יש ממשלה

אז יש ממשלה. בינתיים. נראה איך וכמה זה יחזיק. אני לא מאוד רגועה, אבל משתדלת לשמר אופטימיות זהירה.

על מה שקרה אתמול בכנסת כבר דובר מספיק. כן, אני יודעת שגם בעבר היו הפרעות לנאומים וקריאות ביניים, מכל הכיוונים. אבל אתמול זה בכל זאת היה מוגזם – בישיבה חגיגית, שהנוכחים והנוכחות בה לבשו את מיטב מחלצותיהם, כיאה לטקס, אבל לא חשבו שהם צריכים גם להתנהג, ולדבר – ולשתוק – כיאה לטקסים. העובדה שראש הממשלה היוצא אפילו לא טרח לאחל לממשלה החדשה הצלחה, ולו גם בחמיצות ולמען הפרוטוקול בלבד – היא אופיינית ומטרידה, שלא לדבר על הצווחות שקדמו לנאומו.

תומכי נתניהו חוזרים ומלינים על העובדה שהדבק היחיד המאחד את סניפיה המגוונים של הממשלה החדשה הוא 'רק לא ביבי'. על כך יש לענות, ראשית, שגם 'רק לא ביבי' הוא טיעון לגיטימי: מותר להתנגד לראש ממשלה אפילו אם נבחר בקולותיהם של שלושים מנדטים, מותר אפילו לייחל להחלפתו. אבל 'רק לא ביבי' זה גם – ובעיקר – רק לא הטרלול שאפיין את תקופת כהונתו. וזה כבר דבק לגיטימי עד מאוד, כפי שאפשר היה להיווכח באמצעות מופע האימים שאנשיו ארגנו לכולנו בישיבת ההשבעה (ולא אחזור שוב על חשיבות ענייני חנה בבלי, שעליהם כבר כתבתי מספיק).

חבר הכנסת אמסלם אמר לפני ימים אחדים שהממשלה החדשה נתמכת (רק) על ידי צפונבונים מרעננה ועד שכחתי איפה. אני מניחה שזה כולל גם אותי. לא אתחיל להתווכח כאן על כינויי גנאי למיניהם, ורק אזכיר לחבר הכנסת הנכבד שלממשלה הזאת יש שישים (ואחד) מנדטים, וגם אם נקזז מתוכם את מי שאולי הולכו שולל (ואולי לא) על ידי בנט, עדיין יש לה יותר מחמישים מנדטים, שזה לפחות בעשרים יותר ממה שיש לליכוד. וזה לגמרי מייצג מיליונים שיש להתחשב (גם) בדעתם.

לא יודעת כמה זמן תצליח הממשלה החדשה הזאת לשרוד. היא עתירת ניגודים (אם כי זה לא בלתי מתקבל על הדעת בשביל שיטת ממשל שמבוססת על קואליציה: זה בדיוק הרעיון של קואליציה), והיא עלולה להיתקל בקשיים על כל צעד ושעל. אם ראשיה ימשיכו לגלות בגרות ואחריות כמו שעשו עד עכשיו, יש להם סיכוי לא רע. ואם יעבירו תקציב וינהיגו כאן שיטת ממשל חסרת טרלול ומשעממת במקצת, נצא כולנו נשכרים. שהדנו במרומים שמגיע לנו קצת שקט.

עכשיו הזמן לגלות נדיבות של מנצחים. Don't rub it in , ממליצה האמרה האנגלית המפורסמת. צריך לזכור שיש עכשיו הרבה מצביעי ימין מאוכזבים וחרדים (ומי כמצביעי הלא-ימין מכירים את ההרגשה). אני מקווה שהם ישתכנעו שהשד לא נורא כל כך. יש גם להם מספיק נציגי ימין בממשלה החדשה, שהיא ממש לא 'שמאל קיצוני' (והו, הטרלול הזה של נתניהו, לקרוא לכל מי שלא מסכים איתו 'שמאל רדיקלי' ).

ובצד הציפייה לנדיבות של מנצחים, צריך לומר משהו גם למפסידים: צריך לדעת איך להפסיד. ממופע האימים של אתמול לא נראה שאתם יודעים. עכשיו העת ללמוד. וסליחה אם ההמלצה הזאת נראית מנוגדת להמלצתי הקודמת לנדיבות של מנצחים: בפשטות – הגיעו מים עד נפש. יש דברים שהם כבר בלתי נסבלים.

ובהצלחה לכולנו.

עלה בידו?

אפילו אני, עם הדם הפושר הזורם בעורקיי, לא יכולתי שלא להתרגש קצת מחגיגיות המעמד כשיאיר לפיד הודיע, סמוך לחצות ביום רביעי, שעלה בידו להרכיב ממשלה.

זה לא שאפשר לנוח עכשיו על זרי הדפנה. עד שהממשלה הזאת תגיע לקו הסיום – יותר נכון לקו ההתחלה – ותושבע בכנסת, עוד יכולים לקרות כל כך הרבה דברים רעים, שהמחשבה שהיא אכן תגיע נראית עכשיו כמו ייחולים למעשי ניסים.

ובכל זאת, משהו קרה. לפחות בקטנה. דומה שאצל כמה חברי כנסת בשלה סופסוף ההכרה שאין ברירה, ושהם צריכים לנהוג בבגרות, עם כמה שפחות טרלולים וניבולי פה, כי הטירוף ששולט פה בחודשים האחרונים הוא כבר מעבר לכוחותינו.

ההתנהלות של יאיר לפיד בשבועות האחרונים הדהימה אותי לגמרי. לא הייתי מאמינה על מי שהחשבתי כנער שעשועים ותו-לא שהוא מסוגל להיות כל כך בוגר, אחראי וממלכתי – ועוד להקרין מזה גם על אחרים. פתאום זה נהיה בון טון לדבר במנוחה. לראשונה בחיי אני ממש מרוצה מהצבעתי בנגלה האחרונה (מרב מיכאלי). וגם את מנצור עבאס לא שמעתי מרים את קולו אפילו פעם אחת. כן, אני יודעת מה יגידו, שזה בסך הכול עניינים של נימוסים והליכות של חנה בבלי. אבל גם גינוני חנה בבלי חשובים, במיוחד עבור מי שמתיימרים להיות נבחרי ציבור, על אחת כמה וכמה נוכח מחול השדים של העת האחרונה. כי באמת, זה כל כך מרענן כשלשם שינוי מדברים בלי לעשות סקנדל.

אז נצטרך לחכות ולראות. זה לא נראה מאוד מבטיח כרגע, אבל אולי אולי. וגם אם לא יצליח, לפחות הניסיון להגיע לשם היה כמעט הירואי, וגם זה נחשב.

שש אחרי המלחמה

תם ה'מבצע' שהפעם קראו לו 'שומר החומות'. עכשיו עת הסיכומים והפרשנויות. כל צד מודיע על ניצחונו, וההודעות הן ברובן אינפנטיליות ומביכות.

מה באמת קרה – ומה באמת הושג – נדע רק מאוחר יותר, כשהערפל יתפזר. החשש הוא שלא ישתנה כלום – ושההיסטוריה (הלא כל כך רחוקה) תחזור על עצמה כהרגלה. יש רק הבדל אחד שהצלחתי לזהות, והוא שהפסקת האש הפעם נכנסה לתוקפה בדיוק בשעה היעודה, בלי טריקים, בלי שטיקים, בלי 'מרחב בלימה' של 24 שעות טפטופים ובלי שאר הבלים ושקרים. אולי זה אומר משהו על תוצאות הלחימה, ואולי לא. ימים יגידו.

היו (כמעט) שבועיים לא קלים, וזה למרות שאני גרה באזור הבטוח יחסית של 'טווח הדקה וחצי'. איך שורדים את זה בעוטף, ששם יש פחות מ-15 שניות להגיע למרחב מוגן, אין לי מושג. אני לא הייתי שורדת. גיליתי, להוותי, שטווח חמש מאות המטרים, שעליו התגוללתי קשות בימי הקורונה, הוא הרבה יותר נדיב ונוח לבריות מטווח הדקה וחצי. בשל הדקה וחצי, כמעט לא יצאתי מהבית בימי ה'מבצע', או ה'מערכה', או איך שקוראים לזה. הלכתי רק כשהייתי מוכרחה. אתמול כבר יצאתי לסידורים רחבים יותר, והיום חזרתי לגינה הציבורית וישבתי לי על הספסל 'שלי' והקשבתי לשקט. השקט מלא קולות, וכולם ערבים לאוזן.

החלק הגרוע ביותר של הדקה וחצי (מלבד התחושה הבלתי פוסקת שבעוד שבריר שנייה תיפול על ראשי הנעל השנייה בקול נפץ איום) היה בשבילי השאלה מה עושים עם מקלחת וחפיפת ראש. שלפתי מהבוידעם את כל השיטות מה'מבצע' הקודם ('צוק איתן'? מרוב שמות אני כבר מבולבלת), ואפילו שיפרתי אותן. לפחות מן הבחינה הזאת יכולתי לעמוד בהצלחה בתיזוזים של הטירונות, אבל מי צריך טירונות עכשיו על הראש.

אני שואלת את עצמי מה תרמה שנת הקורונה למחול השדים שהיה כאן ממש לאחרונה. אני תוהה אם לא היא האחראית למפלס החרדה, העצבנות, האלימות ברחובות, הצווחות באולפנים (דבר כזה לא ראיתי מימיי: פרשנים שממש נלחמים זה בזה בשידור חי), התגובות המוטרפות לכל פרובוקציה, גסות הרוח שלא תיאמן ברשתות החברתיות. למשבר הזה נכנסנו עם עצבים שהיו מרוטים לעייפה מקודם, והם רק הוסיפו להימרט. והיו שהתבדחו (ברצינות למחצה) שאולי זו תופעת לוואי של החיסונים, שהוציאו את כל השדים אל פני השטח.

הלילה (בין שישי לשבת), לראשונה, ישנתי יותר משלוש-ארבע שעות ברצף. פה ושם חוזר גם התיאבון, אם כי כשאני יושבת לשולחן מתברר לי פתאום שלא. וכשהכלבה של השכנים (שהתברכה באוזני נץ, לא פחות) נובחת, אני כבר לא טסה ל-YNET לבדוק איפה הייתה אזעקה (הכול היא שומעת, באמת).

תכף יחזרו החיים הרגילים עם טרדותיהם השגרתיות, ונשכח ונדחיק את שהיה כמו שאנו שוכחים ומדחיקים הכול (מוכרחים, אם רוצים לשרוד). אבל מה שהתקלקל מן הסתם לא יתוקן במלואו: יש חלקים זעירים שאינם משתקמים, ואחרי כל משבר כזה, מספרם הולך וגדל. עד שלא יישאר עוד כוח.

חבל שלא תיעדתי יותר בבלוג (או במחברת) במהלך ה'מבצע'. בשל חוסר התיעוד, הופך אחר כך הכול למעין בליל של ערפילים בראש. אבל ככה זה: פשוט לא התחשק. עכשיו אולי ישוב החשק. או שלא.

נותרו זיכרונות מחויכים של כל מיני בדיחות רשת – למשל הקינות שכבר עדיפה הקורונה, או סרטוני 'מלחמת הכוכבים' של הרקטות וכיפת ברזל (חמודה ומבולגנת למשעי). אבל הכי אהבתי את תגובתו של תם אהרון לג'ון אליבר, שמכילה, בצד השטויות הרגילות של הסטנד-אפ, גם כמה משפטים חכמים להפליא.

הנה כאן, בקישור.

ובינתיים, בלי ששמנו לב, כבר נהיה שבע אחרי המלחמה.

פוסט פוסט-קורונה

באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.

*

אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.

*

בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.

*

עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.

*

נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.

*

אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.

*

חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.

*

יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.

*

בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.

*

הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.

*

פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!

עצמאות תשפ"א

אז מה היה השבוע.

פעמיים שמעתי ביום הזיכרון את תפילת 'אל מלא רחמים' מפי שי אברמסון (בטלוויזיה, בשני הטקסים הרשמיים של יום הזיכרון). הוא שר נהדר, והמילים היפות ('כזוהר הרקיע מזהירים… בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים'). אמא שלי תמיד בכתה כששמעה את התפילה הזאת.

וגם תליתי את הדגל במקומו הקבוע מחוץ לתריסולים. אני והרגליי הקבועים.

בערב יום העצמאות נשארנו בבית. הפורמט של החגיגות שוּנָה עקב/בעקבות הקורונה, ולא הצלחתי להבין איפה יהיו הזיקוקים, אז לא היה טעם לצאת לצוד אותם. ולמרות זאת זה היה מאוד שונה משנה שעברה, שנת הקורונה. אומנם כל הפרטים מן השנה שעברה הופכים בראשי לסלט עמום (עדה ק. מעירה שזה עונשה של בלוגרית עצלה שממעטת בפרטים ומתהדרת בכך שהפוסטים שלה 'בלתי אינפורמטיביים' – בסוף היא לא זוכרת מה היה ואין לה איפה לחפש). אבל אני כן זוכרת שהיה כמעט כלום, והשנה יותר טוב.

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הפך בחוגים מסוימים לנושא כאוב ממש. לפעמים נדמה שהספורט הלאומי הוא לקטול אותו או להתהדר באי-צפייה בו. אני חייבת להתוודות שדווקא כן צפיתי, כבכל שנה. אני עוד זוכרת את- ומתגעגעת אל הימים שבהם הוא היה קצר, רשמי מאוד, ענייני ובשחור-לבן, ודי עייפה כיום מכל הפירוטכניקה והריקודים. השנה התרשמתי שהטקס היה קצת פחות מייגע מאשר בשנים האחרונות: הנאומים היו פחות ארוכים, היו קצת פחות ריקודים, והפירוטכניקה, רוב הזמן, הייתה פחות היסטרית, כך שהרחבה הישנה והטובה (עם המשבצות) הייתה גלויה לעין בדרך כלל. והיו הרבה דגלנים, והם עשו עבודה יפה (אני כנראה הולכת ונעשית יותר ויותר פשיסטית, מה לעשות, אבל אני אוהבת אותם, וגם את משמר הכנסת עם הכפפות הלבנות שלהם, כמו בארמון בקינגהאם, לרגע קט). אמרתי לראש המשפחה שהדגלניות, במיוחד, הן שוס. הן צועדות מצוין ונראות נהדר, ואהבתי את החצאיות הארוכות והגרביים הלבנים הקצרים (ככה בדיוק היינו מתלבשות לטקסים כשאנחנו היינו חיילות, הרחק במאה הקודמת – והידעתם, גרביים לבנים קצרים נראים נהדר בתרגילי סדר). תרגיל המזרק הפך לבדיחת היום, ובאמת היה קצת ילדותי – אבל חייבים להודות שהמזרקים היו מוטיב מרכזי בחיינו בחודשים האחרונים, אז לא נורא בעיניי שהם כיכבו גם בטקס. וחוץ מזה ראש המשפחה הפנה את תשומת ליבי הרופפת לכך שהייתה למזרק גם בוכנה שנעה קדימה ואחורה. משעשע.

כך או כך – עם הקוראים הסליחה, אבל לא שנאתי. וכאמור: כפפות לבנות וגרבים לבנים קצרים זה לא תמיד רע.

ובעיקר, יש במדינה הזאת עוד כמה דברים חוץ מנתניהו. לא הכול קשור בו ולא הכול נובע ממנו, ואפשר למשל להודות שמבצע החיסונים אורגן באופן מופתי, וזה למרות שאישית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על משרד הבריאות באופן כללי. אז יש ויש, ומותר לפעמים להתבונן במשהו לרגע בנחת לפני שהחיים הקשים יחזרו ויתנפלו עלינו שוב במוצאֵי.

חג עצמאות שמח!

זה מה יש

עד כדי כך התרגלתי כבר לבחירות, שהנחתי להן להתקרב, לעבור ולהתרחק בלי שכתבתי עליהן מילה. כי כמה אפשר. למרות שזממתי להחרים אותן, או להצביע בפתק לבן, זנחתי לקראת הסוף את תוכניותיי הפרועות, והלכתי כמו ילדה טובה לקלפי. ועל אף שכבר נשבעתי שלעולם לא אצביע שוב למפלגת העבודה, הצבעתי עבורה שוב. יש לי סיבה טובה: הפעם זו באמת לא אותה מפלגה, ואת מרב מיכאלי אני מעריכה ומחבבת. לא יודעת כמה רחוק היא תגיע, אבל הנחישות שלה, וההומור שלה, והאופן שבו היא נלחמת נקי ולא מתלהמת ולא יוצאת בהבטחות מופרכות, מדבר אליי: סטייל חדש במקומותינו, ונראה לי שרבים כבר צמאים לחידוש כזה. לראשונה מזה זמן רב יצא שהמפלגה שעבורה הצבעתי הגיעה להישגים יפים (טוב, הכול יחסי). כך שבסך הכול לא בעטתי בעצמי בכעס כשהתבררו סוף סוף התוצאות.

בעיקר התרשמתי מן העובדה שיותר ראשי מפלגות נמנעו הפעם מלנפנף מראש בהצהרות מסוג 'לא אשב עם'. לא כולם, כמובן – יש טיפשים שאף פעם לא לומדים. אבל יש מי שכבר למדו שהרעיון של משטר קואליציוני הוא לשבת עם, לא בלי. לא צריך להתחתן עם מי שיושבים איתו, רק לעבוד קצת, ולהשתדל שזה באמת יהיה 'לטובת העם והמדינה', כמו שכולם שמחים להצהיר אבל פחות ששים לקיים. העם והמדינה הגיעו הפעם לקלפיות פחות או יותר על ארבע, ובאמת, עם כל הקורונה הזאתי והטרלולים שמסביבה, תש כוחנו כמעט לגמרי. אז קדימה תקחו כבר את חוות הדעת שמסרנו לכם במיליוני פתקים (ויותר מפעם אחת), ותסיקו מסקנות ותעשו עם זה משהו. טיפ קטן ממני: ככל שפחות ראשי מפלגות ישאפו להיות ראשי ממשלה, כך ייטב. תרדו כבר מהעץ הזה, אתם לא עד כדי כך מוכשרים, כפי שנוכחנו לדעת היטב.

גם על פסח לא דיברתי, והנה הוא כאן כבר מחר בערב. ניסיתי לנקות קצת – למשל רוקנתי כמה מגירות וארוניות שאכסנו הרבה חומר שלי שקשור לעבודה (יותר מ-40 שנה, ואפילו מחברות מימיי כסטודנטית עוד יש לי): זרקתי הרבה מזה (לקראת הפנסיה כבר מותר), ואת הנותר ארגנתי באופן קצת יותר אינטליגנטי – עד שעייפתי ועזבתי את כל השאר בבלגן המקורי. כמובן כל האבק שניקיתי היה טרחה לבטלה אחרי האובך שהשתולל כאן השבוע (ולא, הגשמון שיורד עכשיו והופך הכול לבוץ לא מנחם אותי). אבל, כמאמר הכותרת, זה מה יש, ועדה ק. כבר התלוננה השנה מספיק, גם היא כבר יכולה לצאת לקצת פנסיה, לפחות מן הבחינה הזאת.

תכף הולכת לבשל מרק עם קניידלעך. דווקא טוב שלא כל כך חם, לפחות אפשר יהיה ליהנות מן המרק. ואיזה נחמד שהפעם אפשר לרוץ לסופר ברגע האחרון כדי לקנות את מה ששכחנו בלי לתהות אם שווה להסתכן לשם כך במחלה קטלנית. מאחלת לכולם ימים נינוחים, ושניהנה קצת מזה שקורונה הזאתי משחררת אותנו (לפחות זמנית) מאחיזת הצבת שלה, ואולי אפילו עדה ק. ואנוכי נשתחרר מעולָהּ ונשמח קצת (למרות שעדיין אנחנו לא ממש מרשות לעצמנו: קפיץ שנמתח יותר מדי, קשה לו לחזור לשלוותו המקורית [והגששים היו שואלים כאן, ובצדק: הייתה שלווה?]).

חג פירורים שמח לכולם!

להפיל מונומנט

כולם מדברים על מה שכתבה גליה עוז על אביה, עמוס עוז.

הסתקרנתי מאוד וקראתי את הספר הקצר שכתבה עליו (דבר שמתחפש לאהבה), וכפי שהיה צפוי מראש, הגעתי למסקנה הברורה, ש –

אין לי מושג.

השכל הישר אומר שיש מן הסתם דברים בגו – אבל עד כמה, ועד כמה לא, אין לי דרך לדעת, וזה גם לא באמת בסמכותי להחליט, והיות שהכותבת היא כבר לא ילדה חסרת אונים, היא בכל מקרה לא זקוקה להגנתי.

מה נשאר? בשבילי עמוס עוז בין כך ובין כך לא היה מורה רוחני. הסכמתי עם רוב דעותיו הפוליטיות, אבל לא הערצתי אותן. כן הערכתי מאוד – מאוד – את כתיבתו, ואני מעריכה אותה גם עכשיו. בכוונה לקחתי לידיי אתמול את ספרו אותו הים, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, ועלעלתי בין קטעים אהובים בתוכו, ושמחתי לגלות שקסמם בעיניי לא פג.

כן, מבחינתי הוא היה קוסם במילים. גם במילים שבעל פה, אבל בעיקר בכתב. אני לא יודעת איזה מין בן אדם הוא באמת היה. הגיוני לשער שלא היה מושלם. אפשר שעולל את הדברים האיומים שביתו מדווחת עליהם. ואולי היא מפרשת דברים מסוימים בהגזמה. ובכלל בעייתי לגולל אותם בפני הציבור כשהשחקן הראשי בהצגה כבר לא יכול לענות. כך או כך – זה לא תפקידי לקבוע, וגם לא עקרוני לעשות זאת. והמילה אולי הייתה ונותרה יסוד שולט בחיי.

אצטט כאן משהו מתוך ספרה של גליה עוז, לקראת סופו – שורות שמדברות אליי במיוחד ומתאימות לתפיסתי את העניין:

"כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט. אבל אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות… . אולי אף צד באישיות הדו-פרצופית של אבא שלי לא מבטל את השני. אני מכירה בזה ששני הפרצופים אותנטיים. הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי" (ההדגשות שלי).

בספר אותו הים יש קטע אחד ('ידי על ידית החלון', עמ' 114) שבו עמוס עוז מדבר אל הוריו המתים. כן, גם לו היו חשבונות לא פשוטים עם אבא ואימא שלו:

"אתם במנוחה נכונה. ישנים? או עדיין רבים? לפחות בגללי אל תריבו: אני מסודר וחרוץ… עייף ולא מוותר. אתם ביקשתם ממני שאגדל ואהיה כך וכך. אבא כך ואימא אחרת. עכשיו ההבדל מתכווץ וכבר לא משנה איך אהיה. אהיה עוד זמן מה ואשכב… אתה קם ועומד, שחוח. את יושבת זקופה ויפה. אתה כנראה מתעקש, מסרב לפתוח חלון. את לא מוותרת. בחושך הזה העמוק את בוכה לחינם בשקט ואתה מנמק בלחישה. ידי על ידית החלון וכעת יש לבחור. אם לסלוח, זו השעה" (ההדגשות שלי).

אז כמו שאמרתי, בשבילי הוא נשאר קוסם במילים. לא יותר, גם לא פחות.
ואשר לכאבים של כל הנוגעים בדבר – נותר לי רק לקוות שיימצא להם מרפא, ושעוקצם יקהה, ולו רק במעט.

עידן הסנקציות

אתמול לפנות ערב שמעתי באחת מתוכניות החדשות דיווח על המחשבות של משרד הבריאות בנוגע להטבות עתידיות למתחסנים נגד קורונה. מטרת ההטבות היא כנראה לשכנע את הנמנעים מלהתחסן שכדאי להם מאוד.

עד כאן אפשר להבין. ה'הטבה' שקורצת במיוחד לי אישית היא שאולי עכשיו, שבועיים אחרי שחוסנתי בחיסון השני (ואפילו תעודת מתחסן יש לי!), אני באמת אהיה פטורה מאימת הבידוד, שעולָה לי בבריאות כבר קרוב לשנה (כל סמס מקפיץ אותי, והמחשבה על איכוני השב"כ מוציאה לי עשן מהאוזניים). למרות שאני לא משוכנעת שבמשרד הבריאות לא ישקלו בקרוב לבטל את ההטבה הזאת, הם כבר הזכירו את זה פעם.

הכתבת והמגישה באולפן דנו קצת בהטבות, והרחיבו בשאלה מה יכול לפתות את הצעירים במידה הרבה ביותר (חדרי כושר? חוצלארץ?), אבל זה כמובן לא נעצר שם. חיש קל עלתה מילת הקסם 'סרבנים', ואחריה מילה קסומה אפילו יותר: סנקציות (נגד סרבנים).

מילה על סרבנים: צריך להבחין בין מפיצי תאוריות קונספירציה של מתנגדי חיסונים (שלא לדבר על מי שקובעים תור לחיסון ובכוונה לא באים, כדי לקלקל, כדי לגרום לבזבוז של חיסונים שייזרקו לפח, שזה באמת גועל נפש) – ובכן, להבחין בין מתנגדי החיסונים שהם באמת בעיה (לא חדשה, אגב), לבין אנשים שפשוט פוחדים (ושנראה לי שהם רוב ה'סרבנים'). בין אם החששנים אכן מזיקים לבריאות הציבור או לא (ובעצם, איך הם יכולים להזיק למי שכבר התחסנו? שאלת תם) – אפשר להבין את החששות: אנשים נוטים לפחוד מפני הלא נודע; הזמן שעובר והניסיון שנצבר בדרך כלל מרגיעים אותם. אני, למזלי, הייתי פטורה מן הצורך לחשוב הרבה, כי אני שייכת לקבוצות הסיכון, ובגילי כבר לא דואגת לעתיד המאוד רחוק, והיה לי די ברור שעדיף לי להתחסן. אבל אנשים צעירים, חזקים ובריאים, שהסיכוי שלהם למחלה קשה עדיין נמוך יחסית – האם באמת זה פשע מצידם לשקול את העניין, להסס, לחכות עוד קצת על הגדר, ללקט עוד הסברים ועדויות מרגיעות? והאם באמת הם יכולים לסכן את מי שכן התחסנו, שמספרם עולה מיום ליום, למרות היללות הבלתי פוסקות בעניין הקצב היורד?

ההצעה שהוזכרה בשידור אתמול הייתה לדרוש מכל עובד להגיע לעבודה עם תעודת מתחסן, ואם לא התחסן – לדרוש אישור על בדיקת קורונה שלילית אחת ליומיים. אפשר לומר שגם את זה אני יכולה להבין, פחות או יותר. אבל זה כמובן לא נעצר כאן: עכשיו היגגו, בקול רם ובלי בושה, איך חושבים במשרד הבריאות להערים קשיים על 'סרבנים' שיתבקשו להביא אישורי בדיקות שליליות: לדרוש תשלום עבור הבדיקות, ויותר מזה: להקטין את מספר מתחמי הבדיקות ואת הנגישות אליהם, כך שלנבדקים יהיה יותר קשה למצוא מקום להיבדק בו, וזה יגזול מהם יותר זמן, כוח ועצבים. לא פחות.

מה שהיה מופלא בעיניי זה שהדיון הזה נמשך באולפן בשלוות נפש מוחלטת. איש מן המשתתפים לא הרים גבה ואמר: רגע, למה? למה להציק ולרדוף? מצד אחד לדרוש בדיקה, מצד שני להקשות בכוונה על מי שמתבקש להיבדק? למה זה נורמלי שמשרד הבריאות מתעסק בכלל עם דברים כאלה? כל כך התרגלנו לשב"כ שרודף אחרינו, ולקלות הבלתי נסבלת שבה כולאים אותנו בבתינו כבר קרוב לשנה – שעכשיו זה כבר בסדר גמור להתעלל במי שפוחדים מחיסון? התחרפנתם?

וזה מה שמחריד בעיניי במיוחד במגפות: שהפחד והמתח ועייפות החומר מוציאים מבני אדם רשעות ושנאה בכמויות שלא תתוארנה. ובעיקר, שהם אפילו לא ערים לכך.

אפרופו ערנות:
היה פעם סיפור (למיטב זיכרוני אמיתי) על ניסוי כלשהו שבו סטודנטים התבקשו במבחן במתמטיקה (או הנדסה) לחשב את מערכת הצינורות שתוביל דם מחבל ארץ אחד למשנהו, על פני מאות קילומטרים. הסטודנטים שקעו מיד בתכנון ובחישובים, ועמלו שעה ארוכה על הפתרון, מבלי שאיש מהם תהה לרגע, בע"פ או בכתב: אבל רגע, למה להעביר דם בצנרת? ממי תקחו את הדם הזה, ואיך? ובשביל מה?

אז זה מה שרציתי להגיד. ונניח עכשיו למוסר ההשכל.

במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

דו"ח צפייה

הסדרה 'חזרות' הגיעה אתמול בערב לסיומה. היא נהדרת. התסריט, הבימוי, המשחק, הכול. כולל כמובן ארבעת השחקנים הראשיים, כולל שחקני המשנה, כולל יבגניה דודינה המופלאה ('אתה תשחק אפילו כרוב אם אני אגיד לך!') ראש המשפחה אמר לי אחרי הפרק האחרון, 'אבל הוא היה קצר מכרגיל!' לא, הוא לא היה פרק קצר, פשוט היה מצוין, והזמן רץ עד שהצטערנו שנגמר.

קראתי שתהיה עונה שנייה. מקווה שיצליח להם. אני לא מאמינה גדולה בעונות המשך, לפעמים עדיף לפרוש בשיא. אבל כן, סקרנית מאוד בנוגע למה שיסופר בעונה השנייה, כי הראשונה השאירה טעם ברור של עוד. ואיך, איך למדו פה לעשות כאלה סרטים נהדרים.

במה עוד צפינו? בתחקיר של אורלי וגיא על הטיפול בקורונה והסגרים וכדומה. ערוצי הטלוויזיה סירבו להקרין, אבל ברשת אפשר למצוא בקלות. אני לא מתה על אורלי וגיא, אבל בענייני קורונה אני קוראת ושומעת את כל מה שאני יכולה להבין. למרות שהתחקיר לא שודר בערוצים הקונבנציונליים, כל הארץ מדברת עליו. קראתי גם את מה שכל הארץ אומרת.

לראשונה בחיי אני מצטערת שלא שמעתי בקול אבא שלי ולא למדתי רפואה. אחרי שנה אחת של ביולוגיה ברחתי. לו הייתי לומדת, אולי הייתי מבינה יותר ויודעת לקרוא את המאמרים הרציניים ולא נאלצת להסתפק בתיווך של כתבי תקשורת שבקושי מבינים את המונחים שהם משתמשים בהם. אבל זה כבר מאוחר מדי – החלב הזה כבר נשפך מאוד מזמן.

אז בתחקיר של אורלי וגיא השתתפו להערכתי אנשי מקצוע רציניים. לא ליצנים, לא רודפי פרסום, לא רמאים, לא טיפשים. לא חסרי אחריות. אין לי מושג אם הם צודקים או לא, אבל מה שהם אומרים נשמע הגיוני, ומושמע בצורה מסודרת ולא מתלהמת. בניגוד להאשמות שהומטרו עליהם, הם לא מכחישי קורונה ולא מתנגדי חיסונים. נכון, הנתונים שלהם מתאימים למה שהיה כאן בסביבות נובמבר, שאז התקיים התחקיר. מאז השתנו הרבה דברים, רובם לרעה. אבל למיטב זיכרוני הם לא ניסו להתנבא, אלא דיברו על סמך הנתונים שהייתה גישה אליהם אז. והמשפט של אחת מהם על כך שבעוד כמה שנים 'לא נבין איך נתנו לזה לקרות' טורד את שלוותי עד עכשיו.

תגובות הנגד הנסערות קצת הפתיעו אותי – בראשן התגובה של שרון אלרעי פרייס, שהיא היחידה מבין הדוברים של משרד הבריאות שאני ממש מעריכה. זה שוב נראה כמו חלק מן הצורך הבלתי נשלט לשלוט במה שתשעה מיליון בני אדם עושים וחושבים. חס וחלילה שלא ינבוט בראשם איזה רעיון אחר, פסול: היות שהם נטולי מוח, זה עלול להזיק להם. אני קוראת לזה 'סינדרום המורה הלא-מנוסה'. צריך הרבה ניסיון בהוראה (ובדברים אחרים) כדי להגיע למסקנה שאי אפשר לשלוט על כלום, וששום דבר לא הולך בכוח. אי אפשר לסתום למתנגדי המדיניות של הממשלה/משרד הבריאות את הפה. אני גם לא בטוחה שצריך.

מה כן רצוי? להקשיב, לכולם. תמיד.