בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

מודעות פרסומת

*Tegest

כשאמי הייתה מגלה סימנים של חוסר סבלנות,  הייתי אומרת לה:  את,  כשחילקו סבלנות,  לא היית שם.

שזה לא לגמרי הוגן  –  כי מעבר לעובדה שברור שגם אני לא הייתי שם,  ברור לי גם שסבלנות איננה מוצר שמחלקים באיזה מקום.  צריך להגיע אליה,  בעבודה קשה,  והדרך מלאה מהמורות.

סַבְלָנוּת
הַשְּבִיל הַמַּעְפִּיל אֵלֶיהָ
חָבוּי בֵּין פִּתּוּלִים
עַתִּיר מַהֲמוֹרוֹת
תְּהוֹמוֹת נִפְעָרִים
לֹא בָּטוּחַ
שֶאַגִּיעַ

 

[*בכותרת: מילה אהובה עליי,  באמהרית.  פירושה:  סבלנות.  יכולה לשמש גם כשם פרטי של אישה. הכי אני אוהבת לכתוב/לצייר אותה (בעט נובע!)  –  אבל לשם כך אני צריכה להעלות תמונה של כתב היד שלי מן המחברת,  ואין לי סבלנות בשביל זה עכשיו.]

לא רק אני

הַשְכֵּם הַשְכֵּם בַּבֹּקֶר
עַל מִדְרְכוֹת הָעִיר הַמְּנֻמְנֶמֶת:
אֲנִי,  לְבַדִּי.
וְיוֹנִים.
וַחֲתוּלֵי רְחוֹב.
מַאֲפִיָּה פּוֹתַחַת שְעָרֶיהָ.
בְּתוֹךְ שְקִיפוּת הָאוֹר
הַמַּעֲמִיק
הַצִּפּוֹרִים
נוֹשְׂאוֹת דְּבָרִים

כאילו רק בוקר וערב

על המדרכה השטופה באור מוקדם של בוקר:
רק אני והיונים.
הן מהדסות,  פורחות,  נוחתות.
רק אני קשורה בַּעֲבותות לאדמה
ולא אפרח.

*

כְּבָר מִתְאָרְכִים הַצְּלָלִים.
מֵאֲחוֹרֵי עִקּוּל הַדֶּרֶךְ
נֶחְבָּא הַלֹּא-נוֹדָע
שֶהוּא יָדוּעַ.
עַתָּה הָעֵת
לְהָאֵט
לִגְמֹעַ
מֵחֶמְדַּת הָרֶגַע

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

מעגל קסמים ועוד

כִּי חֲרָדוֹת
חָגוֹת
סְבִיבִי סוֹגְרוֹת
עָלַי
מִכָּל צְדָדַי
וְאֵיךְ
אֶבְרַח

  *

כִּי
חֲרָדוֹת        אֶבְרַח
חָגוֹת                        וְאֵיךְ
סְבִיבִי                    צְדָדַי
סוֹגְרוֹת            מִכָּל
עָלַי

*

 

אֶבְרַח
כִּי                וְאֵיךְ
חֲרָדוֹת                   צְדָדַי
חָגוֹת                 מִכָּל
סְבִיבִי         עָלַי
סוֹגְרוֹת

***

 

הנ"ל לא בזמן אמת,  אבל מה שכן בזמן אמת זה החורף הזה שכל כך חיכינו לו והגיע במלוא עוזו המשתולל ועכשיו אני כבר מחכה לקיץ.  או לאביב.  או לסתיו.  או משהו,  רק לא זה.  כל רגע אני חושבת שהנה-הנה הפסקת חשמל,  רק זה חסר לי.  בהפוגות שבין רוח-פרצים מבולית אחת למשנה אני שומעת את הציפורים.  קולן אובד בסערה וחוזר לאחריה,  והוא מלא תקווה,  אולי עכשיו תצא השמש.  ואז שוב המבול,  והן חוזרות ומשתתקות.

טרם

טֶרֶם
הִפְנַמְתִּי אֶת חוּקֵי הַמִּשְׂחָק
וּכְבָר
הוּא קָרֵב אֶל קִצּוֹ.
עוֹד מְעַט
תִּשָּׁמַע שְׁרִיקַת הַסִּיּוּם
וְאוֹרוֹת הַמִּגְרָשׁ
יִכְבּוּ.
יִשָּׁאֵר
רַק הָרִיק
לְבַדּוֹ.

עוד פעם

בדקתי ומצאתי שכבר נורא מזמן לא כתבתי כלום על אקטואליה.  נביאי הזעם יאמרו שזה סימן לחברה הולכת ומתקרנפת,  כשאנשים שותקים מול הרוע,  וכו' וכו'.  דעתי שונה:  אני שותקת כי מסביב יש כל כך הרבה דיבורים,  ובקול רם כל כך,  ובנוסח מכוער כל כך, שהמחשבה להשתתף בזה עושה לי רע.

נדמה לי שכבר הסברתי את זה פעם או פעמיים.  מסתבר שאני מרבה לחזור על עצמי,  מה שאולי מאותת לי שהגיע הזמן להפסיק לכתוב בבלוג:  את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי.

הנה עוד הוכחה:  הטקסט הבא (בתחתית הפוסט),  לאחר שכתבתי אותו,  נראה לי מוכר נורא.  חיפשתי פה ושם ומצאתי שכבר כתבתי פעם משהו דומה,  אם כי בהקשר אחר.  משמע,  שוב:  חוזרת על עצמי.

מש"ל.

*

בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל צַעַר
מְגַשֶּׁשֶׁת סִירָתִי
אוּלַי תִּמְצָא מָנוֹחַ
לַעֲגֹן
בֵּין קְנֵי הַסּוּף

פירורים

לְיַד בֵּית-הֶעָלְמִין

הַבֹּקֶר עוֹלֶה;
הַקְּבָרִים
מַתְמִידִים בִּשְׁנָתָם

*

רַכֶּבֶת לַיְלָה

אֶל אֵי-שָׁם
דוֹהֲרִים
חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים

*

 

את הנ"ל כתבתי (בראש) בזמן נסיעות  –  אחת מוקדם בבוקר,  אחת בערב.  ראיתי את שראיתי וחשבתי עליהם וצירפתי מילה למילה ושיניתי וערבבתי וערכתי.  ואפילו לא היה לי זמן לרשום אותם עד עכשיו,  אז שיננתי כדי שלא אשכח (אבל שכחתי חלק).

כי מה עושים כשלא בא לפרט ולא לספר על מה שקורה (אם בכלל קורה)?
אומרים משהו קטן שלא אומר כלום.
משאירים פירורים.