שורה תחתונה

חובה להודות:
זה לא היה קל
בכלל.
אבל, מִשֶּנִּגמר –
נותרו לי זיכרונות
להתחמם לְאוֹרָם:
היה כדאי.

מודעות פרסומת

קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:


Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

כבר

קַצְתִּי כְּבָר בְּהֶסְבֵּרִים.
תְּכוּפוֹת
נָכוֹן לִי יוֹתֵר לְהַחֲשוֹת.
הַאֶפְשָר שֶאֵלּוּ כְּבָר הַנִּצָּנִים
שֶל הַהִתְכַּנְּסוּת הַגְּדוֹלָה
הָאַחֲרוֹנָה

יהיו-נא

יִהְיוּ-נָא הַזְּמַנִּים הַבָּאִים
רְחוּמִים
כְּמוֹ הַגֶּשֶם הַזֶּה
שֶצּונֵחַ עַכְשָו מִחוּץ לַחַלּוֹן
בְּשַלְוָה נְדִירָה
מָשָל הָיָה פְּתִיתִים שֶל שֶלֶג
נוֹפְלִים
לְאִטָּם
אֶל אֵינְסוֹפִים לְבָנִים
אִלְּמִים

בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

*Tegest

כשאמי הייתה מגלה סימנים של חוסר סבלנות,  הייתי אומרת לה:  את,  כשחילקו סבלנות,  לא היית שם.

שזה לא לגמרי הוגן  –  כי מעבר לעובדה שברור שגם אני לא הייתי שם,  ברור לי גם שסבלנות איננה מוצר שמחלקים באיזה מקום.  צריך להגיע אליה,  בעבודה קשה,  והדרך מלאה מהמורות.

סַבְלָנוּת
הַשְּבִיל הַמַּעְפִּיל אֵלֶיהָ
חָבוּי בֵּין פִּתּוּלִים
עַתִּיר מַהֲמוֹרוֹת
תְּהוֹמוֹת נִפְעָרִים
לֹא בָּטוּחַ
שֶאַגִּיעַ

 

[*בכותרת: מילה אהובה עליי,  באמהרית.  פירושה:  סבלנות.  יכולה לשמש גם כשם פרטי של אישה. הכי אני אוהבת לכתוב/לצייר אותה (בעט נובע!)  –  אבל לשם כך אני צריכה להעלות תמונה של כתב היד שלי מן המחברת,  ואין לי סבלנות בשביל זה עכשיו.]

לא רק אני

הַשְכֵּם הַשְכֵּם בַּבֹּקֶר
עַל מִדְרְכוֹת הָעִיר הַמְּנֻמְנֶמֶת:
אֲנִי,  לְבַדִּי.
וְיוֹנִים.
וַחֲתוּלֵי רְחוֹב.
מַאֲפִיָּה פּוֹתַחַת שְעָרֶיהָ.
בְּתוֹךְ שְקִיפוּת הָאוֹר
הַמַּעֲמִיק
הַצִּפּוֹרִים
נוֹשְׂאוֹת דְּבָרִים

כאילו רק בוקר וערב

על המדרכה השטופה באור מוקדם של בוקר:
רק אני והיונים.
הן מהדסות,  פורחות,  נוחתות.
רק אני קשורה בַּעֲבותות לאדמה
ולא אפרח.

*

כְּבָר מִתְאָרְכִים הַצְּלָלִים.
מֵאֲחוֹרֵי עִקּוּל הַדֶּרֶךְ
נֶחְבָּא הַלֹּא-נוֹדָע
שֶהוּא יָדוּעַ.
עַתָּה הָעֵת
לְהָאֵט
לִגְמֹעַ
מֵחֶמְדַּת הָרֶגַע