אנרכיסטית ב'

היו לי הרבה ספקות עם ההפגנה של אתמול בערב. נראה לי לא מתאים – גם חג, גם כמעט מלחמה, גם המשטרה מתוחה עד קצה גבול היכולת. לא אוהבת את הספורט הלאומי של חסימת כבישים פעמיים בשבוע. כן, הסבירו לי למה זה חשוב, הפנמתי. ובכל זאת חג עכשיו, אולי מגיעה לכולנו הפוגה קלה.

כך או כך, ראש המשפחה אמר שהוא לא מוכן לוותר (אסור לתת להם להרדים אותנו, וכו'), והתייצב לפניי בשבע עשרים וחמש עם הדגל (והמשרוקית) ואמר שהוא הולך להפגנה הקל"בית. אז אמרתי, טוב, נו, אני אבוא איתך להשגיח שהכול בסדר. והלכנו.

היו פחות מפגינים מכרגיל, ובכל זאת התאספו שם די הרבה, צעירים וזקנים וטף, והיה משעמם כרגיל (יסלח לי אלוהים). ולמרות שאני מחבבת את הצעדה הקצרה שבסוף ההפגנה, שמחתי שביטלו אותה אתמול, לבקשת המשטרה, ובכלל שמחתי שהמשטרה ביקשה ושהמחאה נענתה לבקשה, מה שהוכיח לי שעוד אפשר לנהל כאן דו שיח מתחשב ונורמלי. אז אחרי הנאום של ציפי לבני, שאמרה כמה וכמה דברי טעם, ואחרי שירת התקווה, התפזרנו הביתה בשקט וללא מאורעות מיוחדים.

חוץ מזה חג – שהוא חג האוכל, הבישולים, הפירורים והאובך. המצות טעימות להפליא, בקרוב לא אוכל לעבור דרך הדלת, כי אני מכרסמת כל היום. ליל הסדר עבר בשלום. ראש המשפחה הדפיס לנו את מגילת העצמאות ועיינו בה קצת, והקטנה הקריאה לנו מהסמרטפון שלה קטעים נבחרים מתוך 'הגדת ההתנגדות', שמסתבר שאפשר למצוא אותה באינטרנט. הרעיון של קריאה בהגדה מהסמרטפון די משעשע אותי, חייבת להודות. אני כבר לא מזועזעת – התרגלתי לעידן החדש (אם כי לא ממש השתלבתי בו).

זהו. מקווה שיתרת החג תעבור בשקט, אם כי מתקשה להאמין בכך.
בסך הכול, אנחנו חיים בבית משוגעים.
אבל אף אחד לא יורד מן הגג.

שארית חג שמח לכולם!