שובו של ה-Bloganuary

שוב התחיל בוורדפרס פרויקט Bloganuary. כרגיל אצלי, לא מתחשק ולא מתחשק – אבל הנושא המוצע שנחת לי במייל היום הוא
How are you brave –
וזה בכל זאת קצת מתחשק.

אז איך את (אני) אמיצה. התשובה נורא פשוטה: אני לא.

למעשה, אני פחדנית באופן מעורר רחמים. ולכן אני גם מבינה לליבם של כל הפחדנים. מה לי כי אלין על מחסור באומץ אצל אחרים, כשאני הנני כפי שאני.

ובכל זאת יצא שפעמיים בחיי אמרו לי שאני אמיצה.

הראשונה הייתה לפני מיליון שנה, כשנודע לשכנה שלי שאני גרה עם החבר שלי (הלוא הוא ראש המשפחה העתידי) לפני שהתחתנו. משום מה היא חשבה שזה כרוך באומץ, וגם אמרה לי את זה. ואני אמרתי – למה, צריך הרבה יותר אומץ בשביל לגור לבד.

כי באמת, גם את זה ניסיתי, אי אז, ואני יודעת. במיוחד פחדתי אז בלילות, כשהכול מסביב, בדירה הריקה ומחוצה לה, היה כל כך שקט, שכל עצביי אמרו שירה, והודיתי לאלוהים על כל תינוק שהתעורר בבכי אצל השכנים, כי אז מיד שמעתי קולות מתעוררים ומטפלים, וזה הבריח את השקט השנוא (היום אני הרבה פחות סלחנית כשיש רעש בלילה. זה מה שנקרא להזדקן).

הפעם השנייה הייתה בשנים האחרונות, כשכבר נהיה ממש בולט שאני לא צובעת שיער, כשנעשיתי מאוד מאוד אפורה. גם בעניין הזה יש מי שחשבו/חושבים שזה מעיד על אומץ, אבל אני יכולה להבטיח לכולם שזה מעיד בעיקר על עצלות.

גם עדה ק. חושבת ככה (ומי כמוה יודע). אבל היא מוסיפה שזה מעיד קצת גם על דווקאיות (שזה אולי טיפה נכון, וגם בזה היא מבינה גדולה).

אבל שתינו מסכימות שאין בזה שום גבורה. ואנחנו יודעות.

*

[בעצם היה אפשר לקרוא לפוסט הזה 'שובה של ה-עדה ק.'
כצפוי, היא התאוששה מהקורונה, וכמובן לא יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן בלי שיהיה לה משהו להגיד.
אז היא אמרה.]

15 מחשבות על “שובו של ה-Bloganuary

  1. למען האמת, אמא שלי לאחרונה העירה לי שאני בטח רוצה לעשות ״שטיפה״ לשיער – משהו שהיא ובנות דורה עשו כשהתחילו לצאת להן שיערות לבנות, עד שכיום היא משלמת כמה מאות שקלים לתספורת אצל איזשהו ספר קריזיונר שצובע לה את השיער ומספר אותה איך שבא לו בלי לשאול אותה.

    היא היתה בהלם מזה שאני לא רציתי לצבוע – אבל אני חושבת שעם השנים נעשה יותר ויותר מקובל עבור נשים לא לצבוע שיער (ואולי קצת לגברים כן להתחיל לצבוע).

    ובאמת יש משהו קצת מפחיד בלגור לבד, אבל מצד שני ברגע שמתרגלים לזה גם הופך הרבה יותר קשה לגור יחד עם מישהו….

    אהבתי

    • מאז משבר הקורונה זה נעשה יותר נפוץ לא לצבוע שיער. נשים רבות לא יכלו להגיע למספרה בגלל הסגרים, ופתאום ראו כי טוב והמשיכו בלי צביעה. אני מכירה כמה.
      זה נכון, כשמתרגלים ללבד קשה להחליף אותו במשהו (מישהו) אחר. אבל אני הייתי אז ממש צעירה, ומאוד ילדותית… היה לי ממש קשה.

      Liked by 1 person

      • אני חושבת שזה עניין של הרגל. אני זוכרת למשל את הפעם הראשונה שנשארתי בבית של ההורים שלי לבד – הייתי אז בכיתה י״ או י״ב והמשפחה נסעה לאילת או משהו, ואני הייתי צריכה להשאר בבית בשביל ביקור בלשכת גיוס (למרות שזה די היה תירוץ), וזו בהחלט היתה חוויה קשה, במיוחד במצב שבו הייתי צריכה ללכת לישון כשכל הבית חשוך כי הייתי רגילה ללכת לישון מוקדם יחסית להורים שלי, ותמיד היה אור ואפילו קולות של שיחה כשהלכתי לישון. אני חושבת שבכל הלילות שבהם הייתי לבד היה לי ממש קשה להרדם בגלל זה.

        Liked by 1 person

  2. איזה יופי שכתבת (בכלל ועל הנושא הזה בפרט). יש לי הרגשה שהפגנ אומץ בעוד תחומים ובעוד הזדמנויות בחייך ואת לא החשבת את זה לאומץ. אפילו העובדה שילדת שני ילדים זה כבר אומץ. וגידלת אותם וגם לזה נדרש אומץ. ונסעת שנים עד לירושלים ובחזרה…
    טוב לא אלאה עכשיו בדוגמאות
    ולגבי השיער: אמא שלי ניצלה את הסגרים כדי להפסיק לצבוע ומאד מתאים לה הלבן. אני עדיין לא שם…צובעת כל 4-5 שבועות

    אהבתי

  3. אני לא קבלתי הצעה להשתתף.. איזה נושא, קפיצת ראש למים (אין לדעת אם רדודים או עמוקים). כתבת יפה ומאד את … כמה טוב שזה חזר ואני מקווה שתכתבי יום יום..
    אצלי היה הרבה יותר אומץ בעבר. כיום אני שקולה מדי. מלאת צלקות מקפיצות אומץ העבר שלי…

    אהבתי

  4. ממש מזדהה עם הקושי לגור לבד. אם כי אני לא יודעת עד כמה היה נוח לי לגור עם מישהו מלבד בעלי… למשל בני משפחה אחרים, או שותפים… אולי במקרים הנ"ל הייתי מעדיפה לגור לבד 🙄
    יום הולדתי ה-40 לפני 5 שנים התברר כקול השכמה לכנופיות של שערות לבנות שהסתננו לשיערי… אף פעם בחיי לא צבעתי את השיער (רק שטיפה אחת לשחור ופעם אחת חינה בגיל העשרה…). מעצבי שיער ניסו בעדינות להסב את תשומת לבי לגודל הזוועה (לדידם) ולהציע מיני גאולות, אבל הצלחתי להדוף את הניסיונות…
    וגם – את מצחיקולה חמודה 😊

    אהבתי

    • תודה 🙂
      כן, יש שחושבים שכנופיות של שיער לבן הן קטסטרופה. אני גורסת שהן נשארות לבנות גם מתחת לצבע, ולכן לא שווה לטרוח, אבל לא כולם מסכימים איתי:)

      Liked by 1 person

  5. מה שאמיץ אצל איש אחד יכול להיות מפחיד אצל אחר.
    ואין ספק שכל אחד מגלה לאורך חייו לא מעט רגעי אומץ כמו גם רגיעי פחד.
    לדוגמא לגבי הלגור לבד, מעולם לא גרתי לבד עד שיום אחד פתאום כן. החודש הראשון היה מאוד שקט, רעשי הבית נדמו. אבל ממש התרגלתי והיום אני בורחת לפעמים אל הלבד…

    אהבתי

סגור לתגובות.