משהו בצד

אתמול בערב הייתי בקונצרט. הקהל, שכלל גם תלמידים, מחא מדי פעם כף בין הפרקים של היצירות, מה שנחשב להפרה חמורה למדי של מצוות 'לא תעשה' (לא מוחאים כפיים באמצע, רק בסוף).

אז לפני תחילת היצירה הבאה ביקש אחד הנגנים על הבמה לומר דבר מה לקהל, ואמר בערך כך:

אנחנו מתים על מחיאות כפיים, באמת – אבל הפרקים של יצירה הם כמו פרקים של ספר, ומקובל לקרוא אותם ברצף, בלי הפסקות [פירוש רש"י: בלי מחיאות כפיים].

ואז הוסיף: אבל אם אתם בכל זאת ממש מרגישים שאתם מוכרחים למחוא לנו כף גם באמצע, כי אתם ממש מתלהבים מאיתנו, אנחנו נבין.

כולם צחקו, גם מי שטעו קודם. אחרי זה, במעבר בין פרק לפרק, נמנעו ממחיאת כפיים, אבל חייכו קצת, ופה ושם נשמעו בעולם גם צחקוקים (שקטים).

אני אהבתי את זה – את האופן שבו האיש לימד את הקהל משהו חדש, אבל בלי להעליב ובלי להקטין ובלי להביך – ואם כבר צחק על מישהו, אז בעיקר על עצמו. ותוך כדי כך יצר גם אווירה נעימה ונינוחה באולם – גם בקרב הקהל וגם על הבמה.

*

עדה ק. מעירה ביובש: אופייני. זאתי מספרת שהייתה בקונצרט, ובמקום לספר מה ואיך, מבלבלת את המוח בעניינים שלא קשורים.

אכן. כזאת אנוכי.