טרם

טֶרֶם
הִפְנַמְתִּי אֶת חוּקֵי הַמִּשְׂחָק
וּכְבָר
הוּא קָרֵב אֶל קִצּוֹ.
עוֹד מְעַט
תִּשָּׁמַע שְׁרִיקַת הַסִּיּוּם
וְאוֹרוֹת הַמִּגְרָשׁ
יִכְבּוּ.
יִשָּׁאֵר
רַק הָרִיק
לְבַדּוֹ.

מודעות פרסומת

עוד פעם

בדקתי ומצאתי שכבר נורא מזמן לא כתבתי כלום על אקטואליה.  נביאי הזעם יאמרו שזה סימן לחברה הולכת ומתקרנפת,  כשאנשים שותקים מול הרוע,  וכו' וכו'.  דעתי שונה:  אני שותקת כי מסביב יש כל כך הרבה דיבורים,  ובקול רם כל כך,  ובנוסח מכוער כל כך, שהמחשבה להשתתף בזה עושה לי רע.

נדמה לי שכבר הסברתי את זה פעם או פעמיים.  מסתבר שאני מרבה לחזור על עצמי,  מה שאולי מאותת לי שהגיע הזמן להפסיק לכתוב בבלוג:  את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי.

הנה עוד הוכחה:  הטקסט הבא (בתחתית הפוסט),  לאחר שכתבתי אותו,  נראה לי מוכר נורא.  חיפשתי פה ושם ומצאתי שכבר כתבתי פעם משהו דומה,  אם כי בהקשר אחר.  משמע,  שוב:  חוזרת על עצמי.

מש"ל.

*

בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל צַעַר
מְגַשֶּׁשֶׁת סִירָתִי
אוּלַי תִּמְצָא מָנוֹחַ
לַעֲגֹן
בֵּין קְנֵי הַסּוּף

פירורים

לְיַד בֵּית-הֶעָלְמִין

הַבֹּקֶר עוֹלֶה;
הַקְּבָרִים
מַתְמִידִים בִּשְׁנָתָם

*

רַכֶּבֶת לַיְלָה

אֶל אֵי-שָׁם
דוֹהֲרִים
חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים

*

 

את הנ"ל כתבתי (בראש) בזמן נסיעות  –  אחת מוקדם בבוקר,  אחת בערב.  ראיתי את שראיתי וחשבתי עליהם וצירפתי מילה למילה ושיניתי וערבבתי וערכתי.  ואפילו לא היה לי זמן לרשום אותם עד עכשיו,  אז שיננתי כדי שלא אשכח (אבל שכחתי חלק).

כי מה עושים כשלא בא לפרט ולא לספר על מה שקורה (אם בכלל קורה)?
אומרים משהו קטן שלא אומר כלום.
משאירים פירורים.

סנילית

היות שאתמול מלאו לי בדיוק שישים ואחת שנים (שזה באמת מזעזע),  נראה לי שמותר לי כבר לגלות סימנים של סניליות ולחזור על עצמי מדי פעם ולשכוח שכבר אמרתי דבר זה או אחר.  למרות שהילדים שלי טוענים כבר די הרבה שנים שזה קורה לי כל הזמן:  כשאני שואלת משהו הם מלינים שכבר שאלתי קודם,  וכשאני מספרת משהו הם מגחכים שכבר סיפרתי קודם.

אבל עכשיו,  בגילי,  זה כבר רשמי וחוקי.

אז על ענייני האקטואליה הקשים והמעציבים יש לי להגיד רק את מה שכבר אמרתי קודם,  ואפילו פעמיים (לפחות):  פעם אחת בבלוג הקודם,  ופעם אחת אי-שם כאן.  ובכל זאת אחזור על זה שוב עכשיו,  וזו אפילו לא מאה-אחוז-סניליות, כי אני כן זוכרת שכבר אמרתי את זה. היות שכך,  אני לא יודעת להגיד אם זה יותר או פחות גרוע (מסניליות).

לא משנה.

*

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.

קצרים מאוד

עַרְפִלֵּי בֹּקֶר

אֵד עוֹלֶה מִן הַשָׂדוֹת
הַנִּפְרָשִׂים
אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ מְצֹעֶפֶת
עוֹדָם
שְׁרוּיִים בַּחֲלוֹמָם

*

זוּג יוֹנִים

יוֹן
מְהַדֵּס בְּעִקְבוֹת
יוֹנָה
הוֹמֶה לָהּ
הֶמְיָה
הֶמְיָה
הֶמְיָה

*

לְטָאָה

עַל הַמִדְרָכָה
חוֹפֶזֶת
לְטָאָה מְבֹהֶלֶת
אַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי

*

עֶרֶב קַיִץ הָבִיל

הַיַּעֲרָה פּוֹרַחַת
רֵיחוֹת יַלְדּוּתִי שָׁבִים אֵלַי
מִמֶּרְחַקִּים

*

ציפור מנומנמת באור ראשון

צִפּוֹר מְנֻמְנֶמֶת בְּאוֹר רִאשׁוֹן:
צִיּוּץ בּוֹדֵד
מְהֻסָּס
עָנֹג

לוּלֵא בִּשֵׂר אֶת סוֹפוֹ שֶׁל
עוֹד לַיְלָה
שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ שֵׁנָה  –
אֶפְשָׁר הָיָה לְלַקֵּט נֶחָמוֹת
מִן הַצְּלִיל הַנִּסְפָּג
בַּחֲלַל הַשֶּׁקֶט:
עָנֹֹג
מְהֻסָּס
בּוֹדֵד

בבוקר של חורף כמו זה

בְּבֹקֶר שֶל חֹרֶף כְּמוֹ זֶה
רַק הַכְּלָבִים
הַיּוֹצְאִים לְטִיּוּל שַחֲרִית
עִם בַּעֲלֵיהֶם טְרוּטֵי הָעֵינַיִם  –
רַק הֵם
מְקַפְּצִים בְּעַלִּיזוּת
וְלִבָּם קַל;
כְּאִלּוּ לֹא טָמְנוּ הָעֲנָנִים
אֶת הַשֶּמֶש
עָמֹק בֵּין קִפְלֵיהֶם,
כְּאִלּוּ לֹא אִיְּמוּ
שֶלֹּא לְהָשִיבָהּ עוֹד

בכאילו

הַרְפַּתְקָה שֶׁל מַסָּע
בְּיוֹם חֹל-עֲבוֹדָה:
בְּפִנַּת הַמִּרְפֶּסֶת
בִּשְׁאָגוֹת שֶׁל מָנוֹעַ –
שְׁאָגָה אַחֲרֵי שְׁאָגָה –
מַמְרִיאָה
מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה

אשוחים בשלג

פתאום נהיה חורף.  שזה מצוין,  חוץ מהברקים והרעמים.  בוורדפרס אפילו הוסיפו את האפשרות להוריד שלג על הבלוג,  בלחיצת כפתור.  זה לכבוד חג המולד וכו',  וכמעט התפתיתי,  אבל אני לא בטוחה שזה יעשה טוב לרקפות.  במקום זה דפדפתי בפינטרסט ומצאתי אקוורל יפה של אשוחים.  ניסיתי לרשום משהו דומה בעיפרון,  וזה מה שיצא:

%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%92

אַשּׁוּחִים בַּשֶּלֶג:
לְכָל אַשּׁוּחַ
יֵשׁ צְרִיחַ

מן המגירה הסודית

שני קצרים מבלוג השרבוטים שלי:

תחילה, מתוך Elizabeth is Missing של Emma Healey:

כשהמספרת שוכחת איך מסדרים את הסכינים והמזלגות בעת עריכת השולחן,  ואומרת:

"It's such a little thing  –  knowing where to put cutlery   –   but I feel like I've failed an important test.  A little piece of me is gone" (pp. 60-61).

אוי,  אלוהים.

*

וחוץ מזה,  קשור או לא קשור, גם זה:

מלכודות

בִּצְמָתִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
אוֹרֵב הָעֶצֶב;
עִתִּים
מֵרִים רֹאשׁוֹ
לְשֶׁמַע בֶּכִי שֶׁל תִּינוֹק
אֲשֶׁר עוֹלֶה בַּלַּיְלָה
מִן הַבַּיִת הַסָּמוּך;
אַךְ גַם
כְּשֶׁהַתִּינוֹק שָׁב וְנִרְדָם
נוֹתָר הָעֶצֶב
שָׁם