מעשה בהינומה

השבוע השלכתי לפח את ההינומה הישנה שלי.

זה הרבה פחות מרשים ממה שזה נשמע. אבל במזג אוויר כמו הנוכחי יש לי נטייה לכתוב על כלום, ולפעמים במילים בומבסטיות.*

בשבוע שעבר חל יום הנישואים שלנו. זה יצא מעניין מבחינה מספרית, כי זה היה 36 שנה, וזה בדיוק בקיץ שבו מלאו לי 63 שנים, וזה בדיוק בשנה שבה גילי הוא סכום הגילים של הילדים שלי. יש לי נטייה לפעמים לעשות חישובים עקרים כאלה, במיוחד במזג אוויר גרוע (חם מהרגיל עם 120 אחוזי לחות. בערך). הנטייה החישובית שלי לא מתרחבת לניסיון לברר אם ומתי צירוף מספרים כזה יכול לקרות שוב, אבל האינטואיציה שלי אומרת שלעולם לא, ויש מצב שהיא צודקת.

בקיצור, כנראה בלי קשר, הצצתי לפני כמה ימים בתחתית הארון שבחדר השינה, וגיליתי בו את מה שהיה צפוי שאגלה: יותר מדי חפצים, בלגן, אבק, וקצת לחות ממקור לא ידוע (או מהנזילות של השנה שעברה, או מאלה של השנה, או ממזג האוויר, או מנזילה חדשה. או מגם וגם). אז הוצאתי משם הכול והתחלתי למיין, וזרקתי כמה דברים (לא הרבה, כי מה לעשות שאת הכול אני צריכה), ואז נפלתי על ההינומה שלי.

לפני כ-36 שנים הייתה לנו חתונה די צנועה. אמא של ראש המשפחה ראתה שמלה לבנה רגילה בחנות בתל אביב ואמא שלי ואני הצטרפנו אליה לראות, ואני חתכתי מהר כהרגלי ואמרתי בסדר. אז קנינו אותה. אני לא מבינה כלום בבגדים ואז אפילו הבנתי פחות, ראש המשפחה לא הביע דעה, ושתי האימהות היו מומחיות גדולות ואני לא התווכחתי. אחר כך, סמוך לחתונה, נזכרנו שבשביל החופה צריך שתהיה הינומה. אמא שלי לקחה וילון ישן, לבן ואוורירי, מאלה שהיו מקובלים אז בבתים של יוצאי אירופה, וגזרה ממנו מלבן בגודל כזה וכזה, ותפרה לו מכפלת בשוליו, סביב סביב, כדי שלא ייפרם. לזה הוספתי קשת שיער לבנה שהייתה לי בבית: תפקידה היה לשבת על ההינומה ולוודא שהנ"ל לא תפרח מראשי באמצע החופה. האמת שלפחות הקשת הייתה רעיון מצוין, כי היא אפשרה להינומה להיות דו-מצבית: גם לכסות את פניי כשצריך, וגם להיות מוסטת לאחור אחר כך. קניתי גם סנדלים לבנים, וזהו. הציוד הושלם.

נדמה לי שהרב והחזן התבוננו בהינומה בקצת פליאה, אבל הם לא אמרו כלום (באמת, בשביל מה היה שם גם חזן אני כבר לא זוכרת). האורחים ראו את ההינומה ושתקו בנימוס, אמא שלי ואני היינו מאוד מרוצות מעצמנו, ראש המשפחה לא הביע דעה, ורק אמא שלו נראתה באמת מזועזעת, וגם מלמלה משהו על זה שאם כבר, היינו נותנים לה לטפל בזה והיא הייתה גוזרת את זה כריבוע במקום כמלבן. אני החלקתי את העניין: בתום החופה קיפלתי את ההינומה ואיפסנתי אותה בארון. היא עברה איתי אחר כך גם לדירה הנוכחית שלנו, ומאז לא היו לי משאים ומתנים מיוחדים איתה. לפני כשנתיים, לקראת החתונה של הקטנה, הראיתי לה את ההינומה ושאלתי אם היא רוצה אותה. היא אמרה שלא, וברוב טקט לא פירטה למה, ואני החזרתי את ההינומה לארון.

בקיצור, במסגרת סידור הארון השבוע החלטתי שהגיע השעה להיפרד. היה להינומה ריח מוזר בשל האיפסון הממושך, ובמשך השנים היא האפירה, או שמא הצהיבה, והיא גם הייתה מאובקת ודביקה במקצת, ואני אמרתי לעצמי שבין כך ובין כך אין סיכוי שאתחתן שוב, ובטח שלא בטקס שדורש ביגוד מן הסוג הזה, והנוכחות שלה, יותר משהיא נוסטלגית, היא מעצבנת (בגלל האבק וכו'). וחוץ מזה היה לי חם נורא והכתף הכאיבה לי מאוד (התקף חדש. האורתופד נתן לי ארקוקסיה לשבועיים[!], אבל אני פוחדת מארקוקסיה). אז לקחתי את ההינומה והשלכתי אותה לפח ושכחתי ממנה עד הבוקר, שאז חשבתי שמגיע לה פוסט.

אמרתי ועשיתי.
אין מוסר השכל.

(ראש המשפחה, אגב, לא יודע על זה כלום, אבל היות שאף פעם לא הייתה לו דעה על ההינומה אפילו בחייה, יש להניח שגם מותה לא יפיק ממנו התרשמות מיוחדת.)

[*וכל זה במקום לכתוב פוסט פוליטי, ולהביע את שאט-נפשי מכל ה'איחודים' בשמאל, שרק פירקו את המחנה עוד יותר. עכשיו באמת אין לי מושג למי להצביע. התחלתי אפילו לשקול להצביע עבור 'כחול-לבן', וזה באמת סימן רע.]

מודעות פרסומת

סליחה, מקפיצה

שלא כהרגלי, אני מעלה כאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג לפני עשר שנים בדיוק ( שיניתי בו השבוע רק את המילה השנייה, ארבעים > חמישים). זה נקרא 'להקפיץ', ולהקפצות יצא שם רע בישרא, מסיבות ברורות. זה לא סתם שאני מקפיצה, יש לי סיבה, ובכל זאת אני מתנצלת מראש.

*

לפני חמישים שנה בדיוק נחתה אפולו 11 על הירח,  כשהיא נושאת בקרבה את מי שיפסעו (שעות אחדות מאוחר יותר) את הפסיעות האנושיות הראשונות על פני הלבָנָה.

בהנחה שאינני מבלבלת את השתלשלות המאורעות,  זה היה ב-20 ביולי 1969,  בשעת אחר-צהריים כלשהי לפי שעון ארצות הברית.  בישראל היתה אז כבר שעת לילה מאוחרת,  ואני הייתי אמורה לישון במיטתי,  אבל לא יכולתי להירדם   –  בין היתר משום שאבי הנסער טייל הלוך ושוב בין חדרי הבית,  כשהוא נושא עמו את הטרנזיסטור שלו ומאזין לשידור החי שתיעד את האירוע.  ממיטתי יכולתי גם אני לשמוע את הבִּיפּ-בִּיפּ-בִּיפִּים שֶמָּנוּ (כך החלטתי) את השניות שנותרו עד לנחיתה,  ואת הלחישה המהוּסה של אבא שלי,  שדיווח לאמא שלי:  "הם נחתו!  אבל זה באמת פנטסטי!"   אני לא בטוחה שאמא שלי היתה שותפה להתרוממות הרוח שלו (בוודאי לא בשעת לילה מאוחרת כזאת),  אבל בשבילו,  כמעריץ בלתי-נלאה של הישגי הטכנולוגיה האנושית המופלאה החוקרת את איתני הטבע המופלא-אף-יותר,  זו היתה חגיגה אמיתית.  למחרת הוא היה עתיד לספר לי על ספרו הנבואי של ז'יל ורן,  ולהציג בפניי מושגים מסתוריים ומרתקים  –  החל מ"אסטרופיזיקה" וכלה ב"שנות אור".  אבל באותו לילה   –  כשאני חושבת על כך היום   –  נראה לי בהחלט אפשרי שהוא לא עצם עין עד הבוקר מרוב התרגשות.

כל זה קרה בעשרים ביולי של שנת אלף תשע מאות שישים ותשע,  בשעת אחר צהריים כלשהי על פי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית.  בישראל זה כבר היה כנראה העשרים ואחד ביולי,  מתי שהוא אחרי חצות  –  לאמור,  בשעות הראשונות בהחלט של יום הולדתי השלושה עשר.

מה הייתה השעה המדויקת על פני הירח לא נודע לי מעולם. 

*

וחזרה לימינו: בזכות הפוסט הזה גיליתי אתמול מה הייתה שעת הנחיתה המדויקת: 22:17 לפי שעון ישראל. זה אומר קצת לפני היומולדת, אבל הצעדים הראשונים של האדם על הירח נעשו בתאריך הקובע ממש (:

הכול בגלל מסמר קטן

ראינו את הסדרה 'צרנוביל'. אתמול בערב צפינו בפרק האחרון. סדרת זוועות. לא מפני שהיא גרועה, אלא דווקא משום שהיא עשויה היטב כל כך: שחקנים נפלאים, בימוי מצוין. המועקה שהיא משדרת קשה מאוד, והיא נשארת גם בתום הצפייה.

עשרה טעמים למועקה:

  • בגלל האווירה הקודרת, הצילומים האפלים והמוזיקה מחרידת הלב (הפרק האחרון מסקר בין השאר את השעות שקדמו לאסון: פתאום הכול צבעוני ומלא חיים, באופן מוגזם כמעט ומטריד לא פחות מן האפרוריות הכללית ששורה על שאר חלקי הסדרה).
  • בגלל שזה סיפור נורא.
  • בגלל שזה באמת קרה.
  • בגלל שזה יכול לקרות שוב, בכל מקום.
  • בגלל שאנשים מזלזלים.
  • בגלל שאנשים חמדנים.
  • בגלל שאנשים פוחדים.
  • בגלל שאנשים משקרים.
  • בגלל שאנשים עושים טעויות.
  • בגלל שהם לא אוהבים להודות בהן.

אחר כך, כששערי הגיהינום נפתחים, אנשים דווקא מגלים נכונות נדירה להתמודד ולפתור, לא פעם תוך סיכון חייהם (וחיי אחרים) והקרבה של ממש. האמת היא שברית המועצות, אחרי שורה נוראה של מחדלים, הצליחה להתגבר (במחיר כבד מאוד) על אסון גרעיני איום שאיים להסתבך עוד יותר, וכל זה בלי עזרה של ממש מבחוץ. אבל זה באמת לא עוזר לפוגג את המועקה.

הערה על הבימוי: משהו בו מזכיר לי את הסרטים של אינגמר ברגמן. האופן שבו הוא הולך עד הסוף – בלי להשאיר מקום לדמיון שימשיך לבד מנקודה מסוימת. אני לא מתכוונת דווקא לצילומי זוועה (אם כי גם כאלה יש, פה ושם) – אלא לאופן שבו המצלמה משתהה על פניו של אדם לזמן ארוך, ומראה, בלי מילים, את התהליך הנפשי שעובר עליו: בלי לוותר, בלי להרפות. שזה עוד טעם למועקה הנ"ל.

אגב, נזכרתי במשהו מן הסידרה 'האמריקאים' – כשאחד המרגלים הרוסים בארה"ב אומר בהקשר של הלוחמה הביולוגית וסכנותיה: יש לנו (כלומר, לרוסים) מוחות מעולים, אבל אין לנו תקציב, וזה מאוד מסוכן.

מה שמחזיר אותי ללגאסוב מ'צרנוביל', שאומר בסוף הסדרה, פעם הייתי שואל את עצמי כמה תעלה לנו האמת; מאז שקרה מה שקרה, אני שואל רק שאלה אחת: כמה יעלה לנו השקר.

מהפכוטובות

אני עוד תחת הרושם של מה שהיה כאן בשלישי אחה"צ-ערב-לילה. נראה לי מיותר לציין שאני מבינה לגמרי את מה שמפריע ליוצאי אתיופיה בארץ, ואת עלבונם, זעמם ותסכולם. היו שנים שבהן, בגלל חיבתי המיוחדת לאמהרית, גם עקבתי בחריצות אחרי תוכניות רדיו וטלוויזיה, ואפילו עיתונים, בשפה הזאת (כמובן, לא הכול הבנתי, אבל חלק כן, ובטלוויזיה גם יש תרגום), והתמצאתי בכל מיני עניינים יותר מאשר היום. אבל היום אני בעיקר עדיין חרדה מהאופי שההפגנה הזאת נשאה.

כמובן, הכול כבר נאמר, ואין לי הרבה מה לתרום לדיון, שבו כל אחד יודע הכול וכל השאר לא יודעים כלום. אני גם יודעת למנות את כל האשמים. שיטור היתר של המשטרה, החשיבה הגזענית המופרזת של ישראלים רבים, הטיפול האיטי והמתחמק של הרשויות השונות; וגם ההשתוללות הקשה של חלק מהמפגינים, ההיעלמות התמוהה של המשטרה מכל הזירות, לשונו של השר האחראי שדבקה פתאום לחיכו (בניגוד גמור לזריזותו ולערנותו במקרים אחרים); ומעל לכול ראש ממשלתנו, שפיזר את הכנסת במהלך שקשה מאוד לקרוא לו חוקי, והשאיר אותנו בלי ממשלה, בלי פרלמנט, בלי מפכ"ל, ובלי שום הוכחה שאנחנו חיים במדינה מתפקדת. ויעידו, אני מניחה, עשרות אלפים שנתקעו בחסימות בכל רחבי הארץ, למשך שעות ארוכות מאוד, לעיתים עם ילדים מאוד קטנים, לעיתים עם חולים, ובדרך כלל בלי מים – ובלי שמישהו מרשויות המדינה ימצא לנכון לפנות אליהם (ברדיו?) ולהסביר להם מה קורה ועד מתי. המחשבה על מה שאמבולנסים יכלו או לא יכלו לעשות בשעות הארוכות האלה מעבירה בי צמרמורת עד עכשיו.

החברים הצודקים בפייסבוק כבר העירו חזור והער לעניין הזה (לא לי, תודה לאל – בפייסבוק אני לא מתווכחת): מהי אי נוחות זמנית לעומת מוות מיותר וטרגי של איש צעיר? הם צודקים כמובן, אם כי בכל זאת אני תוהה: אם מישהו יקבל התקף לב באמצע הפקק ואי אפשר יהיה לפנותו לחדר מיון, גם אז זה יוגדר כאי נוחות זמנית? האם הצעירים הנסערים האלה שחסמו את כל הצירים הראשיים בארץ בבת אחת בכלל לקחו את האופציה הזאת בחשבון? והמנהיגים שלהם – רהוטים, משכילים, מרשימים ככל שיהיו – שישבו כל הערב באולפנים במקום להצטרף אל המפגינים ולנסות להשפיע עליהם מניסיונם וממתינותם – האם הם חשבו על זה?

ועוד למדתי מן החברים הצודקים בפייסבוק (שנוהגים לשתף כל דבר חוכמה עד זרא, ומרגישים מן הסתם אמיצים ומקוריים במיוחד כשהם עושים זאת), שמרטין לותר קינג אמר, שהבעיה הגדולה ביותר היא לא הגזענות הלבנה הבוטה, אלא דווקא אותם לבנים כביכול-לא-גזעניים שהסדר הציבורי חשוב להם יותר מן הצדק. זה כמו האמירה הנצחית ההיא על הדברים הרעים שקורים לא בגלל שאנשים רעים עושים אותם, אלא מפני שהאנשים הטובים שותקים. אני מתה על הפתגמים האלה, כי הם מאפשרים לנו לסמן בבהירות מי אשם: אשמים מי שהתלוננו על שנתקעו בפקקים. כמה פשוט, ככה נכון. או שלא. ועוד לא הגענו לציטוט האלמותי מנימלר, אני מניחה שגם שעתו תגיע.

בניגוד לכל הצודקים, אני, שטועה תמיד, דווקא חוששת שמראות ההפגנה הזאת לא יישכחו בקלות, ושהם רק ישכנעו יותר מדי אנשים שהאתיופים הם נורא אלימים. שזה לא נכון ולא צודק בעיניי, כי הם לא כאלה, וגם משום שכמה עשרות/מאות נערים משתוללים אינם מדגם מייצג לשום דבר – אבל כך עלול לקרות. וכשאומרים צדיקי הרשתות החברתיות, 'אבל אין מהפכות נחמדות!', אני מסכימה אתם לגמרי. השאלה שלי היא לגמרי אחרת: מהפכות מוצלחות – כאלה שהשפיעו רוב טובה על מחולליהן ועל האנושות כולה – יש? אמנם אני די חלשה בהיסטוריה, אבל חזרתי לאחור עד למהפכה הצרפתית, הבטתי כה וכה – ולא מצאתי.

בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

בושה. בושה.

אז בהמשך לקודם – הפור נפל. בחירות. במהלך ההצבעה אמש בחצות התחלתי לצעוק על הטלוויזיה כאילו היא אשמה. לכל מי שהצביע בעד קראתי בכל מיני שמות גנאי שלא ראוי להעלותם על הכתב. זה לא השפיע עליהם.

זהו, אז נכנסנו ללימבו. לא מן הנמנע שהם לא התכוונו להגיע לתוצאה המטורללת הזאת, אבל במשחק הפוקר שלהם הם אולי טיפסו על ענף מאוד גבוה ופחדו לרדת. ככה גם פורצות מלחמות: איש אינו רוצה בהן, והן בכל זאת קורות. אז עכשיו שוב נעצר הכול עד ספטמבר, ואז עד שמישהו ירכיב ממשלה. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה אם הוא לא יצליח.

היות שאני לא מאמינה שמשהו יכול להשתנות בבחירות הבאות, כלומר הגושים מן הסתם יישארו כשהיו, אני אפילו לא מעיזה לקוות שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. אז התקוות שלי הרבה יותר צנועות:
האחת, שליברמן יירד סוף סוף מתחת לאחוז החסימה.
השנייה, שמרצ והעבודה יתאחדו.
השלישית, שכל עזי הנפש שהצביעו בעד הקדמת הבחירות יתקשו להירדם בלילה כשיחשבו על נזקי מעשיהם היפים ועל פחדנותם שאין לה שיעור.

מילה על כותרת הפוסט: בהפגנה שבה השתתפתי אי אז ברוטשילד צעק הקהל בקול אחד: 'בושה! בושה!'. אני אהבתי את הסיסמה הזאת. מתברר שהיא יפה לכל כך הרבה מצבים בפוליטיקה שלנו. גם עכשיו היא מתאימה בול. והיות שאני לא אוהבת סימני קריאה, החלפתי אותם בכותרת בנקודות. זה בגלל שקראתי באיזה מקום שבכתיבה אינטרנטית, נקודה בסוף משפט מסמנת אי שביעות רצון. אמנם אי שביעות רצון זה understatement לעומת מה שעובר לי עכשיו בראש, אבל זה יותר טוב מכלום.

לא רלוונטי

היה לי פוסט שלם מוכן על הרפתקאותיי בהפגנה של מוצ"ש במוזיאון, ובמיוחד על המספר העצום של המשתתפים (שבעניינו יש ויכוח: הטוענים שההערכות על מספר המפגינים מופרזות גורסים שרחבת המוזיאון אינה יכולה להכיל רבבות – מה שנכון. זו בדיוק הבעיה: רוב הרבבות נדחקו ברחובות ליד ובכלל לא הצליחו להגיע לרחבה. חלקם [אני! אני!] בקושי הצליחו לנשום. ואף מילה על החניונים המלאים והפקקים בכל העיר) – בקיצור, היה לי פוסט מוכן על ההפגנה, אבל בסוף גנזתי אותו, כי הוא נהיה לגמרי לא רלוונטי עוד לפני שיבשה הדיו שכתבה אותו. כי עכשיו פתאום נפלה עלינו קדחת בחירות, וליברמן בדרכו להפוך לגיבור לאומי (לא ברור למה).

שמעתי כל מיני פרשנויות על השאלה אם הקדמת הבחירות טובה לנתניהו או לא, ולא הצלחתי לגבש דעה, אבל נראה לי שהיא לא יכולה להיות טובה לאף אחד. זו נראית לי שערורייה איומה להטיל שוב מדינה שלמה אל תוך הלימבו של עוד-מעט-בחירות-תדברו-אתנו-רק-אחריהן-כי בינתיים-אנחנו-לא- עושים-כלום. שלא לדבר על זה שאני אצטרך להחליט שוב למי להצביע, וזה היה די מסובך לי כבר בפעם הקודמת. אגב, היום קראתי באיזה מקום שלא בטוח שלממשלת מעבר יש בכלל סמכות לפזר את הכנסת. אם זה נכון, ואם הכנסת בכל זאת תפוזר, זו אפילו שערורייה יותר גדולה ממה שחשבתי. שנים לימדו אותנו את הנוהל: אם פלוני לא מצליח להרכיב ממשלה, נותנים לאלמוני לנסות. ופתאום פוף! לא ככה; המצאנו אופציה אחרת: הבה נתפזרה. שוברים את הכלים, ולא משחקים.

איך שלא יהיה, אני ממהרת לפרסם את הפוסט הזה לפני שגם הוא יהפוך ללא-רלוונטי. כי הרי תוך כ-24 שעות ייגמר הדד-ליין של הנשיא, וייתכן שיתברר שדווקא כן עשו איזו קומבינה והקימו איזו ממשלה שתהיה לא פחות מרגיזה מקודמתה, אבל לפחות תחסוך לנו בחירות עכשיו. אז מספיק עם ההגיגים המבולבלים האלה, עדה ק., ותמתחי כבר את קו הסיום ותפרסמי את הפוסט, לפני שגם הוא יצטרף לפח האשפה של הטיוטות שלא מומשו, וכל תלונותייך תיגנזנה בבושת פנים.

נו, וזה כבר הפך לשורת הסיום האהובה עליי:
אמרה ועשתה.

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

החללית הקטנה בראשית

בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.

אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.

א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.

האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.

סליחה, הייתי חייבת.

אחרֵי המבול

לא שאני מרוצה מתוצאות הבחירות.  בטח לא מן העובדה שמפלגת העבודה, שלה נתתי את קולי, כמעט התאדתה לגמרי. אבל הנהי והבכי מסביבי מוזרים בעיניי.  בסך הכול,  לא הרבה השתנה. אם העבודה ומרצ יסיקו מן התוצאות שהן צריכות סוף סוף להתאחד,  אולי עוד ייצא מזה משהו טוב. מה שהכי מעצבן זה שההוגה הדגול של אחוז החסימה הנוכחי,  אביגדור ליברמן,  לא ירד אל מתחתיו.  זה היה יכול להיות צדק פואטי נהדר.  אבל פוליטיקה איננה פואטיקה.

*

האיומים 'לעזוב לחו"ל' מביכים בעיניי:  תרבות ההגזמה שגורמת לאנשים להרגיש כמיעוט נרדף; היהירות המתנשאת שבגללה הם מאמינים שבלעדיהם ייגמר כאן הכול; ההשוואות הלא-מלומדות ל'תקופות חשוכות בהיסטוריה'.  כמעט נדמה שהם נהנים מזה,  מרגישים כל כך מקוריים,  אמיצים  ומוסריים.  ובו בזמן הם בעיקר חוזרים על סיסמאות שכבר נאמרו לפניהם.

במסגרת הנ"ל נתקלתי אתמול בתהייה של מישהו מדוע אנחנו,  שאיננו מסכימים עם מדיניות הממשלה,  איננו מהגרים לחו"ל,  כמוהו.  זה מובן מאליו בעיניו שכתוצאה מהישארותנו כאן, אנו 'משתפים פעולה עם הרוע'.  די ברור שאין הוא יודע הרבה על הרוע במקום שאליו היגר,  מן הסתם אינו יודע את השפה ולבטח אינו מעורב שם בכלום  –  אבל אני תוהה אם זה באמת מעמיד אותו בעמדה מוסרית גבוהה יותר.

התשובה שלי לשאלתו היא הפשוטה ביותר בעולם:  אני לא עוזבת,  כי זה הבית שלי.  אני לא מטיפה מוסר למי שכן עוזב  –  אבל אולי אפשר לבקש שיפסיקו סוף סוף להטיף גם לי.