סגר ב, פרק 7

תם הטקס? לא מרגישים שום חגיגיות ושום הקלה – רק, במקרה הטוב, חששות (ובמקרה הרע זעם נורא). לא ברור אם אפשר כבר לסיים את עונת הפוסטים 'סגר ב', אבל יש מצב שאפשר להתכונן לעונה הבאה.

הבוקר שמתי לב שכל הזמן מתנגנות לי בראש מילים של איזה פזמון נשכח. ושהן חוזרות ומתנגנות כך בחודשים האחרונים. משהו על ייאוש שפגש ייאוש. משהו שמתאים לי כל כך לתקופה הזאת – כי אני מדברת כמעט רק עם אנשים מיואשים (שלא לדבר על עצמי). אל הפזמון ההוא התוודעתי (כנראה?) כשמי שאני מכנה ביני לביני 'הילד מן הכיתה שלי' (בתיכון) היה מפזם אותו לעצמו (ולי) בכל הזדמנות. והוא דווקא בכלל לא היה מיואש, להפך.

אז נועצתי בגוגל ומצאתי: להקת 'לא אכפת להם' משנות השבעים: מתי כספי ושות'. שיר לא מאוד חכם, אבל הבית הראשון מדבר בול אל ליבי: "ייאוש אחד פגש ייאוש / שאל אותו איך הוא מרגיש / ענה ייאוש בקול כבוש / אני אדיש".

זה גם הייאוש וגם סוג של אדישות, כמו בשיר. למשל, הפסקתי לבדוק את נתוני התחלואה באתר משרד הבריאות. והתחלתי לדלג על התדרוכים של הפונקציונרים המעצבנים של המשרד, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. בין כך ובין כך אי אפשר להוציא מזה כלום, וחוץ מזה מה זה כבר משנה.

ובצד כל זה – החלה שנת הלימודים אצלנו. אין תחושה של שמחה. זה בעיקר המון עבודה והמון קשיים, וחרדה בלתי פוסקת לשלום האינטרנט, ששלומי קשור בחוט אל שלומו. לא יודעת כמה נחת תתלווה לזה.

אוי, איזה פוסט חמוץ. עם הקוראים הסליחה.

בקישור: ביצוע מחודש של מתי כספי. בייאושו ננוחם.

סגר ב', פרק 6

נדמה לי שכבר היה לי פעם פוסט על ענווה. עכשיו יהיה עוד אחד.

מלכתחילה נדמה לי שזה מה שהכי חסר לנו: ענווה. הכרה במגבלותינו. הפנמה שלא על הכול אפשר לשלוט, ולא הכול הולך בכוח.

כבר מתחילת משבר הקורונה: התפיסה כאילו אפשר 'למגר את הנגיף' על ידי סגירת כל העולם ואשתו בבית ועל ידי בידודים אכזריים – אין לה על מה לסמוך. הנגיף לא ימוגר. ברגע שיפתחו את הסגר, הוא יחזור. אפשר בינתיים להגיד תודה לאלוהים, שלוש פעמים ביום, שזה קורונה ולא דֶבר, או אבולה, או איזו זוועה אחרת. למרות שגם קורונה איננה טיול בפארק, אני לגמרי מודעת לכך, ובהחלט מגלה ענווה בעניינה. ובכל זאת יש לנו מזל שהיא לא דֶבר. ובמאבק מולה חשוב להיות חכמים, ולא רק צודקים. לאמור, להיזהר בשכל, לא בהיסטריה. ולזכור תמיד שבין הכול לבין לא כלום, בין אפס למאה, יש עוד תשעים ותשע אופציות ביניים, ואפשר להסתדר בנוחות איפה שהוא על הרצף, במקום להצטופף, בנחישות אין-קץ, בקצוות.

או התפיסה הילדותית שאפשר להכריח את כולם 'להישמע להוראות' בעזרת עונשים וקנסות. ובכן, מסתבר שאי אפשר. תמיד – בכל חברה (לא רק אצל ישראלים) – יש מי שיפרו, יתחמקו, יתחכמו, ינצלו. זה טבע האדם. בעיקר כשהגזרות כמעט קשות מנשוא, ולא אלאה אתכם שוב בסיפורו של שר הצבא שסירב להפוך לפרפר (וע"ע הנסיך הקטן).

העובדה שהרמטכ"ל אירח בחצר ביתו את הורי אשתו לא בהכרח מורה על כך שהוא אדם מושחת. אני בטוחה שבאותו יום עצמו היו כאן אלפים שעשו כמוהו. יש להניח שרבים מהם שמרו על מרחק של שני מטר בין כיסא-נוח למשנהו. ויש להניח שיותר משהביקור הזה בגינה הזיק לשלום ההורים המבוגרים, הוא הועיל לבריאותם הנפשית – וכנגזרת שלה, גם לבריאותם הפיזית. כי הצורך האנושי באינטראקציה עם בני אדם אחרים הוא דבר שאין להתכחש לו, וחילופי מבטים וחיוכים בזום לא יכולים להשביעו. לא לאורך זמן, ולא בלי לשלם מחיר יקר.

הנה, למשל, אתמול נסעתי עם ראש המשפחה לסופרמרקט (במקום להסתפק בסופר-זוטא שבשכונה). חזרתי עולצת, למרות שזה סופרמרקט די בינוני בטיבו: נסעתי בדרכים, ראיתי אנשים, שמעתי שיחות שלהם, החלפתי חיוכים עם מישהי בתור (מאחורי המסכות, אבל רואים בעיניים), אמרתי תודה לאיש הביטחון בכניסה: איזה חיים סוערים ומלאי עניין! וכמה שהיה חסר לי כל זה!

באותו עניין: שנת הלימודים שלנו נפתחת בשבוע הבא. יש לי המון עבודה, אני כל היום במחשב ובזום ומתפללת שהאינטרנט לא יכזיב. לקראת שיעורי-זום עולה שוב הדיון של 'הריבועים השחורים', כלומר תלמידים שמשתתפים במפגש בלי להפעיל את מצלמותיהם. שואלים מה אפשר לעשות, איך וכמה אפשר לחייב אותם להפעיל אותן, אילו סיבות שהם נותנים כדי לתרץ את הריבועים המוחשכים אפשר לקבל.

זה נראה לי כזה דיון עקר. הרי אפילו בתנאים אופטימליים, של שיעור שמתקיים בחדר של כיתה רגילה, אין לי שליטה על מה שתלמידים עושים כשאני מבלבלת את מוחם בהסברים מפותלים. במיוחד באלף השלישי, כשהם עסוקים בסמרטפון מתחת לשולחן, או שוקעים בלפטופים שלהם, ואלוהים יודע איפה הם גולשים שם. והלוא אפילו בימים הרחוקים שאני הייתי תלמידה יכולתי להתנתק למחוז החלומות, ושום מורה לא היה יכול לשלוט בזה.

בכיתה רגילה (מאז 8 במרץ לא הייתי בכזאת, רק אומרת) אני עוצרת לפעמים את השיעור ומפריחה לחלל החדר את השאלה 'אתם איתי עכשיו או בפייסבוק?", ויכולה לזהות, על פי עוצמת החיוכים הנבוכים, מה תשובתו של כל מחייך. גם בשיעורי זום כבר למדתי לשלוח אל המעמקים המוחשכים של האינטרנט את השאלה 'אתם איתי? הי! תשמיעו קול שאני אדע שאני לא לבד פה!' ותמיד יש מי שמתחברים מהר למיקרופון ועונים 'אני כאן'. ודי לי בכך. רוצים לחפף? בין כך ובין כך לא אוכל למנוע זאת. טרמפיסטים יש בכל מקום. יכולים להסתדר בחומר בלעדיי? אדרבא, תראו לי את הקסם. כולנו אנשים מבוגרים (תודה לאל שאני מלמדת במכללה ולא בחטיבת ביניים), כולנו יודעים כמה קשה עכשיו לכולם, רובנו מבינים שצריך להתגייס, לתת כתף, לתת אמון זה בזה. ומי שינצל את זה לרעה – שיבושם לו, אני אפנה אל הרציניים וההגונים. ובמקצוע שלי, בניגוד לרפואה – גם אם לא מבינים את החומר במלואו, הפציינט לא ימות. לאמור: פרופורציות.

בקיצור, קצת ענווה. לא על הכול אפשר לשלוט. זה טוב לכל תחומי החיים, ואני משננת את זה לעצמי יום יום, בכל התחומים. לפעמים אני אפילו מצליחה להפנים.

סגר ב', פרק 5

ואם תהיתם איך אני מרגישה בימים אלה – אז התשובה היא שבדיוק ככה (קישור ששלחה לי חברה בוואטסאפ):

https://www.facebook.com/1448100679/posts/10225054466135991/?extid=0&d=w

*

ואם תהיתם מה אני עושה בימים אלה – אז התשובה היא זום. ציירתי את עצמי ממסך המחשב בזמן שיעור אקוורל (בעיקר האוזניות והמיקרופון יצאו דומים לעצמם, ותודה לאיריסיה על הצילום). וכשאני לא בשיעור אקוורל בזום, אני בזום לצורכי עבודה.

אפשר להקליק על התמונה להגדלה

*

אלה הם חיי.

סגר ב', פרק 4

הדכדוך והמיאוס שולטים בכול. וגם מין עצב חסר תוחלת. אפילו האורות הצבעוניים הקטנים שמהבהבים על מרפסות (טרנד חדש? או שזה קשור לסוכות?) לא מצליחים לשמח אותי. אני רואה אותם בטיוליי הרגליים, והם רק מוסיפים לי עצֶבֶת, למרות שכוונתם שונה לגמרי, ולמרות שבימים כתיקונם הייתי מחבבת אותם מאוד.

*

קראתי משהו יפה אצל ג'וליאנה: היא כותבת שם, בין היתר, על "לבנות שוב פיגומי אופטימיות". לא שאני מצליחה, אבל הרעיון מוצא חן בעיניי.

*

אם כי בינתיים, כל מה שיש לי להציע הוא זה:

סגר ב'
שמיכה כבדה נפרשה על חיינו
חונקת אותָם
עד דק
עד אינָם

*

ודווקא את סגר א' צלחתי לא רע. אבל סגר ב' מסתמן כמשהו שמעבר לכוחותיי.
או, למצער, מעבר לסבלנותי.
לאמור: מיציתי.

סגר ב', פרק 2

(זה כבר כמו רשימת הפרקים בנטפליקס, מסודרת לפי עונות)

בילדותי תמיד אמרו אצלנו בבית שבכל מקום שיש בו שני יהודים, יש לפחות שלוש דעות. הם כל כך צדקו, למרות שאת הקורונה לא ידעו לדמיין אפילו בחלומותיהם הפסימיים ביותר.

אז עכשיו, במקום לעסוק במספר התקנים של צוות רפואי שיתווספו (אם יתווספו) לבתי החולים הקורסים (אם הם קורסים, הרי המידע המתקבל [אם הוא מתקבל] הוא כרגיל סותר) – במקום כל הנ"ל, מתווכחים על תפילות והפגנות. איש איש מהפוזיציה הצפויה שלו, כמובן, ולכן הוויכוח מייגע במיוחד, כי הרי ברור מה כל אחד יגיד עוד לפני שאפילו פצה את פיו (אם כי קלמן וסגל הפתיעו אותי אתמול כשהתרגזו בתוכנית שלהם על המתפללים הגודשים את בתי הכנסת; מודה שזה לא היה צפוי).

אם מוותרים לרגע על האידיאולוגיות, העקרונות הקדושים ושאר ירקות, אפשר להגיע לעובדות מאוד פשוטות:

  • הפגנות וחופש הדיבור הם מיסודות הדמוקרטיה.
  • חופש הפולחן – כנ"ל.
  • בימי קורונה לא טוב להתקהל. בטח לא בחללים סגורים.
  • רצוי לא להגזים בהתקהלות גם תחת כיפת השמיים. אפילו אם יש סיבה טובה.
  • בחברה דמוקרטית ואחראית, לא צריך לחכות שהשלטונות ינחו, יצוו, יגבילו ויענישו. אפשר פשוט להפעיל שיקול דעת אחראי, איש איש לעצמו.

מסקנה מכל הנ"ל: שכולם יפעילו שכל ישר ואחראי, בלי לחכות שהכנסת והמשטרה יעשו זאת במקומנו. שיתפללו בעיקר בחוץ, ורק מעטים בפנים. וגם בחוץ – בזהירות. על המרפסות, על המדרכות, באיי תנועה ובפארקים. אלוהים נמצא בכל מקום (ולא, אני לא לועגת), הוא ישמע גם מהמרפסת. אפילו מהמטבח שלי הוא שומע (ניסיתי לא פעם). ושייזהרו עם ההפגנות. שיתחלקו לגשרים רבים, ושלא יתקהלו עד צאת הנשמה בבלפור.

אפשר גם להיות יצירתיים בהפגנות. דגלים שחורים, אם רוצים, אפשר לתלות במרפסות, בחלונות, על המכוניות הנוסעות, על ספסלים ברחוב. מה שתרצו. מכירים את המפעל של הדלקת נר נשמה באינטרנט? אפשר להניף דגל שחור גם שם. או דגל אחר. או שלט. הראש היהודי טוב בלהמציא פטנטים – אז קדימה, תמציאו. תאלתרו. תצאו מהחריץ של התקליט ותעברו לחריצים אחרים. רק אל תתקהלו. תלכו בקבוצות קטנות, ועם מסכות, למען השם. גם מזג האוויר משתפר, הן כבר פחות ממררות את החיים, אז קדימה.

וחוץ מזה, הטיעונים בנוסח 'אם לו מותר, אז גם לי', ו'הוא התחיל' הם נחמדים מאוד בשביל גן ילדים – אבל בואו, כבר עברנו את הגיל. ואולי הגיע הרגע לגלות גם קצת נדיבות אחראית: אני מוותר קצת, בוא תוותר גם אתה. אפשר לנסות.

ושנהיה בריאים ונצא כבר מהברוך הזה, כי זה עולה לכולנו בבריאות, ולא רק על נגיף קורונה אני מדברת.

סגר ב', פרק 1

לא בטוח שזה קשור לסגר, אבל כבר לא כל כך בא לי לכתוב, וזה כבר הרבה זמן ככה. אבל קראתי באיזה מקום שרצוי לתעד בקיצור תקופות כאלה (של סגר), כדי שלא יהפכו בזיכרוננו לבליל מעורבל ומעורפל של כלום. למשל, שכדאי לכתוב על דברים טובים שקרו, ועל ציוני דרך כאלה ואחרים.

*

אז ציון הדרך של אתמול, מוצאי ראש השנה, היה כשיצאנו להליכת ערב (שאצל ראש המשפחה היא מעורבת גם בריצה): פתאום הייתה בריזה קלה. שזה נראה דבר פעוט, אבל מה שאיפיין את חודש ספטמבר עד כה היה שהאוויר המהביל עמד במקום בלי לזוז במשך כמעט שלושה שבועות. ופתאום: בום, בריזה. זה לא דבר של מה בכך, וזה הדבר הטוב הראשון שקרה מזה זמן ממש רב, ואולי זה סימן לבאות.

(נ"ב: יש בריזה אפילו עכשיו, באמצע הצוהריים. היא מתגנבת פנימה דרך החלון, ואפילו עוד לא הדלקתי מזגן).

*

ועוד אתמול בערב ראיתי כתבה בטלוויזיה על נשים שהפסיקו לצבוע את שערן. Silver Sisters, כך זה נקרא עכשיו. נטען שם שהן אמיצות, ומאז אני תוהה אם זה חל גם עליי. כי אני לא הפסקתי לצבוע את השיער, פשוט אף פעם לא התחלתי. נראה לי שזה פחות נחשב לאומץ, וזה מאכזב. מילא.

אגב, עדה ק. מעירה שהאייטם הנוכחי לא עונה לדרישה של 'לכתוב על דברים טובים', כי הוא לוקה בחמיצות מרירה וקורטוב של ציניות מרושעת. עדה ק. היא מומחית גדולה לציניות מרושעת, ולכן לא מן הנמנע שהיא צודקת.

*

אז הנה משהו פחות חמוץ: את הסגר הזה אני יכולה אולי לאפיין כ'שובה של עדה ק.'. זאתי יש לה תמיד מה להגיד ועל מה להתלונן, ולמרות שהיא מעצבנת, יש לה טביעת עין לא רעה, ולפעמים היא אפילו משעשעת.

בקיצור: יש מצב שיהיה מעניין.

ערה"ש תשפ"א

תש"ף יקרה,

צאתך לשלום. ולא, אל נא תחזרי. הִשפעת עליי (ולא רק עליי) רוב רעה מכל הסוגים, ואין מצב שאתגעגע אלייך. שלחי נא מישהי מוצלחת יותר במקומך, ושתהיה טובה, בריאה, רגועה ומשעממת כדבעי.

אמן ותודה.

ועוד הפעם חמש מאות

אז סגר כללי, שוב. כך הוחלט. על ידי ממשלה כושלת, פחדנית, שרלטנית, רשלנית ומטופשת. מכל טוב הארץ (ועכשיו שליצמן התפטר, נפלה גם עטרת ראשנו, ולאן נוליך את יגוננו).

מה שהכי מכאיב לי בסגר הזה הוא פרט שולי יחסית: מגבלת 500 המטרים. זו שאין שום דרך לציית לה (כי הסופר ובית המרקחת המותרים לכול הם מחוץ לטווח ה-500), ואין שום דרך לאכוף (כי מה, בואו, באמת), ואין שום דרך לתרץ. סתם הצקה מיותרת, אצבע בעין, יריקה בפרצוף – מגבלה שכולם כבר סיכמו בנגלה הקודמת שהיא מוטעית ושאין בה כל צורך. אבל אפילו את הלקח הזעיר הזה לא הצליחו ליישם.

אני כבר יכולה לומר בפה מלא שרוני גמזו הוא אכזבה גדולה. האיש שהבטיח, בשכל רב, לשקם בראש ובראשונה את אמון הציבור – ואז נתן את ידו לשטות הזאת של 500 המטרים, ואפילו לא ניסה להסביר למה, למרות שנתנו לו זמן מסך כדי לתרץ.

אז בסדר, זה הרי זניח לעומת שאר הנזקים הנוראים. אבל בכל זאת זה, בקליפת אגוז, הוא לב הבעיה. האנשים האלה אפילו אינם מעלים בדעתם העצלה שהישראלים, כמו שאר שוכני תבל, הם יצורים תבוניים שנולדו עם מוח. הזלזול הזה באינטליגנציה, חוסר היכולת להתייחס לבני אדם במינימום של כבוד – לא, כבר נגמרו לי המילים.

חבל מאוד. כל מה שיש לי להגיד להם הוא זה:
אותי איבדתם, ולא סביר שתמצאוני שוב. ולא, יש מצב שאפילו בקלפי כבר לא ניפָּגש. היו שלום.

לא יודעים, לא יודעים

קראתי באיזה מקום שאחד הטיעונים נגד מדענים ורופאים המתנגדים למדיניות הקורונה (סגרים וכו', וע"ע העצומה המדוברת המתארגנת בימים אלה) הוא שהם פועלים נגד המיינסטרים של עולם המדע.

עכשיו, אני לא מעריצה גדולה של המיינסטרים בשום תחום. ובכלל, מדע לא ממש קשור למיינסטרים. הוא קשור במדידות, עובדות ופרשנות שלהן. הפרשנות של המיינסטרים לא בהכרח נכונה יותר מזו של המיעוט. וגם, הפתעה-הפתעה: אפילו מדענים נוטים לפעמים לחשוב 'כמו כולם' ונזהרים שלא לצאת אל מחוץ לקופסה.

מי שחושבים הפוך מהמיינסטרים אולי באמת טועים, אבל לא בהכרח, בטח שלא כפועל יוצא מהגדרת השתייכותם או אי השתייכותם לזרם המרכזי. גלילאו גליליי, למשל, לא היה במיינסטרים, ואף על פי כן מסתבר שצדק (עובדה: היא אכן נעה). כמוהו גם זמלווייס, שיצא עם הדרישה המהפכנית שרופאים ירחצו את ידיהם כשהם עוברים מחדרי המתים לחדרי הלידה. זו הייתה הצעה לא-מיינסטרימית בעליל, אבל בדיעבד התברר שהצדק היה איתו. ומן הסתם היו גם אחרים כמותם.

בעוד חמש שנים יש מצב שנדע מה הסיפור האמיתי עם קורונה הזאתי. עד אז נדונונו לדשדש בתוך ספקות, לשמוע גם את המיינסטרים וגם את מתנגדיו ולא לדעת מי צודק. אי הוודאות אוכלת בנו בכל פה – אבל זה מה שיש, ועם זה צריך להתמודד איכשהו.

וכדאי גם להקפיד על מסכות ושאר ההמלצות הפשוטות, אם לא מסיבה אחרת אזי מהסיבה הפשוטה שאפילו אם לא יעזרו, הן לא ממש יכולות להזיק. אולי אפילו – בלי קשר לקורונה – ימנעו כמה מקרים של הדבקה בשפעת ושל התקפי אלרגיות וכיוצא בזה, שזה רווח נקי לרבים מאיתנו.

נשק וסע (או: שלום כיתה א')

לא, אני לא אכתוב על מהומת פתיחת שנת הלימודים אצלנו. רק אציין נסיבות מקילות: זה לא קל להחליט החלטות בתנאים כאלה. לא הייתי רוצה להיות במקום מי שצריכים להחליט. וזה בלי קשר לעובדה ששר החינוך אצלנו הוא מעצבן ברמות על. ליבי ליבי לרוני גמזו, שנלחם בגבורה מול תחנות רוח, ולפעמים גם מצליח.

ומכאן – ישר לסין:
על דף הפייסבוק של עופר מסין כתבתי כבר כמה פעמים. היום הוא מספר על היום הראשון ללימודים של בנו הקטן. כן, גם בסין מתחילים ב-1 בספטמבר. יש הוראות מדויקות וקשוחות על איך מותר להיפרד מן הילד (רמז: מאוד מהר – אומרים שלום וזהו), והסינים, בניגוד לישראלים, מצייתים בקפדנות. עופר מסין, שהוא הרי עופר ישראלי, מנסה להביע התקוממות, אבל אשתו הסינית לא מרשה, והוא שומע בקולה. גם הילד הקטן מציית בלי תלונה.

אבל זה לא מונע מעופר מסין לשקוע בזיכרונות. ביומו הראשון בכיתה א', בארץ הקודש, הייתה אימו בשמירת היריון, ומי שלקחה אותו לבית הספר הייתה ברברה השכנה. הוא מספר שהמורה פקדה על הילדים לנפנף לאבא ואימא לשלום, ומוסיף: "ועד היום אני תקוע עם היד ככה באוויר כי ברברה זאת לא אמא שלי, חשבתי אז ולא ידעתי מה לעשות. לנפנף או לא." שזה המשפט שהכי נוגע לליבי בכל הפוסט של עופר מסין, למרות שכמעט כל משפט שלו נוגע ללב.

איך שלא יהיה, אחיו הצעיר של עופר מסין (ההוא שהיה אז עובּר בשמירת היריון) מספר לו עכשיו שבארץ קוראים היום לנוהל הפרדה המקוצר הזה בשם 'נשק וסע'. עופר מספר לאשתו, שמספרת להורים הסינים בבית הספר בווהאן, וכולם מתפעלים. בסין זה נחשב 'מילים רכות', וזה מקסים בעיניי ביותר. אגב, אני זוכרת שגם אני התפעלתי בפעם הראשונה שראיתי את החניות הזמניות-מהירות של ה'נשק וסע' הזה (הרבה אחרי שהילדים שלי כבר לא למדו שם).

אז התחילה שנת הלימודים. גם אני כבר שקעתי במצולות הכנת השנה הבאה אצלנו (מתחילים אחרי החגים), ועוד לא רואה את הסוף: בינתיים הכול יתנהל ממרחק, בזום, ואני שונאת את זה. לא הייתי בירושלים מאז ה-8 במרץ, ואני נורא מתגעגעת.

שתהיה שנה"ל תשפ"א טובה לכולנו.
והנה הקישור לפוסט של עופר מסין.