לא מיניה ולא מקצתיה

כשהייתי ילדה,  רציתי להיות סופרת שמציירת בעצמה את הציורים לספרים שלה.  בין כל הדברים שלא הבנתי אז,  היה גם זה:  שלא בכל ספר יש ציורים.

בינתיים עברו השנים,  ואני כבר לא ילדה,  וכולם יודעים שאני גם לא סופרת.  לצייר התחלתי ללמוד רק לפני שנים ספורות,  וגם ציירת לא נהייתי.

לאמור:  לא זה ולא זה,  אף לא זה.

אז בלוג.

מודעות פרסומת

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

יום הולדת למי שאינו חוגג

יום ההולדת של אבא שלי היום.  חשבתי ללכת לבית הקברות,  אבל לא יצא.  תמיד השאלה אם זו נחשבת הזנחה של זכר המת,  אם לא פוקדים את קברו לעתים קרובות  – אבל חושבים עליו בראש (או בלב).  כי מן הבחינה השנייה שהזכרתי אין שום הזנחה נראית לעין.  אפילו יוצא לי לחשוב עליו יותר ככל שהזמן חולף. והרי הדרך היחידה שבה המתים ממשיכים לחיות היא במחשבותינו.

חשבתי עליו הרבה לאחרונה,  למשל, כשקראתי שמישהי גילתה פתאום שאביה קורא בבלוג שלה.  אבי נפטר הרבה לפני שהיו בלוגים,  אבל חשבתי מה הייתי עושה לו היה בחיים.  האם הייתי מספרת לו על הבלוג?  אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בלוג,  מצד שני בדרך כלל לא מדברת עליו ולא מרבה לפרסם אותו אלא אם כן נשאלתי.  חלק מבני משפחתי יודעים על הבלוג ויש להם גישה אליו.  כמה ואם הם קוראים אני לא שואלת.  אני חושבת שבאיזה שהוא שלב הייתי מספרת גם לאבא שלי.  ייתכן שהייתי שמחה לדעת שהוא קורא אותי.

למרות שאמי עוד הייתה בחיים בשנים הראשונות שכתבתי,  ולה דווקא לא סיפרתי.  גם לו הייתי מספרת,  מן הסתם הייתה מתקשה לעקוב אחר הבלוג,  כי היא לא הייתה בעסקי מחשבים בכלל.  אבל השאלה למה אף פעם לא אמרתי לה  היא כבדת משקל.  והתשובה עליה כבדת משקל אפילו יותר.

לו היה בחיים,  היה אבי היום בן מאה ושתיים.  הוא נפטר בגיל שבעים ושבע בערך.  עולם ומלואו קרו מאז.

יום הולדת טוב,  אבא.  תערב לך מנוחתך בעולם שכולו שקט, שלווה ושלום.

ושוב ידיים

אם אני לא אכתוב כל הזמן פוסטים על גינת בר של מאיר שלו,  איך ידעו שאני אני?

אז מה שקראתי אתמול (ספוילרים וכו') היה הפרק 'איטליה בגינה',  שבו נמסר גם מתכון לרוטב מרווה בשביל הפסטה.   ההוראות הרלוונטיות לפוסט הזה הן כדלהלן:  צריך "חופן עלי מרווה טריים,  ישר מהגינה.  אם שולחים אל הקטיף ילד,  עדיפים חופניים,  ואם ילד קטן  –  שלושה חופנים" (עמ' 107).

אני לא מתה על פסטה ולא זוכרת מה טעמה של מרווה (בושות,  עדה ק.)  –  אבל המתכון,  מסיבות ברורות*,  מצא חן בעיניי.

_______________
(*וככתוב בסוף הפוסט הזה)

באותו עניין

בדיוק אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הגעתי לשני פרקים יפהפיים בגינת בר: 'לילה בגינה' ו-'זמר נוגה' (זהירות,  ספוילרים).  שניהם עוסקים בקולות הלילה,  ולכן איכשהו קשורים לפוסט הנ"ל.  בפרק הראשון מבין השניים כתוב,  ש"הלילה הוא ממלכת הקולות ואת עיקר ההתרחשויות הליליות קולטות האוזניים" (עמ' 97). ובשני מתואר השָׂעיר המצוי, שהוא סוג של ינשופון חולה אהבה.  בלילות הוא שר אל אהובתו שטרם נמצאה לו,  והגנן מקשיב לו.  בסוף הפרק מדמיין שָלו שהנה מגיעה ינשופונת כמענה לתפילת/שירת החיזור,  ושהשעיר המצוי אינו יודע את נפשו מרוב נחת. "וכל זה אצלי בגינה,  ממש מעל לראש," מתמוגג הגנן לסיכום (עמ' 102).

אכן,  יש סיבה להתמוגג.  זה פרק ממוגג במיוחד.  בגללו אני מפרסמת פוסט יום אחרי הפוסט הקודם,  למרות שאני בדרך כלל לא חוטאת בזה.  אבל הייתי מוכרחה.

קדימה והלאה

נזכרתי שאנה פראנק כתבה ביומנה שהיא קשורה לצלצולים של פעמוני הווסטרטורן שבראש כנסיית הווסטרקרק שבפרינסנחרחט, הרחוב שבו היה המחבוא של המשפחה (נדמה לי שהתכוונה בעיקר לצלצוליו בלילה.  והו,  השמות ההולנדיים האלה של רחובות.  זה הקסים אותי בילדותי).   וגם נזכרתי שבפעם הכמעט יחידה שהייתי באמסטרדם (כשהייתי די ילדה) גרתי במקרה באותו רחוב עצמו,  והכי הסתקרנתי לראות את הכנסייה ההיא.   לא הייתי בביקור במחבוא (היה תור גדול או משהו),  אבל בשבילי הכנסייה והמגדל והצלצולים היו יותר חשובים.

למה בכלל נזכרתי בזה?  כי אני נקשרתי לקולות הרכבות בלילה.

כבר כתבתי על זה אי שם בבלוג שלי בישרא,  ועכשיו שהעברתי אותו לגיבוי הצלחתי לחפש ולמצוא את הפוסט.  תכף גם אפנה אליו.

אז למרות שפסי הרכבת די רחוקים מכאן,  בלילות שומעים את הרכבות היטב.  קטר של רכבת מסוגל לייצר רעש אדיר,  וגם כשהוא מתרחק מכאן וכבר כמעט מגיע לעיר אחרת (כשקרונותיו מיטלטלים מאחוריו) עוד אפשר לשמוע אותו:   חותך ללא הרף בתוך החושך בעקבות אלומת האור שלו, שועט קדימה והלאה מכאן,  צפונה (אני החלטתי שזה צפונה.  ואולי בכלל דרומה).

לא יודעת למה יש בקולות האלה משהו מרגיע.  קבוע ומרגיע וצפוי וכמעט ידידותי.

והנה הקישור לפוסט הישן.  אני תוהה אם יש משהו מרגיע בזה שאני כל הזמן חוזרת על עצמי. כנראה שלא,  כי זה בעצם די מביך אותי.

תמורות

הבלוג שלי מישראבלוג היה מגובה אצלי על קבצים כבר מזמן.  עכשיו כשקדחת הגיבוי אחזה בכולם נוכח הסגירה הממשמשת ובאה,  וכשהתברר שאפשר להעביר את קובצי הגיבוי מן המחשב לוורדפרס  –  נדבקתי גם אני בהתרגשות הזאת.  לכן פתחתי כאן בוורדפרס בלוג נוסף,  מיוחד לגיבויים,  ניסיתי ונסיתי לגבות עליו את בלוגי הישן מישרא  –  ולא הצלחתי.  כשכבר כמעט נואשתי הפנתה אותי מניפה לבלוג של צ.,  שבו היו הסברים מפורטים מאוד על שיטת העבודה המומלצת (אי אפשר לקשר לשם היום כי האתר של ישרא נעלם,  בשאיפה ישוב מחר).  עקבתי אחר ההוראות עקב בצד אגודל,  ואחרי חריקות ותקלות אחדות זה הצליח לי סוף סוף.  עכשיו יש לי כאן בוורדפרס בלוג נפרד לגיבויי ישרא. אני מניחה שלא תהיה בו הרבה תנועה,  שהרי לא יקרה בו שום דבר חדש,  כי הוא בסך הכול מחסן.  אבל הפונקציה של החיפוש עובדת בו יפה,  כך שאם ארצה לחפש איזה פוסט ישן ומאובק שלי,  אוכל למצוא אותו בקלות על מדף זה או אחר   –   מה שלא יכולתי לעשות כשהכול היה מגובה רק על קבצים.

היות שיש לי אופי חקרני,  ויש שיאמרו דקדקני וטרחני עד מוות,  אני שוברת את ראשי בניסיון להבין מדוע לא הצלחתי לגבות לפני שהגעתי להדרכה ההיא של צ. (ותודה לצ.! ולמניפה!),  הרי עשיתי גם קודם את אותו הדבר.  ההסבר היחיד שעולה בדעתי (לתועלת מי שאולי עוד מתחבט באותן בעיות) הוא שניסיתי כל הזמן לשמור את הקבצים על המחשב שלי לפני העלאתם לוורדפרס  –  וכנראה שמרתי אותם בפורמט לא נכון.  עצתה של צ. הייתה לא לשמור את הקבצים במחשב,  אלא להעבירם לוורדפרס ישירות מתיקיית ההורדות.  יכול להיות שזה ה-catch.  מצד שני ייתכן  –  כפי שהילד שלי הטעים בפניי לא אחת ולא שתיים  –  שכשאני מדברת על ענייני מחשבים אני משתמשת במילים שאני בכלל לא מבינה את פירושן. אז ראו הוזהרתם,  יכול להיות שההסבר שהצעתי זה עתה היה בגדר קשקוש בלבד.

כמעט בלי קשר:
כשהתחלתי לקרוא את הפרק 'עונות' בספר גינת בר של מאיר שלו,  חשבתי שהנה נפלתי על פרק משעמם.  וזאת לדעת:  יש הטוענים שהספר כולו משעמם במקצת  –  כנראה משום שהוא נטול עלילה.  אבל בדרך כלל זה לא מפריע לי.

בקיצור,  בסוף הסתבר שלא רק שהפרק איננו משעמם,  אלא שהוא כולל גם עיסוק בשמות החודשים  –  הלועזיים והעבריים (שגם הם לא עבריים),  ונדרש אפילו לכתובת העתיקה הידועה בכינוי לוח גזר,  מן המאה העשירית לפני הספירה.  מדובר בלוח שנה חקלאי עם שמות (עבריים?) עתיקים של ירחים=חודשים  –  ולחשוב שבמאה העשירית לפני הספירה היו חקלאים כותבי עברית באזור של לטרון בערך,  זו לא מחשבה של מה בכך.  אני תוהה,  ברוח הימים האלה,  אם היה להם בכלל מספיק גשם.  היות שיוצא לי לא פעם להתייחס לכתובת הזאת בשיעורים שונים שלי,  שמחתי למצוא את אזכורה בפרק הזה.

איך שלא יהיה,  בתום הדיון על תמורות העונות,  החודשים והשעות, מגיעה פתאום תפנית,  או שמא רק חצי-תפנית  –   בדמות המשפט היפה ביותר בפרק (זהירות,  ספויילר).  זה קורה ממש בסוף, כששָלו מציין,  במידה רבה של השלמה:  "גם בעוד כמה שנים אזרע [בגינה] חצבים,  אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמוד 83).

בום.

כי הכול מתחלף:  שעות וחודשים ועונות-שנה ושנים,  חצבים ואנשים,  גינות וגננים  –

וגם בלוגוספירות.

תביטי בוֶרד

אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה   –  לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה,  ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו,  ואיך זה שהנימוק הפלסטיני  'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי.  אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר:   מסתבר שרבים מאוד במקומותינו  יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר,  ליתר ביטחון,  נוכח הרעה הממשמשת ובאה.  היות שאני לא נוטה לאופטימיות,  יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה,  ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה,  איך הם יודעים.  אני מניחה שהם פשוט מנחשים,  ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם,  בהנחה שאם יתברר שצדקו,  יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות;  ואם יתבדו,  ממילא לא יזכור זאת איש,  כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.

וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג,  שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים.  אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה,  שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו.  למרות שזה כבר שלוש שנים שאני  לא כותבת שם,  ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו  –   זה בכל זאת אירוע מטלטל.  נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא,  לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר  –  אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה,  לא חשוב איפה.

שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא,  מטבע הדברים,  לאן עדיף ללכת עכשיו  –  בלוגספוט/בלוגגר  או וורדפרס.  אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי:  לכל אחד מתאים משהו אחר,  ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם,  וכל חתיכות  הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.

איך שלא יהיה  –   במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי,  כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל).  תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:

לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי.  בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים  –  אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה.  אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי".  אהבתי את הניסוח ואת הרוח,  אז רשמתי לי מיד,  שלא אשכח.

מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה  –  חידת הכפולים.  זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי,  אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי,  בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל.  בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל,  שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד,  ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים,  כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות,  כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות;  צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות,  כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם.  את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל,  זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).

אלה דברים נכוחים ויפים,  ואני מסכימה עם כל אות בהם,  אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם,  כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר,  הייתי אומרת לה [כלומר,  לאותה מיס בריל]:  תביטי בַּוֶּרֶד הזה,  איך הוא נפתח."

אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת,  שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן),  עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.

והרי יש.

ישר

אז ראש המשפחה גרר אותי אמש ל'הפגנת/צעדת הבושה' בתל אביב.  ניסיתי להתחמק,  אבל לא כל כך הצליח לי. הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו ברגל באבן-גבירול ופנינו ימינה ושמאלה והמשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו ברוטשילד,  עד שהגענו לעין הסערה.  כל הזמן הלכו סביבנו יותר ויותר אנשים,  עד שהפכנו לנהר-אדם,  ובליבת ההפגנה כבר היה צפוף כל כך שבקושי אפשר היה לנשום,  שלא לדבר על לראות מה נעשה מסביב.  היו שם צעירים רבים,  ואולי אפילו יותר מבוגרים שכבר ראו דבר אחד או שניים בחייהם,  והיו אבות וסבים שהרכיבו את צאצאיהם הפעוטים על כתפיהם.  למרות המספר העצום של המשתתפים התנהלו הדברים במידה רבה בשקט ובסדר,  ואיש לא נשכב על שום כביש כדי לחסום אותו,  והשוטרים נותרו רגועים ופחות או יותר מחוסרי עבודה (מלבד חסימה יזומה של השדרה,  כמובן).

אני לא טיפוס של הפגנות,  ואחרי חמש דקות בערך כבר אמרתי לראש המשפחה שמיציתי,  אבל הוא הקשיח את ליבו ואמר שעוד לא.  התברר שהיו גם נאומים,  אבל לא ראיתי ולא שמעתי כלום,  אף שהיינו קרובים מאוד לשם,  ועל כן העברתי את זמני בקריאת שלטים (חלקם קולעים ומשעשעים) שנישאו על ידי חלק מהמשתתפים. היו גם סיסמאות שהוקרנו על קירות הבתים מסביב  (אגב,  חלק מן הבתים הישנים ברושטילד שופצו/שוחזרו,  והם כל כך יפים).  בהמשך הופנה ההמון הסוער לצעוד חזרה לכיוון כיכר הבימה,  וכך עשינו,  קודם דרך אחד-העם ואחר כך כבר ברוטשילד (כשהצלחנו למצוא בו מנוח לכף רגלנו).

חלק מן הקריאות שהושמעו שם על ידי הקהל היו ממש מרשימות  –  ובעיקר אהבתי כשכולם צעקו, כאיש אחד: בושה! בושה! בושה! וכך הלאה.  כי באמת,  פעילות החקיקה של השבוע האחרון היא לא רק בושה וחרפה,  אלא גם שערורייה  –  והיא סיבה מספיק טובה כדי לארגן נגדה הפגנה כזאת,  ואפילו סיבה לא רעה בשביל בעלי דם פושר כמוני לקחת בה חלק (צנוע).

הכי אהבתי את אחד השלטים שראיתי שם:
לא ימין,  לא שמאל   –  רק ישר!

בדיוק ככה.  לגמרי מתאים.

צודק אבל חכם

בין לבין יוצא לי לקרוא פה ושם פרק או שניים מגינת בר של מאיר שלו,  העוסק בגינת צמחי הבר שהוא מטפח במסירות.  כל פרק מוקדש ליסוד אחד ממרכיביה (פרחים,  עצים,  כלי עבודה,  מזיקים, נופים ועוד).  מעבר לציורים היפים של רפאלה שיר, אהבתי (בינתיים) גם את הפרקים שקראתי.  יש בהם משהו נינוח ומחויך ומתובל בהרבה חכמת חיים.

בשבוע שעבר הגעתי לפרק על החולד.  הוא היה כל כך משעשע שהתחלתי לצחוק בקול רם אף שהייתי לבדי בחדר (יש בזה משהו מביך למדי,  שהרי הצחוק אמור להיות,  כך נדמה לי,  אירוע חברתי).

לפני כן לא ידעתי כלום על חולדים (אין לי מושג אפילו איך להגות את המילה הזאת). נדמה לי שנתקלתי אי-אז בחולד רק בסיפור על האצבעונית(?) הזעירה והקסומה ששטה על עלה על פני המים.  היה שם איזה עניין עם חולד (נדמה לי) זקן ומרושע שחפץ לשאת אותה לאישה  –  תוכנית מעוררת חלחלה שאינני זוכרת אם יצאה לפועל.

אבל מן הפרק בספרו של שלו (זהירות,  ספויילרים) למדתי שהחולד הוא "יצור מכוער וסומא בגודל של בטטה" שחי מתחת לאדמה,  חופר מנהרות ומחסל שורשים ופקעות של פרחים שהגנן אוהב.  באופן זה הוא הורס צמחים וגינות,  ועל כן יצאו לו מוניטין של אימת הגננים.

מאיר שלו ניהל נגד החולד קרב איתנים שבו הפעיל כל מיני שיטות אלימות והרסניות שפגעו בעיקר בו עצמו ובגינתו.  הוא הפסיד בקרב,  משום שהחולד,  אף שהוא סומא בגודל של בטטה,  הוא חיה חכמה ומנוסה שהצליחה להתחכם לגנן הנלהב ולהתגבר על כל תחבולותיו.

עד שהגנן החליט לוותר.  תחילה הרהר בעצב שבמלחמתו-עתירת-הנזקים נגד החולד, הוא עצמו הפך לבעל חיים מזיק אפילו יותר מיריבו התת-קרקעי.  ואז החליט להעביר את הצמחים בעלי הפקעות לאדניות,  שבפניהן החולד  חסר אונים   –  והניח את נשקו.  וכך הוא מסכם את הפתרון שבחר בו לאחר מלחמותיו הסוערות:

"קמתי,  ויתרתי על צדקתי,  מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי…  מאז אני והחולד לא נלחמים אלא מנהלים סכסוך…   נכון,  לא מיגרתי,  לא ניצחתי,  והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה.  אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה,  אז מה רע?" (עמ' 50).

כמובן יש מקום לתהות אם שלו מדבר רק על החולד,  או שמא על הדרך הוא גם מביע את דעתו המאופקת על משהו אחר.  או שלא.  מי יודע.