סבתא של הוגולינה

צריך לפתוח בהסתייגות:  הכותרת הנ"ל מופרכת לגמרי.  זה לא פוסט על סבתא,  ולא על הוּגוֹלִינָה.  ואף על פי כן.

הקטנה והאיש שלה אימצו לאחרונה כלבה בת שנתיים שעֲבָרָהּ לוט בערפל.  אישית אני ממש לא טובה בכלבים,  ובשל כך הייתה לילדים שלי ילדות עשוקה ונטולת חיות מחמד.  אבל האיש של הקטנה גדל אחרת,  ומאוד רצה כלב בבית,  והקטנה,  על אף ילדותה העשוקה,  הסכימה.

ראש המשפחה ואנוכי (בעיקר אנוכי) היינו סקרנים מאוד בכל הנוגע לכלבה החדשה ולמעלליה.  אז שלחו לנו תמונות שלה בוואטסאפ,  ואפילו סרטונים,  ואנחנו הראינו והפצנו אותם לכל דורש,  כמעט בגאווה,  כמעט כאילו מדובר בנכדה. חייבים להודות,  יש בזה איזה יסוד קומי.

אתמול, שישי בערב, התוודענו אליה לראשונה,  כי הזוג הצעיר הביא אותה אתם לארוחת ליל שבת.

היא באמת מתוקה.  היות שאני לא טובה בכלבים,  צפיתי בה בעיקר ממרחק בטוח,  אבל התרשמתי שהיא שקטה ועדינה,  לא מרבה בנביחות ולא מפחידה בכלל.  יש לה עיניים שנראות טובות וקצת עצובות,  אבל זנבה מתכשכש ללא הרף,  כך שדומה שאיננה באמת עצובה.  האוזניים שלה זקופות תמיד ומאוד קשובות,  כמו זוג אנטנות.  היא בדקה את כל חדרי הדירה,  חקרה בחשדנות זהירה את המאוורר המסתובב,  רחרחה בסקרנות ליד תנור האפייה (רק אחרי שכיביתי אותו),  נעלמה ארוכות בחדר האמבטיה החשוך (לדעתי התעניינה  בנעלי הרכיבה והריצה  שראש המשפחה מאפסן במרפסת הכביסה), והסתובבה ליד שולחן האוכל בתקווה שפירור כלשהו ייפול בסביבתה.  בהמשך הערב,  כשהרגישה בטוחה יותר,  שעטה לאורך המסדרון,  הלוך ושוב,  בעקבות כדור-הצעצוע שלה.

בקיצור,  מצאה חן בעיניי.  הִצַּעתי לנוער לקרוא לה הוגולינה (אינני זוכרת מי היא בעלת השם המקורית,  אבל היא שייכת לאיזה סיפור ילדים,  או תוכנית טלוויזיה).  זה שם חמוד בעיניי,  אבל הַצָּעתי נדחתה בטיעון שיש בו יותר מדי הברות (מה שנכון),  ותחתיו נבחר שם אחר.

אבל בתור שם בלוגוספרי,  הוגולינה נראה לי מתאים מאוד,  על אף שפעת הברותיו,  ולכן כאן בבלוג שלי,  בחלקת-אלוהים הקטנה שלי,  אדבק בו בינתיים.

אולי אפילו אקדיש להוגולינה קטגוריה נפרדת,  מיוחדת בשבילה.

מודעות פרסומת

שוב סנובית

קוראת את The Best of Friends של ג'ואנה טרולופ.  משהו על משפחות מתפרקות,  משבריהן והתאוששותן.  בינתיים העלילה צפויה מראש,  הסגנון לא מאוד מרשים, ואני לא מתה על זה,  וכבר עברתי את האמצע.  אבל שמחה שחזרתי לקרוא באנגלית,  כי די יצאתי מזה לאחרונה והיה לי קשה (ואיטי) לחזור.

מפריע לי שבכל הופעה של כל דמות,  טרולופ מספרת מה היא לובשת.  נראה לי מיותר.  אולי זה כלל-אצבע לספרות בינונית:  תיאור בגדים,  במקום מי שלובשים אותם.
או שאני סתם סנובית. המממ.  אבל באמת,  מה זה חשוב מה הם לובשים?

מצד שני,  גם בלזאק תיאר בגדים.  וחדרים,  ורגלי שולחנות.  והכול בפירוט מכאיב.  אבל זה בכל זאת משהו אחר.
או שאני סנובית.

*

בלי קשר בכלל:

צחוק ילדים עולה מן הבניין הסמוך.  אולי הם מפריעים לאמם לחטוף תנומת צהריים בעת משחקם השובב.  או שאולי היא רק עושה עצמה ישנה,  ובעצם מקשיבה לצלילים הערבים הללו.  לי נדמה תמיד שהם מוסיפים להדהד בחלל האוויר,  על פני מדשאות ובפינות חדרים,  הרבה אחרי שמחולליהם כבר בגרו.

לא עכשיו

סקרלט אומרת:
אחשוב על כך אחר כך,
כשיהיה לי כוח.
סקרלט
לא באמת קיימת,
אבל תמיד נוכחת.
לא שאני תמיד מעריכה
את דעתה –
אך בעניין הזה אשמח
לנהוג כמוה,
לחשוב על זה אחר כך
כשרק יהיה לי כוח,
ולא עכשיו.
רק לא עכשיו.

המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

אור בצל

בשׂרונה, בצוהרי היום:  חניית אופניים מתוחמת במעין גדר או מעקה של מתכת.  בתוך המתכת מוטבע ציור של אופניים קטנים,  כדי שכולם יידעו למה נועדה החנייה.  לא סתם מוטבע,  ממש מחורר.  חור במתכת בצורת אופניים (שבלונה?). קרני השמש מטילות את צל המעקה על המדרכה,  חודרות דרך החירור ומציירות על המרצפות המוצלות דגם קטן,  מואר,  של אופניים. אור בַּצֵּל.

ראש המשפחה צילם,  לבקשתי. (אפשר להקליק להגדלה).

hdr

עולם חדש אמיץ

אז בטרדות,  כדרך הטרדות,  יש תמיד אספקה שוטפת:  אחת נגמרת,  אחרת נולדת.  עכשיו,  למשל,  פרץ סוף שנת הלימודים בכל עוזו  –  והו,  זו טרדה מארץ הטרדות,  על זה אין בכלל ויכוח.

סאגת הטריפל שעליה דיווחתי בפוסט הקודם טרם הגיעה אל קיצה   –  כי הספקים הזנוחים פתחו במסע שכנוע מרשים,   עד שכמעט הציעו לשלם לנו כדי שנחזור אל חיקם הבטוח.  אני חושבת שמה ששבר את ראש המשפחה הוא העובדה שבטריפל החדש חסר אחד מערוצי הספורט החביבים עליו,  והחיים קשים ומרים לו בלעדיו.  אז יש מצב שנחזור אל הסידור המקורי,  בתנאים נוחים בהרבה.  אותי זה די מביך (שלא לדבר על מלחיץ),  אבל אולי זה רק בגלל שאני זרה ומוזרה.

כל זה הוא בגדר זוטות,  ובכל זאת זה מעורר כמה הרהורים נוגים.  למשל,  המחשבה על הטכנאים של החברות השונות:  הנה הם מתקינים את המערכת החדשה כאן ושם, מתרוצצים מלקוח חדש אחד למשנהו  –  ושבוע אחרי זה באים טכנאים של החברה המתחרה,  מפרקים הכול ומתקינים משהו חדש במקומו.  וחוזר חלילה. איזה בזבוז מפואר של אנרגיה.

ולא רק זה.  פעם,  בעולם שהיה מוכר לי,  היו הלקוחות הוותיקים בגדר מועדפים,  בזכות התמדתם ונאמנותם.  היום מתמקדות החברות בלקוחות החדשים,  מציעות להם שמיים וארץ  –  ולאחר שהם עולים בחכתן,  אומרות להם:  טוב,  מעתה ואילך,  זב"שכם.  וכשהם עוזבים בכעס,  משדלות אותם לחזור ומבטיחות להם הטבות מופרזות,  הרבה יותר ממה שהם ביקשו מלכתחילה,  וכאילו שכחו לגמרי שהם כבר היו לקוחות מקודם.   ואפילו לא מרגישות כמה זה מביך.

*

עוד ממעללי העולם החדש האמיץ:  יש לי השנה כמה תלמידים שמרבים להתווכח אתי על ציוניהם.  הם מלינים שלא ניסחתי את השאלות כהלכה,  ועל כן פספסו את כוונתי והפסידו כמה נקודות (לא הרבה,  אגב) מן הציון.  או,  גרוע מזה   –  מלינים שאני מורידה להם ציונים סתם, ואפילו,  בעוונותיי,  מתנכלת(!) להם.  שום פירוט או הסבר שאני מציעה על הבעיות שמצאתי בעבודתם אינו מתקבל על דעתם.

אני לא אתחיל אפילו לדון כאן בשכבות השונות של חוצפה שמעורבת בעניין הזה  –  אבל מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא באמת העולם החדש והאמיץ הזה,  שבו אנשים הפסיקו להרגיש מבוכה.  ולמה מבוכה? ראשית,  מפני שראשי המתווכחים הם דווקא אלה שקיבלו ציונים גבוהים,  גם אם לא מושלמים.  ושנית,  משום שהמחשבה שאולי משהו לא היה מושלם בעבודתם שלהם בכלל לא עוברת במוחם:  הם יודעים בדיוק מה הציון שמגיע להם,  לדעתם,  ואם לא קלעתי למטרה  –  זו בוודאי בעיה שלי.

עשיתי חשבון השבוע:  יותר משלושים שנים מחיי העברתי כתלמידה.  למדתי כל מיני דברים,  בכל מיני מקומות,  לכל מיני תארים.  היו לי כל מיני מורים,  שנקטו כל מיני שיטות ונתנו לי כל מיני ציונים.  לא את כולם אהבתי:  לא בהכרח חשבתי שהם מורים טובים,  בוודאי לא תמיד.  אבל מימיי,  בכל עשרות השנים הללו,  לא התווכחתי עם מורה על ציון.  איכשהו היה לי ברור שקביעת הציון היא בסמכותם הבלעדית של המורים,  ושזה לא משהו שאפשר בכלל להתווכח עליו. אולי זו עוד עדות להיותי נטע זר,  ומהמאדים דווקא.

*

אין מנוס מלהסיק:  העולם השתנה.  אני לבטח משתנה בקצב איטי הרבה יותר ממנו.  בעניינים רבים אני זורמת,  או לפחות משלימה עם השינוי,  ואומרת:  אני אמנם לא כזאת,  אבל מכירה בכך שככה זה עכשיו,  ושזה לא בהכרח נורא.

אבל בעניינים שמניתי לעיל  –  קשה לי לזרום.  נשארתי תקועה בעולמי הישן,  ואינני מתקדמת.
ככתוב:  נטע זר.

טרדות

בזמן האחרון התרבו הטרדות.  תחילה איזו נזילה סמויה בצנרת שמיררה את חיי במשך חודשים.  הנזילה אותרה וטופלה בסופו של דבר,  אבל אני טרם השתכנעתי שזה סוף הסיפור.  אחר כך נפל עליי רוגזו של הטריפל טלוויזיה-אינטרנט-טלפון,  שראש המשפחה התעקש להעבירו מחברה אחת לאחרת,  משום שהראשונה הגזימה בחוצפתה בעניין התשלומים שהיא דורשת.  עד שהתרגלתי לחברה הקודמת נפלה עליי עכשיו זו החדשה,  כולל התקלות וחבלי הקליטה הצפויים,  ומשום כך,  כדרכי בקודש,  אני לא סומכת על הסידור החדש:  הנה עוד רגע ייפול האינטרנט,  ויפיל אחריו את שאר חבריו לטריפל.

אני לא אוהבת טריפלים.  זה אמנם חוסך כסף,  אבל אני מן המטורפים שמוכנים להשקיע כספים כדי להבטיח את שלוות נפשם-המסוכסכת.  עוד בילדותי לימדוני כי החכם לעולם לא יניח את כל הביצים בסל אחד.  מצד שני,  מרק טווין אמר על זה שהחכם דווקא כן מניח את כל הביצים בסל אחד,  אבל שומר על הסל הזה.   מצד שלישי,  איך אפשר לשמור על סל מלא של חברת תקשורת,  וזה הרי בכלל לא תלוי בי (אלא,  מסתבר,  בקווים של בזק).  מצד רביעי,  אני תלויה באינטרנט בשביל העבודה,  בעיקר בטירוף של סוף שנת הלימודים (ועל כייף ובלוג אני בכלל לא מדברת).  לכן כל חשש של תקלה מעיר עוד ועוד שורשים של שערותיי הלבנות שטרם נולדו,  והם מתדפקים מתחת לקרקפתי ומכינים עצמם להבקיע אל אוויר העולם בעשרותיהם או במאותיהם. הם במיוחד עושים את זה בלילות חסרי שינה,  זה התחביב שלהם.

בקיצור,  טרדות.  או צרות.  עניין של הגדרה ופרופורציות (או היעדרן).  אולי זה גם מסביר את התמעטות כתיבתי לאחרונה.  אגב,  הדעה המקובלת היא שקשיי החיים הם תנאי ומקור-השראה לכתיבה טובה.  אני לעומת זאת יכולה להעיד שכשיש בעיות כתיבתי נאלמת (גם בעי"ן).  מה זה מוכיח?  או שזה מוכיח שהטרדות שלי הן מינוריות,  ועל כן אין בכוחן לעורר כתיבה טובה.  או שזה מוכיח שהכתיבה שלי לא שווה הרבה,  עם טרדות או בלעדיהן.

או שגם וגם.

תניחו

יוצא לי לא פעם לכתוב על אנה פראנק. תכופות היא מעסיקה את מחשבותיי,  אולי משום שקריאת היומן שלה השפיעה עליי מאוד בילדותי.

בעיקר מעצבן אותי כשמשתמשים בשמה כדי לקדם כל מיני אג'נדות  פוליטיות,  בעיקר משמאל.  מרגיז אותי שרותמים אותה לכל מיני אינטרסים, ותמיד אני אומרת,  תנו לה כבר לנוח בשלום.

אבל עכשיו משהו שונה:  השבוע שמעתי שהתגלו כמה עמודים מיומנה שהיו בלתי נגישים עד כה:  מסתבר שהיא רצתה להסתיר את מה שכתבה בהם,  ולכן הדביקה עליהם משהו.  לאחרונה,  בעזרת ציוד מתקדם,  הצליחו להסיר את ההדבקה ולפענח את מה שהסתתר מתחתיה.  עשו מסיבת עיתונאים,  הראו צילומים ומסרו פרטים על התוכן שהתגלה.

לא אוהבת את זה.  אמנם קריאה ביומנה לא נראית לי כמציצנות  –  כי הרי ברור מכתיבתה שהיא רצתה שיקראו אותה.  אבל לקלף ולהציץ במה שהיא ביקשה להסתיר,  ועוד לפרסם את זה בתרועה גדולה   –  זה לא לעניין.  היא רצתה שזה יישאר סודי,  אז כך היה צריך להשאיר את זה:  בסוד.

לא יפה.

לא רק אני

הַשְכֵּם הַשְכֵּם בַּבֹּקֶר
עַל מִדְרְכוֹת הָעִיר הַמְּנֻמְנֶמֶת:
אֲנִי,  לְבַדִּי.
וְיוֹנִים.
וַחֲתוּלֵי רְחוֹב.
מַאֲפִיָּה פּוֹתַחַת שְעָרֶיהָ.
בְּתוֹךְ שְקִיפוּת הָאוֹר
הַמַּעֲמִיק
הַצִּפּוֹרִים
נוֹשְׂאוֹת דְּבָרִים

קלפים טרופים

רציתי לפרסם פוסט על הג'ירו,  שאפילו ראיתי מקרוב (באמת!), והיה יפה  –  אבל למי יש עכשיו ראש בשביל הג'ירו.  והיה לי גם פוסט מוכן בסדרה האינסופית 'הגיגים לשעת בוקר מוקדמת של מי שקמה לפני הציפורים',  אבל גם אותו גנזתי.  הלילה בכלל אי אפשר היה לישון, כי העירייה אצלנו פצחה בעבודות חפירה,  או משהו,  סמוך לרחוב שלנו,  והרכבים הכבדים נשמעו כאילו הם סוללים (בחושך!) כביש-חוף חדש בחצר האחורית שלנו.  כשהם נחו לרגע,  התמלא חלל האוויר בשאון המטוסים העוברים מעל,  והם נשמעו באמת מאיימים,  וחשבתי על כך שבעוד דקות אחדות מישהו,  איפה שהוא,  הולך למות.  לא משהו שמקל על ההירדמות.  בבוקר התברר שהייתה מלחמה קטנה על יד הגולן,  והעתיד כולו לוט בערפל.

אם לסמוך על חבריי בפייסבוק,  או לפחות על חלקם (אלה שתמיד בטוחים במה שזה לא יהיה),  סוף העולם ממש בפתח.  אם לסמוך על ראש המשפחה,  אין מה להתרגש.  ואם לסמוך עליי (לא רעיון טוב בשום מקרה),  הרי שבעיקר חבל לי שאני לא מצליחה לסמוך על השלישייה המנצחת על המלאכה,  נתניהו-ליברמן-טראמפ,  אף שמנגד,  קשה עד מאוד לדעת.

מדי בוקר אני מבקשת מראש המשפחה שיסכם בשבילי 'מה אומרים בעיתון הארץ'.  התשובה היא,  כמובן,  שתלוי מה קוראים בו.  ראש המשפחה מדלג על גדעון לוי – רוגל אלפר – אורי משגב ושות',  מפני שהוא רואה את הקריאה אצלם כבזבוז זמן.  מה נשאר?  הרבה כלכלה,  חדשות חוץ,  ספורט,  וגם חדשות בענייני ביטחון  –  בלי פרשנויות של השילוש הקדוש הנ"ל, לוי-אלפר-ושות'.  מסתבר שאם קוראים כך,  נתקלים בהרבה פחות תחזיות היסטריות:  דומה שכשצריך פשוט לדווח על עובדות, יש פחות זמן לתלות בחלון הראווה את כל הרגשות הענוגים/מחוכמים של הכותבים.

לי עצמי נגמר הסוס מהעיתון הזה.  אני חושבת שמה ששבר את גב הגמל (גן חיות שלם יש לך כאן,  עדה ק.) הוא הפרויקט החגיגי שלהם ליום העצמאות,  שבו התבקשו הכתבים הכוכבים לבחור את השיר הישראלי השנוא עליהם ביותר.  לא התעמקתי בבחירותיהם,  אבל נמאס לי מהפוזה המתחכמת וה-הו כה מקורית שלהם.  אני תוהה אם הנשאלים יכלו לבחור שלא לענות על השאלון.  זו לבטח הייתה הבחירה שלי,  לו רק היו פונים אליי.  אבל איש לא פנה.

א-פרופו שירים:  אז אירוויזיון.  ראש המשפחה ואנוכי הגענו למסקנה המצערת שלגמרי עברנו את הגיל בשביל הדברים האלה.  הפירוטכניקה מעייפת לי את העיניים,  ואני לא מצליחה למצוא בשירים האלה שום בדל של מנגינה שאפשר לעקוב אחריה.  לא משנה,  שיהיה בהצלחה.  סך הכול הנציגה שלנו נראית טיפוס לעניין  –  ילדה אמיצה ונחמדה.  וגם אם לא תזכה,  לא נורא. מה שכן  –  הצחיקו אותי מִתקני החתולים (מה זה הדבר הזה) שעמדו ברקע המיצג שלה.  הזכירו נורא את ארונות הקלסרים/דיסקים של נתניהו,  וכפי שכבר טענתי בפוסט הקודם,  מעתה ועד עולם יעלה הרעיון של ארון קלסרים חיוך אצל רבים.

ל-BDS היה כמובן מה להגיד נגד הנציגה הנ"ל,  וגם קראתי איפה שהוא מאמר ישראלי שהסביר שהיא הרי שירתה בלהקת חיל הים,  ושרה 'המלח שלי הוא המלאך שלי', בפני חיילי החיל לפני צאתם להפגיז את עזה,  ועל כן,  כמו כולנו,  היא אשמה בכיבוש.  מעניין  –  אני דווקא התרשמתי שחיל הים הוא צבא פרווֶה למדי,  וזוכרת בעיקר את חייליו שטים בסירות גומי (ובתחתונים לא מיליטריסטיים בעליל) ברחובות המוצפים של דרום תל אביב כדי לחלץ את מי שנלכדו בדירות נמוכות ונטולות ניקוז.  טוב,  זה רק אני וזיכרונותיי מעידן הדינוזאורים.

הכי אין לי סבלנות לכל מיני דגי רקק בחיתולים שכותבים מאמרים מלומדים על אשמת הכיבוש.  בקושי אני מתאפקת מלצעוק בפניהם,  אבל אנחנו ידענו את כל זה עוד לפני שנולדתם  –  ולא נראה שאתם מצליחים להציע פתרונות טובים יותר ממה שאנחנו ניסינו.  אלא אם כן בירבורי פייסבוק (מה שבאמת לא היה בתקופתנו) נחשבים לפתרונות.

טוב,  הפוסט הזה גולש לתהומות של נרגנות,  אז אולי מספיק.  הנרגנות היא פשוט מפני שלא ישנתי בלילה,  וכבר הסברתי למה ואין טעם להמשיך.  אז אסתפק באיחולי שקט ורוגע לכולם.  זה אף פעם לא יכול להזיק, לאף אחד.