על הדלת הפתוחה

אז עכשיו הסערה בעניין הקוד האתי של האוניברסיטאות.

ברור שזה בעייתי מאוד כשקוד אתי של האקדמיה מוכתב מלמעלה,  במקום שייקבע על ידי המוסד עצמו,  על דעת מי שמלמדים בו.  יחד עם זאת גם אי אפשר להתעלם לגמרי מנסיבות שבהן החופש האקדמי מנוצל לרעה.  במיוחד אני זוכרת את הסיפורים הרבים שהסתובבו אצלנו בזמנו על מרצים שמדגימים בעיות בתחביר בעזרת משפטים מסוג 'חיילי צה"ל הרגו ילדים פלסטינים'.  אני זוכרת שסטודנט סיפר לי פעם, שברגע שמתחילות הדוגמאות האלה הוא קם ויוצא מהשיעור,  ולא משום שהוא שייך לצד ההפוך של המפה הפוליטית,  אלא משום שהשימוש הזה מקומם אותו. ואני גם זוכרת היטב תלמידים שהלינו שאינם מעזים להביע את דעתם בשיעור מסוים,  כי היא מנוגדת לדעת המרצה ולדעתם של רוב היושבים בקהל.

חשבתי פתאום על הדוגמאות שאני נותנת בשיעורי תחביר.  כשאני צריכה להדגים משפטים,  נושאים,  נשואים ומשלימים,  אני נדרשת לאמירות מסוג 'הילד הרעב אכל את התפוח הירוק'.  ואני באמת תוהה מהו הדבר שגרם לבלשנים מכל הדורות להזדקק דווקא לתפוחים ירוקים,  ואני אפילו לא אוהבת תפוחים,  משום צבע.  היה לי פעם מרצה שהדגים מבני משפט בעזרת 'אנשים שאכלו גבינה לבנה'.  הוא נהג להתלוצץ שתלמידיו תמיד משוכנעים שהוא מאוד אוהב גבינה.  לא יודעת אם אהב או לא.  לא משנה.

אני לא מאמינה שהקוד המוצע הזה יתקבל על ידי האוניברסיטאות,  אבל גם כך הוא עלול להשפיע את השפעתו הרעה.  ספק רב אם יוכל לתקן את הדברים שדווקא כן מצריכים תיקון.  כמו הרבה עניינים אחרים,  הוא דומה יותר מכל לפיל שמטייל בחנות חרסינה ושובר מוצגים על ימין ועל שמאל.  כי הרי לא את תוכן הלימודים צריך לתקן,  אלא את הגישה המאמינה שהבעת דעה באופן פרובוקטיבי היא שיטה מועדפת עבור גירוי למחשבה.  ואת זה בין כך ובין כך אי אפשר להניח לממשלה להכתיב.  בוודאי לא לממשלה הנוכחית,  שלא התברכה בחוש מידה ובמתינות ובטעם טוב,  ושיש לה כל כך מעט לומר למשל על מה שרבנים מסוימים מלמדים בישיבות מסוימות,  ועל כן לא ברור מדוע 'חופש המחשבה' כל כך מטריד אותה דווקא בהקשר האוניברסיטאי.

כפי שכתבתי הבוקר בתגובה בבלוג של אבו אלמוג,  נראה לי שמה שחשוב בהוראה הוא היכולת לפתוח בפני תלמידים את הדלת ולהניח להם להחליט אם הם נכנסים דרכה או לא.  וצריך לדעת מראש שיש מספר לא מבוטל של תלמידים שדווקא לא ייכנסו  –  אבל תמיד יהיו כאלה שכן.  ואלה אינם זקוקים לדעות שיונחתו עליהם משום כיוון,  אלא לשאלות קשות שיישָאלו על כל דעה.  והשאלות,  כפי שכתבתי שם,  חשובות בהרבה מן התשובות.  ואת זה שום קוד אתי לא יכול לאסור.

המסך יורד

לקראת שמונה  התכוננו לצפות כמדי ערב בחדשות 'מבט' של הערוץ הראשון.  אנחנו מהמעטים שעוד שומרים לו אמונים,  כי אין לנו סבלנות לפרסומות של הערוצים המתחרים.  ואז,  בהפתעה גמורה,  נודע לנו פתאום שהערב היה השידור האחרון.  וגרוע מזה,  שעובדי המהדורה קיבלו הודעה על כך פחות משעתיים לפני פתיחתה:  אפילו לא נתנו להם הזדמנות לערוך משדר פרידה ראוי אחרי כמעט 50 שנות שידור.  או,  כפי שאמרה מיכל רבינוביץ:  קברו אותה קבורת חמור.

אני יודעת שההתנגדות לשידורים של הערוץ הזה היא כמעט מקיר לקיר,  כולל מאנשים שכמעט אף פעם לא צופים בו (אבל איך הם יודעים אם אינם צופים,  זה הדבר שלא הצלחתי לברר).  אבל הוא ליווה אותי לאורך שנים רבות כל כך, מילדותי הרחוקה מאוד ועד הערב,   שלמדתי להוקיר את מה שיש בו.  עשרות שנים צפיתי  ב-'מבט' כמעט כל ערב,  ב-'ערב חדש' כמה פעמים בשבוע,  ב-'יומן שישי' כמעט כל שבוע.  ובתכניות 'תעודה' ובסדרות הטובות,  כולל אלה של השנה האחרונה ('והארץ הייתה תוהו ובוהו',  אם להזכיר אחת מהן).  ולאחרונה גם באורי לוי וכינרת בראשי כל יום שישי אחר הצהריים וב-929 בשלוש וחצי.  צפיתי בערוץ הזה בדיווחים מכל המלחמות שהיו כאן מאז שהוקם,  ועל כל הדברים הרעים יותר והרעים פחות שקרו.  ובטקסי הדלקת המשואות מהר הרצל,  עוד בשחור לבן,  כשצל הדגלנים שיחק על המרצפות בין צעדיהם המתואמים. ובאירוויזיונים הראשונים,  כשעוד התעניינתי בהם.  ובסרטים המצוירים שחיבבתי כל כך, ובתכניות לבתי הספר. אי-אז ראיתי אפילו את השידור הראשון בהחלט של גאולה אבן.  ראיתי גם את שרון וכסלר בתחזית הראשונה שלה.   ואהבתי לחזור הביתה בערבי קיץ ולשמוע בדרך,  ברחוב, מכל חלון פתוח ומכל מרפסת,  את הצלילים המוכרים של הפתיח ל-'מבט לחדשות', כשכולם עוד צפו רק בו.

ועוד לא אמרתי דבר על רשת א ורשת ב ורק"ע וקול המוזיקה.  להם עוד נותרו כנראה כמה ימים,  אם כי אף אחד לא מסביר בדיוק.  איזו ועדה תחליט על זה מן הסתם הלילה או מחר.  חַאפ-לַאפ,  ככה קראה לזה אמא שלי,  וזה בדיוק מה שזה.   ואני חושבת על כל מחדלי הממשלה הנוכחית,  בכל התחומים של החיים,  האמיתיים יותר או פחות:  על  ההתנהגות המבישה  ועל כל ההבטחות שהופרו,  ועל הבורות ועל הזיגזוגים ועל הזלזול ועל דברי הרהב המיותרים ועל השתיקות דווקא כשהיה צריך לדבר,  ועל ההתנהלות המחפירה  בכל מה שקשור ברשות השידור ובתאגיד החדש.  ונראה לי שאם הממשלה הזאת לא נפלה עד הערב (והייתה צריכה ליפול כבר מזמן)  –  היה מגיע לה ליפול הלילה, לפני שתזרח שוב השמש מחר.

למרות שנתנו להם פחות משעתיים להתכונן,  הצליחו עובדי ערוץ אחת להוציא מתחת ידם מהדורת חדשות  אחרונה שלא תישכח במהרה.  אני,  לפחות,  לא אשכח.  על שלושה דברים חשבתי כל זמן השידור:  על איך שהם יחסרו לי;  ועל הוראת הבימוי Exeunt (=הם עוזבים/יוצאים)  במחזות של שקספיר שלמדתי אי אז;  וגם על הקישור הבא,  לפרידה:

כאן.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

בכל זאת

מתבקשת אולי איזו מילת הסבר על היעדרותי הממושכת.  הסיבה פרוזאית לגמרי:  חטפתי דלקת ריאות רעה ועיקשת,  ואין לי כוח וחשק לעשות כלום.  בהתחלה חשבתי שמדובר בסתם שפעת,  מה שהוריד לי מאוד את המורל,  כי הרי קיבלתי חיסון השנה,  לראשונה בחיי,  ותליתי בו תקוות עזות.  ומשנתברר שבכלל לא שפעת,  כבר לא נשארו לי כוחות לשמוח על כך,  מה גם שנראה לי ששפעת עדיפה,  כך שגם אין סיבה של ממש לשמחה.

חוות הדעת הרפואית היא שמצבי משתפר בהדרגה.  חוות דעתי האישית מצועפת במסכים כהים של מרה שחורה,  כך שקשה לי להעריך.  על כן אשמח את לב הקוראים ואספר מה עושים בימי המחלה הארוכים הללו,  שבהם אין כוח לעבוד,  לקרוא,  לכתוב,  לטייל בין בלוגים, לצפות בסרטי טלוויזיה וכיוצא בזה (ולפעמים גם אין כוח להגיע למטבח לקחת כוס מים):  פשוט מנסים להבין את תעלומת תאגיד השידור.  זה מבטיח תעסוקה שאין לה סוף ואין בה רגע דל. ככל שהפכתי בעניין בין נפתולי מוחי היגע (במשך יותר משבוע כבר),  לא הצלחתי להגיע לפתרון.

כי מה  –  אם לא רצו לסגור את הרשות (שאני,  גילוי נאות,  דווקא מחסידותיה),  בשביל מה הרסו אותה ואת חייהם של אלפי עובדיה והתעללו בהם ללא רחמים?  ואם לא רוצים את התאגיד,  בשביל מה הקימו אותו ובלבלו לכל העולם ואשתו את המוח,  ושכרו עובדים חדשים,  ועכשיו תקעו את הכול שוב בגלל (נניח) גאולה אבן?

השאלה הגדולה היא כמובן איך זה שמדינה שמתמודדת עם כל כך הרבה בעיות קשות (החל בגרעין האיראני וכלה במסדרונות בתי החולים הסיעודיים,  כולל  כל מה שבתווך 'מן החיים עצמם')    –  ובכן,  איך היא יכולה בכלל להרשות לעצמה להתעסק בקשקוש הזה כבר יותר משנה (או שנתיים?  איבדתי את מניין הזמן).  והחידה העוד יותר גדולה היא זו:  ברור שלפוליטיקאים אכפת איזו תקשורת תסקר אותם,  ומובן שהיו רוצים שזו תהיה תקשורת אוהדת.  את זה אפילו מעופפים כמוני מסוגלים לתפוס.  די ברור גם שחלקם ינסו למשוך לצורך העניין הזה בחוטים שבהם אסור להם למשוך,  ואני לא סומכת על הגינותם (הרופפת ממילא) שתמנע זאת מהם.  אבל איך זה שהם לא מנסים אפילו להסתיר את העובדה הזאת,  או לפחות להימנע מלהודות בה בגלוי,  זה באמת נשגב מבינתי.  אולי נחוץ סוג אחר של מחלה כדי לרדת לשורש התופעה הזאת. דלקת ריאות לא תועיל לי כאן.

בריאות לכולם!

נסתרים ונסתרות ועוד

לרגל האוסקר והסיום של חופשת הסמסטר יצא שראינו לאחרונה שני סרטים שהיו מועמדים (וכנראה לא זכו,  אם כי לא כל כך עקבתי).

הראשון היה 'מאחורי המספרים',  הסרט על המתמטיקאיות השחורות שעבדו בנאסא בשנות השישים ונאלצו להתמודד עם גילויים קשים של גזענות. הסרט עצמו לא פורץ דרך משום בחינה,  אבל עשוי היטב,  ואהבתי מאוד.  וגם חשבתי על הדרך הארוכה שארה"ב עשתה מאז שנות השישים,  ועל הסכנה החדשה של הידרדרות לאחור.

שתי הערות לשוניות:

האחת  –  לנשים האלה קראו computers,  ולא במובן של מַחשבים שבקושי היו אז (ה-IBM הראשון פורץ לתודעה באמצע הסרט),  אלא פשוט באופן מילולי:  מחַשבות,  עושות חשבונות.

והשנייה  –  ממש בסיום,  עם הקרדיטים,  ראיתי ששמו המקורי של הסרט הוא Hidden Figures ,  שזה שם הרבה יותר מוצלח מ-'מאחורי המספרים',  כי Figures הם גם מספרים וגם אנשים.  יפה.

*

הסרט השני שראינו היה 'המפגש' (Arrival),  שהוא סרט מדע בדיוני המספר,  לפחות רשמית,  על ביקור חייזרים ועל התקשורת עמם (ובעצם עוסק בשאלת-השאלות של מסתרי הזמן).  חשבתי שהוא ידבר אליי במיוחד כי במרכזו עומדת מישהי שהיא מומחית לשפות,  או לתרגום,  או לבלשנות,  לא קלטתי בדיוק מה,  וקיוויתי שתהליך הפיענוח של שפת-החייזרים יעניין אותי.  בפועל הייתה העלילה כל כך מסובכת שלא הבנתי כלום (לעומתה,  'בין כוכבים' [Interstellar] הזכור לטוב הוא לגמרי למתחילים). הכול שם היה מסתורי, עמוק וקודר,  ורוב הזמן שרר חושך על פני המסך,  עד כדי כך שפה ושם אפילו נרדמתי בחינניות (או בלעדיה),  ומכל מקום איבדתי את הסבלנות.

ורק הצטערתי שבתחילת הסרט הבטיחה הגיבורה לתלמידיה שהיא תסביר להם למה שונה הפורטוגזית בצליליה משאר אחיותיה הרומאניות,  אבל ההסבר נקטע באיבו מסיבות של עלילה,  והגיבורה לא חזרה אליו עוד.  שזה ממש חבל,  כי נדמה לי שדווקא את ההסבר ההוא הייתי מצליחה להבין,  לו רק הייתה משלימה אותו.

*

ועוד משהו שקשור חלקית לנ"ל:

ראיתי אתמול בערב בחצי עין סרט תיעודי-למחצה על ההתחממות הגלובלית (שכחתי מה היה שמו.  בערוץ הראשון).  הוא היה גרוע למדי,  אולי משום שיוצריו סברו כנראה שאם הנושא הכאוב הזה יטופל כבדיחה,  הוא יצליח לשכנע יותר צופים ולעורר אותם לפעולה.  בפועל נראה לי שההפך הוא מה שקרה.  מכל מקום,  אחד המדענים שרואיינו שם קבע  בביטחון שבשל ההתחממות הנ"ל, האנושות תחדל להתקיים עד שנת 2030 (שזה ממש עוד מעט,  למי שתוהים).  אבל הסרט בכל זאת נגמר בנימה קצת יותר אופטימית,  אם כי מודאגת מאוד (ואף מפתיעה:  מן הון להון מסתבר שלא ישראל היא האשמה המרכזית בהתחממות הגלובלית,  אלא  [בין היתר] קנדה,  שהיא דווקא מדינה נחמדה ונוחה לבריות.  מי היה מאמין).

איך שלא יהיה,  הסרט ההוא רק הגביר את עגמימותי הכללית,  בין היתר משום שעתה,  בתחילת מרץ,  כבר ברור לגמרי שהחורף נגמר,  ושלמרות ההתחלה המבטיחה שלו בדצמבר האחרון,  הוא שוב היה לא-משהו,  כלומר,  שחון למדי.  גרוע מזה:  ממש בשבוע האחרון המליץ סטיבן הוקינג למין האנושי להתכונן לעזיבת כדור הארץ,  מטעמים גלובליים מובנים.  אני מניחה שמערכת השמש החדשה שנתגלתה לאחרונה במרחק של (רק) 40 שנות אור (שזה פחות ממיליון שנות טיסה,  ומה זה כבר בשבילנו) תעודד אצל כולם את יצר הנדודים.  מתברר ש'בין כוכבים' אפילו לא היה סרט כל כך בידיוני ומופרך!  והלא זה מה שטענתי על אודותיו כל הזמן.  מש"ל.

איך להרוג בלוג

האמת המרה היא זו שכבר רמזתי עליה באחד הפוסטים הקודמים:  לא כל כך מתחשק לי לכתוב בבלוג.  זה לא עניין של אי-חשק לכתוב בכלל,  כי במחברת אני דווקא כן כותבת.  זה רק השלב הזה של הנסיעה מן המחברת אל הבלוג שהשתבש איכשהו.

למשל בשבועות האחרונים,  שיש קצת פחות עבודה (בגלל הכאילו-חופשה),  ואפילו בדקתי כבר את כל הבחינות:  השבוע כתבתי שני פוסטים מושקעים,  במחברת.  אחד על הוויכוח העקר והמתוקשר בשאלה אם יש אלוהים או לא (בעקבות המשפט האלמותי מפי השכינה,  כלומר ממקלדתו של רוגל אלפר,  "אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום").  והשני על אורך המכפלת של החצאיות של שוֹעוֹת-עולם,  ועל מה שקורה להן (לחצאיות) באור הזרקורים והמצלמות.  אפילו שייכתי את הפוסטים הנ"ל לקטגוריות ולתגיות וזה,  כמיטב הסדר הטוב והארגון של וורדפרס.  אבל אחר כך,  כשהכול היה מוכן,  אמרתי לעצמי:  אבל לא בא לי.  וגנזתי.

לא בא לי להשמיע דעות מלומדות.  לא בא לי להרצות ולא להתווכח,  ובטח שלא להתחכם.  יש כל כך הרבה דיבורים מסביב,  שזה מוריד את החשק.  אפילו כשאני רואה שאחת מתגובותיי איפה-שהוא לא הובנה כהלכה,  אני כבר בדרך כלל לא מתקנת.  פעם הייתי מצייתת מיד לדחף המורתי להסביר ולתקן,  ומוסיפה תגובה ומדייקת ומבהירה למה התכוונתי.  עכשיו אני אומרת,  בדרך כלל,  לא משנה.  שיהיה כך.

אולי זה מה שקורה כשמתבגרים באמת.  אולי ה-'שיִהיֶה' הזה הוא אפילו אחד מסימני ההזדקנות.  ואולי זה סתם מה שקורה לבלוגרים שמציינים בעוד פחות מחודשיים 11 שנות בלוג,  ואולי זה מה שהורג בלוגים בסופו של דבר.  ואולי יש הסבר אחר,  מי יודע.

איך שלא יהיה,  בינתיים הפוסטים האבודים הנ"ל נשארים במחברת,  והם יושבים שם לבד בחושך ולא מתווכחים עם שום איש.

מי בספינה ומי באווירון

אחרי ההצבעה על חוק ההסדרה נזכרתי במה שיוסי שריד המנוח כתב בהארץ בעקבות הצבעה הזויה אחרת (בדקתי בארכיון הבלוג הישן ומצאתי שכתבתי על זה ביולי 2011).  וכך הוא כתב אז,  על ההצבעה ההיא:

"ועוד על חוק החרם,  שרֵיקים ופוחזים חוקקו השבוע,  בעוד הקברניט הנפחד נחבא בבטן הספינה."

בול אותו דבר.  נכון שהפעם נתניהו לא התחבא בבטן הספינה אלא על סיפון האווירון השב מלונדון,  אבל מה כבר ההבדל.  יוסי שריד היה עושה מזה מטעמים נפלאים,  ואני הייתי משתעשעת מקריאתם.  לא שזה היה עוזר הרבה,  אבל לפחות,  נוכח המטעמים,  הייאוש היה נעשה יותר נוח.

דיווח מבית המשוגעים

שתיקה ארוכה נפלה עליי.  אבל באמת,  מה כבר אפשר לומר בימים הטרופים האלה,  שבהם נדמה שהעולם כולו השתגע  –  החל בנשיא ארצות הברית,   עבור דרך שועי עולם כאלה ואחרים שמנהלים את ענייני תבל ויושבֵי-בה בציוצים בני 140 תווים בטוויטר, וכלה במסרבים להתפנות מעמונה,  שיודעים בדיוק איך ייגמר הסיפור,  ואף על פי כן מתעקשים לעבור דרך כל שלביו המייגעים-עד-מייסרים.  ואני מוכרחה להרהר בעצב על ההערה שהעיר בהיסח הדעת אחד הכתבים,  שאמר שאולי המתנגדים לפינוי יתפנו כשהמצלמות יעזבו את המקום. שיטוט מהיר בפייסבוק מגלה שיש מי שמשווה את הפינוי לאונס ויש מי שמשווה את ההתנחלות לאונס,  אבל לא מצאתי מישהו שישאל איך גלשנו למערכת הדימויים החולנית הזאת.   ואי אפשר שלא לתהות איך זה שהשוטרים,  שגילו היום איפוק מרשים,  לא קיבלו הוראות לנהוג באיפוק דומה גם באום אל חיראן לפני כשבוע. ואיך,  בכלל,  אם עושים טעות,  איש לא מודה בה ואיש לא מתנצל.

הדבר היחידי שברור הוא שכולם בכל מקום צודקים מאוד ובטוחים מאוד,  מה שעלול לפגוע בצמיחת הפרחים (על פי עמיחי). ובאמת,  הרקפונת המפורסמת,  אף שהוציאה לאוויר העולם כבר יותר מעשרה עלים ירוקים,  עדיין מתמהמהת.  מצד שני,  יש כבר שקדיות פורחות בשער הגיא.  אמנם לא רבות,  ועדיין לא מאוד-מתפצחות כזיקוקים,  ואת אלה של סיבוב מוצא כבר לא רואים בגלל הגשר החדש  –  אבל הפריחה כבר החלה.

איך שלא יהיה,  אליבא דאותו עמיחי,  'ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת,  כמו חריש'.  שזו אולי נחמה פורתא.  לא אתחייב בנוגע לאהבות,  אבל ספקות יש לי מספיק  בשביל כל החפרפרות שבעולם.

בית הדין של התרנגולות

בעניין המהומה שבערה ברשת בימים האחרונים, בפרשת בוכריס:
אף שהוקעת הרוע היא רצויה וחשובה  (ובנוסף, התחכמויות שנונות הן כיף גדול)    –   אני תמיד חושבת גם על מה שההוקעה מעוללת למחנה של המוקיעים.   ונראה לי שכדאי למחנה הזה להישמר שלא להפוך להמון מתלהם וצדקני ותובע נקמה.

מה שמביא אותי לתרנגולות.  אמא שלי נהגה לומר שבני אדם דומים להן לפעמים. תדעי לך,  שיננה לי בהקשרים שונים,  שזה בדיוק כמו אצל התרנגולות:  כשהן מזהות שאחת מהן נחלשה,  הן מנקרות בה עד מוות.

לא יודעת מאיפה היא ידעה את זה ולא יודעת אם הידע שלה בעניין עופות היה מדויק.  והיא לא ידעה כלום על פייסבוק ולא על בוכריס.  ובכל זאת נראה לי שהיה בדבריה גרעין של אמת.