אנרכיסטית

בעירי האפורה והמנומנמת, שלא לומר יורמית, יש הפגנה קל"ב כל מוצאי שבת, ואנחנו משתדלים להשתתף בה. לפעמים אנחנו מדלגים עליה, אבל אתמול היינו, עם הדגל של ראש המשפחה, ואפילו עם המשרוקית שלו. בכיכר העירייה היו כל כך הרבה אנשים (לטענת המארגנים, 12 אלף) שפשוט לא היה מקום לעמוד, אפילו לא בשוליים. אני ועדה ק' אין לנו הרבה סבלנות להפגנות, כי הן צפופות ומשעממות נורא, אבל החזקנו מעמד עד הסוף (כמעט בלי להתלונן), ואז היה משהו הרבה יותר נחמד: הקהל הגדול פתח בצעדת סיום לכיוון מרכז העיר. לטובת העניין סגרה המשטרה לתנועה את הכביש השני בראשיותו בעיר, על שני נתיביו הרחבים, והניחה לקהל לצעוד בתוכו עם הדגלים, דרך הכניסה לרחוב של בית ילדותי שכבר איננו. כשהגענו למרכז העיר התפזרנו. המכוניות בצמתים החסומים חיכו בדרך כלל בשקט, השוטרים נראו רגועים לגמרי. לחלק מן הצועדים היו אפילו לפידים, והיו כמובן קריאות 'ד-מו-קר-טיה' ו'בושה, בושה!' (את הקריאה השנייה אני ממש אוהבת). מעבר לזה התנהל הכול בשקט ובסדר.

כמעט הרגשתי מאוד פריבילגית ואנרכיסטית (אם כי ממש לא טרוריסטית), כפי שהשר לביטחון לאומי – שיש לו ניסיון אישי לא קטן באנרכיה – טוען. אבל בכל זאת, בעניין הטענות האלה של שלל שרינו, באמת יש לי ארבעה דברים להגיד:

האחד לידיעת השר לביטחון לאומי: זה שאתה מכנה אותי – אותי, שבגילי הייתי יכולה להיות כמעט אימא שלך, ואני האישה הכי יורמית ואפורה בארץ – אנרכיסטית, זה לא פחות מבושה. לולא היה זה מחוצף כל כך, זה היה ממש מצחיק.

השני לידיעת שרת ההסברה: עד לכתיבת שורות אלה לא נכנסה לחשבון הבנק שלי ולו אגורה אחת מאיראן. עדיין בודקת.

השלישי לידיעת השר העודף במשרד המשפטים: אין לי רולקס. אפילו את הסווטש, שכן יש לי, השארתי בבית.

ואחרון חביב לממשלתנו כולה: זה שאתם לא מבינים שאתם חייבים לשרת גם אותי (אפילו אם לא הצבעתי עבורכם ואפילו אם אני מתנגדת לכל מה שאתם עושים), במקום לכנות אותי בכינויי גנאי – זאת חרפה.

עדה ק' מוסיפה לידיעת כל הנזכרים למעלה: אם הצלחתם להוציא משתינו פוסט כזה זועם על הבוקר, כנראה באמת הגדשתם את הסאה.