרה שחלתה,  ושהיא נוסעת,  אם הבנתי נכון,  לצורך טיפולים.  לא שאלתי הרבה  –  גם לא היה צורך.  המראה שלה אמר הכל.

כשנה לאחר מכן,  כשהייתי בעצמי מורה בבית ספר תיכון בעיר הולדתי,  נתקלתי בהיסח הדעת בפתק שנשכח בתוך יומן הכתה שבה לימדתי   –  מכתב למחנכת הכתה,  שבו הסבירה אחת האמהות,  כי בתה נעדרה מלימודים יום קודם לכן בשל השתתפותה בהלווית מורתה ל' מבית הספר היסודי. מיד הקפתי את הילדה ההיא בשאלות,  וכך נודע לי,  לגמרי במקרה,  שמורתי ל',  שהיתה גם מורתה,  נפטרה מן העולם.

אבל אני מוסיפה לזכור את קולה ואת כתב ידה ואת ידיה ואת שרווליה ואת סנדליה ואת שרשרת הזהב שלה,  עם תליון הפנינה.  ואת הכנפיים המגוננות שפרשה על הילדים האבודים מכתה א'.  לא שכחתי.

12 מחשבות על “לגבירתי, באהבה

  1. ודווקא שמחה ממש שמחזרת את הפוסט הזה מישראבלוג. המורה ל' נשמעת מסוג המורות "של פעם". כאלה שלא שוכחים. כאלה שמחקים אותן כאשר משחקים ב"כאילו".
    מאד התרשמתי מהאופן שבו זכרת את כל הפרטים הקטנים – האופן שבו קיפלה את השרוולים כלפי פנים, הבושם, השרשרת….אני (גם כילדה וגם כבוגרת) בכלל לא רואה כראוי את הפרטים האלה ולכן גם לא זוכרת אותם.
    מצטערת שהיית חרדה ומודאגת. אני בגילאים האלה בעיקר פחדתי. אולי זה אותו הדבר. לפחד או להיות חרדה ומודאגת. ואגב אין לי שלא קרא בטעות למורה 'אמא', לדעתי. פעם חברה שלי אפילו קראה לה בטעות 'אבא'.
    עצוב שחלתה ונפטרה, גם אם זו דרכו של עולם. אבל לעולם היא חקוקה בזכרונך. ועכשיו גם אנחנו זכינו להכיר אותה מעט דרכך.

    אהבתי

    • עכשיו שאני חושבת על זה, גם אני בדרך כלל לא שמה לב מה אנשים לובשים. אבל איתה זה היה אחרת: היא עמדה מולנו כארבע שעות ביום, כל יום, עיניי היו תלויות בה בהערצה כל אותו זמן – ושום פרט לא נעלם מעיניי.
      תודה

      Liked by 1 person

  2. כנראה דינן של המורות לכיתות א' נגזר להיות הדמות שנזכור לעולם. לרוב הן אהובות מאד ואני זוכרת שפגשתי את מורתי היפה, כשחזרתי מבדיקת אולטרא סאונד בהריוני השלישי.
    היא כלל לא ידעה שבחרתי לבתי את השם שלה (החלטה שקבלתי כבר בכתה א') והפגישה איתה היתה "תזכורת" .
    בלעתי את לשוני ולא ספרתי לה.

    Liked by 1 person

    • נחמד שהחלטת כבר בכיתה א' ודבקת בהחלטתך:)
      זה כנראה נכון בעניין מורות של כיתה א'. אני מאוד הערכתי גם את מורות כיתה א' של הילדים שלי. אני חושבת שגם הם אהבו אותן מאוד.

      אהבתי

  3. מקסים ומרגש ועצוב וכתוב יפהפה ומחזיר לימים אחרים…
    גם אני הייתי ילדה חרדה ומודאגת – מפתיע, נכון? 🙂
    הילדה שהיית נשמעת כזו חמודה ועדינה ורגישה, שבא לי לצ'קמק אותה בחיבוקים ובאהבה. סליחה על השמאלץ.
    ומדהים עניין צירופי המקרים – הפגישה בשדה התעופה, הפתק ביומן הכיתה…

    אהבתי

    • תודה רבה, אור.
      נראה ששתינו שייכות למועדון החרדתיים/מודאגים, ואני מאמינה שאנחנו לא לבד שם: יש עוד כמה:)

      אהבתי

סגור לתגובות.