ממעוף הציפור

קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות,  עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.

הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים.  דומה שאין פשוט וברור ממנו,  ובכל זאת יש שמתקשים בו.  אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר,  של זמן ושל מקום.  ממעוף הציפור.  ואילו כאן,  על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת,  הוא נוטה להישאר נסתר מן העין.   עוד יגיע הזמן גם בשבילו,  אף כי הוא אכן מתמהמה.  אני הייתי מוסיפה לַנאוּם  עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה  –  פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת,  מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.

לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'.  אני לא שותפה לתחושתו,  מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות.  בית זה לא רק עניין חברתי.  זה זיכרונות ושפה,  קולות וריחות.  זה סוג האור וחילופי העונות.  זה הים, הצמחייה והנופים.  זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך,  זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג.  זה הרוח בין מחטי האורן,  זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק.  וגם  –   זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג.  זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה,  כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים.   זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים.  אני לא שכחתי.

אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר,  וירגיש שהוא אדם'.  כי כל קהל מורכב מפרטים,  ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.

ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.

מודעות פרסומת

בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

בְּפתח הפסח

בעניין קרב-החמץ בבתי החולים,  שעלה שוב לכותרות:  זה לא עניין חדש.  לפני עשר שנים,  כשאמי הייתה מאושפזת בבית החולים בחג הפסח,  חיפשו המאבטחים בתיקי בכל פעם שנכנסתי למתחם.  האמת שלא הייתי מעלה בדעתי להכניס חמץ למקום שבו שומרים על כשרות  –  ומצד שני גם לא היה אכפת לי כל כך שבודקים:  היו לי אז צרות יותר גדולות.  אבל חייבים להודות שיש משהו לא-מכבד בחיפוש הזה בכניסה,  והמשהו הזה אינו מועיל לשום דבר,  במיוחד לא לדת.

יש לי הצעת ייעול למשגיחי החמץ,  ודי חבל לי שהם לא שואלים אותי,  כי היא הייתה יכולה לעזור.  ההצעה שלי היא לאמץ את השיטה האמריקאית (או שמא רק אני החלטתי שהיא אמריקאית?).  התוודעתי אליה עוד כשהייתי סטודנטית בתל אביב:  בקורס מבוא לפסיכולוגיה של החינוך (בחיי שלקחתי פעם קורס כזה!) סיפרה המרצה על נוהל כזה ועל הסיבות להצלחתו.  זה הולך ככה:  במקום לאסור על הקהל לעשות כך ואחרת (דבר שמיד יעורר את עוינותו המרדנית),  תודו לו מראש על שהוא נענה לבקשתכם.  זה נשמע חסר היגיון  –  כי מי אמר שהוא נענה?  מצד שני,  מי אמר שהאיסורים והחיפושים יעילים?  מי שרוצה להבריח  –  יבריח,  תסמכו עליו.

ראיתי איך זה עובד בטיסת פנים אחת בארה"ב,  שהמראתה התעכבה כמעט עד אינסוף:  ישבנו סגורים בתוך המטוס,  על המסלול,  אורות מהבהבים והכול  –  ולא המראנו ולא המראנו ולא המראנו.  כל רבע שעה פנה אלינו הקברניט ברמקול ואמר:  'ושוב הייתי רוצה להודות לכם על סבלנותכם'.  (מתה על הסגנון הזהיר והמרוחק הזה:  'הייתי רוצה להודות'.  הוא אפילו לא באמת מודה!).  האמת שלא היינו סבלניים בכלל,  אבל אחרי שהוא כבר כאילו-הודה כל כך יפה,  וכל כך הרבה,  לא היה לנו נעים לאכזב אותו.

וזה בדיוק הסוד של הפנייה הזאת.  היא פונה לרצון הטוב של בני אדם,  במקום לרצונם הרע (וידוע שהם התברכו גם בזה וגם בזה,  ובמנות גדושות). לכן הייתי מציעה למשגיחי החמץ לתלות בכל חדר אשפוז ובכל מסדרון בבית החולים שלט בזו הלשון:

תודה על שאינכם מכניסים לכאן חמץ!

(היות שאיננו אמריקאים,  אנחנו יכולים לוותר בשקט על ההתפתלות של 'היינו רוצים להודות לכם':  כיאה למורשתנו הצברית,  אנחנו מודים וזהו,  בלי לבלבל יותר מדי את המוח).

בקיצור,  ברצינות:  יש לדבר הזה פוטנציאל להצליח.  באמת.  שווה לנסות.

*

ושיהיה חג שמח ורגוע לכולנו.

כמה מילים על טוהר

אז קצת אקטואליה:  מרצ וזנדברג.  הו,  האימה.

היות שאני מגדירה את עצמי פחות או יותר כשמאל-לייט*,  המפלגות שבהן אני מתעניינת במיוחד הן המחנה הציוני (על שלל שמותיה) ומרצ.**  לא מחבבת אף אחת מהן, מתעצבנת בגלל שתיהן,  אבל יכולה לחיות,  אם צריך,  עם כל אחת מהן,  ועדיף בעיניי שבכלל יתאחדו.  בבחירות אני מצביעה עבור אחת מהן,  בדרך כלל הראשונה,  ואחר כך נשבעת שלא אעשה זאת שוב,  ואז מפירה את שבועתי.

לאחרונה נדמה שהמחנה הציוני מתפוגג לגמרי.  לא נשאר שם כבר שום דבר ברור שאני יכולה להתייחס אליו,  ולכן העניין שלי במרצ הולך וגובר.  תמר זנדברג אף פעם לא הייתה כוס התה שלי,  אבל אני יכולה להתגבר על זה.  התפיסה שלה לפיה לא מספיק לשבת בפינה וליילל,  אלא צריך להיכנס לקלחת הרותחת  –  נכונה בעיניי.  מרצ נראית גם עכשיו כמפלגה שפחות או יותר דבקה באיזה קו ברור ועקבי  –  וזה לא דבר שאפשר להגיד על הרבה מפלגות אחרות,  בטח שלא על המחנצ.

אז עכשיו,  אחרי שזנדברג נבחרה להיות ראשת מרצ,  התברר שהיא לא קדושה:  היא התייעצה עם יועץ שידוע בשיטותיו המאוסות  –  ואפילו שיקרה על זה.  הו,  מה יהיה עכשיו. אז עכשיו בוחריה תובעים ממנה להתפטר,  וחלקם לא יירתעו אפילו מלהרוס את המפלגה כולה   –  כאילו שיש לנו עוד חמישים ושתיים מפלגות שמאל אחרות שאפשר לבחור מתוכן.

לפני כמה שנים,  בבלוג הישן,  היה לי ויכוח עם בלוגר מגיב שהגדיר עצמו שמאלני (וראה אותי כנציגת הימין הקיצוני.  לא משנה).  בין השאר הוא טען ש'שמאל פירושו חיפוש האמת'.  זו הייתה הנקודה בוויכוח שבה הערכתי שחבל על הזמן (במובן השלילי של הביטוי).  אבל הבלוגר ההוא לא לבד.  אני מתרשמת ששמאלנים רבים באמת סבורים ששמאל הוא תמצית הצדק,  האמת,  החמלה והטוהר.

לדעתי זה פשוט קשקוש  –  יכולים להיות אנשים הגונים בכל קצות הקשת הפוליטית   –  וגם גנבים ושקרנים באותם קצוות.  ממש כשם שהדת אינה ערובה לכך שכל מאמיניה טהורים,  והטבעונות אינה ערובה לאופיים החומל של כל הדוגלים בה   –  גם השמאל אינו ערובה לטוהר מקיר לקיר:  יש כאלה ויש כאלה.  ויש גם בין לבין. נורא פשוט.

העובדה שתמר זנדברג נבחרה לראשות מרצ לא הגבירה את חיבתי למפלגה הזאת  –  והעובדה שנתפסה בשקר לא גרעה ממנה.  אם מרצ תמשיך להיות המפלגה היחידה שמדברת בקול עקבי שאני יכולה להבין (ואם המחנצ לא יתאושש מן הבחינה הזאת)  –  יש מצב שאתן לה את קולי,  ואשלים עם ההנהגה של תמר זנדברג.

כי הצבעה בבחירות איננה אקט של אהבת עולם:  היא בסך הכול צעד פרקטי.  וחוץ מזה,  צריך שכולם יזכרו:  בביצה יש בוץ.  המגפיים עלולות*** להתלכלך.  זה לא סוף העולם:  אפשר לשטוף אותן ולהמשיך ללכת בהן.  כי פוליטיקה איננה תחרות על טוהר,  אלא מאמץ של מפלגות להשיג עבור בוחריהן את מטרותיהם.

______________

*לא כולם מסכימים אתי.  יש המאשימים אותי בימניות מופלגת.  לבריאות שיהיה  –  אבל בעניין הזה,  דעתי היא זו שקובעת.

**התעניינותי ברשימה המשותפת התפוגגה כבר מזמן,  ולא כאן המקום לפרט שוב למה.  רק אזכיר את מופע האימים של אימן עודה אתמול בערוץ הראשון:  היה שם דיון על הדמוגרפיה,  וברקע הוקרנו צילומים מחדרי-תינוקות.  עודה התגולל על הצילומים הנ"ל בטענה שהם מעידים על גזענות ופחד מערבים.  אבל באמת,  חבר-הכנסת עודה,  אילו צילומים יש להקרין,  לדעתך,  כרקע לעיסוק בסוגיה של אחוזי הילודה?

***עריכה מאוחרת:  מגפיים זה בכלל בלשון זכר.  אז עלולים,  וכו'.  שיהיה.

דקדוקי עניות

ראיתי בטלוויזיה צילומים של מטוס חיל האוויר שהופל בשבת בבוקר בגליל.  בין החלקים המרוסקים/מפויחים:  כלניות.  כלניות!  זוקפות את ראשן למרות הכול.

*

כבר כתבתי לא פעם על אושיות פייסבוק שצופות בערך מאז מאי האחרון שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה שמטרתה לעצור את חקירות נתניהו.  הן התבדו כבר עשרות פעמים,  מה שלא מונע מהן להמשיך ולהתנבא באותה רוח גם עכשיו,  בעקבות אירועי שבת בבוקר.  הבקיאות המופרזת שלהן בתיאוריות קונספירציה,  ובכלל במה שהיה,  ובעיקר במה שעוד לא היה,  לא מפסיקה להתמיה אותי.  כמובן,  מלחמה עלולה לפרוץ,  מסיבה זו או מסיבה אחרת,  את זה אי אפשר להכחיש כלל;  אבל אני זוכרת ולא שוכחת את כל המקרים שבהן לא פרצה,  על אף התחזיות המלומדות.  הצרה היא שהאושיות הנ"ל אינן זוכרות (או לפחות מתנהגות כאילו אינן זוכרות).

*

מטוס נוסעים רוסי התרסק אתמול אי שם ברוסיה ועשרות האנשים שהיו על סיפונו נהרגו.  ראיתי תמונות שלו (או של אחד אחר כמותו) מימים טובים יותר:  מטוס סילון בגודל בינוני,  אבל בכל זאת בעל הופעה קומפקטית,  וצבוע כולו בכתום.  כאילו יצא מאיזה סיפור ילדים.  או כמו צעצוע,  כתמתם ושמנמן.  התרסקות כזאת היא דבר נורא בכל מקרה,  אבל הקומפקטיות הילדית הכתומה הזאת איכשהו מוסיפה לעצב.

*

התרגלנו לצפות כמעט כל ערב בפרק נוסף מתוך שתי סדרות שונות:  סדרת הריגול 'האמריקאים' (שעניינה מרגלים רוסים בוושינגטון),  ומיד בעקבותיה הסדרה-לענייני-משפחה Parenthood,  ששמה תורגם משום מה לעברית כ'הורים במשרה מלאה'  (אגב, לא אחת ולא שתיים מדובר בה על ילדים שמגדלים את הוריהם).  הראשונה דורשת ריכוז מוחלט,  אחרת אני מאבדת את החוט המקשר בין המאורעות המדוברים.  השנייה קלילה הרבה יותר ומאפשרת לסרוג בנחת תוך כדי צפייה.

מה שיפה בשתיהן הוא שהן בעצם הרבה יותר מורכבות,  או שמא אומר עמוקות,  ממה שתיאורן הראשוני מעיד עליהן.  והחלקים המעניינים ביותר בסדרת הריגול הם,  בעיניי,  אלה שעוסקים דווקא בשאלות לא פשוטות של הורות (כאילו התערבבו בסדרה השנייה).

אתמול אמרתי לראש המשפחה בתום הצפייה שאנחנו עושים עוול לאמריקאים:  תמיד אנחנו מתמוגגים ממצוינותן של סדרות בריטיות  –  אבל בעצם,  האמריקאים יודעים לעשות סדרות לא-רעות בעצמם.

*

שוב נפלה עליי צננת.  היא לא מספיק גרועה כדי להיחשב לשפעת,  אבל לא מספיק זניחה כדי שאצליח להתעלם ממנה לגמרי.  עכשיו שאלת השאלות:  האם היא תירוץ מספיק משכנע כדי לא לבדוק מבחנים?

שוֹנוֹת

מבקשי המקלט:  הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש,  לצורך חתימה.  שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה,  ובכלל למה העצומות הן מגזריות,  כל מגזר בפני עצמו,  במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה.  לא משנה.

מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא),  יחזור הכול לקדמותו:  מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב,  התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול,  והממשלה תמשיך להתעלם.  אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות.  מן הסתם לא.

*

אנה פראנק (או הבה נחרימה):  שוב מצעד האיוולת.  התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן,  ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב  –  וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר).  כלום לא ייצא מזה,  כמובן,  אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי:  למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?

על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד,  ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד,  מותר להשוות,  אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני,  שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי,  השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד.  שלוש אותיות בלבד:  ע-ה-ד.  אני אמנם לא נשביתי בקסמיה,  אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך,  יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.

*

יומן-גנן:  קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות.  אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי,  מצד שני רקפות זה רקפות,  אין להכחיש.  אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס,  כרגיל.  אני חושבת שאני משדרת גלים רעים.  אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים,  אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח.  עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה:  פה ושם קצת שמש,  רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן.  כמה עלעלים חדשים הפציעו,   ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד.  שאר הניצנים מתו.  נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר:  ככה הן אוהבות.  כמה עדינות,  ככה עשויות ללא חת.

*

חורף:  אני מחסידי החורף והגשם,  בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף.  יחד עם זאת,  בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח),  נדמה לי שהרעיון כבר ברור.  מיציתי.  אפשר לעבור לעונה הבאה.

*

[עריכה מאוחרת:   קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי,  שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט.  שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]

[עוד עריכה מאוחרת,  בשל דקדקנותי הארורה:  ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק,  ולא פראנק,  כפי שכתבתי.  זה חשוב,  כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי,  אז מן הראוי שאקפיד גם אני.  להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק).  נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית.  לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית,  כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות  –  בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]

תביטי בוֶרד

אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה   –  לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה,  ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו,  ואיך זה שהנימוק הפלסטיני  'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי.  אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר:   מסתבר שרבים מאוד במקומותינו  יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר,  ליתר ביטחון,  נוכח הרעה הממשמשת ובאה.  היות שאני לא נוטה לאופטימיות,  יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה,  ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה,  איך הם יודעים.  אני מניחה שהם פשוט מנחשים,  ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם,  בהנחה שאם יתברר שצדקו,  יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות;  ואם יתבדו,  ממילא לא יזכור זאת איש,  כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.

וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג,  שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים.  אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה,  שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו.  למרות שזה כבר שלוש שנים שאני  לא כותבת שם,  ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו  –   זה בכל זאת אירוע מטלטל.  נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא,  לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר  –  אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה,  לא חשוב איפה.

שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא,  מטבע הדברים,  לאן עדיף ללכת עכשיו  –  בלוגספוט/בלוגגר  או וורדפרס.  אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי:  לכל אחד מתאים משהו אחר,  ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם,  וכל חתיכות  הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.

איך שלא יהיה  –   במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי,  כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל).  תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:

לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי.  בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים  –  אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה.  אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי".  אהבתי את הניסוח ואת הרוח,  אז רשמתי לי מיד,  שלא אשכח.

מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה  –  חידת הכפולים.  זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי,  אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי,  בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל.  בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל,  שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד,  ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים,  כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות,  כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות;  צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות,  כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם.  את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל,  זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).

אלה דברים נכוחים ויפים,  ואני מסכימה עם כל אות בהם,  אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם,  כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר,  הייתי אומרת לה [כלומר,  לאותה מיס בריל]:  תביטי בַּוֶּרֶד הזה,  איך הוא נפתח."

אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת,  שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן),  עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.

והרי יש.

ישר

אז ראש המשפחה גרר אותי אמש ל'הפגנת/צעדת הבושה' בתל אביב.  ניסיתי להתחמק,  אבל לא כל כך הצליח לי. הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו ברגל באבן-גבירול ופנינו ימינה ושמאלה והמשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו ברוטשילד,  עד שהגענו לעין הסערה.  כל הזמן הלכו סביבנו יותר ויותר אנשים,  עד שהפכנו לנהר-אדם,  ובליבת ההפגנה כבר היה צפוף כל כך שבקושי אפשר היה לנשום,  שלא לדבר על לראות מה נעשה מסביב.  היו שם צעירים רבים,  ואולי אפילו יותר מבוגרים שכבר ראו דבר אחד או שניים בחייהם,  והיו אבות וסבים שהרכיבו את צאצאיהם הפעוטים על כתפיהם.  למרות המספר העצום של המשתתפים התנהלו הדברים במידה רבה בשקט ובסדר,  ואיש לא נשכב על שום כביש כדי לחסום אותו,  והשוטרים נותרו רגועים ופחות או יותר מחוסרי עבודה (מלבד חסימה יזומה של השדרה,  כמובן).

אני לא טיפוס של הפגנות,  ואחרי חמש דקות בערך כבר אמרתי לראש המשפחה שמיציתי,  אבל הוא הקשיח את ליבו ואמר שעוד לא.  התברר שהיו גם נאומים,  אבל לא ראיתי ולא שמעתי כלום,  אף שהיינו קרובים מאוד לשם,  ועל כן העברתי את זמני בקריאת שלטים (חלקם קולעים ומשעשעים) שנישאו על ידי חלק מהמשתתפים. היו גם סיסמאות שהוקרנו על קירות הבתים מסביב  (אגב,  חלק מן הבתים הישנים ברושטילד שופצו/שוחזרו,  והם כל כך יפים).  בהמשך הופנה ההמון הסוער לצעוד חזרה לכיוון כיכר הבימה,  וכך עשינו,  קודם דרך אחד-העם ואחר כך כבר ברוטשילד (כשהצלחנו למצוא בו מנוח לכף רגלנו).

חלק מן הקריאות שהושמעו שם על ידי הקהל היו ממש מרשימות  –  ובעיקר אהבתי כשכולם צעקו, כאיש אחד: בושה! בושה! בושה! וכך הלאה.  כי באמת,  פעילות החקיקה של השבוע האחרון היא לא רק בושה וחרפה,  אלא גם שערורייה  –  והיא סיבה מספיק טובה כדי לארגן נגדה הפגנה כזאת,  ואפילו סיבה לא רעה בשביל בעלי דם פושר כמוני לקחת בה חלק (צנוע).

הכי אהבתי את אחד השלטים שראיתי שם:
לא ימין,  לא שמאל   –  רק ישר!

בדיוק ככה.  לגמרי מתאים.

צודק אבל חכם

בין לבין יוצא לי לקרוא פה ושם פרק או שניים מגינת בר של מאיר שלו,  העוסק בגינת צמחי הבר שהוא מטפח במסירות.  כל פרק מוקדש ליסוד אחד ממרכיביה (פרחים,  עצים,  כלי עבודה,  מזיקים, נופים ועוד).  מעבר לציורים היפים של רפאלה שיר, אהבתי (בינתיים) גם את הפרקים שקראתי.  יש בהם משהו נינוח ומחויך ומתובל בהרבה חכמת חיים.

בשבוע שעבר הגעתי לפרק על החולד.  הוא היה כל כך משעשע שהתחלתי לצחוק בקול רם אף שהייתי לבדי בחדר (יש בזה משהו מביך למדי,  שהרי הצחוק אמור להיות,  כך נדמה לי,  אירוע חברתי).

לפני כן לא ידעתי כלום על חולדים (אין לי מושג אפילו איך להגות את המילה הזאת). נדמה לי שנתקלתי אי-אז בחולד רק בסיפור על האצבעונית(?) הזעירה והקסומה ששטה על עלה על פני המים.  היה שם איזה עניין עם חולד (נדמה לי) זקן ומרושע שחפץ לשאת אותה לאישה  –  תוכנית מעוררת חלחלה שאינני זוכרת אם יצאה לפועל.

אבל מן הפרק בספרו של שלו (זהירות,  ספויילרים) למדתי שהחולד הוא "יצור מכוער וסומא בגודל של בטטה" שחי מתחת לאדמה,  חופר מנהרות ומחסל שורשים ופקעות של פרחים שהגנן אוהב.  באופן זה הוא הורס צמחים וגינות,  ועל כן יצאו לו מוניטין של אימת הגננים.

מאיר שלו ניהל נגד החולד קרב איתנים שבו הפעיל כל מיני שיטות אלימות והרסניות שפגעו בעיקר בו עצמו ובגינתו.  הוא הפסיד בקרב,  משום שהחולד,  אף שהוא סומא בגודל של בטטה,  הוא חיה חכמה ומנוסה שהצליחה להתחכם לגנן הנלהב ולהתגבר על כל תחבולותיו.

עד שהגנן החליט לוותר.  תחילה הרהר בעצב שבמלחמתו-עתירת-הנזקים נגד החולד, הוא עצמו הפך לבעל חיים מזיק אפילו יותר מיריבו התת-קרקעי.  ואז החליט להעביר את הצמחים בעלי הפקעות לאדניות,  שבפניהן החולד  חסר אונים   –  והניח את נשקו.  וכך הוא מסכם את הפתרון שבחר בו לאחר מלחמותיו הסוערות:

"קמתי,  ויתרתי על צדקתי,  מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי…  מאז אני והחולד לא נלחמים אלא מנהלים סכסוך…   נכון,  לא מיגרתי,  לא ניצחתי,  והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה.  אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה,  אז מה רע?" (עמ' 50).

כמובן יש מקום לתהות אם שלו מדבר רק על החולד,  או שמא על הדרך הוא גם מביע את דעתו המאופקת על משהו אחר.  או שלא.  מי יודע.

מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.