כאילו רק בוקר וערב

על המדרכה השטופה באור מוקדם של בוקר:
רק אני והיונים.
הן מהדסות,  פורחות,  נוחתות.
רק אני קשורה בַּעֲבותות לאדמה
ולא אפרח.

*

כְּבָר מִתְאָרְכִים הַצְּלָלִים.
מֵאֲחוֹרֵי עִקּוּל הַדֶּרֶךְ
נֶחְבָּא הַלֹּא-נוֹדָע
שֶהוּא יָדוּעַ.
עַתָּה הָעֵת
לְהָאֵט
לִגְמֹעַ
מֵחֶמְדַּת הָרֶגַע

מודעות פרסומת

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

מעגל קסמים ועוד

כִּי חֲרָדוֹת
חָגוֹת
סְבִיבִי סוֹגְרוֹת
עָלַי
מִכָּל צְדָדַי
וְאֵיךְ
אֶבְרַח

  *

כִּי
חֲרָדוֹת        אֶבְרַח
חָגוֹת                        וְאֵיךְ
סְבִיבִי                    צְדָדַי
סוֹגְרוֹת            מִכָּל
עָלַי

*

 

אֶבְרַח
כִּי                וְאֵיךְ
חֲרָדוֹת                   צְדָדַי
חָגוֹת                 מִכָּל
סְבִיבִי         עָלַי
סוֹגְרוֹת

***

 

הנ"ל לא בזמן אמת,  אבל מה שכן בזמן אמת זה החורף הזה שכל כך חיכינו לו והגיע במלוא עוזו המשתולל ועכשיו אני כבר מחכה לקיץ.  או לאביב.  או לסתיו.  או משהו,  רק לא זה.  כל רגע אני חושבת שהנה-הנה הפסקת חשמל,  רק זה חסר לי.  בהפוגות שבין רוח-פרצים מבולית אחת למשנה אני שומעת את הציפורים.  קולן אובד בסערה וחוזר לאחריה,  והוא מלא תקווה,  אולי עכשיו תצא השמש.  ואז שוב המבול,  והן חוזרות ומשתתקות.

טרם

טֶרֶם
הִפְנַמְתִּי אֶת חוּקֵי הַמִּשְׂחָק
וּכְבָר
הוּא קָרֵב אֶל קִצּוֹ.
עוֹד מְעַט
תִּשָּׁמַע שְׁרִיקַת הַסִּיּוּם
וְאוֹרוֹת הַמִּגְרָשׁ
יִכְבּוּ.
יִשָּׁאֵר
רַק הָרִיק
לְבַדּוֹ.

עוד פעם

בדקתי ומצאתי שכבר נורא מזמן לא כתבתי כלום על אקטואליה.  נביאי הזעם יאמרו שזה סימן לחברה הולכת ומתקרנפת,  כשאנשים שותקים מול הרוע,  וכו' וכו'.  דעתי שונה:  אני שותקת כי מסביב יש כל כך הרבה דיבורים,  ובקול רם כל כך,  ובנוסח מכוער כל כך, שהמחשבה להשתתף בזה עושה לי רע.

נדמה לי שכבר הסברתי את זה פעם או פעמיים.  מסתבר שאני מרבה לחזור על עצמי,  מה שאולי מאותת לי שהגיע הזמן להפסיק לכתוב בבלוג:  את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי.

הנה עוד הוכחה:  הטקסט הבא (בתחתית הפוסט),  לאחר שכתבתי אותו,  נראה לי מוכר נורא.  חיפשתי פה ושם ומצאתי שכבר כתבתי פעם משהו דומה,  אם כי בהקשר אחר.  משמע,  שוב:  חוזרת על עצמי.

מש"ל.

*

בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל צַעַר
מְגַשֶּׁשֶׁת סִירָתִי
אוּלַי תִּמְצָא מָנוֹחַ
לַעֲגֹן
בֵּין קְנֵי הַסּוּף

פירורים

לְיַד בֵּית-הֶעָלְמִין

הַבֹּקֶר עוֹלֶה;
הַקְּבָרִים
מַתְמִידִים בִּשְׁנָתָם

*

רַכֶּבֶת לַיְלָה

אֶל אֵי-שָׁם
דוֹהֲרִים
חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים

*

 

את הנ"ל כתבתי (בראש) בזמן נסיעות  –  אחת מוקדם בבוקר,  אחת בערב.  ראיתי את שראיתי וחשבתי עליהם וצירפתי מילה למילה ושיניתי וערבבתי וערכתי.  ואפילו לא היה לי זמן לרשום אותם עד עכשיו,  אז שיננתי כדי שלא אשכח (אבל שכחתי חלק).

כי מה עושים כשלא בא לפרט ולא לספר על מה שקורה (אם בכלל קורה)?
אומרים משהו קטן שלא אומר כלום.
משאירים פירורים.

סנילית

היות שאתמול מלאו לי בדיוק שישים ואחת שנים (שזה באמת מזעזע),  נראה לי שמותר לי כבר לגלות סימנים של סניליות ולחזור על עצמי מדי פעם ולשכוח שכבר אמרתי דבר זה או אחר.  למרות שהילדים שלי טוענים כבר די הרבה שנים שזה קורה לי כל הזמן:  כשאני שואלת משהו הם מלינים שכבר שאלתי קודם,  וכשאני מספרת משהו הם מגחכים שכבר סיפרתי קודם.

אבל עכשיו,  בגילי,  זה כבר רשמי וחוקי.

אז על ענייני האקטואליה הקשים והמעציבים יש לי להגיד רק את מה שכבר אמרתי קודם,  ואפילו פעמיים (לפחות):  פעם אחת בבלוג הקודם,  ופעם אחת אי-שם כאן.  ובכל זאת אחזור על זה שוב עכשיו,  וזו אפילו לא מאה-אחוז-סניליות, כי אני כן זוכרת שכבר אמרתי את זה. היות שכך,  אני לא יודעת להגיד אם זה יותר או פחות גרוע (מסניליות).

לא משנה.

*

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.

קצרים מאוד

עַרְפִלֵּי בֹּקֶר

אֵד עוֹלֶה מִן הַשָׂדוֹת
הַנִּפְרָשִׂים
אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ מְצֹעֶפֶת
עוֹדָם
שְׁרוּיִים בַּחֲלוֹמָם

*

זוּג יוֹנִים

יוֹן
מְהַדֵּס בְּעִקְבוֹת
יוֹנָה
הוֹמֶה לָהּ
הֶמְיָה
הֶמְיָה
הֶמְיָה

*

לְטָאָה

עַל הַמִדְרָכָה
חוֹפֶזֶת
לְטָאָה מְבֹהֶלֶת
אַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי

*

עֶרֶב קַיִץ הָבִיל

הַיַּעֲרָה פּוֹרַחַת
רֵיחוֹת יַלְדּוּתִי שָׁבִים אֵלַי
מִמֶּרְחַקִּים

*

ציפור מנומנמת באור ראשון

צִפּוֹר מְנֻמְנֶמֶת בְּאוֹר רִאשׁוֹן:
צִיּוּץ בּוֹדֵד
מְהֻסָּס
עָנֹג

לוּלֵא בִּשֵׂר אֶת סוֹפוֹ שֶׁל
עוֹד לַיְלָה
שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ שֵׁנָה  –
אֶפְשָׁר הָיָה לְלַקֵּט נֶחָמוֹת
מִן הַצְּלִיל הַנִּסְפָּג
בַּחֲלַל הַשֶּׁקֶט:
עָנֹֹג
מְהֻסָּס
בּוֹדֵד

בבוקר של חורף כמו זה

בְּבֹקֶר שֶל חֹרֶף כְּמוֹ זֶה
רַק הַכְּלָבִים
הַיּוֹצְאִים לְטִיּוּל שַחֲרִית
עִם בַּעֲלֵיהֶם טְרוּטֵי הָעֵינַיִם  –
רַק הֵם
מְקַפְּצִים בְּעַלִּיזוּת
וְלִבָּם קַל;
כְּאִלּוּ לֹא טָמְנוּ הָעֲנָנִים
אֶת הַשֶּמֶש
עָמֹק בֵּין קִפְלֵיהֶם,
כְּאִלּוּ לֹא אִיְּמוּ
שֶלֹּא לְהָשִיבָהּ עוֹד