מֶחווֹנֶת*

[*לא, ברצינות, הגזמת: פוסט שלישי בשבוע??]

מעשה שהיה:

בשבוע שעבר היינו בחתונה, נחמדה ורגועה. בזמן שהתאספו כולם להקשיב לכמה נאומים (קצרים ולא מוגזמים), פרצה ילדה קטנה אחת שלא הכרתי בבכי גדול. אינני יודעת למה. אולי בת ארבע, מצוידת בזוג הורים צעירים ובאח עוד יותר קטן. אי אפשר היה להרגיעה בשום פנים ואופן, והצווחות היו חזקות במיוחד והפריעו לשמוע את הדוברים. ניסיתי לא להחמיץ פנים, כי צר היה לי על המצוקה של ההורים שמנסים הכול כדי להרגיע (כולל להרחיק אותה למקום אחר) ולא מצליחים. אני עוד זוכרת כמה זה יכול להיות מתסכל ומביך.

בסופו של דבר התמקמה הילדה איכשהו בזרועות אימה היושבת והתחילה להירגע (בעמל רב). ואז ניגש אליהן פתאום איש אחד שגם אותו לא הכרתי, לא צעיר ולא זקן, ובידו ורד. ניצן אחד כתום, סגור עדיין (מקווה שבלי קוצים). הוא אמר לילדה משהו שלא הצלחתי לשמוע, בשקט ובחיוך, והגיש לה את הוורד.

הילדה תלתה בו מבט נבוך, אבוד ולח, ושקלה את הצעתו, עדיין מייבבת קצת. בסופו של דבר התרצתה, הושיטה יד מהססת ולקחה את הוורד, והאיש אמר עוד משהו שלא שמעתי, ואז חזר להקשיב לנאומים. היא נותרה בזרועות אימה, שקטה כבר, אם כי עדיין משהקת, כמו שילדים משהקים אחרי בכי גדול, ומחזיקה את הוורד היטב היטב. ואני חשבתי, מוקסמת: בת ארבע או משהו כזה, וכבר פגשה את האביר הראשון שלה.

זהו. אין מוסר השכל.

26 מחשבות על “מֶחווֹנֶת*

  1. אני שואלת את עצמי עד כמה היא תתאכזב לגלות שהאבירים האחרים שיהיו לה בהמשך חייה לא בהכרח יגיעו עם ורדים….

    אהבתי

  2. מעניין אם היא תזכור את זה בבגרותה.
    האביר חיכה לרגע הנכון, אם היה מקדים יש מצב שהיה מצית יותר את בכייה.

    אהבתי

  3. אההההההה……….. פרצוף מחייך עם לבבות. 🙂 סיפור שובה לב ממש.
    עדה ק' בחופשה? 😉

    אהבתי

סגור לתגובות.