זה מה שנדמה שאני רואה בכל מקום: השתוללות.
הממשלה משתוללת. דומה שהיא מנוהלת על ידי מקבץ אנשים שאינם חושבים עד הסוף על מה שהם עושים, שחלקם גם אינם מבינים מה הם עושים, והם עושים (ובינתיים בעיקר אומרים) דברים איומים. לראש הממשלה, למשל, לא אכפת לצפצף בגלוי ובמפורש על חוות דעת משפטיות, מגובה בשר הפרחח לביטחון-המשהו (כשהוא מתפנה מן העיסוק החשוב בפיתות לאסירים הביטחוניים, כאילו היה מדובר בקוויאר). וראש ועדת החוקה, למשל, אינו מוטרד מכך שהוא צולם אומר לחברי הוועדה שהוא לא מוכן לקיים דיון (על הרפורמה): אז בשביל מה לכנס את הוועדה, לא הבנתי. לשר התקשורת לא אכפת להשתמש במילה של שבת, 'חזון', כשהוא מתאר את תוכניתו לסגור את תאגיד השידור (חזון ההרס, אני מניחה. יותר קל להרוס מאשר לבנות, את זה כולם יודעים). ומה, דווקא התאגיד הזה, שפועל ממש לא רע, הוא מה שמפריע לו? לא הבנתי. אחר כך כמובן חזר בו, כי זה מה שהם עושים כל הזמן: יוצאים בהצהרות בומבסטיות, ואז מתברר שאין להם מושג איך לממש אותן. שמעתי שאפילו הדבר היחידי שאכן עשו עד כה, לאמור ביטול המס על חד פעמיים (ושתייה ממותקת; איזה כיף, אצבע בעין לכולם) עוד לא התממש, כי מחירי החד פעמי בחנויות עוד לא ירדו. או שכן, אין שום דרך לדעת.
אפשר להמשיך כאן בלי סוף, אבל הכי אופיינית הייתה התגובה לאיום של אנשים בהייטק להוציא את עסקיהם מהארץ. שמעתי באיזה מקום ששר האוצר מיהר לנסות לרצות אותם: אנשים אחים אנחנו. כלומר, כשמאה אלף בני אדם מפגינים ברחבי הארץ, אנחנו לא אחים, אלא סתם חמוצים (במקרה הטוב), אבל כשאיש צעיר אחד מודיע שאין לו כוח לעבוד ככה והוא מסתלק (ואני אפילו לא יכולה להגיד שאני לא מבינה לליבו), פתאום הוא עולה לדרגת אח. מה שאומר שבסוף בסוף, רק הכסף מדבר, ורק הוא יכול להבהיל. למרות שידענו את זה כל הזמן.
כמובן, גם הרשתות משתוללות. וגם זה לא חדש. ואיזה כיף זה שכל צד לוקח את הרטוריקה של הצד השני, מחליף בה את כינויי הגוף, וזורק אותה בחזרה למדורה כאילו הוא הראשון שחשב עליה:
– אתם מסיתים! – לא, אתם!
– אתם נגד הדמוקרטיה! – לא, אתם!
– אתם גורמים למשקיעים לברוח מהארץ! – לא, אתם!
– אתם אליטות נצלניות! – לא, אתם!
וכך הלאה וכך הלאה. אפשר היה להתבדח על זה הרבה, לולא היה זה מחריד כל כך.
[אגב, זה מזכיר לי את הערך 'אביך' במילון העברית המדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, שהשתעשעתי ממנו רבות בנעוריי. לא אחזור כאן על הדוגמאות של הערך ההוא, מפני הכבוד שאני רוחשת ללשון נקייה.]
מה עוד: גם הבלוג שלי משתולל. למעלה מחודש הוא מושבת. ליתר דיוק, זו העצלות שלי שמשתוללת. ואפילו היה לי באמצע מסע לכינרת (עם המקהלה!), שעליו לא סיפרתי כלום (למי יש בכלל ראש לספר), וגם הייתי חולה (שוב), ורק היום נדמה שזה מתחיל לעבור, אבל אפילו על זה אני לא מוכנה להתחייב. ובכלל, כבר איבדתי את מניין הווירוסים שנחתו עליי מאז ראש השנה, עם הלונג-זנבות שלהם והדיכאון שהם משרים עליי.
ומזג האוויר. בינואר החורף נרדם, ופתאום עכשיו הרים ראש, והשבוע צפוי להיות משהו כמו סדום ועמורה (כבר עכשיו הרוח ההיסטרית), עם או בלי שלג. בינתיים דיווחה לי אחותי הבוסטונית על מינוס עשרים מעלות צלזיוס אצלם. נראה לי שבטמפרטורה הזאת אפילו המוח קופא. אני כל הזמן מתפללת שהחשמל שלנו יעמוד בפרץ, אבל כשהכול משתולל, לא הוגן לצפות רק ממנו לפעול כסדרו. ובכל זאת מתפללת.
טוב, התלוננתי מספיק. עכשיו אפשר להמשיך לראות איך העולם נשבר לרסיסים שמתוכם נברא עולם חדש אמיץ, גם אם מטורלל – או, מוטב, פשוט לחזור לשנת החורף.
אשוב באביב, אולי.
[הסבר מצטדק לטובת הקוראים המבוהלים: אני באמת בלונג-זנב של איזה וירוס עכשיו, כנראה אחד מעשרות הבני-דודים המרושעים של השפעת. לכן באמת אני לא במיטבי. ולכן זאת עדה ק' שמנהלת פה את העניינים לבדה, ואלוהים ישמור ממנה כשהיא מצוברחת ועצבנית. השתוללות היא מילה חלשה מדי בשבילה. יש לקוות שבעתיד הקרוב אחזור לשלוט על מה שקורה פה. ואתכם הסליחה.]
בלוגיעדה 