תביטי בוֶרד

אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה   –  לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה,  ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו,  ואיך זה שהנימוק הפלסטיני  'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי.  אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר:   מסתבר שרבים מאוד במקומותינו  יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר,  ליתר ביטחון,  נוכח הרעה הממשמשת ובאה.  היות שאני לא נוטה לאופטימיות,  יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה,  ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה,  איך הם יודעים.  אני מניחה שהם פשוט מנחשים,  ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם,  בהנחה שאם יתברר שצדקו,  יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות;  ואם יתבדו,  ממילא לא יזכור זאת איש,  כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.

וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג,  שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים.  אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה,  שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו.  למרות שזה כבר שלוש שנים שאני  לא כותבת שם,  ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו  –   זה בכל זאת אירוע מטלטל.  נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא,  לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר  –  אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה,  לא חשוב איפה.

שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא,  מטבע הדברים,  לאן עדיף ללכת עכשיו  –  בלוגספוט/בלוגגר  או וורדפרס.  אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי:  לכל אחד מתאים משהו אחר,  ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם,  וכל חתיכות  הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.

איך שלא יהיה  –   במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי,  כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל).  תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:

לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי.  בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים  –  אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה.  אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי".  אהבתי את הניסוח ואת הרוח,  אז רשמתי לי מיד,  שלא אשכח.

מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה  –  חידת הכפולים.  זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי,  אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי,  בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל.  בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל,  שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד,  ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים,  כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות,  כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות;  צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות,  כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם.  את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל,  זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).

אלה דברים נכוחים ויפים,  ואני מסכימה עם כל אות בהם,  אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם,  כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר,  הייתי אומרת לה [כלומר,  לאותה מיס בריל]:  תביטי בַּוֶּרֶד הזה,  איך הוא נפתח."

אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת,  שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן),  עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.

והרי יש.

מודעות פרסומת

ישר

אז ראש המשפחה גרר אותי אמש ל'הפגנת/צעדת הבושה' בתל אביב.  ניסיתי להתחמק,  אבל לא כל כך הצליח לי. הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו ברגל באבן-גבירול ופנינו ימינה ושמאלה והמשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו ברוטשילד,  עד שהגענו לעין הסערה.  כל הזמן הלכו סביבנו יותר ויותר אנשים,  עד שהפכנו לנהר-אדם,  ובליבת ההפגנה כבר היה צפוף כל כך שבקושי אפשר היה לנשום,  שלא לדבר על לראות מה נעשה מסביב.  היו שם צעירים רבים,  ואולי אפילו יותר מבוגרים שכבר ראו דבר אחד או שניים בחייהם,  והיו אבות וסבים שהרכיבו את צאצאיהם הפעוטים על כתפיהם.  למרות המספר העצום של המשתתפים התנהלו הדברים במידה רבה בשקט ובסדר,  ואיש לא נשכב על שום כביש כדי לחסום אותו,  והשוטרים נותרו רגועים ופחות או יותר מחוסרי עבודה (מלבד חסימה יזומה של השדרה,  כמובן).

אני לא טיפוס של הפגנות,  ואחרי חמש דקות בערך כבר אמרתי לראש המשפחה שמיציתי,  אבל הוא הקשיח את ליבו ואמר שעוד לא.  התברר שהיו גם נאומים,  אבל לא ראיתי ולא שמעתי כלום,  אף שהיינו קרובים מאוד לשם,  ועל כן העברתי את זמני בקריאת שלטים (חלקם קולעים ומשעשעים) שנישאו על ידי חלק מהמשתתפים. היו גם סיסמאות שהוקרנו על קירות הבתים מסביב  (אגב,  חלק מן הבתים הישנים ברושטילד שופצו/שוחזרו,  והם כל כך יפים).  בהמשך הופנה ההמון הסוער לצעוד חזרה לכיוון כיכר הבימה,  וכך עשינו,  קודם דרך אחד-העם ואחר כך כבר ברוטשילד (כשהצלחנו למצוא בו מנוח לכף רגלנו).

חלק מן הקריאות שהושמעו שם על ידי הקהל היו ממש מרשימות  –  ובעיקר אהבתי כשכולם צעקו, כאיש אחד: בושה! בושה! בושה! וכך הלאה.  כי באמת,  פעילות החקיקה של השבוע האחרון היא לא רק בושה וחרפה,  אלא גם שערורייה  –  והיא סיבה מספיק טובה כדי לארגן נגדה הפגנה כזאת,  ואפילו סיבה לא רעה בשביל בעלי דם פושר כמוני לקחת בה חלק (צנוע).

הכי אהבתי את אחד השלטים שראיתי שם:
לא ימין,  לא שמאל   –  רק ישר!

בדיוק ככה.  לגמרי מתאים.

צודק אבל חכם

בין לבין יוצא לי לקרוא פה ושם פרק או שניים מגינת בר של מאיר שלו,  העוסק בגינת צמחי הבר שהוא מטפח במסירות.  כל פרק מוקדש ליסוד אחד ממרכיביה (פרחים,  עצים,  כלי עבודה,  מזיקים, נופים ועוד).  מעבר לציורים היפים של רפאלה שיר, אהבתי (בינתיים) גם את הפרקים שקראתי.  יש בהם משהו נינוח ומחויך ומתובל בהרבה חכמת חיים.

בשבוע שעבר הגעתי לפרק על החולד.  הוא היה כל כך משעשע שהתחלתי לצחוק בקול רם אף שהייתי לבדי בחדר (יש בזה משהו מביך למדי,  שהרי הצחוק אמור להיות,  כך נדמה לי,  אירוע חברתי).

לפני כן לא ידעתי כלום על חולדים (אין לי מושג אפילו איך להגות את המילה הזאת). נדמה לי שנתקלתי אי-אז בחולד רק בסיפור על האצבעונית(?) הזעירה והקסומה ששטה על עלה על פני המים.  היה שם איזה עניין עם חולד (נדמה לי) זקן ומרושע שחפץ לשאת אותה לאישה  –  תוכנית מעוררת חלחלה שאינני זוכרת אם יצאה לפועל.

אבל מן הפרק בספרו של שלו (זהירות,  ספויילרים) למדתי שהחולד הוא "יצור מכוער וסומא בגודל של בטטה" שחי מתחת לאדמה,  חופר מנהרות ומחסל שורשים ופקעות של פרחים שהגנן אוהב.  באופן זה הוא הורס צמחים וגינות,  ועל כן יצאו לו מוניטין של אימת הגננים.

מאיר שלו ניהל נגד החולד קרב איתנים שבו הפעיל כל מיני שיטות אלימות והרסניות שפגעו בעיקר בו עצמו ובגינתו.  הוא הפסיד בקרב,  משום שהחולד,  אף שהוא סומא בגודל של בטטה,  הוא חיה חכמה ומנוסה שהצליחה להתחכם לגנן הנלהב ולהתגבר על כל תחבולותיו.

עד שהגנן החליט לוותר.  תחילה הרהר בעצב שבמלחמתו-עתירת-הנזקים נגד החולד, הוא עצמו הפך לבעל חיים מזיק אפילו יותר מיריבו התת-קרקעי.  ואז החליט להעביר את הצמחים בעלי הפקעות לאדניות,  שבפניהן החולד  חסר אונים   –  והניח את נשקו.  וכך הוא מסכם את הפתרון שבחר בו לאחר מלחמותיו הסוערות:

"קמתי,  ויתרתי על צדקתי,  מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי…  מאז אני והחולד לא נלחמים אלא מנהלים סכסוך…   נכון,  לא מיגרתי,  לא ניצחתי,  והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה.  אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה,  אז מה רע?" (עמ' 50).

כמובן יש מקום לתהות אם שלו מדבר רק על החולד,  או שמא על הדרך הוא גם מביע את דעתו המאופקת על משהו אחר.  או שלא.  מי יודע.

מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.

במקום דיבורים

שוב הוויכוחים האינסופיים סביב העצרת לציון יום השנה לרצח רבין.  אפילו במחנה 'שלי' לא נראה שמצליחים להגיע להסכמה.  מתעניינים יותר בסיסמאות ובמציאת אשמים מאשר בשאלה הבוערת:  אז מה נעשה עכשיו כדי לשפר את מצבנו,  שרחוק כל כך מלהיות מזהיר.

דווקא על רקע זה אהבתי את הפתרון שמצאו השבוע אצלנו במכללה לשאלת אופיו של הטקס לציון יום השנה לרצח.  הטקס שם הוקדש ברובו להצגת פרויקטים חינוכיים שונים שעושים במכללה לצורך קידום החיים המשותפים בה ובסביבתה, כמו גם לצורך עידוד ההקשבה,  ראיית האחר וקבלתו (מגיל צעיר ככל האפשר),  גם אם לא תמיד מסכימים אתו.   הקשר של כל זה ליום כמו יום רבין נראה לי לגמרי ברור ונכון.

למשל,  הסטודנטית הערבייה שעשתה את העבודה המעשית שלה בגן יהודי, סיפרה על השנה שעברה עליה שם.   סיפרו גם על בית ספר שבו לומדים ביחד,  במוצהר ובכוונה,  דתיים וחילוניים,  ועל תוצאות המחקר שבדק את האופן שבו הילדים המתחנכים שם רואים את 'האחר והשונה'.  וגם הדגימו שילוב של נער עם תסמונת דאון בצוות ההדרכה של גן ילדים 'רגיל' (הוא לימד את הילדים ריקוד כלשהו לצלילי מוזיקה מקפיצה,  והרצינות המתוקה שבה הם השתדלו לעקוב אחרי הוראותיו הייתה נוגעת ללב).  ועוד כהנה וכהנה.

הדוברים על הבימה דיברו עברית וערבית,  לסירוגין,  ועל המסך הופיע תרגום לפי הצורך.  היה גם תרגום לשפת הסימנים (מישהו עמד על הבימה ותרגם הכול), אפילו של השיר על הרקמה האנושית האחת שהיא כולנו. יש בתרגום כזה, של שיר דווקא, משהו מרגש שקשה לי להסבירו:  אולי קצב הסימנים, שהולך יד ביד עם המנגינה, תורם לכך.

בקיצור,  במקום להכריז הכרזות ולהפריח סיסמאות ולהתקוטט ולדון באשמה ולהכות על חטא,  פשוט הראו שם מה אפשר לעשות ומה עושים.  שזה לגמרי מרחיב את הדעת,  והלוואי על כולנו.

ועכשיו בנרגנות

שוב נעלמתי להמון זמן.  גם בגלל שהצננת שלי מנהלת סדר יום עיקש משלה ועל הדרך מנהלת לי את החיים  –  בעיקר את הלילות,  שהם קודש לשיעולים (אני לא מקנאה בשכנים שלי). וגם משום שכשיש לי וירוס מסדרת הווירוסים הרעים האלה הוא גורם לי לדיכאון ולא מתחשק לי לעשות כלום (חוץ ממה שחייבים. ובלוגוספירה זה לא חובה). וגם היות ששנת הלימודים מתחילה ביום ראשון והייתי עסוקה בכל מיני הכנות ובניתי אתרים לקורסים השונים.  כלומר,  לא לכולם,  רק לאלה שהכי דחופים.  אבל זה גזל הרבה זמן.

בינתיים העולם כמרקחה.  יש מצב (אולי) למלחמה עם צפון קוריאה,  נתניהו ממשיך להתקוטט עם התקשורת ועם כל פונקציונר אפשרי אחר,  בפייסבוק כולם רבים עם כולם,  בחיים עצמם כולם מחרימים (כמעט) את כולם,  או לפחות מגנים את כולם,  גדעון לוי ממשיך להתלהם כדרכו  ובני ציפר נעשה תמוה יותר ויותר.  בכבישים,  לעומת זאת,  הפקקים נמשכים,  ואף פעם אי אפשר לנחש מראש איפה ולמה ועל ידי מי תהיה חסימה הפעם.  זה כבר הפך כמעט לגזירת גורל שאין להתלונן עליה,  אבל אני מתלוננת,  כי זה אופיי.  בקיצור,  שמח.  וכמה מאכזב  –  לא הבעתי לאחרונה דעה על אף אחד מן האירועים הנ"ל,  ולמרות זאת הם המשיכו להתארע (?) באופן עצמאי לחלוטין,  גם בלעדיי.

אבל,  נו,  אני חייבת.  אז אבי גבאי.  ההכרזה שלו שלא יישב עם הרשימה המאוחדת?  לא שאני בטוחה שהם היו מוכנים לשבת אתו,  אבל ההכרזות האלה תמיד מרגיזות אותי.  אני זוכרת שהלנתי בזמנו גם על שזהבה גלאון בזבזה חצי ריאיון או יותר כדי להסביר למה לא תשב עם ליברמן.  בשביל מה זה טוב, המשחקים האלה?  תגידו מה התוכנית שלכם ואיך אתם חושבים להוציא אותה לפועל,  תכריזו שתשמחו לשבת עם כל מי שיביע הסכמה להשתתף בתוכניתכם,  וגמרנו.  ואת משחקי הצ'ילבות תשאירו לגנון,  אתם כבר מבוגרים מדי בשבילם.

כמובן,  ישיבו לי שאני תמימה, ושככה לא מנצחים בחירות.  אולי.  אבל עד עכשיו לא ראיתי הצלחה גדולה של שיטת  'לא אשב עם',  כך שאני מרשה לעצמי להיות סקפטית.

נותר רק לקוות שהשבועות הבאים יהיו מוצלחים יותר מבחינת אבי גבאי,  כי אם לא,  הביקורת הטהרנית משמאל תטרפד אותו לגמרי,  כפי שהיא הכי אוהבת.  ואחר כך היא תמשיך ליילל עוד כך וכך  שנים על איך זה ששוב לא הצלחנו להחליף את נתניהו.

אני רואה שהפוסט הזה נעשה נרגן יותר ויותר מרגע לרגע.  מסתמן אם כך שמוטב לעצור ולחתום,  ויפה שעה אחת קודם.

אמרה ועשתה.

עוד פעם

בדקתי ומצאתי שכבר נורא מזמן לא כתבתי כלום על אקטואליה.  נביאי הזעם יאמרו שזה סימן לחברה הולכת ומתקרנפת,  כשאנשים שותקים מול הרוע,  וכו' וכו'.  דעתי שונה:  אני שותקת כי מסביב יש כל כך הרבה דיבורים,  ובקול רם כל כך,  ובנוסח מכוער כל כך, שהמחשבה להשתתף בזה עושה לי רע.

נדמה לי שכבר הסברתי את זה פעם או פעמיים.  מסתבר שאני מרבה לחזור על עצמי,  מה שאולי מאותת לי שהגיע הזמן להפסיק לכתוב בבלוג:  את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי.

הנה עוד הוכחה:  הטקסט הבא (בתחתית הפוסט),  לאחר שכתבתי אותו,  נראה לי מוכר נורא.  חיפשתי פה ושם ומצאתי שכבר כתבתי פעם משהו דומה,  אם כי בהקשר אחר.  משמע,  שוב:  חוזרת על עצמי.

מש"ל.

*

בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל צַעַר
מְגַשֶּׁשֶׁת סִירָתִי
אוּלַי תִּמְצָא מָנוֹחַ
לַעֲגֹן
בֵּין קְנֵי הַסּוּף

סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.

שעת ציטוט

מכאן לשם נפלתי (שוב) על ספרו של עמוס עוז,  אותו הים.  חיפשתי בתוכו משהו,  ומצאתי עוד כמה משהו-ים.  זה ספר נהדר מאוד בעיניי.  מוזר ונהדר,  ומכיל הרבה פנינים קטנות. ויש בו הפרק הקטן ההוא שבו מחבר הספר ("המסַפֵּר") בא לכוס תה אצל אַלבֶּר (אחד מגיבורי העלילה,  ואיך אני אוהבת את הערבוב הזה).  אלבר מספר למחבר שהוא קרא מאמר שלו ("אש וגופרית בידיעות אחרונות מאתמול"),  ומתנדב לתת לו כמה עצות על כתיבה,  לשימוש עתידי:

"כשאתה כותב בעיתון תכתוב כמובן מה שבא,  ואפילו דברים קשים,  רק תזכור שקול אנושי אמנם נוצַר לבטא גם זעקה וגם גיחוך,  אבל ביסודו יש אחוז ניכר מאוד של דיבור שָקט מדויק שבא במילים מדודות.  אולי מרוב רעש נדמה שלקול כזה אין סיכוי,  ובכל זאת כדאי להשמיע אותו אפילו בחדר קטן בין שלושה-ארבעה שומעים.
….
בזמנים כאלה השקט זה אולי המצרך שהכי חסר במדינה.  ושלא תהיה פה חלילה שום אי-הבנה:  אני מדבר על שקט,  בהחלט לא על שתיקה"  (עמוד 140).

הספר הזה יצא לאור בשנת 1999.  בול מתאים גם להיום.  אין הרבה חדש תחת השמש.

סנילית

היות שאתמול מלאו לי בדיוק שישים ואחת שנים (שזה באמת מזעזע),  נראה לי שמותר לי כבר לגלות סימנים של סניליות ולחזור על עצמי מדי פעם ולשכוח שכבר אמרתי דבר זה או אחר.  למרות שהילדים שלי טוענים כבר די הרבה שנים שזה קורה לי כל הזמן:  כשאני שואלת משהו הם מלינים שכבר שאלתי קודם,  וכשאני מספרת משהו הם מגחכים שכבר סיפרתי קודם.

אבל עכשיו,  בגילי,  זה כבר רשמי וחוקי.

אז על ענייני האקטואליה הקשים והמעציבים יש לי להגיד רק את מה שכבר אמרתי קודם,  ואפילו פעמיים (לפחות):  פעם אחת בבלוג הקודם,  ופעם אחת אי-שם כאן.  ובכל זאת אחזור על זה שוב עכשיו,  וזו אפילו לא מאה-אחוז-סניליות, כי אני כן זוכרת שכבר אמרתי את זה. היות שכך,  אני לא יודעת להגיד אם זה יותר או פחות גרוע (מסניליות).

לא משנה.

*

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.