לקט

אז מה היה לנו. פרה פרה:

פנסיה:
יש לי קרוב משפחה שאמר פעם, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא כל כך עסוק עד שהוא חושב לחזור לעבודה כדי לנוח קצת. אז גם אני נהייתי עסוקה. 'אחרי החגים' פרצו בכל עוזם, ואני חזרתי להתנדבות שלי בחטיבת הביניים, פעמיים בשבוע, והתקבלתי למקהלה, פעם בשבוע, והתחלתי קורס מיינדפולנס, שזה עוד פעם בשבוע, וכמובן שיעורי אקוורל ותרגול דנית ופסנתר ועוד דברים ולא נשאר לי זמן. המקהלה זה כיף מאוד גדול, אם כי מסובך, כי שובצתי עם קולות האלט, שזה בדיוק באמצע, וזה תפקיד ליווי שצריך להתרגל אליו כי הוא קצת מבלבל. אז אני כל הזמן מכינה שיעורי בית. אשר למיינדפולנס – זו שיטה/גישה שאני מתעניינת בה כבר די הרבה זמן, וקוראת ושומעת, ועכשיו החלטתי להירשם למשהו יותר מעשי ומסודר. נראה. לא בטוח שתהיה הצלחה, כי עדה ק. ומחשבותיה הסוררות מפריעות כל הזמן להתרכז כנדרש.

טרדות:
כבר יותר משבועיים אנחנו עסוקים בבעיות אינסטלציה. נראה שהרוב נפתר, אם כי גם בזה אני לא בטוחה, וחוץ מזה נשארו ספיחים שעולים לי על העצבים. אני חייבת ללמד את עצמי ששום דבר לא נפתר במלואו, ושחייבים להשלים עם זה (וע"ע מיינדפולנס). והרי כבר חז"לינו אמרו (אולי):
It ain't over till it's over – and it's never ever over

ימי קורונה:
בשבוע שעבר קיבלנו את החיסון החמישי, המותאם לאומיקרון. לא יודעת אם נכון לקרוא לו חמישי, כי את הרביעי לא קיבלנו. פחדתי מהחיסון החדש הזה פחד מוות, אבל נוכח אורח החיים הסוער שאימצתי לעצמי אחרי החגים (ע"ע סעיף ראשון בפוסט זה), הרגשתי חשופה יותר מכרגיל. להישמר מפני קורונה כששרים במקהלה זו משימה בלתי אפשרית. יותר מתשעה חודשים עברו מאז שנרשמתי לחיסון הרביעי וביטלתי את התור בלי ללכת להתחסן, ומאז כל הזמן שברתי את הראש אם טוב עשיתי או לא. בזמן הזה כבר היה יכול להיוולד תינוק. אבל לא נולד. אז חוסנתי עכשיו, ביום שאחרי הבחירות (תכף אגיע אליהן). בינתיים העניין עובר ללא אירועים מיוחדים, אבל היות שלאיש אין מושג ירוק מה החיסון הזה עושה, או לא עושה, אני אומרת: ראה נראה, עוד חזון למועד. לפחות אני פטורה מחיבוטי הנפש, כי את הנעשה אין להשיב.

פוליטיקה:
אז הבחירות. במשך חודשים אמרתי שאני לא הולכת להצביע, כי די, כמה אפשר. בסוף, כצפוי, אמרתי אוקיי, אצביע 'יש עתיד': לא שאני סומכת שם על מישהו, אבל אולי זה הרע במיעוטו. ואני לא אוהבת להצביע למפלגות רק בשביל להציל אותן, בעיניי זו אנומליה מוחלטת. אחרי הכול, הן אלה שאמורות לעבוד בשבילי, לא להפך. את מרצ אפילו לא שקלתי. אף פעם לא חיבבתי אותם, ולא אהבתי את מה שניצן הורביץ עשה כאן כשר בריאות (לא שאת שרי הבריאות שהיו לפניו אהבתי יותר – אבל ממנו היו לי יותר ציפיות). אז חשבתי לזנוח את הצבעתי הנצחית למפלגת העבודה, ולהצביע עבור לפיד.

אז מה אם חשבתי. בדרך לקלפי דיברתי עם ראש המשפחה על המפלגות השונות, והשתכנעתי עוד יותר שאני לא אוהבת אף אחד, ופתאום אמרתי לו: אתה יודע מה? בכל זאת אצביע למפלגת העבודה. אני לא אתחיל עכשיו להסביר למה, כי זאת כמובן החלטה לא רציונלית. אבל כמה רציונלי יכול אדם להיות בפעם החמישית בתוך שלוש שנים, כשהוא יודע שבין כך ובין כך את אף אחד לא מעניין מה דעתו. בקיצור, אחרי ההודעה הזאת שלי ראש המשפחה התחיל לגחך, ועדה ק. התעצבנה עליי עד כדי כך שנעתקו המילים מפיה (שזה לא הפסד גדול, בין כך ובין כך ידעתי מה דעתה, וחוץ מזה דעתה לא חשובה). אז נכנסתי לקלפי ושמתי פתק 'אמת', כראוי לטיפשה שאני, ואז הלכנו הביתה ובערב עוד היה נדמה על פי המדגמים שטוב עשיתי, אבל כמובן שבבוקר התברר שלא. למה אנחנו עוד מייחסים איזו שהיא חשיבות למדגמי הערב – זו תעלומה בעיניי.

נו, עכשיו כל המחנה 'שלי' שקוע בנהי ובכי, כרגיל, ומאיים לעזוב את הארץ. היות שאני כבר נורא זקנה, אני זוכרת דברים שרבים אחרים, צעירים יותר, לא יודעים. למשל, שהשמאל דיבר בדיוק ככה כשבגין נבחר ב-1977 – ואילו עכשיו הוא נזכר בו בחמדה. ובכן, אני לא מתרגשת. אין לי שום תכנונים לעזוב את הארץ (וחוץ מזה, שום מדינה אחרת לא מחכה לי). מי שרוצה לעזוב שיעזוב, אני לא אומרת לאף אחד מה לעשות. אבל אם תהיה פה ממשלה יציבה לכמה שנים, אני אשמח. מחול השדים האינסופי הזה של בחירות ובחירות נמאס עליי. בן גביר ושות' הם צרה לא קטנה, אבל נותר לראות כמה מכל הסיסמאות שלהם הם באמת יוכלו לממש. שהרי כידוע, הרבה יותר קל לצווח מן האופוזיציה מאשר לממש את הצווחות בקואליציה. וע"ע ליברמן שאיים להפציץ את אסואן ונהיה שר ביטחון והסכר בכל זאת עוד עומד על תילו (שנאמר: מה שרואים מכאן לא ראו משם), וליברמן עכשיו כמעט אהוד על השמאל כי הוא נגד ביבי. מין היגיון שכזה. בקיצור: אין לי מושג מה יהיה, אבל לחגיגות האומללוּת אני לא מצטרפת – והגיע הזמן שאנשים ילמדו לנצח בכבוד וגם להפסיד בכבוד, כי בשני התחומים הללו כולנו צריכים ללמוד עוד די הרבה.

כמובן, עכשיו נשלפות החרבות: לפיד אשם, וגנץ אשם, ומיכאלי אשמה, ובלד אשמים, ואומץ אשמים. ואני אומרת: חמודים, אל תריבו, יש מספיק אשמה בשביל כולכם: אף אחד מכם לא גילה תבונה פוליטית יוצאת דופן, ואף אחד מכם לא קרא נכון את המפה, ולפחות מן הבחינה הזאת נתניהו שם את כולכם בכיס הקטן, גם אם לא נעים להודות בזה. אני כבר הרבה זמן אומרת שאני לא מבינה מה ההבדל בין מרצ והעבודה, ובין העבודה ללפיד, ובין לפיד לגנץ, ובין גנץ לחלקים היותר שפויים בליכוד. כולכם יושבים על אותה סקאלה, במרחקים קטנים זה מזה, וכולכם יכולתם ללכת ביחד. אבל לא – כל פתית שלג ייחודי רוצה להיות ראש ממשלה ומשוכנע שהינה-הינה הוא גם יהיה.

אשר ל'אומץ', שהדביקו עליהם את התווית של 'מתנגדי חיסונים': זאת כמובן תווית מטופשת, כי יש ביניהם אנשים מאוד רציניים שמבינים במדע וברפואה ושקיבלו כבר הרבה חיסונים בחייהם. אני יכולה להבין את הזעם הנורא שהם מרגישים על מה שעשו להם כאן בשנים האחרונות כשהם לא רצו לקבל חיסוני קורונה, ולגמרי מבינה למה הם לא רצו להצביע מרצ. אבל לדעתי הריצה שלהם לפוליטיקה הייתה משגה, ולא פלא שלא הצליחו. זה לא שדה הפעולה שמתאים להם. לתלות בהם את כישלון השמאל זה מגוחך, מה גם שלא בטוח שהם כולם אנשי שמאל.

טוב, הפוסט הזה הולך ומתארך וכבר הגזמתי קשות. עדה ק. התעייפה לגמרי, ולכן היא מבקשת לסיים בפסקה אחרונה קצרה, אז אני ארשה לה מיד להלן:

בלוגוספרה:
בכלל לא מתחשק לי לכתוב בבלוג.

אז מה

האמת שהיו לאחרונה די הרבה תהפוכות – ומעט זמן וכוח לעדכן עליהן.

אז ככה, דיווח חלקי:

בשבוע שעבר הייתה לראש המשפחה תאונת אופניים (שוב). אופניים – לפחות אצלנו – הם מתכון בטוח לאקשן: אף פעם אין רגעים דלים. אפילו אם לא קורה שום דבר רע, הדמיון המפותח שלי משלים את החסר. הפעם הייתה הנפילה חמורה למדי, והוא נחבל היטב היטב. אפילו אושפז ללילה בבית החולים, להשגחה – אבל למוחרת נרגעו ושלחו אותו הביתה. לא אלאה את הקוראים בפרטים, ורק אומר שנשאר עדיין שובל ארוך של בדיקות ובירורים, והוא כולו עוד חבוט ומוכה, ובינתיים גם לא נוהג, לאמור: אנו מקורקעים. אופניים כמובן מחוץ לתחום לפחות לחודש (הידד, אל תגלו לשום איש).

היות שהילד שלנו בחו"ל (תיכף ארחיב בעניין), נשארה רק הקטנה לטפל בכל תלונותינו ותחלואינו. ככה זה כשההורים מתפוררים (והאימא לא נוהגת). והקטנה היא באמת קטנה, וכתפיה מאוד פצפונות, ואף על פי כן תמיד מתמיהה אותי כמות המשאות הכבדים שאפשר להעמיס עליהן. לא לחינם אני קוראת לה ביני לביני 'רבת תושייה', זה בדיוק מה שהיא. משענת אמיתית וחזקה. ויש לה גם בן זוג רופא, כך שזה ממש נהדר שאפשר לטלפן ולהתייעץ ולקבל הסברים, ותמיד בטון רגוע ומנחם.

בלילה ההוא בבית החולים, למשל, התמונה שתיחרת בזיכרוני היא זו: הקטנה מגלגלת את ראש המשפחה בכיסא גלגלים במסדרונות המסובכים, מחזיקה ביד אחת את הניירת והטלפון, לא מוכנה להתחלק במשא, ושניהם גולשים כל כך מהר במורד המסדרון, שאני צריכה לרוץ אחריהם כדי לא לאבד אותם. רק פעם אחת הושארתי לגלגל אותו לבדי בחזרה למיון, כשהקטנה טסה אלינו הביתה להביא לו חפצים: כמובן מיד הלכתי איתו לאיבוד באיזה מקום (בניגוד לקטנה שאף פעם לא נאבדת). אבל הצילו אותנו והחזירו אותנו למחוז חפצנו.

עכשיו הילד: שלשום הוא התחתן בארה"ב, בטקס אזרחי קטן. חגיגה תתקיים אי שם בהמשך, לכשיתאפשר. הנפשות העיקריות – כלומר אנחנו – לא היו נוכחות בטקס, כי אין לנו ויזה (לא, אל תתנו לי להתחיל). וגם לו הייתה לנו, ראש המשפחה כרגע – מוטב שלא יתעופף בחו"ל. הייתה התרגשות מאוד שמחה, וקיבלנו תמונה נהדרת שאני מפיצה לכל עבר, ועכשיו אני אימא לשני ילדים נשואים – ולא רק שאני חותנת (כבר יותר מחמש שנים), עכשיו אני כבר גם חמות. אבל בניגוד למסורת המקובלת, עוד לא הצקתי לכלתי אף פעם, וגם עוד לא נפגשנו בכלל, וחוץ מזה הכרנו אותה בשיחת וידיאו והיא נראית נחמדה מאוד והילד נראה מאושר בזכותה, אז אין לי מה להציק.

קרו עוד כמה דברים, אבל תקצר היריעה. האירוע האחרון שאזכיר הוא מות מלכת בריטניה אתמול. זה לא ממש נוגע לי, אף כי תמיד נחמד לי לצפות בטקסים מאגדות רחוקות, חתונות והכתרות וכאלה, וזה מאוד מנחם כשמדובר בטרלולים של מדינות אחרות ולא שלנו. הקשר היחידי אליי הוא – כצפוי – עניין לשוני. זה הולך ככה: ישנו המונח הבלשני 'ריבוי מלכותי' (pluralis majestatis), שמתייחס למצבים שבהם אומרים 'אנחנו' במקום 'אני'. רשמית זה ביטוי שנועד לשקף את כבוד הנפשות הפועלות (והרי גם אלוהים אמר 'נעשה אדם בצלמנו', וזה היה בתקופה שהוא היה היחידי שיכול היה לעשות זאת). אבל למרבה העצבנות, משתמשים בזה גם כדי לא להתחייב לשום דבר, כי זה הרי אנחנו ולא אני, ואז תמיד אפשר יהיה לטעון שזה מישהו אחר שאשם ולא אנוכי. וזה נשמע הרי הרבה יותר טוב להגיד 'אנחנו' מאשר לטעון, בחוצפה תהומית, 'אני אחראי אבל לא אשם'. לא, אל תתנו לי להמשיך.

בקיצור, בכל פעם שאני שומעת שמישהו מבטיח 'אנחנו נעשה', או מתפאר במשהו כמו 'הצלחנו הצלחה כבירה', אני נעשית עצבנית וצועקת אל הטלוויזיה: 'בטח, אנו מלכת אנגליה'. אבל עכשיו מלכת אנגליה הלכה לעולמה, ולאנגליה אין מלכה, ואני אשאר בלי ביטוי קולע. באסה.

ועכשיו – למטבח. שבת טובה לכולם!

ככה וככה

אפילו לכתוב פוסט על המלחמה (סליחה, המבצע) לא הספקתי, כל כך מהר השחר עלה וזה נגמר. כשהתחיל הכרזתי שאין לי כוח לזה עכשיו עוד הפעם (למרות שמזלי – בתור שוכנת טווח הדקה וחצי – שפר בהרבה משל אחרים), ותוך יומיים זה כבר התאדה, ועכשיו לפעמים זה מיטשטש בזיכרון ואני אפילו לא בטוחה שזה היה רק לפני פחות משבוע. עד כדי כך.

בינתיים הקיץ בשלו. עוברים ממזגנים למאווררים וחוזר חלילה. האמת שפה ושם מתחיל להתענן – העננות המוכרת של אוגוסט, שמבשרת את תחילת הסוף, למרות שאף אחד לא מאמין לי. גם השמש מרפה בשעה קצת יותר מוקדמת. ובכל זאת עוד ארוכה הדרך עד הסתיו, צריך אורך נשימה.

סיפרתי באחד הפוסטים על משחק המילים היומי ההוא, וורדעל, בגרסתו העברית והאנגלית (האמת שיש יותר מגרסה עברית אחת). מאז שסיפרתי כבר די התמכרתי ואף השתכללתי, ותודות למגיבה בטי גם גיליתי שיש משחק יומי נוסף, באנגלית, מסובך יותר (מעין מיני-תשבץ), שנקרא Waffle, ושאני קוראת לו 'הַוופלה'. ואז אחותי סיפרה לי שיש גם 'ופלה דלוקס' פעם בשבוע, יותר מסובכת ויותר חמודה. נו, אז אני שהתהדרתי תמיד שאני לא משחקת בשום משחקי מחשב, התמכרתי חזק למשחקי מילים, והדבר הראשון שאני עושה כל בוקר, בדרך כלל עוד לפני ארוחת הבוקר, זה ווֹרדעלים וּופלות.

אין, אין לי תקנה.

א-פרופו אין תקנה: במסגרת היללות האינסופיות על 'למה אני לא כותבת', הנה גם זה:
עוד יום עבר 
בלי שכתבתי –
ויש שיאמרו
שיום בלי כתיבה
הוא יום שבוזבז
לשווא  –
וחבל לי על כך
שימי השווא שלי
רבים כל כך –
ואיך אתקן את דרכיי
ואחזור לכתיבה
שהיטיבה עימי
ונגוזה

ודווקא במחברת אני כותבת עכשיו די הרבה. זה בגלל שהמחברת הנוכחית שלי ממש נחמדה, עם צבעים ומיקי-מאוסים. נשבעת.

פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים

מה שעכשיו

מלחמה באוקראינה. כבר יותר משבוע. מה יש לומר. כל כך הרבה דיבורים ותחזיות ומומחים שזה כבר ממש עושה סחרחורת. הכי מעצבנים הם מי שמחלקים ציונים לכל מי שלא חושב כמותם, או, לחילופין, קושרים את הדעות שלהם על אוקראינה לדעות על החיסונים. מה הקשר, למען השם.

כללית, מבינה מעט למדי (סיכמתי כמה דברים בסיסיים שאני כן מבינה, אבל אני משאירה אותם במחברת: כל הדעות כבר מעייפות). בעיקר מבינה שבסופו של דבר הכול מתנקז אל הילדה הפליטה האוקראינית הזעירה במעבר הגבול שכחתי לאן, עטופה במעילה הוורוד , שביקשה (בשקט מפתיע) ללכת לישון במיטה שלה. שזה המשותף לכל המלחמות: בסוף בסוף יש ילדים קטנים שלא מבינים על מה ולמה ורק מתגעגעים למיטונת שלהם, בחדר החמים והבטוח. אומנם אין לזה שום משמעות גיאו-פוליטית, אבל יש לזה כל החשיבות שבעולם.

*

בין לבין הפריחה בישראל כבר קצת אחרי השיא. גם אנחנו עשינו לאחרונה כמה מסעות קטנים של ציד פרחי חורף: אחד דרומה, לכיוון גבתון, השני צפונה, לכיוון מגידו ועין השופט, והשלישי בפארק העירוני, ממש קל"ב.

דבר כפירה נורא: יש מצב שהכלניות לא פחות יפות מהרקפות. בעיקר כשהן יוצרות דוגמה צבעונית – עם המון כתמים אדומים, לבנים, סגולים וורודים – על מרבדי העשב. האדומות הן לא בהכרח הכי יפות. אבל הי, אפילו מרגנית השדה הזעירה (עין התכלת), שמציירת נקודות כחולות קטנטנות על מדשאות – אפילו היא לפעמים מתחרה בחינניות של הרקפות. עשרה קבין של ענווה ירדו לעולם, תשעה מהן נטלו מרגניות השדה, ולכל השאר כמעט לא נותר. אני כבר צריכה משקפיים כדי לראות אותן בכלל.

*

בעניין אחר: מתברר שהבלוגרית n_lee המוכרת לרובנו מאושפזת במצב קשה בגלל קורונה. פרטים אצל טליק. מצטרפת כאן לתפילות להחלמתה השלמה והמהירה.

על אמונה וידיעה

אחרי האינטנסיביות של פרויקט ינואר, נדמתי לכמעט שבועיים. לא נורא. לא הרבה קרה בינתיים, כי בימים האלה לא קורה כלום: בסך הכול, או שנדבקים באומיקרון, או שעוד לא. אני עוד לא.

מה שכן – בשבועיים האלה התפרסם ספר המענה של דניאל עוז על ההאשמות של אחותו גליה בעניין אביהם עמוס עוז. כתבתי כאן אחרי הספר של גליה עוז, אז למען הסדר הטוב אכתוב שוב אחרי הספר של דניאל עוז, למרות שאין לי הרבה מה לחדש. אני רואה שהנושא מסרב לגווע – שוב ושוב מתפרסמים על זה מאמרים ודעות. אז הנה שני השקל שלי.

שאלתי את הספר של דניאל עוז ('אוסף צדפים') באפליקציית 'עברית' וקראתי אותו, למרות שאני מרגישה קצת לא נוח שאני קוראת דברים כאלה, כי הקריאה היא קצת (מאוד) עיסוק ברכילות מציצנית. אבל מה לעשות, אני סקרנית.

היות שאין לי באמת מושג על מה שהיה שם, אני לא ממש יכולה לחוות דעה. אני רק יכולה לומר שהעדות של מי שמתוארים לפעמים בזלזול כ-'המשפחה' (קרי, כל מי שאיננו גליה עוז), מתקבלת על דעתי קצת יותר מן העדות הראשונה של גליה עוז, משום שהיא פחות חד ממדית, ומשום שהיא מודה בכך שעמוס עוז היה אדם מורכב ולא מושלם (כמו כולנו, אגב). מעבר לזה אין לי דעה.

אבל מההתרשמות שלי, רוב העוסקים בסוגיה (שאולי היה מוטב לא לעסוק בה בכלל) מגבשים את דעתם על סמך אמונה (אני מאמינ/ה לפלוני/ת או לאלמוני/ת). אמונה זה יופי של דבר, ואני לגמרי בעדה, בכל התחומים. אבל, כמו טעם וריח, אין תכלית בוויכוח על אמונה. שום דבר לא ייצא מזה, חבל על הכוחות.

מה שחסר כאן הוא ידיעת העובדות. על מה שמתרחש בתוך תא משפחתי יודעים באמת רק מי שהיו בו. כל השאר משערים – ומאמינים (או שלא). עובדות אין להם. ואי אפשר להוכיח שום דבר באמצעות אמונות. הן לא נועדו לזה, ולא זה תפקידן.

גם הטיעון 'אבל אני מכיר/ה מקרוב משפחות אחרות שבהן זה היה ככה בדיוק' – אינו הוכחה לשום דבר שקרה או לא קרה במשפחה הספציפית הזאת. ייתכן שהייתה כמו אחרות, וייתכן שלא.

זה מחזיר אותי למה שלמדתי בזמנו על הפילוסופיה של המדע. הייתה תקופה שהתעניינתי בה מאוד (אף שאני חלשה מאוד בפילוסופיה), והקדשתי לעיון בזה הרבה זמן. אני זוכרת את האמרה 'מה שלא ראיתי אינו ראָיה'. לאמור, השערה אפשר לבסס רק על עובדות, ולא על השערה אחרת. במילים אחרות, על קומת השערות אי אפשר לבנות עוד קומה של השערות.

בוויכוחים שלי עם ראש המשפחה (לא בעניין הזה) הוא מטיח בי לעיתים קרובות: אבל אני מדבר איתך על החיים, לא על המדע. לא כל דבר אני יכול להוכיח באופן מדעי.

שזה ממש נכון. ואף על פי כן אני תמיד חותרת אל הביטחון הזה שחסר לי: תוכיח לי עם עובדות, לא עם אמונות והשערות. וכשאי אפשר להוכיח, אני מעדיפה פשוט לוותר ולהגיד: אז לא יודעים וזהו. ונישאר עם אי הוודאות ואי הידיעה. כל חיינו הם אי ודאות אחת גדולה, אז הנה נוספה עוד אחת. בעניין הזה נשארה לי רק ודאות אחת: מה שהיה היה, ואין לי יכולת (או זכות) לנתח את זה – ודי לי בכך שאני מאוד אוהבת את הכתיבה של עמוס עוז: אני חושבת שהיא אומנות לשמה. יש מי שלא מסכים גם עם זה, וזה לגיטימי. כי גם על כתיבה ואומנות אין ממש טעם להתווכח.

בתקופה הזאת אני מרבה לחשוב על עקרונות מדעיים (במסגרת חיבתי לפילוסופיה של המדע). זה בגלל שאני כל הזמן קוראת (שלא לצורך) כל מיני חומרים בעניין הקורונה. זה שאני לא כותבת כאן על קורונה לא אומר שאני לא חושבת עליה – אני כן, ויותר מן היפה לבריאותי. ואני גם רואה כמה פעמים מכופפים את העקרונות המדעיים כדי להעביר איזה מסר, ואני דווקא לא מדברת רק על מתנגדי חיסונים שעושים את זה. אבל זה כבר עניין אחר לגמרי, ואי אפשר להפיל גם את זה על משפחת עוז. אז אניח לזה.

אמרה ועשתה.

Bloganuary 3

(English after the Hebrew)

כתבי על הפעם האחרונה שבה יצאת מאזור הנוחות שלך

אה, זה קל. אתמול בערב, כשנודע על חיסון רביעי לבני +60. עכשיו צריך להחליט, ואני שונאת להחליט.

כמובן, בסוף אלך ואתחסן, כמו בכל הפעמים הקודמות. אבל עד אז אוסיף להתחבט בין שתי האפשרויות, שעל אף אחת מהן אני לא יודעת מספיק, ושתיהן גרועות בעיניי, ואין שום ביטחון באף אחת מהן.

איפה אני ואיפה אזור הנוחות שלי.

*

ידוע ולא
לפחוד מפני הלא נודע?
והלא הוא ידוע היטב.
זו הנעל השנייה
שתינתק מחוט השערה
אשר עליה היא תלויה,
תצנח עליי בקול שאון
ברגע זה, או שֶבַּבָּא

*

Write about the last time you left your comfort zone

Ah, that's easy: last night, when the 4th Covid (booster) shot was announced for ages 60+. Now I have to decide whether to get it or not – and deciding is something I really hate doing.

Of course – eventually I will go and get the vaccine, like I did before (three times already, and it does not get any easier). But in the meantime I will keep procrastinating, deliberating this and that and the opposite. Both options are bad, and I don't know enough about either one of them.

No comfort zone for me.

*

Known Unknown
Fearing the unknown?
I know it only too well.
It is that other shoe
That is about to tumble down
Upon my head,
Unpredicted
Yet fully expected

Bloganuary 2

What is a road trip you would love to take

לאיזה road trip (=מסע דרכים?) היית רוצה לצאת? זה הנושא של היום. קודם כל יצאתי ל'מסע-דרכים' בגוגל, כדי לוודא שאני מבינה מה זה בדיוק. זה לא ביטוי קל לתרגום. אחרי זה אמרתי: לא רוצה שום מסע כזה. איפה אני ואיפה מסעות. וחוץ מזה אין לי זמן כל יום לפוסט, בטח לא דו לשוני. וחוץ מזה את הפוסט הזה תכתוב עדה ק., ואף אחד מלבד קוראי הבלוג בעברית בין כך ובין כך לא יבין מי היא ומה היא בכלל רוצה.

אז רק בעברית. ורק עדה ק. ואם מישהו יתעצבן ממה שייכתב כאן, תדעו שזה לא אני, זה היא. אני לא אשמה, ואני בכלל בשקט לגמרי.

אגב, אזהרת מסע: עדה ק. לא אוהבת לענות על מה ששואלים אותה. במקום זה היא עונה על מה שמתחשק לה, לבחירתה.

אז הנה היא:

לא אוהבת מסעות. אבל אשמח לברוח לאיזו דרך-מסע שבה מדברים בשפה אחרת, עם אוצר מילים שונה מאוד מצונמי הקשקשת שמאיים להטביענו בימים אלה. על השלטים בשולי הכבישים, וגם בתחנות הרדיו שאקשיב להן במהלך המסע, יהיה שימוש בכל מיני מילים, אבל לא במילים הבאות:

שיא. זינוק. מאומתים. תקנות. מתווה. תו צבעוני [אפשר לבחור צבעים]. אכיפה. מכחישי-X [אפשר להשלים לפי העניין]. וירוס מתעתע [לא, דוברים מתוקים, הוא לא מתעתע. זה רק אתם שחושבים שאתם מבינים את מה שאינכם מבינים, ולכן מתאכזבים כל פעם מחדש]. אחוזים. קריסה. לנצח את הנגיף. קטסטרופה. סוכני כאוס. ראשונים בעולם. המיינסטרים של המדע. ראשי תיבות: צט"ם; מב"ר [אבל דפ"ר מותר]. התחסנות למען הזולת. פרצה בנתב"ג.

בטח אזכר עוד מעט בעוד מילים וביטויים שהייתי שמחה למחוק מן המילון. בינתיים אמשיך במסע הדרכים:

בלילה, כשעוצרים לנוח במוטל ונרדמים מול הטלוויזיה, זה מה שלא רואים בה:

כתבים שלא יודעים חשבון ובכל זאת מסבירים על חישוב באחוזים.
הדגמות בשקפים עם גרפים, כשהמדגים לא טורח להסביר מה מראה כל אחד משני הצירים של הגרף.
דוברים שאומרים: זה בטח בגלל X [לא, חמודים, אין 'בטח': במדע יש רק שתי אופציות: בדקתי ומצאתי ככה וככה – או לא בדקתי, ולכן אין לי מושג].

אילו מילים אשמח לראות על השלטים בצידי הדרך?
רק את אלה: לא יודעים. אולי. אל תתייאשו. תחזיקו מעמד. יהיה בסדר איכשהו.

אה, ואם בדרכי אראה גם את חוף Montreux של אגם ז'נבה, ואם אפשר ממרפסת הקומה השביעית, ורצוי בזמן השקיעה – זו תהיה תוספת מאוד נחמדה.

טרללת

קראתי שהציבור בחר במילה 'טרלול' כמילת השנה. בצדק, אף ש'טרללת' אהובה עליי יותר. אבל גם 'טרלול' מתאימה בול.

לא אלאה את הקוראים ברעיונותיי הצפויים עד משעממים בעניין בוסטר רביעי וגזרות הבידוד החדשות שנוחתות על ראשינו תודות לאומיקרון, כבר דשתי בזה מספיק. במקום זה אשמח את לבכם בטרללת מסוג אחר.

החודש עבר איזה חוק בעניין מחזור בקבוקי שתייה גדולים (למשל של מים מינרליים). כבר מזמן התברר לי שהרשויות מעדיפות שלא אשים אותם בפחים הכתומים, אלא רק ב'כלובים', למרות שה'כלובים' לא נגישים כמו הפחים הכתומים שיושבים בכל חצר. אבל ה'כלובים', כך הוברר לאחרונה, 'ייעלמו בהדרגה מן הנוף העירוני'. אוקיי, אז מה במקום? ובכן, במקום 'כלובים', צריך להחזיר את הבקבוקים לסופר, ששם – אם הבנתי נכון – אמור להיות מתקן שקולט אותם ומחזיר את כספי הפיקדון. משהו כזה (או שאולי מחזירים אותם בעת התשלום בקופה? שאז התור הארוך ממילא יתארך עוד יותר). הייתי השבוע בשני סופרים שונים ולא נתקלתי בשום מתקן – מה גם שראש המשפחה יקבל אמוק אם יתחילו למלא אותו במטבעות קטנים של החזרי פיקדון, הוא מן הסתם יעדיף לוותר לגמרי על הכסף. אגב, מי שמזמין משלוחים מהסופר יצטרך עכשיו ללכת לסופר במיוחד כדי להחזיר בקבוקים?

למה אני מטרידה את מנוחתכם בשטות הזאת? כי היום, אחרי הסערה הגדולה, יצאתי סוף סוף לסיבוב רגלי בעיר, וגיליתי שכל ה'כלובים' באזור שלי נעלמו. כמו שהובטח, רק מהר ממה שהובטח. כלומר, שום 'הדרגה' לא הייתה כאן. פשוט – פוףף – ואינם. במקומם אני רואה שקיות מלאות בקבוקי פלסטיק ריקים שהשאירו שם מי שחיפשו את ה'כלובים' ולא מצאו והתעצלו לחזור הביתה עם המטען המיותר. אז מה עשינו בזה?

אני מנסה לומר לעצמי שאני בטח טועה, בטח יש איזה היגיון נסתר מאחורי כל זה, איזה פתרון שפספסתי. הרי לא ייתכן שהם כל כך מטומטמים.

מצד שני, נוכח החלם שמשתולל פה באין מפריע כבר שנתיים – אולי בכל זאת זה ייתכן? תלכי תדעי.

ואז הגיע אומיקרון

מזמן עדה ק. לא התלוננה, אז ניתן לה לשחרר קצת קיטור ולשפוך את מררתה, שמא תתפוצץ.

אז אומיקרון. נו, מזמן לא היה לנו צעצוע בוהק כל כך לשחק בו. היות שלא יודעים עליו כלום, אפשר להפריח רעיונות מבהילים עד אין סוף. אני כבר קוראת על שובם של המלוניות ואיכוני השב"כ, ומשהו על בידודים אפילו למחוסנים מלא (לא התעמקתי). הידד מאוד.

לא יודעת אם אומיקרון דומה לקודמיו או לא – מה שבטוח שהאווירה הכוללת דומה לפרק א' של לפני כשנתיים. כולל מסיבות העיתונאים עם ראש הממשלה, כש'הבכירים' יושבים לידו עטויי מסכות וחמורי סבר (אפשר לראות את הסבר גם דרך המסכות, מעשה קסמים שכזה). זיכרונות מימים חשוכים מאוד.

בנט אפילו הגדיל לעשות וציין את 'ההישג האדיר שלנו מול נגיף הדלתא'. עכשיו, במילה 'אדיר' אני לא משתמשת אפילו בשבתות וחגים, אבל היא הייתה מאוד חביבה על נתניהו (או שמא הייתה זו אחותה 'כביר'?), ולחרדתי כי רבה דומה שגם בנט מאמץ אותה. נראה לי שהסבלנות שלי כלפיו (שאף פעם לא הייתה אקזמפלרית) הולכת ומתפוגגת.

אם כבר מדברים על סבלנות – ביום שישי לפנות ערב התארח מנכ"ל משרד הבריאות, הפרופ' נחמן אש, באולפן של אופירה וברקו (ערוץ 12). הצמד הנ"ל הפציץ אותו בשאלות, עצות וטיעונים (לבטל מיד את כל אירועי חנוכה!) ובקושי נתן לו לפתוח את הפה. אבל נחמן אש, שאפילו האומיקרון לא מצליח להוציאו משלוותו, עמד בפרץ בגבורה שקטה, אמר שלא יסגרו בינתיים, ורק ביקש להיזהר ולהתחסן. אני לא יודעת מאיפה האיש הזה משיג את מצבורי הסבלנות שלו, הייתי שמחה להצטייד בכמה מהם בעצמי.

כך או כך, האמונה התמימה הזאת (שוב!) שאפשר 'למגר' את הנגיף, 'לחסום' אותו באופן הרמטי, וכמובן ללמד את כל העולם ואשתו איך לעשות את זה נכון (שהרי היינו הראשונים לעשות!) תודות להישגינו האדירים-כבירים – האמונה הזאת משגעת אותי (שוב). שהרי אני, בעוונותיי, לא מצליחה לחשוב אפילו על הישג אדיר-כביר אחד מול הווירוס הארור הזה (יסלח לי אלוהים אבל לא, גם החיסונים הם לא אדירים-כבירים בעיניי). מה שאני רואה זה בעיקר גישוש חרד באפלה. אגב נדמה לי שדווקא המדענים (לא אלה שמתראיינים כל הזמן בטלוויזיה, אלא אלה שבאמת עובדים מסביב לשעון וגם מגיעים להישגים מסוימים, גם אם חלקיים) – הם היחידים שמודים, בשיא הפשטות: אין לנו מושג.

כשלמדתי יוונית קלאסית (אי אז בימים), אחד המשפטים הראשונים שהתבקשתי לתרגם לעברית מתוך תרגיל בספר הלימוד היה הפתגם (בתעתיק גרוע): Anemon diokeis – שזה אומר, 'אתה רודף אחרי רוח'. משיטוט בגוגל הבנתי שזה קשור אולי ל'הבל ורעות רוח' שבקוהלת א' 14, אבל בראש שלי אני רואה רק רדיפה אחרי וירוסים נמלטים (בגיחוך). כי זה מה שנדמה שעושים עכשיו אצלנו: רודפים אחרי הרוח. והרוח בורחת, והיא רצה יותר מהר מאיתנו, ובשלב הנוכחי גם יש לה יותר שכל מאשר לכולנו.