מי באש

ישנה הנקודה הזאת ליד לטרון,  ששם העמק הופך בבת אחת להרים,  ולמטה נראים כרמי הגפנים,  ולמעלה ובצדדים מִתַּמְּרִים הברושים,  דקים-דקים וצפופים-צפופים,  עם צמרות כמו של צריחי כנסיות.  מאות ואלפי צריחים,  צמודים זה לזה,  שואפים לשמיים.  הם מאוד מיוחדים בעיניי,  כתבתי עליהם כבר כמה פעמים (למשל כאן).  בעיניי,  זו הנקודה הכי יפה בדרך לירושלים.

אני חושבת עליה הרבה בימים היבשים האלה,  עם הרוח הפראית והשרפות שצצות כפטריות אחרי הגשם,  ואין גשם.  אני חושבת איך תאחז האש גם בברושים (והאם גם הם דליקים) והם יוליכו את בשורת הגיהנום אל השמיים.

אבל אתמול,  באוטובוס של בערך-עלות-השחר לירושלים:  שָקט בברושים.  גם לא הייתה הרבה רוח.  רק צעיף של אובך שעטף אותם.  בינתיים הם שמורים.

אני רק מקווה שיישאר כך.  ושתתהפך כבר הרוח מייבשת-הנשמה הזאת,  ושיבוא סוף סוף הגשם וישטוף כבר את האבק ואת האפר,  וכל הכבאים יוכלו ללכת לישון.  מספיק מזה כבר,  באמת.  הגיע יובש עד נפש.

ברושים ושלהבות

מסתבר שיש גן בהאי גם מחוץ לחיפה.  בין עכו לנהריה.  הוא לא פחות יפה מאחיו  החיפאי   –   אמנם שטוח יותר,  אבל מרווח ואוורירי,  אם אפשר לומר כך.  ליד המקדש יש גן מופלא של ברושים ופרחי גרניום,  אדומים כשלהבות אש,  בוערים ממש. נזכרתי בשיר של זלדה על הלהבה והברוש.  'השלהבת לא תבין, השלהבת לא תאמין.'

זוגות נישאים  באים לשם להצטלם.  כשטיפסנו על מרפסת התצפית ראיתי,  בין הסורגים האופייניים, שושנת בד ורודה שנשמטה אולי מן הזר של אחת הכלות.  כמעט התפתיתי לקחת אותה,  אבל התאפקתי.

(בינתיים כבר חזרתי הביתה.  טוב לנסוע,  טוב לשוב. 91 ימים של פוליאנה).

תוספת מאוחרת:  והנה קישור לבלוג של נ*גה,  שצילמה ברושים ושלהבות ועוד דברים בגן הזה עצמו.  ותודה לנ*גה!

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.

צמרות הברושים

(השבוע, בדרך לשער הגיא)

צַמְרוֹת הַבְּרוֹשִים:
צְרִיחִים דַּקִּים
צְפוּפִים
שֶל כְּנֵסִיּוֹת
מְגָרְדִים אֶת הָרָקִיעַ
חוֹתְרִים לְהַגִּיעַ

אֲפִלּוּ אֱלֹהֵי שָמַיִם רֵיקִים
לֹא יוּכְלוּ שֶלֹּא לָחוּש
בַּגַּעְגּוּעַ

צמרות ברושים0001