זה כמעט עבר מתחת לרדאר, אבל ארגון הבריאות העולמי הכריז אתמול שטקס הקורונה פחות או יותר תם. כלומר, עדיין יש קורונה, כמובן, כמו שיש מיליון מחלות אחרות – אבל כבר לא עושים מזה עניין. ואפילו, אם הבנתי נכון (הייתכן?), חובת הבידוד לחולים תבוטל בקרוב.
בבלוג הזה יש תגית 'ימי קורונה' שבה תיעדתי את עלילות שלוש השנים האחרונות בדי הרבה מרץ (ועם הרבה תלונות, זעם ויללות). נזכרתי שבהתחלה כתבתי כאן איפה שהוא שכמו הרבה מאוד צרות, גם זו נראית כאחת שלא תיגמר לעולם, אבל שבסוף היא בכל זאת תיגמר כמו כל האחרות. במהלך שלוש השנים האחרונות חששתי לפעמים שאולי 'קורונה הזאתי' באופן ספציפי לא תעבור – אבל בסוף התברר שתחזיתי הראשונה התאמתה (אין עליי!). אני גם זוכרת שכתבתי פעם שאני לא יכולה לתאר לעצמי ימים שבהם לא אצטרך לתעד עבור קופת החולים שלי את הרגשתי מדי יום (מישהו עוד זוכר את הטפסים המוטרפים האלה?), והנה – הדיווחים האלה הופסקו די מזמן (פשוט הפסיקו לשלוח לי בקשות בעניינם), וכל העניין די פרח מזיכרוני (עד הבוקר, כשפתאום נזכרתי).
אז מה היה לנו. אני כמובן לא אסכם את הכול. רק אזכיר שצפיתי באימה בתהליך שבו העולם כולו יוצא מדעתו – וגרוע מזה, בתהליך שבו בני אדם מסוימים הופכים כמעט לחיות טרף. ראיתי כמה קל להשתלט על החיים של מיליוני בני אדם (עד לרזולוציות של '50 מטר מהבית'), להטריף את דעתם מרוב פחד ולרתום אותם להתנהגויות שערורייתיות. דומה שכולם כבר עברו הלאה (ויש כמה אנשים שזיכרונם פשוט התאדה, למרבה התמיהה, ושאינם זוכרים כלל מה אמרו ומה ניבאו), אבל אני עוד לא. את מה שהיה כאן בתקופת החיסונים והתו הירוק אני לא יכולה להבריח מזיכרוני, ולא משנה כמה אנסה.
במישור האישי – הכי אהבתי את קבוצות הפייסבוק שתיעדו 'מראות מחלוני' בתקופות הסגרים, בכל העולם. לא רוצה לצפות בסרטי דרמה על הקורונה (כבר התחילו כאלה), כמו שקשה לי לראות סרטים על מלחמת יום הכיפורים או על פיגועים; שלא יעשו לי דרמות מאירועים שחייתי דרכם בעצמי. מעבר לזה התחסנתי ארבע פעמים, חליתי פעם אחת, ויצאתי לגמרי מדעתי (לא בדיוק ברור ממה). טרם שבתי אליה, אולי גם לא אשוב. החיים שלי לא יהיו לעולם מה שהיו לפני הקורונה. בעבר הייתי מחלקת את חיי למה שהיה לפני שנהייתי אימא ומה שקרה מאז שנהייתי אימא – היום אני מחלקת אותם למה שהיה לפני ואחרי פרוץ הקורונה. כשאני רואה תאריך כמו 'מרץ 2019' אני מציינת לעצמי, אוטומטית, 'אה, קצת לפני', וכדומה. כאילו עד דצמבר 2019 חייתי בעידן התמימות.
מוסר השכל? לא בטוחה שלמדנו משהו. אולי רק זה: הבלגן הנוכחי – הכמעט-סיוט הפוליטי שאנחנו חיים בו, שנראה שיהרוס את חיינו ולא יעבור? אולי גם הוא יהיה נחלת העבר. עברנו את הקורונה, אולי נעבור גם את בן גביר וטלי גוטליב ושות'. ואם לא, נתבשם בינתיים מטקס ההכתרה בלונדון וניווכח שיש עמים לא פחות הזויים מאיתנו. למרות שהם הרבה יותר חינניים, חובה להודות.
בלוגיעדה 
בינינו, אנחנו כבר חיים תקופה די ארוכה בלי שהקורונה תהיה משמעותית בחיים שלנו, חוץ מאולי בפינות כמו עבור מי שחלה במחלה בצורה קשה ועדיין מתמודד עם ההשלכות.
השאלה עד כמה המציאות ההזויה שנכפתה עלינו בשנה הראשונה אחרי המגיפה היתה חיונית כדי לשלוט במחלה ובהתנהלות שלה או לא. בסופו של דבר החשש מההשלכות שלה ירד משמעותית אחרי שהתחילו מבצעי החיסונים, אבל עולה השאלה עד כמה החיסונים הועילו או שאולי דווקא השחרור מהמגבלות אפשר התחסנות עדר, או שהחשש היה מוגזם ומיותר מלכתחילה.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת לענות על אף אחת מהשאלות. בהתחלה חששו מאוד, ואפשר להבין את הפחד, השגיאות וההגבלות. אבל אחר כך, כשכבר ידעו יותר, עדיין דבקו בהגבלות מסוימות שהיו מיותרות – ואני תוהה אם זה בגלל שלא רצו להודות בטעויות, או שסתם התאהבו בשליטה שהמצב הקנה להם. בסופו של דבר הציבור הצביע ברגליים אפילו לפני הרשויות המוסמכות, והתחיל לזלזל.
אהבתיאהבתי
אני אישית חושבת שחלק גדול מהבעיה נבע מנתק מסוים של הדרג המקצובעי במשרד הבריאות עם המציאות. אני חושבת שהצעדים היו תיאורטית אמורים להיות נכונים וטובים – אם הם היו מופעלים על רובוטים או אזרחים יפניים ממושמעים במיוחד, לא על ישראלים.
אני למשל זוכרת שבדיעבד קראתי שבסגר הראשון אנשי המקצוע של משרד הבריאות רצו בכלל להמליץ לא לאפשר לאנשים לצאת בכל מהבית, אפילו לא לקניות בסיסיות של מזון ושתיה – אלא שפשוט יחולקו לכל בית מנות קרב שיושארו מחוץ לדלת. אותם אנשי מקצוע היו מוכנים להשבע שבלי האמצעי הזה אי אפשר יהיה לעצור את הקורונה, למרות שבדיעבד כמובן אפשר היה לאפשר לאנשים לצאת החוצה עם מסיכות לדברים בסיסיים, מה ששמר עבור רבים על השפיותץ
אהבתיאהבתי
המחשבה שלהם שאפשר למנוע הדבקה באופן הרמטי, כשמדובר במחלה כל כך מידבקת, נראית לי הזויה, ונראתה לי כך גם אז. אני זוכרת כשקיבלו את שני החולים הראשונים מהאונייה מיפן, והקימו מערך שלם של בידוד וטיפול מרחוק, חשבתי: זה מה שאתם עושים כשיש שני חולים, מה תעשו כשיהיו עשרת אלפים? הרצון 'להשתלט' ו'לנצח' הוא יומרני להבהיל. כמו שכתבתי, אפשר להבין את הבהלה ההתחלתית, אבל אחרי שנה כבר היה די ברור שזה לא עובד. וזה לא קשור למשמעת של אוכלוסיית היעד. הרי אפילו הסינים, עם משמעת הברזל שלהם, נאלצו בסופו של דבר להרים ידיים.
אהבתיאהבתי
דווקא בניו זילנד הם הצליחו להמנע מהדבקות גורפות לאורך המון זמן, לפחות עד שהגיע זן הדלתא שהיה מדביק במיוחד, וגם אז הם הצליחו להאט את קצב ההדבקות. מצד שני, כנראה שהם שילמו על כך בהרבה מובנים, כולל בפן הכלכלי, כי הם עצרו לחלוטין את הכניסה של תיירים ואזרחים זרים למדינה.
ותראי, אם אפשר היה באמת לסגור הרמטית את כל העולם לחושד נניח כדי לבלום את ההדבקות ואז לפוח מחדש בלי הקורונה, זה היה שווה את זה. אבל זה לא המקרה, ולכן היה צריך למצוא מדיניות מאוזנת יותר.
אהבתיאהבתי
כשהכל התחיל לא האמנתי שזה יעצור את העולם וסרבתי לדתף פעולה ככל יכולתי. לא שמרתי על הרדיוס, נסעתי, בקרתי הלכתי, נפגשתי הטריף אותי שמנסים לקחת את החופש שלי בכוח. כשבני הצעיר חזה כבר בתחילה שזה הולך להיות סיפור ארוך וענק, חשבתי שהוא מגזים. לצערי לא הגזים. מעניין את מי הבלאגן הזה שירת הכי הרבה.
מצטרפת לתקווה שלך שגם המצב ההזוי שאנו נמצאים בו היום יסגר ויעלם…
אהבתיאהבתי
אמן, הלוואי… מיצינו, מכל הבחינות.
אהבתיאהבתי
אכן בוטלה בהלת הקורונה, והיא עברה רשמית להיות עוד וירוס כלשהו מני רבים. ואכן באמצע החודש תבוטל חובת הבידוד לחולים. לא שלדעתי מישהו עדיין באמת הקפיד על זה (אם בכלל טרח לבדוק את זה).
אני מאמינה שלא רק את חייך אפשר לחלק ל"עד הקורונה" ו"מאז הקורונה" אלא את כל העולם. מה שהמגיפה הזאת, ובעיקר מה שההתנהגות של אנשים וממשלות שנבעה מן המגיפה הזאת, עשתה שינה לדעתי חלק גדול מן המציאות.
אני זוכרת את התחזיות של T בהתחלה – את החשש לקריסה כלכלית מוחלטת ואת הפחד מאנשים שיפלשו לנו לבית עם נשק וינסו לגנוב אוכל. אני הייתי באמצע הסיוט של השתלת השן שהסתבכה, עם כאבי תופת וצמרמורות חום, והתחזיות שלו ממש לא תרמו למצב רוחי ולכוח ההתמודדות שלי.
עד היום אני לא מצליחה להבין את ה"קורונות" השונות שהשתוללו במקומות שונים בעולם. איך זאת שבסין, באיטליה, בארה"ב – גרפה מיליוני קורבנות – וזאת שכאן התנהגה אחרת לגמרי. יש לי הרגשה שכבר אז היו "ואריאנטים" שונים במקומות שונים. מעבר לכך שלשלם שינוי מערך הבריאות בארץ הוכיח את עצמו יותר מזה של רוב המדינות בעולם.
עד היום איננו יודעים בדיוק מה שווים החיסונים שקבלנו (אני קיבלתי חמישה, T ארבעה, ילדינו שלושה, ילדיהם אפס). ובאופן מפתיע – עד לרגע כתיבת שורות אלה, לפחות – אני עצמי לא חליתי בקורונה. לפחות לא באופן שהצליח לגרום לבדיקות לצאת חיוביות.
הזכרת לי נשכחות עם התיעוד לקופת החולים. זה נראה כמו מעבר להרי החושך.
נזכרתי שהייתי יוצאת עם T להליכות ביישוב (נטול הפקחים!) ומסרבת להתרחק מעבר ל-100 מטר המותרים. איך הוא צחק עלי, ואיך הוא הצליח לגרום לי לעבור על החוק בסוף וללכת יותר רחוק.
זוכרת שלקחתי פחות קשה ממך את נושא התו הירוק ואפילו עם האיכונים של השב"כ (שכיום אני מזדעזעת מעצם המחשבה, שלא לדבר על הביצוע המפוקפק) השלמתי.
וגם אני – כמוך – מוצאת את עצמי חושבת במושגים של "זה היה לפני הקורונה". זוכרת איך בני היה אמור לטוס לכמה שבועות להופיע בסין בינואר 2020 (כפי שעשה במרץ 2017 או 2018 והיה מאד מוצלח) ובדיעבד כמה רווח לנו שזה בוטל. או ש-T היה אמור לצלול במלדיבים במרץ 2020 אבל הקדים לדצמבר בגלל החתונה של אחיינית1 (שבסוף היתה בין החתונות האחרונות שהתקיימו בכלל – ב-11/3/2020 ואחרי זה הכל בוטל).
מה למדנו? לדעתי למדנו הרבה על כך שאנחנו לא יודעים כלום בעצם. למדנו (או שיותר נכון הזכירו לנו בכוח) כמה קל להשתמש בפחד כדי לשלוט בבני אדם. אני לא יודעת אם למדנו שהכל עובר בסוף, כי לכל דבר שקורה נשארות אחר כך השלכות……….
אהבתיאהבתי
הזכרת לי עכשיו שבפברואר 2019 הזמנתי את הטיול שלי לניו זילנד שהתרחש בנובמבר 2019, בלי בכלל לחשוב שיכול להיות סיכון בבמשהו כמו מגיפה עולמית שתגרום לתוכניות להשתבש. כמובן שהן לא השתבשו כי הן יצאו לפועל כמה חודשים לפני הקורונה, אבל בדיעבד אני נזכרת שבתחילת הטיול היתה לי הצטננות מאוד קשה עם שיעול קשה והרבה נזלת, ותמיד שאלתי את עצמי אם היה סיכוי שחטפתי קורונה לפני שידעו מהי בשהות שלי בתאילנד…
מה שכן, אני חושבת שבדיעבד הרבה מהמקומות והחברות שהשתמשתי בשירותים שלהם נסגרו מאז בגלל הקורונה, כולל האכסניה המקסימה ששהיתי בה בעיר אוקלנד לפני ואחרי הטיול. וקצת עצוב לי על זה.
אהבתיLiked by 1 person
אני זוכרת שהילד שלי שינן לי כמעט מההתחלה: יותר משזה אירוע רפואי, זה אירוע כלכלי בקנה מידה עולמי שעוד ישפיע עלינו במשך שנים. מסתבר שהוא צדק. כשזה עוד היה רק בסין, ואני שתיתי בשישי בערב תה ירוק עם אחותי ועם הקטנה, והיגגתי לתומי 'מנין ניקח תה ירוק אם הסגר על סין יימשך' – והוא צחק ואמר: רק זה מטריד אותך, מאיפה נשיג תה? אחרי זמן לא רב הבנתי על מה הוא דיבר. הוא תמיד מקדים אותי בכמה שבועות/חודשים.
אבל ברצינות – האפשרות לשלוט על אנשים ועל מוחותיהם באמצעות פחד קיבלה הדגמה מבהילה ביותר. אני עוד לא נרגעתי ממנה.
אהבתיLiked by 2 אנשים
אצלי הקורונה לא עברה.
יש לי פוסט קורונה או לונג קוביד.
וזה משפיע עלי בכל יום.
תסמינים של עייפות, לחץ בחזה וקוצר נשימה.
עברתי כמה בדיקות של הלב והקרדיולוג אמר שאני בריאה אבל אני לא בריאה.
ואף רופא לא יכול לעזור לי.
גם אין שום אפשרות לדעת כמה זמן המצב ימשך כי אין לאף אחד נסיון עם המחלה הזו.
לכן אני חושבת שההכרזה של קץ הרורונה אינה במקומה כשם שההיסטריה של תחילת המחלה לא הייתה במקומה.
אהבתיאהבתי
למען הדיוק, לא הכריזו על קץ הקורונה – רק אמרו משהו על כך שהיא כבר לא מסכנת באופן חירומי את כל העולם.
האמת היא שגם הבריאות שלי התקלקלה לא מעט מאז שכל העניין התחיל. כמובן אפשר לומר שפשוט הזדקנתי, אבל הרי כולנו מזדקנים כל העת, זה תירוץ בעייתי במקצת. אינני יודעת. התופעות האלה הן אולי גם תוצאה של המתח הנורא שבו חיינו בשנים הללו. זה לא עושה אותן פחות קשות, כמובן. וזה גם מראה איך ההתרכזות ההיסטרית בקורונה בלבד אולי גרמה למשברים רפואיים בתחומים אחרים. כך או אך – תרגישי טוב. ממה שהבנתי, במוקדם או במאוחר זה עובר.
אהבתיLiked by 1 person
תודה אבל איך הם יכולים להגיד שזה עובר כאשר יש כל כך מעט נסיון עם הוירוסים האלה.
הלוואי.
אני מסכימה. שכולנו מזדקנים ושהלחץ הנפשי בתקופה הזו השפיע כם הוא ועדיין לוירוסים האלה היה תפקיד ראשי בבריאות בצורה שונה לכל אחד, ומי יודע במה זה תלוי. לא נדע..
אהבתיאהבתי
זו הייתי אני אסתי
אהבתיאהבתי
זו אני אסתי
אהבתיאהבתי
אמ-מה, רופא השיניים שלי חזר חולה בקורונה ובידד את עצמו.
פרופ' קרסו טוען בטוריו במעריב, שזו אשליה שהקורונה חלפה, שפשוט, לטענתו, הזן הנוכחי חלש.
אני, אופטימיסט כשלא צריך, אמשיך להתחסן מדי שנה כנגד שפעת וכנגד קורונה.
אהבתיאהבתי
ודאי, יש חולים כל הזמן. כמו בכל המחלות האחרות, הקלות והקשות. אולי פשוט התרגלנו לרעיון.
בנוגע לחיסוני קורונה עתידיים, אין לי מושג מה אעשה. אין לי הרבה אמון בהם, לבושתי כי רבה. אבל מי יודע, אולי בגילנו צריך.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שכבר מתחילת המגיפה טענו שהקורונה לא הולכת להעלם לחלוטין, אלא לכל היותר להשאר איתנו המון שנים כמו השפעת, ואולי לתמיד. גם השפעת הרי התחילה עם מגיפה איומה ב 1917 – 1918 ומאז הפכה למחלה שגרתית למדי, שגם היא מסוכנת לאוכלוסיות בסיכון (אנשים מאוד מבוגרים, מאוד צעירים, או עם מחלות רקע). בשני המקרים הזן החזק הלך והפך לחלש יותר, אבל סביר להניח שכמו שבשפעת מידי פעם יש זנים חזקים יותר שעולים כל כמה שנים, כך גם יקרה עם הקורונה.
אהבתיLiked by 1 person
הקורונה הזאת שינתה את החיים של כולנו באופן שלא יכולנו לחלום עליו מראש… ראיתי אתמול את ההכרזה הזאת של ארגון הבריאות וגם לי היא נראתה קצת משונה. רק עכשיו? כבר? נזכרתי בימים בהם בדקתי כל יום (לעיתים כמה פעמים ביום) את מספר הנדבקים והנפטרים בארץ ובעולם
אהבתיאהבתי
גם אני הפסקתי לעקוב בשבועות האחרונים אחרי העדכונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות. כנראה התרגלנו והתחלנו לזלזל. אולי עדיף כך.
אהבתיLiked by 1 person
איכשהו, הדבר העיקרי שהשתנה אצלי זה שנחשפתי לעובדה שיש לי לא מעט חברים מטומטמים וגם שתיאוריות הקונספירציה של הקטרטנה הצמיחו שדות שלמים של עשבים שוטים שמאמינים שכולם מנסים להרוג אותם…
לי עצמי המגיפה פחות הזיקה, לא הפסקתי לעבוד, להחפך, עבדתי קשה יותר.
לא הייתי אף פעם בבידוד ולא חליתי.
אהבתיאהבתי
טוב שלא היית בבידוד. בהתחלה הבידודים האלה היו גרועים למדי – שבועיים לבד בחדר סגור. למזלי עד שאני חליתי (בדצמבר האחרון) זה כבר היה הרבה פחות קשוח.
אף פעם לא חשבתי שמישהו מנסה להרוג אותי – אבל להערכתי יש הרבה דברים שלא נבדקו כראוי, אפילו היום.
אהבתיאהבתי
למיטב ידיעתי, לא חליתי בקורונה.
אבל הקורונה עדיין איתי. אני חובש מסכה כשאני במקומות ציבוריים, בטח בתוך חללים קטנים כמו מעליות, או כשאני הולך לקופ"ח. ואני רואה עוד אנשים שחובשים מסכות, למרות שחלקם עושה זאת בצורה מטופשת לגמרי, כשאפם מחוץ למסכה.
הקורונה כאן, שיהיה ברור. קרובת משפחה שלי, אישה מבוגרת, התאשפזה בבית חולים בגלל בעיה אחת – ושם נדבקה בקורונה. היא עדיין מאושפזת בגלל הקורונה, לא בגלל הסיבה הראשונית שבגללה אושפזה.
הדרכים שבהן נלחמו במגיפה, במקומות שונים? כל מקום וההיגיון שלו.
בעיניי לגמרי הגיוני, שניו זילנד נסגרה לגמרי בפני זרים – למרות הנזק שזה גרם לכלכלתה.
יש היגיון בסגר הרמטי שכזה, במקומות שבהם אנשים באמת מוכנים לציית. אצלנו היו מצבי "סגר", שבהם היו רכבות אוויריות של חרדים חולים מברוקלין, שבאו להיות חולים בארץ. או חרדים שהשתתפו בחתונות המוניות של "הנכד של האדמו"ר". או מוסדות לימוד חרדיים שנותרו פתוחים גם בשיא המגיפה.
בארה"ב, באותו הזמן, השלטונות הטילו סגר על השכונות החרדיות בברוקלין. החרדים אמנם מחו – אבל זה לא הרשים אף אחד והסגר נותר על כנו. ללמדך, שגם "סגר" הוא עניין של גיאוגרפיה, כמו גם היענות לדרישות החרדים.
הקורונה הכניסה לעולמנו חיה חדשה: חיסון שלא באמת מחסן לחלוטין – ושתקופת ההגנה שלו קצרה במיוחד. בהיעדר חלופה טובה יותר, העולם השתתף בניסוי הרפואי הענק הזה – ואנשים הלכו להתחסן. פחות ופחות אנשים, עם הזמן. מעטים התחסנו במנה הרביעית – ועוד פחות מכך במנה החמישית. הרבה סימני שאלה מלווים את החיסונים הללו. מחוזים עם "פייזר" שנותרו סודיים וחסויים למשך עשרות שנים – ועד לתופעות לוואי שהוסתרו מהציבור ונתגלו רק בשלב מאוחר יותר.
אהבתיאהבתי
כן, עדיין הרבה סימני שאלה. באשר לחיסון שלא מחסן לחלוטין – זה לא באמת שונה מחיסון נגד שפעת, שגם הוא נותן הגנה פחותה (בהרבה) ממאה אחוז, וגם הוא לא לתקופה ארוכה. רק שסביבו לא היה אף פעם כזה מחול שדים. לא הבטיחו בעניינו כל כך הרבה (לכן גם לא היו אכזבות), ובעיקר לא הכריחו.
אהבתיאהבתי
זה לא לגמרי מדויק, מה שאת כותבת:
1. זה לגמרי שונה מהחיסון נגד שפעת, מכיוון שזו טכנולוגיה חדשה של Messenger RNA.
משהו, שלא נוסה בעבר.
2. לשפעת מתחסנים פעם בשנה. כלומר, מי שמתחסן. אף אחד לא קורא לאנשים להתחסן כל שלושה חודשים.
3. החיסון נגד שפעת הוא סוג של "ניחוש מושכל", כלומר יותר הימור מאשר מדע מדויק. בודקים איזה זנים היו בחצי הכדור הדרומי (שם חורף ושפעת) – ובהתאם לכך מייצרים חיסון עבור חצי הכדור הצפוני. רק שאין שום ערבות לכך, שאותם זנים של מחוללי מחלת השפעת יחליטו להיצמד להיגיון הזה. אם מגיעים זנים שונים מהמצופה – החיסון לא יעיל.
לגבי חיסון הקורונה – המשיכו לחסן נגד הזן המקורי, גם כשהיה ברור שזנים חדשים הם הנפוצים ביותר. עד שהוציאו את העידכון נגד האומיקרון – כבר פחות היה בו צורך (בין השאר, כי האומיקרון פחות אלים). אבל לקח המון זמן עד שעידכנו את החיסון, למרות שטענו שאפשר לעדכן את החיסון בזריזות. אולי כי היה צורך להיפטר מהמלאי הישן.
4. למיטב ידיעתי לא ידוע על תופעות לוואי חמורות וארוכות טווח מהחיסון לשפעת. לעומת זאת, יש כאלו מהחיסון נגד הקורונה. מספיק שתקראי מה שכתבה כאן אסתי, בתגובות. זו גם תוצאה ישירה של המהירות שבה הופץ החיסון נגד הקורונה. בלי מחקרים לאורך זמן, כמו בחיסון רגיל.
5. פרט לכך את צודקת: גם לגבי מחול השדים – גם לגבי הלחץ הממשלתי והמוסדי להתחסן.
אהבתיאהבתי
עדה, אני זוכרת אותך מלפני ומאחרי הק. ובעיני את אותה עדה שאני כל כך אוהבת.
אצלי- אני בפוסט למרות שלא חליתי, כלומר בעשרות הבדיקות שעשיתי לא הצליח לי הקו האדום השני. הייתי באפריקה פעמיים בשלוש השנים הללו (זה הזוי כשלעצמו) ואני מתגעגעת לסגרים (זה לא שפוי כנראה, לא? וזה מעיד על פוסט וחצי…) כי בסגרים הרגשתי שסוף סוף אני לא לבד בלבד ושחיתי כמו דג מאושר בבועה הסטרילית שלי. כשהתחילו שוב לצאת לבילויים ומסעדות וסרטים התחיל אצלי הפוסט: עייפות ענקית מהחיים. ועכשיו ההפגנות: הפוסט שלי הופך אותי לנקודה חסרת אונים מול ההמונים וההפגנות מתקבלות בעיניי כעדר צאן לקול שריקה מצד זה או אחר, כמו האיומים בחיסונים וכל מה שציינת בפוסט שלך. יש אצלי כמה נקודות של לפני ואחרי. לא רק הקורונה. אבל גם היא נקודה, צומת (חסר רמזורים) של לפני ואחרי
אהבתיאהבתי
בסגר הראשון באמת הייתה לי תחושה שעושים מה שאפשר ושכולנו באותה סירה, וגם הייתה איזו התלהבות למצוא דרכים חיוביות להתמודד. אבל אחר כך כשזה חזר על עצמו שוב ושוב ללא תוחלת, סגר ועוד סגר ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהם, וכשכבר היו מדינות (אחרות) שהבינו שזה משחק יותר מדי מטורף – התחלתי להתייאש, וגם לכעוס. אני רק יכולה לומר שטוב שהשלבים ההם מאחורינו, ושעכשיו זו מחלה ככל המחלות: יכולה להיות קשה והורגת, אבל לא חייבת – ולא משתלטת על סדר היום בכזאת היסטריה.
אהבתיאהבתי
ועכשיו: סיגלון!
אהבתיאהבתי
בדיוק! בול בזמן הנכון.
אהבתיאהבתי
למען האמת, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לתקופת הקורונה. ליתר דיוק, לתחילתה – מרץ 2020 ואילך, כן, עם כל הסגרים והכל. הקורונה לא מאוד הלחיצה אותי, כמובן שנזהרתי ושמרתי, אבל מאידך זאת היתה תקופה של הירגעות, הורדת הילוך. פתאום הילדים היו כולם תמיד בבית (הגדולה היתה אמנם בצבא אבל ביומיות, וישר משם הביתה) , ולא היה צורך לדאוג איפה הם ומתי יחזרו. ליל הסדר המשפחתי המצומצם של 2020 זכור לי כאחד הסדרים המהנים. אני גם כך לא טיפוס חברותי מדי ואוהבת להיות בבית, אז פתאום כולם היו כמוני והרגשתי ממש נורמלית ביחס למצב.
ומבחינה חברתית – היה לי את גינת הכלבים, עם חבורה קטנה של כלבים ובעליהם שגיבשנו שם והקשרים החזיקו מעמד גם אח"כ, ממש עד לאחרונה.
עוד דבר טוב שיצא מהקורונה זה המעבר לעבודה היברידית שהפך מאז למשהו קבוע ומובן מאליו, אם כי בהיקף קטן יותר, גם כשהקורונה הסתיימה. בזכות זה אני עובדת עד היום יום אחד מהבית וזה מעולה. ובכלל כל הקפיצה הטכנולוגית של העבודה מרחוק ושיחות הזום.
מבחינה בריאותית, התחסנתי שלוש פעמים וחליתי מאוחר – רק במרץ 2022. קיבלתי את זה ממש קל יחסית. האיש נדבק ממני ועבר את זה גם בסדר, אך חלה פעם שניה השנה- במרץ 2023. דווקא הפעם זה התנהג אחרת – כנראה וריאנט אחר שאפילו לא ידוע מה שמו. אף אחד לא נדבק ממנו, כולל אנשים שהיו איתו ברכב סגור כמה שעות, עוד לפני שנבדק. אבל הוא עצמו חטף את זה די קשה כולל תסמיני לונג קוביד שממש רק לאחרונה חלפו.
אז אלה שני הגרוש שלי על הקורונה, בלי להתייחס בפירוט להתנהלות הרשויות שאכן היתה הזויה והיסטרית מעט, אך לי זה בסך הכל לא ממש הפריע.
אהבתיאהבתי
כן, בהתחלה היה בזה קצת קסם. באמת הורדת הילוך, שחרור, פחות חובות אירוח, למשל, שתמיד מלחיץ אותי. אבל ההתערבות המוגזמת בחיי הפרט שיגעה אותי. ההיסטריה מסביב, ההגבלות חסרות ההיגיון, התוקפנות הכללית, ההתנפלות על כל מי שמעז להגיד משהו שונה, הפסטיבל התקשורתי, הנבואות מפי אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים – זה היה יותר מדי בשבילי.
הזום, בעבודה שלי, היה הצלה: בלעדיו לא היינו יכולים ללמד כלל. אבל הדבקות בזום גם אחרי שהכול נגמר היא אחת הסיבות שהחלטתי לפרוש: הוראה מרחוק היא לא הקטע שלי. היא יותר טובה מכלום, אבל בעיניי היא לא תחליף לקשר עין ולאצבע על הדופק.
אהבתיאהבתי
ההודעה של ארגון הבריאות העולמי קצת הצחיקה אותי, יצא לי לבקר בכמה בתי חולים לאחרונה, עדיין יש קורונה, עדיין יש אנשים שחולים קשה – זאת אומרת מאושפזים, מונשמים, על אקמו. משיחות שהיו לי עם רופאים, זה לא השתנה. אין הבדל באחוזי האנשים שחולים קשה בין עכשיו ללפני שנה למשל. יש אנשים שעדיין מתים מזה רק שלא מדברים על זה בחדשות. בכלל כל נושא הקורונה ירד מהראדר.
אני עדיין עם תופעות של פוסט קורונה, למרות שעברה כבר שנה מאז שחליתי. ותופעות פוסט קורונה לא קשורות לרמת הקורונה שבה האדם חלה, כי יש גם כאלה שהייתה להם קורונה קלה ויש להם תופעות פוסט קורונה. הבעיה היא שהמדינה לא מכירה בזה ולא מציעה טיפול. ולהגיד שזה יעבור מתישהו כשאף רופא בעצם לא יכול להגיד לי מתי ואם בכלל זה יעבור, זה בעייתי.
להגיד שהאומיקרון חלש יותר ולא מסוכן… ובכן אני חליתי באומיקרון. והכרתי לא מעט אנשים שעברו משהו דומה (מונשמים ו/או אקמו) עם האומיקרון. ככה שאף פעם אי אפשר לדעת.
אני מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאני אחלה קשה במחלה שמזכירה שפעת.
אני חושבת שאחד הדברים החיוביים שיצאו מעניין הסגרים זה העניין של עבודה היברידית. מקומות שמאפשרים את זה נותנים לעובדים שלהם יותר איזון בית-עבודה. וברוב סוגי העבודה אכן אפשר לעבור מהבית. ואיזון בית עבודה גורם לעובדים מרוצים יותר, ועם כל ה'בלאגן' שיש בבית התפוקה של העובדים לא יורדת (מוכח במחקרים אגב).
באוניברסיטה הפתוחה תמיד היו שיעורים שניתן היה ללמוד מרחוק בהתחלה קראו לזה אופק, ולאחר מכן זה עבר לזום המוכר לכולנו. בעיני זה הרבה יותר נוח ללמוד ככה מאשר להגיע לכיתה ולשבת עם אנשים (כי זה לא כיתות של אוניברסיטה ברוב המקרים הלימוד נעשה בכיתות של בתי ספר). וזה גם טירטור כי צריך להגיע (אחרי העבודה) למקום אחר כדי ללמוד שם עד תשע בערב או מאוחר יותר ואז לחזור הבייתה מרוטים מעייפות. כשלומדים מהבית, אפשר להתרגע, לשתות משהו, לאכול משהו תוך כדי ולא צריך לנסוע לשום מקום.
מאידך בכל הלימוד בזום שנעשה בבתי ספר אני חושבת שזה פחות מתאים, ילדים מאוד צריכים את האינטראקציה עם ילדים אחרים. במיוחד בדור של היום שכולם דבוקים לסמארטפונים שלהם.
אהבתיאהבתי
למען הדיוק: הם לא אמרו שהקורונה נגמרה, אלא שהיא כבר לא מצב חירום עולמי – וזה, אני מניחה, היה נכון כבר גם לפני חצי שנה. זה כמובן לא אומר שאין יותר קורונה – ודאי שיש, ויכולים עוד להיות חולים קשים מאוד. אגב, גם בשפעת יכולים להיות, ויש – כל שנה, ולמרות זאת זה לא מצב חירום עולמי.
אני מודה שאני לא חסידה של עבודה היברידית, בוודאי לא בתחום ההוראה – למרות שסטודנטים רבים שגם עובדים כל היום מעדיפים את זה, מטעמים מובנים. אבל כשמדובר בכיתות בית ספר מהסוג הרגיל יותר (ולגילים צעירים יותר) – זום הוא מאוד בעייתי, כפי שכתבת. הוא אכן פוגם באינטראקציה עם בני אותו גיל – וגם, מה שלא פחות חשוב – באינטראקציה עם המורה.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שאם חושבים על זה, היום בבתי חולים כבר יודעים איך להתמודד עם חולי קורונה קשה. מה שלא היה בהתחלה ובגלל זה הייתה גם תמותה גבוהה (בחו"ל אגב יותר ממה שבארץ, באחוזים הכוונה).
שפעת מסוכנת לתינוקות ולקשישים, לא לרוב האוכלוסיה הכללית הקורונה קטלה גם אנשים בטווח גילאים נרחב, גם ללא מחלות רקע וכיו"ב. קורונה קשה (כל מי שאושפז בבי"ח בגלל קורונה) גם הייתה לאנשים בטווח רחב של גילאים. שלא לדבר על תופעות פוסט קורונה שנמשכות גם מעבר לשנה אחרי. ועדיין יש אנשים שחולים בקורונה קשה ועדיין יש מתים. זה שזה לא נוגע לרוב האוכלוסיה (כי הרוב לא מגיעים למצב הזה) זה עניין אחר.
עבודה היברידית זה אגב משהו שהיה דיי מקובל בחו"ל גם לפני תקופת הקורונה. יש לה הרבה מאוד יתרונות שבעיני עולים על החסרונות. וזה לא קשור לסטודנטים. רוב האנשים 'מבלים' בין שעתיים לשלוש שעות ביום בנסיעה אל ומ… העבודה. אלה שעות שהן זמן מבוזבז. שלא לדבר על זה שצריך לקום בבוקר מוקדם מספיק ולהתארגן. שכשאת עובדת מהבית את יכולה להתעורר רבע שעה לפני שאת צריכה להתחיל לעבוד (אם אין לך ילדים שאת צריכה גם להעיר ולשלוח למסגרות החינוכיות).
כשאת מסיימת את יום העבודה בבית את ישר יכולה להתפנות לעיסוקים שלך, כשאת במשרד את צריכה לנסוע הבייתה, להיות בפקקים ואנשים שנוהגים איך שבא להם על הכביש. ועד שסוף סוף את מגיעה הבייתה את מותשת ואין לך כוח לעשות כלום.
שלא לדבר על זה שלמי שיש ילדים יש פה ערך מוסף יותר גדול כי הילדים זוכים להיות עם ההורים שלהם יותר זמן, ההורים לא חייבים להוציא כספים על צהרון או מטפלת שתדאג לילדים עד שהם יחזרו מהעבודה.
וכל זה כשהתפוקה בעבודה לא יורדת, אפילו להיפך היא עולה.
באוניברסיטה הפתוחה אני מעדיפה ללמוד בזום, בנוחות שלי בבית שלי. נכון שזה שונה ללמד בזום ולא בכיתה ולא כל מרצה מתאים ללימוד בזום. אבל בגלל שבקורונה כולם עברו ללמוד בזום, זה גרם לכך שבאו"פ היום בכל קורס יש לפחות קבוצה אחת שלומדת בזום, ולמעשה יש דרישה לזה מהסטודנטים (לפני כן לא בכל הקורסים הייתה האופציה הזאת).
בבתי ספר, הזום לדעתי היה ממש לא מוצלח, הרבה ילדים לא הצליחו להסתגל לשיטת הלימוד הזאת, והרבה מאוד פשוט ניצלו את הזמן בשביל לא ללמוד. זה בנוסף שללא מעט משפחות לא היו האמצעים כדי שהילדים שלהם יוכלו לצפות בכלל בשיעורים בזום. מה גם שבעיני ילדים זקוקים לאינטרארציה עם בני גילם ואנשים בכלל.
אהבתיאהבתי