היֹה היָה

לא מצליחה להיכנס לישראבלוג מאז יום ראשון אחר הצהריים.  אמנם כבר לא כותבת שם הרבה זמן,  אבל עדיין יש בלוגים שאני קוראת.  עכשיו אין כלום.  זה כמובן לא רק אני: הבעיה כללית וידועה,  אבל אף אחד מהפונקציונרים שאמורים לנהל את האתר,  אם עוד נשארו כאלה (ערוץ 10??),  לא מגלה מה קרה,  והאם זה סופי או לא.  האם עוף החול ימריא שוב,  או שהפעם זה סוף פסוק,  בקול דממה דקה.

נדמה לי שכמעט כל הבלוגרים הישראלים גדלו בישראבלוג,  גם אם בהמשך פרשו כנפיים ועברו למקומות אחרים.  ורבים מהם  –  מאיתנו  –  עוד קשורים רגשית למקום ההוא,  שלימד אותנו כל כך הרבה.  למשל,  את העיקרון המוביל בתקשורת בין בלוגים:  'בלוג יפה,  מוזמנת לשלי'.  מנטרה חביבה ונשכחת.

שוטטתי אל ויקיפדיה כדי לראות מה הם אומרים.  אז הם אומרים, "ב-12 באוגוסט 2018, כחצי שנה לאחר ההכרזה על הסגירה האחרונה, האתר חדל מלפעול באופן פתאומי, ולא פורסמה אף הודעה על כך."  קצר ומדויק.  אבל הכי נוגעת ללב היא ההגדרה בראש הערך: "ישרא-בלוג היה אתר אינטרנט ישראלי פופולרי שסיפק בחינם שירותי אחסון לבלוגים."

בעבודה יוצא לי ללמד הרבה על המילה 'היה',  ולדון בפרשנויות השונות על תפקידה:  פועל מלא או חלקי,  אוגד או לא.  אבל אף פעם לא העליתי בדעתי עד כמה היא יכולה להיות פשוט עצובה.  היא המילה הכי עצובה בערך ההוא בוויקיפדיה,  וגם בפוסט הזה.

 

[עריכה מאוחרת,  17 באוגוסט אחה"צ: חזר!  עוף החול,  שוב.
18 באוגוסט: בוויקיפדיה החליפו את 'היה' בחזרה ל-'הוא'.]

מודעות פרסומת

עוד קצת על הרצף

לקח לי שבוע לקרוא את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (של מארק האדון),  שזה מאוד מהיר בשבילי,  כי אני קוראת ממש לאט.  מאוד אהבתי אותו,  את התובנות ואת אופן ההתבוננות ואת האנושיות הממלאת כל פינה קטנה שבו,  ואת העובדה שאין בו הומור שחור,  על אף שהצחוק שם הוא די עצוב.  וגם אהבתי את העובדה שהוא מסתיים במילה/מילים מש"ל. זה סיום מעורר חיוך ממש.

ואהבתי את זה,  בעמ' 238:
"והכי טוב זה כשאתה יודע שמשהו טוב הולך לקרות, למשל ליקוי חמה או שתקבל במתנה מיקרוסקופ לחג המולד.  וזה רע כשאתה יודע שהולך לקרות משהו רע,  למשל שצריך לעשות טיפול שיניים או לנסוע לצרפת.  אבל אני חושב שהכי גרוע זה כשלא יודעים אם מה שהולך לקרות הוא טוב או רע."

העתקתי את הפסקה הזאת מפני שאני כל כך מזדהה עם הקושי להתמודד עם חוסר ודאות.  אני מניחה שיהיו מי שירימו גבה על הזיהוי של נסיעה לצרפת כמשהו רע,  אבל האמת היא שלמרות חיבתי הידועה לפריז (ולמקומות אחרים בצרפת שבהם הייתי),  אני יכולה להזדהות חלקית גם עם הזיהוי הזה,  כי אני לא מאוד אוהבת להיות תיירת בשום מקום. יכול להיות שזה בגלל שגם אני קצת על הרצף.

חשבתי לקרוא את הספר במקור האנגלי שלו,  אבל העותק שמצאתי בספרייה יצא לאור במהדורת-כיס-זעיר,  והאותיות שם היו כל כך קטנות שהייתי צריכה זכוכית מגדלת בנוסף למשקפי קריאה,  ובסוף אמרתי לעצמי לרדת מזה ולא להיות סנובית ולהסתפק בתרגום העברי (של אהוד תגרי) שהיה לי בבית,  על המדפים בחדר של הקטנה.  וזה בדרך כלל היה בסדר,  פרט להרגל האוטומטי של המוח שלי לתרגם כל הזמן בחזרה לאנגלית.  השאלה היא אם התרגום-בחזרה שלי קולע למטרה,  וכדי לבדוק זאת אני צריכה לחזור לספרייה ולחפש שוב את ספר-הכיס-הזעיר,  ואני מתעצלת.

למשל היה המשפט הזה,  בעמ' 237:
"והלכתי לחצר ושכבתי על הדשא והסתכלתי על הכוכבים בשמיים והפכתי את עצמי לזניח."
אני תוהה אם "הפכתי את עצמי לזניח" הוא I made myself scarce ,  שהוא ביטוי אנגלי שאני מאוד מחבבת ושתמיד מצחיק אותי,  אבל אם זה באמת המקור,  אז התרגום הוא לא אופטימלי.*

כשאחזיר לספרייה את השני בסדרת הרומנים הנפוליטניים שהתחלתי עכשיו (כמעט 500 עמודים,  רחמנא ליצלן),  אחפש שוב את הספר  ה-Extra-small ואנסה לברר אם זה באמת scarce או לא   –    בתנאי שאמצא אותו על המדף,  ובתנאי שהמשקפיים יספיקו לי.  בשום אופן לא אסחב אתי לשם גם זכוכית מגדלת.

[*עריכה מאוחרת:  חיפשו בשבילי וביררו,  ובמקור כתוב:   made myself negligible   –
שזה אומר שהתרגום דווקא מדויק.  אז תפסיקי כבר להיות כזאת סנובית,  עדה ק.  ותודה למי שחיפשו ומצאו וגילו לי].

הפכפכת

נכון שאמרתי שלא אהבתי את 'החברה הגאונה'.  באמת לא אהבתי.  הגעתי לסופו אתמול,  ודי נשמתי לרווחה.  ואז,  כדרכי בקודש,  הלכתי הבוקר לספרייה וחיפשתי ומצאתי ושאלתי את ספר ההמשך.

אני באמת לא מתה על איך שהספר הזה כתוב  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.  זה כמו סדרת הטלוויזיה שאנחנו צופים בה לאחרונה,  'הרומן' (The Affair).  אני חושבת שהיא עשויה בטעם רע,  ושככל שהעלילה מתקדמת היא גם נעשית יותר ויותר הזויה  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה,  אז ממשיכה לצפות (בינתיים הגענו למקסימום שאפשר,  כי גם בארצות הברית הפרקים עכשיו מתחדשים לאיטם).

מי החברה הגאונה? לילה אומרת בפירוש, לקראת סוף הספר הראשון,  שאלנה היא החברה הגאונה שלה.  אני בעד לקחת ברצינות את מה שגיבורי ספרים אומרים,  כי אני יוצאת מן ההנחה שהם לא אומרים את זה סתם.  ובכל זאת אני חושבת שללילה יש יותר שכל,  מכל הבחינות.  זה כנראה לא ימנע ממנה להרוס לעצמה את חייה.  ובכל זאת.

איך שלא יהיה,  החברה הגאונה תצטרך לחכות כמה ימים (נראה לי שלא הרבה),  כי אתמול התחלתי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.  מסתבר שאני די מתה עליו.  אני שקועה עכשיו בהכנות לקראת שנת הלימודים הבאה,  שתכלול קורס שיש לו נגיעה גם לפרגמטיקה,  ופתאום גיליתי שכל התאוריות שאני קוראת עליהן בספרים המקצועיים החכמים מתממשות לנגד עיניי בספר החינני הזה.  כי הפרגמטיקה עוסקת בין היתר בניסוח החוקיות שמאפשרת לשומע ולקורא לפענח מסרים סמויים,  שאינם מובעים במילים  –  וזה בדיוק מה שהילד המקסים שבסיפור לא מצליח לעשות,  והיות שהוא גם סופר-אינטליגנטי,  הוא מסביר בדיוק למה.  אני חושבת שאכניס את הספר הזה לרשימה של קריאת הרשות לקורס.

בכלל פרגמטיקה היא להיט של ממש בתחום הבלשנות.  היא מושכת עכשיו אינסוף תשומת לב.  בשל העובדה שהיא מתאמצת לנסח באופן מדעי עניינים שהם בעצם מובנים אינטואיטיבית לרוב האנשים,  אני נוטה להתייחס אליה קצת בביטול,  ואפילו רואה בה 'בלשנות לייט'.  אני מקווה שאלוהים יסלח לי על זה מתי שהוא.

א-פרופו בלשנות:   באתר של העצומות (אינסוף עצומות יש שם,  באמת) התארגנה מחאה של בלשנים נגד חוק הלאום  –  ליתר דיוק,  נגד הסעיף המבטל את מעמדה של הערבית כלשון רשמית  –  וחתמתי עליה.  אחר כך ראיתי שעירית לינור,  שדווקא אומרת לפעמים דברי טעם,  לעגה ספציפית לעצומה הזאת.  האמת ששלא כצפוי,  לא נעלבתי,  כי לא אכפת לי מה אומרים על זה (הקטנה לימדה אותי בילדותה את המשפט הבא,  שאני מפעילה עכשיו בכל מיני הקשרים של החיים,  בנוגע לכל מיני אנשים:  'אמא,  האמת שדעתך לא חשובה').  אבל חשבתי שאנשים כנראה לא מבינים שהבלשנות של היום נעשתה מאוד מעורבת בחיי החברה מסביב (דרך הפרגמטיקה הנ"ל וגם דרך ענפים נוספים שלה),  ושבלשנים באמת יודעים דבר אחד או שניים על התפקיד החברתי,  הקהילתי,  הלאומי  והפוליטי של שפות (אם כי לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יודעים).

את הפוסט הזה כתבתי ישר בדף העריכה של הבלוג,  בלי ניסוח מקדים וגיבוי במחברת.  מה שמוכיח שוב שהעולם מידרדר והולך, זה ברור לי לגמרי.

*Tegest

כשאמי הייתה מגלה סימנים של חוסר סבלנות,  הייתי אומרת לה:  את,  כשחילקו סבלנות,  לא היית שם.

שזה לא לגמרי הוגן  –  כי מעבר לעובדה שברור שגם אני לא הייתי שם,  ברור לי גם שסבלנות איננה מוצר שמחלקים באיזה מקום.  צריך להגיע אליה,  בעבודה קשה,  והדרך מלאה מהמורות.

סַבְלָנוּת
הַשְּבִיל הַמַּעְפִּיל אֵלֶיהָ
חָבוּי בֵּין פִּתּוּלִים
עַתִּיר מַהֲמוֹרוֹת
תְּהוֹמוֹת נִפְעָרִים
לֹא בָּטוּחַ
שֶאַגִּיעַ

 

[*בכותרת: מילה אהובה עליי,  באמהרית.  פירושה:  סבלנות.  יכולה לשמש גם כשם פרטי של אישה. הכי אני אוהבת לכתוב/לצייר אותה (בעט נובע!)  –  אבל לשם כך אני צריכה להעלות תמונה של כתב היד שלי מן המחברת,  ואין לי סבלנות בשביל זה עכשיו.]

ציד ירחים

אחרי עשר בליל-אתמול יצאנו לצפות בליקוי הירח.  לא תמיד קל לראות ירח בעיר,  כי הבניינים מסתירים.  ואם לא הבניינים,  אז העצים.  מסתבר שיש רבים אצלנו,  משני הסוגים. אז הלכנו קצת ובסוף הגענו לקרחת-היער/העיר וראינו אותו.

השמיים בסביבתו הוורידו קצת,  כולל העננים,  והוא שט מעליהם,  בתחילה כשחלקו עוד מואר בצורת חרמש דק,  ובהדרגה החרמש נעלם ונשאר רק הכדור המואפל,  האדמומי.  הראייה שלי לרחוק היא לא-משהו,  אבל איכשהו,  כשהוא אפל,  תלת-הממדיות שלו גלויה יותר לעין.  אפילו לעיניי.

חלק מן ההצגה נגנב על ידי כוכב גדול למדי שזרח במרחק מה מתחתיו(?),  גם הוא באור צהבהב,  קצת פחות בוהק מכרגיל. אינני יודעת מה הכוכב ההוא,  אבל ראיתי אותו גם בכל הצילומים שהועלו לרשת מאתמול בלילה.  אני אוהבת לחשוב שזה כוכב נֹגַהּ.  בכלל אני אוהבת את המילה הזאת,  את הצליל שלה ואת משמעותה, ואת האור שכאילו זורם ממנה, לאיטו.  ואת ניקודה (עם מפיק!),  ואת השם הזה,  של אנשים וכוכבים.

הרחובות היו די ריקים,  פרט לצעירים שהיו בדרכם לבילוי ליל שבת,  וכמה מבוגרים עירוניים תמהונים כמונו,  שירדו לרחוב בכפכפים ומכנסיים קצרים,  עם סמרטפונים-מצלמים או בלעדיהם,  ונשאו עיניהם השמימה.  ראש המשפחה התעצל לקחת מצלמה,  ומצלמת-הסמרטפון התגלתה כלא מספיק מתוחכמת,  אבל אני אמרתי,  אין דבר,  העיקר שאנחנו רואים.

מדי פעם כיסו העננים את הירח ואז הוא נעלם מעינינו,  מותיר מאחוריו רק את נוגה(?).  שאז חשבתי,  הנה ליקוי בריבוע:  כדור הארץ מסתיר את השמש מן הירח,  והעננים מסתירים את הירח מכדור הארץ.  אבל אז נסעו העננים והירח שב ונגלה,  והשמיים לבשו גוון כחול כהה,  עמוק מאוד,  ועם הוורוד של הליקוי זה היה ממש מושלם,  בדיוק בשילוב הצבעים שאני אוהבת.

טעימת-סמרטפון לקינוח,  באדיבות ראש המשפחה.  אפשר להקליק להגדלה.  ואיך מתאים לי שנוגה(?)  יצא יותר ברור מהירח:

dav

איך הזמן טס

בשבוע שעבר שלחה לי א' ברכה ליום ההולדת,  בוואטסאפ.  זאת חברתי הטובה החל מכיתה ט' ואילך.  צברנו היסטוריה ארוכה,  ביחד ובמקביל.  במרוצת השנים עברנו מפגישות פנים-אל-פנים לטלפונים,  מטלפונים למיילים,  ולאחרונה ממיילים לוואטסאפים.  עולם חדש אמיץ.  אבל השיחות בין שתינו,  במדיומים השונים,  נשארו כשהיו  –  מלאות חיבה חברית והומור.  עכשיו,  בוואטסאפ,  אנחנו גם מחליפות בינינו אימוג'ים,  והיא אפילו קינחה במשלוח תמונות של שתי נכדותיה.

גדיים נעשו תיישים,  ולא לנכדות אני מתכוונת.

ריקים ופוחזים

בימים האלה אי אפשר לי שלא להרהר שוב בניסוח הקולע שבו השתמש יוסי שריד המנוח כשכתב על איזו החלטה מטורללת שאושרה על ידי ממשלת נתניהו,  או על ידי הקואליציה שלו,  לפני כמה שנים.  אני כבר לא זוכרת על מה היה מדובר,  אבל שריד כינה את חברי הממשלה/הקואליציה (שהצביעו בעד ההחלטה) בכינוי 'ריקים ופוחזים',  ואת נתניהו כינה 'הקברניט הנפחד'.  וזה כל כך,  אבל כל כך,  קולע,  גם לאחר כך וכך שנים.

וזה מתאים להכול:  לחוק הלאום החדש,  שכולל גם פגיעה נוספת במעמדה של הלשון הערבית בארץ;  לאיסור הפונדקאות על זוגות להט"בים (נכון שיש בעיות עם עצם הרעיון של פונדקאות,  אבל ברגע שמתירים אותה,  אין הצדקה למנוע אותה רק מפלח אחד של האוכלוסייה);  וגם להתנכלות לרב קונסרבטיבי שערך חופות שהרבנות לא מחבבת;  ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.

אני רואה שהמחאות על העניינים הנ"ל הולכות ותופסות תאוצה (למשל כשמוסדות מכובדים מאוד מצטרפים לשביתה המתוכננת ליום ראשון)   –  וזה טוב,  מפני שזה עשוי להשפיע על הקברניט הנפחד,  שנוטה להיבהל מדברים כאלה ולזגזג מהר בחזרה למסלול בטוח יותר.  רק נקווה שהריקים והפוחזים לא יפריעו.

ואחרי שיזגזגו בחזרה,  שיחשבו מה הם יכולים לעשות במקום לחוקק חוקים מטורללים:  שישבו ויהרהרו למשל בשאלה מה אפשר לשפר במוכנות לקראת רעידת אדמה צפויה.  זה יהיה יותר הגון ויותר מועיל,  ואולי אפילו יתרום להצלת כמה חיים.  והרי כל המציל נפש אחת,  וכו'.

תם הטקס

שניים שנסתיימו אתמול  –  גם מונדיאל וגם וימבלדון.  הטור-דה-פראנס עוד סוער במלוא עוזו,  אבל לפחות השניים הראשונים כבר מאחורינו.

משחקי הגמר של שניהם נערכו פחות או יותר באותה שעה,  ואני הנחתי את שניהם מאחוריי (כי נו,  כמה אפשר),  והלכתי לכמה סידורים בעיר.  המדרכות נראו לי קצת יותר ריקות ושקטות מכרגיל.  אבל במדרכה שלפני אחד מבתי הקפה (או שאולי לא לגמרי בית קפה,  כי מוכרים שם גם פיצות וסלסות[?]) התאסף ליד השולחנות קהל גדול בהרבה מן הרגיל.  בקושי אפשר היה לעבור שם בדרכי הלאה.  היו שני מסכים גדולים לתועלת הצופים,  וגם כמה מאווררים ענקיים שהשפיעו מרוחם הטובה על סביבתם.  אז הקהל צפה במסכים,  ואני חשבתי שהצפייה הזאת בכדורגל בצוותא היא חמודה בהרבה מהצפייה המבודדת של איש-איש מול מסכו בבית.

אחרי שחציתי את הכביש והתקדמתי קצת הלאה משם,  שמעתי שאגות גדולות מכיוון ההתכנסות,  והבנתי שהובקע שער.  האמת שלא היה לי כל כך אכפת מי הקבוצה שהבקיעה.  למרות שהייתי קצת בעד קרואטיה,  כי הם נראו לי קצת חמודים,  ויש לי זיכרונות נחמדים מן ההֶרבַצקים הללו,  מן הקיץ שעבר.  אבל אני לא קנאית,  גם צרפת זה בסדר (ואף מילה על הקארמה הרעה של ארגנטינה.  טיפה שמחתי עליה,  אבל אני לא מתגאה בשמחתי).

בערב ראיתי בטלוויזיה שבשאנז-אליזה וסמוך למגדל אייפל היו חגיגות סוערות ביותר ברוב עם.  לעומתן היו שאגות השמחה בבית הקפה הנ"ל די מינוריות  –  אבל בכל זאת גם הן היו שמחות מאוד,  ובתור קהל שאיננו ממש מעורב בעניין,  ורק צופה מאי-שם בחום הלח של עיר חוף אפורה ומהבילה,  תפקדנו יפה מאוד.

אשר לטניס  –  כבר הסבירו לי את הכללים וכבר הספקתי לשכוח כמה פעמים.  במובן מסוים זה אפילו יותר גרוע מכדורגל,  כי זה נמשך ונמשך עד אין סוף,  כמעט.  הכי התעניינתי בפרפר גדול למדי  –  לבן-ירקרק  –  שנקלע בטעות אל המגרש המקורה באחד ממשחקי חצי הגמר ולא הצליח למצוא את דרכו החוצה.  המצלמה התמקדה בו כמה פעמים כשרִפרף בין השחקנים ועל הדשא,  ואני תוהה מה עבר בראשו,  אם בכלל עובר שם משהו.  נדמה לי שחייו של פרפר הם קצרים במיוחד  –  יממה אחת בלבד,  או בדומה לזה?  ולהעביר אותם בשלמותם במגרש טניס נראה לי בזבוז איום.  מצד שני,  הוא זכה להנצחה ולתהילת עולם,  ואולי השיממון של המשחק הוא מחיר שראוי לשלם לשם כך.  איך אמרה אמי תמיד?  מי יודע,  אף פעם לא הייתי פרפר.

חוטים סמויים

אז לא נעים להודות:  זה לא משתפר לי עם החברה הגאונה.  אני כמעט באמצע,  ומשתדלת בכל כוחי להתמיד,  שאז אולי אראה את האור המובטח.  בינתיים כלום לא קורה,  ואני פשוט לא מצליחה להבין על מה כל המהומה (פרנטה-מאניה קוראים למהומה הזאת,  כך נכתב על עטיפת הספר  –    ואני,  כרגיל,  בהיותי המוזרה-מן-המאדים,  לא שותפה לה).

אבל יש שני משפטים שבכל זאת אני רוצה לדווח עליהם.

נתחיל מן הרע:
אלנה מדווחת ללילה על מסעה אל העיר הגדולה ואל שפת הים,  ועל כמה שזה היה מופלא.  לילה לא מתעניינת.  וכך מתארת אלנה את אדישותה של לילה:   "הסיפור שלי היה בשבילה ברגע זה רק אוסף של אותות חסרי-תכלית בחללים חסרי-תכלית" (עמ' 138).
שכך בדיוק אני מרגישה בקשר לספר:  אוסף של אותות חסרי תכלית בחללים חסרי תכלית.  לא מבינה לאן הם מכוונים.  נורא ומרושע בעיניי שמשפט שכתבה הסופרת מתאים כל כך לתיאור ספרה שלה. נשבעת שלא התכוונתי להיות מרושעת.

ולמשהו טוב יותר:
בעמ' 108,  לילה מסבירה לאלנה איך להבין משפט לטיני ואיך לתרגמו בלי לחפש במילון את כל המילים הלא ידועות בדיוק בסדר שבו הן מופיעות במשפט.  בבלי דעת מנסחת כאן הילדה הזאת,  שלמדה בבית הספר רק שנים ספורות ביותר (ושלומדת לטינית לבדה),  את העקרונות העמוקים ביותר של התחביר  (ואת עדיפות הסדר ההיררכי על פני הסדר הלינארי):

"תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית,  ואז חפשי בו את הפועל.  לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא,  וברגע שיהיה לך נושא,  חפשי את המשלימים,  את המושא המשלים,  אם הפועל הוא יוצא,  ואם לא,  אז משלימים אחרים."

וכך,  מתוך אינטואיציה,  היא מזהה את החשיבות הבסיסית של הקשרים התחביריים הסמויים מן העין  –  בראש ובראשונה הקשר הפרדיקטיבי שקושר את הנושא והנשוא,  שבלעדיו אין משפט,  ואחר כך מתפנה אל הקשר שבין הפועל למשלימיו,  ונראה שהיא מבחינה גם בין משלימים מוצרכים לשאינם מוצרכים.  בחושיה הבריאים היא תופסת שמבחינת ההיררכיה התחבירית,  משלימי השם הם בדרגת חשיבות משנית,  ולכן לא תמיד חייבים לחפש את משמעותם במילון:  קודם צריך לראות את השלד של המשפט,  ורק אחר כך להתפנות לקישוטים ולתוספות.

מה שהיא כנראה לא מבינה הוא שבלטינית יש יחסות,  שבעצם מסמנות את הנושא,  למשל,  בלי קשר לזיהוי הגוף שבפועל,  ובכלל מסמנות את התפקידים התחביריים של כל היסודות הלא-פועליים של המשפט.  אולי זה משום שהיא בסך הכול ילדה קטנה שלומדת לטינית לבד,  ואולי זה משום שפרנטה,  שכותבת את הילדה הזאת,  אינה יודעת זאת בעצמה.

מכל מקום,  מה שלילה אומרת כאן הוא כל כך נכון בעיניי,  שאני אפילו משתעשעת במחשבה להעלות את הציטוט הזה (עם קרדיט,  כמובן) לאתר השיעור שאתחיל לבנות בקרוב לקראת שנת הלימודים הבאה.  מי היה מאמין שאפשר ללמוד תחביר מרומנים נפוליטניים.

וזה גם מזכיר לי איך המורה שלנו לאמהרית,  אי-אז בימים,  לימד אותנו לתרגם משפט אמהרי:  להתחיל בנושא שבתחילת המשפט,  ואז לדלג לפועל שנמצא תמיד בסוף (רחוק מאוד מן ההתחלה,  כי המשפטים האמהריים ארוכים מאוד),  ואז לחזור אחורנית  ברוורס,  צעד אחר צעד (או שמא  צעד לפני צעד),  עד שמגיעים חזרה לנושא.

לטינית כמובן איננה אמהרית,  ואי אפשר להפעיל על שתיהן את אותה השיטה.  אבל בשתיהן צריך לתת את הדעת לקשרים התחביריים ההם,  שהם אמנם סמויים מן העין (כאותן קרני לייזר של מתקן אזעקה המגן על פריט יקר במוזיאון,  כמו בסרטים),  אבל נוכחים שם כל העת,  בחושך,  ולא מומלץ להתעלם מהם.

קראתי שיש עיסוק נרחב בשאלה מי מן השתיים  –  אלנה או לילה  –  הן בעצם 'החברה הגאונה'.  נראה לי שיש מצב ששתיהן.  ויש שאומרים שאלנה.  אני יכולה להעיד שאני מעדיפה את לילה,  שנראית לי מהירת תפיסה ואמיצה,  ובמיוחד מסוגלת לחשיבה עצמאית,  בראש שלה,  גם אם זו חשיבה מבודדת ולא מקובלת.

אם כי אין זה מן הנמנע שהעדפתי נתונה לה פשוט בזכות מה שהיא אמרה על תרגום משפטים מלטינית.

היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.