פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים