שוב גינת בר

מאיר שלו נפטר אתמול, ואני התעצבתי אל ליבי. מסתבר שאת רוב ספריו החשובים לא קראתי (למשל רומן רוסי), אבל לשמחתי קראתי גם קראתי את גינת בר (שבכלל איננו רומן), שהוא פשוט יפהפה. כתבתי עליו הרבה בבלוג (אפשר למצוא על פי התגית 'גינת בר'), ואני חושבת לחזור ולקרוא אותו שוב בשלמותו (ונחמד שיש לי אותו מודפס על נייר, מה שיקל על הדפדוף הלוך ושוב ועל העיון בציורים הנפלאים של רפאלה שיר – מה שקשה לעשות בספר דיגיטלי).

בעיקר זכרתי אתמול את הציטוט ההוא שכתבתי עליו אי שם בבלוג, מסוף הפרק על העונות – ששם העיר שלו בעניין החצבים שאינם ממהרים לפרוח [כי "כשמונה ואף עשר שנים חולפות מזריעת החצב ועד פריחתו הראשונה!" (עמ' 19)]:

"וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמ' 83, הדגשה שלי).

*

א-פרופו כל הנ"ל, הגעתי שוב למסקנה שאני נוטה לשכוח אינסוף דברים, אבל אם אני כותבת עליהם בבלוג, אני דווקא כן זוכרת אותם. לכן גם חבל לי שכבר לא מתחשק לי לכתוב כמו שהיה פעם. עכשיו אשכח יותר דברים.

מה שמזכיר לי שבשבוע שעבר מניתי שבע עשרה שנים לפתיחת הבלוג הראשון שלי בישרא. שבע עשרה שנות בלוגריות זה ממש הרבה, לא פלא שנמאס לי כל כך. ובכל זאת אולי כדאי להמשיך – אם לא מסיבה אחרת, אז מהסיבה שהזכרתי.