סנילית

היות שאתמול מלאו לי בדיוק שישים ואחת שנים (שזה באמת מזעזע),  נראה לי שמותר לי כבר לגלות סימנים של סניליות ולחזור על עצמי מדי פעם ולשכוח שכבר אמרתי דבר זה או אחר.  למרות שהילדים שלי טוענים כבר די הרבה שנים שזה קורה לי כל הזמן:  כשאני שואלת משהו הם מלינים שכבר שאלתי קודם,  וכשאני מספרת משהו הם מגחכים שכבר סיפרתי קודם.

אבל עכשיו,  בגילי,  זה כבר רשמי וחוקי.

אז על ענייני האקטואליה הקשים והמעציבים יש לי להגיד רק את מה שכבר אמרתי קודם,  ואפילו פעמיים (לפחות):  פעם אחת בבלוג הקודם,  ופעם אחת אי-שם כאן.  ובכל זאת אחזור על זה שוב עכשיו,  וזו אפילו לא מאה-אחוז-סניליות, כי אני כן זוכרת שכבר אמרתי את זה. היות שכך,  אני לא יודעת להגיד אם זה יותר או פחות גרוע (מסניליות).

לא משנה.

*

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.

מודעות פרסומת

חסרה

הרבה זמן דחיתי את הקריאה של Elizabeth is Missing (אליזבת איננה,  מאת Emma Healey). דמנציה של הגיל המבוגר,  עם או בלי אלצהיימר,  נראית לי אחד הדברים הכי מפחידים ואכזריים ומדכאים שיש,  אז ניסיתי להתחמק.  אבל בשבוע שעבר מצאתי אותו בספרייה (וזה לא דבר של מה בכך,  כי הוא מאוד מבוקש),  והתחלתי לקרוא.  ובינתיים הוא נורא יפה,  גם אם עצוב להפליא.

אינני יודעת איך יכלה המחברת,  שהיא כבת שלושים,  לדעת מה מתרחש בתוך מוח שהולך בהדרגה לאיבוד.  ייתכן שהיא טועה,  ולא זה מה שקורה בו.  אבל יש בטעות שלה (אם היא באמת טועה) משהו כל כך אנושי וחומל וכמעט אופטימי,  שאי אפשר להישאר אדישים אל מולו,  ואי אפשר שלא לשאוב ממנו גם מעט נחמה.

כמו שקורה לעתים תכופות,  מסתבר שגם כאן אין את מי להאשים.  לא את המבוגר הדמנטי,  שמוחו הולך ומתפרק,  ולא את סביבתו שמנסה איכשהו לשרוד מולו.  מה שמביא אותי שוב להרהר קצת באלוהים.  דמנציה (כדי לא לומר את השם המפורש,  כלומר אלצהיימר) היא אחד הטריקים הגרועים ביותר שאלוהים מפעיל על בני אדם,  לפחות כשמתבוננים בזה מנקודת הראות של אנשים צעירים ובריאים (אבל האם זאת נקודת הראות היחידה שבאה בחשבון?)  ולמרות זאת,  אי אפשר להאשים אותו:  אנשים שמאמינים בו לא יבואו בטענות אל שיקול דעתו,  כי הוא הרי יודע הכול הכי טוב ואין להרהר אחרי מעשיו.  ואתיאיסטים לא יאשימו אותו,  כי הוא בין כך ובין כך לא קיים בכלל.  וכך הוא הולך ועושה את הדברים האיומים הללו,  ולא נשאר אף אחד שיקרא אותו לסדר.

לא פוליאנה

ימים 35 – 37.  לא מצאתי שום דבר שראוי לפרסם בבלוג על דברים טובים,  למרות שרשמתי לי כמה קטנים במחברת.  אז במקום זה,  קצת טענות ומענות:

הייתי צריכה לנחש מראש שכך יהיה:  רוגל אלפר כתב היום בביקורת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ' על הסרט התיעודי של אתמול בערב בערוץ 10 (על דפנה מאיר שנרצחה בעתניאל,  ועל משפחתה   –  נתן מאיר והילדים).  הייתי צריכה לדעת מראש איך תיראה הביקורת ואיך אתרגז בגללה,  והייתי צריכה להימנע מקריאה  –   אבל,  כרגיל,  אני הרבה יותר טובה בתיאוריה מאשר בפרקטיקה.

זה היה סרט נוגע ללב מאוד,  אבל אלפר מזהיר:  "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית [כך במקור] וסנטימנטלית.  זה סרט פוליטי."  אז סליחה,  אבל אני דווקא כן צפיתי צפייה אמפתית,  וב-ת' דווקא (לידיעת המערכת והמגיהים).  בניגוד לכמה אנשים במקומותינו,  אני לגמרי מאמינה שמשפחות שכולות פלסטיניות מכל הסוגים יכולות לחוות יגון עמוק  –  אבל זה לא ממעיט בעיניי את עומק היגון של משפחות שכולות יהודיות.  לפחות מהבחינה הזאת,  נראה לי שכולנו באותה הקלחת.  אולי זו משמעותה של אמפתיה,  ואני דווקא בעֲדה.

נכון שהיה בסרט משפט תמוה אחד (ורק אחד) על אבן-מצבה שרק יהודים יגעו בה,  אבל אני,  בניגוד לאלפר,  הייתי מבררת למה התכוונו שם לפני שהייתי קוטלת. כל שאר הדברים שנאמרו בסרט לא נראים לי ראויים לקטילה בכלל,  אפילו אם הם משקפים צידוק אמוני של הדין  –  צידוק שאדם לא-מאמין (כמוני) יתקשה להבינו.  בכל מקרה, אני בכלל לא יודעת איך אפשר לכתוב בסגנון שאלפר כתב בו כשמדובר באנשים ששרויים באבל,  ועיניה העצובות של הילדה הקטנה ימשיכו לרדוף אותי עוד הרבה זמן   –  אבל אלפר כנראה רואה דברים אחרים,  חשובים יותר.

למשפט המסכם של הביקורת שלו,  "אני מחפש איזו אמת מידה משותפת עם נתן מאיר,  ולא מוצא",  אני בהחלט יכולה להאמין.  השאלה היא רק מי אחראי לכך  –  נתן מאיר,  או רוגל אלפר. ואולי דווקא האמפתיה החסרה    –  זו של בני אדם כלפי בני אדם,  לא חשוב מי הם   –   אולי דווקא היא הייתה יכולה לספק את אמת-המידה האבודה.

שלא מן המניין

בלי קשר לפוליאנה (נו,  לפעמים יש לי גם דברים אחרים להגיד) :

רק כמה מילים על הפרק היפהפה "איך נהייתי דתי" בספרו של יעקב זנדמן,  חמישים מילים לעצב (עוד על הספר  –  בתגית שבתחתית הפוסט).  הוא מתאר בו את הדמיון בין אבל לבין דת.  בשניהם יש מקדש,  יש מקום עלייה לרגל,  יש מי שהוגים בו יומם ולילה   –  ובשניהם חוזרים ומדברים אל מי שלתפיסת האתיאיסט אינו שומע.

"הנה מה שאמרתי לעמר [שאיננו] באחת השיחות שלי אתו  –
'הרי שנינו יודעים שאתה לא באמת יכול לשמוע אותי'
אמרתי,  והמשכתי לדבר."
(עמוד 111.  התוספת בסוגריים המרובעים  –  שלי).

הו,  איזה משפט.  וכמה היגיון במה שאין בו היגיון.
לדבר אל המת שאינו שומע.  כמו לאלוהים שאינו שומע.  ובכל זאת,  ממשיכים לדבר.  כי מוכרחים.  לא מפני שזו מצווה  –  אלא משום שאלה החיים.

עדיין זרה ורואה

עדיין קוראת את  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  יוהנה הרומניה עדיין גונבת את ההצגה מכולם.  עדיין זרה ורואה. וכך היא חושבת בעמוד 70,  כשהיא עומדת על הגג "ומתקרבת כך אל השמיים":

"היא הודתה לאלוהים על מה שיש,  הזכירה לו את מה שאין ושיבחה את מיליארדי הכוכבים שמצטופפים בשמיו ויודעים כל אחד את מקומו.  בני האדם יכלו ללמוד משהו מהם אילו נשאו את עיניהם למעלה מפעם לפעם.  היא לא באה ללמד את אלוהים,  אבל העולם היה צודק יותר אילו חולקה אדמת הכדור הזה לריבועים שווים לכל נפש ובני האדם היו מקבלים בלידתם את הריבוע שהוקצה להם ומחזירים אותו לאלוהים במותם.  שטויות,  זה לא היה עובד,  לתושבים של הכדור הזה יש עיניים גדולות ואלוהים כנראה יודע עם [מי] יש לו עסק."

המממ.  תיאולוגיה וסוציאליזם כרוכים זה בזה ומסתדרים לא רע ביחד.  לפחות בתיאוריה.    בשביל הסוציאליזם מהסוג הזה,  מסתבר,  אלוהים אפילו לא  צריך למות.

עת לצטט

כמה דברים יפים,  קצרים וקולעים,  מתוך אחותו של הנגר של מירה מגן:

על ירושלים:  "לאן שאת לא מסתכלת בעיר הזאת יש לך אלוהים בכמויות" (יונינה,  עמוד 113).

על חוסר הסבלנות לקרוא ספרים,  בעקבות אסון:  "כל המילים של דוסטויבסקי ועגנון יחד לא יצליחו לדייק…שתיקה שנשאגת מקצה העולם ועד קצהו.  עם כל הכבוד,  מילים הן דבר מוגבל מאוד" (נאווה,  עמוד 106,  הדגשה שלי).

כמו שתמיד אומרים שככל שלומדים יותר מודעים יותר לכל מה שלא יודעים?  נראה שזה כך גם עם מילים:  ככל שאנשים-כותבים אמונים עליהן יותר,  הם ערים יותר למגבלותיהן האינסופיות.

את שמונה המילים שהדגשתי אני שוקלת להוסיף כמוטו לבלוג.
זהו,  ועתה  –  עת לשתוק.

על מדליקי המדורות

עכשיו,  כשכבר באמת נדמה שזו-שאין-לקרוא-לה-אינתיפאדה (למה לא,  בעצם?) די יצאה משליטה,  אני חוזרת ותוהה על מה שעובר במוחותיהם של מי שהבעירו את האש הגדולה הזאת מלכתחילה:  כל אותם מנהיגים-מונהגים,  החל מנתניהו ושות', והַמשך באבו-מאזן ושות',  וכַלה בחברי הכנסת הערבים;  ועבוֹר דרך כל האתיאיסטים המוצהרים שהצמיחו לעצמם,  לפתע פתאום,  רגשות דתיים עמוקים כל כך בנוגע להר הבית.   אני חושדת שרובם כבר מבינים שהאש הזאת שהם הציתו גדולה בכמה וכמה מספרים מכישורי הכבאות שלהם.  חלקם כבר מנסים אפילו לתקן את המעוות  –  אם כי קשה להם מאוד.  כדי לתקן צריך הרי ללמוד,  קודם כל,  להודות באחריותם לנעשה,  וגם ללמוד לשתוק מדי פעם   –  ואלה,  כידוע,  אינם דברים קלים לביצוע.

אבל אני תוהה לפעמים על העובר במוחותיהם. בַלילה,  בלילה  –  אחרי שהם גומרים להתראיין ולהתבכיין ולהתקוטט בכל הערוצים ולהפריח איומים צדקניים ולהתחמק משאלות ענייניות,  אחרי שהם משלימים את כל המלאכות החשובות שאישי ציבור ומנהיגים אמורים להשלים  –   כשהם פורשים למנוחת הלילה ומכבים את האור ומתענגים קצת על הדקות האחרונות השלוות האלה לפני שהתנומה נופלת עליהם   –  האם אז,  לפחות,  בין כנפי החושך,  הם מרגישים קצת חרטה?  האם לא חבל להם קצת על המוחות הצעירים שהורעלו מדיבורי ההבל שלהם,  ועל החיים שאבדו לשווא, ועל האלימות הגסה שחלחלה לכל פינה,   ועל השדים המבוהלים של הגזענות והשנאה ששוחררו אל הרחובות,  ועל מרקם הקיום היומיומי שנפרם ושיהיה קשה כל כך לטוות מחדש? האין מצפונם מייסר אותם לפחות בסתר הלילה,  כשאיש אינו רואה? האין הם מהרהרים,  בלי לגלות לאיש,  שאולי מוטב היה לולא הדליקו את המדורה הגדולה והרעה הזאת?

לו אני במקומם,  הייתי עולה,  אחרי שהכול ייגמר,  אל הר הבית,  ויורדת עמוק אל ברכיי,  ומתחננת לאלוהים,  יהיה אשר יהיה,  שיסלח לי.  ואני מקווה שאכן ייסָלח לי על מחשבות-הבלע האלה,  אבל לו הייתי במקומו,  הייתי משיבה את פניהם ריקם.

ברוש בודד

כִּמְעַט תָּמִיד הֵם נִצָּבִים
בְּשוּרוֹת,
הַבְּרוֹשִים.
רַק פֹּה וָשָם פּוֹגְשִים
אֶחָד בּוֹדֵד
שָכְּמוֹ נִשְמַט אֵי-אָז
מִתּוֹךְ כִּיסוֹ שֶל הַבּוֹרֵא
וּבַאֲשֶר נָשַר   –    נוֹתַר.
גַּם קוֹמָתוֹ זְקוּפָה
כְּדֶרֶךְ הַבּרוֹשִים
אַךְ הוּא יוֹדֵעַ:
הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשוּט
לְהִשָּאֵר זָקוּף
בְּתוֹך שוּרָה צְפוּפָה.

ברוש בודד0001

צמרות הברושים

(השבוע, בדרך לשער הגיא)

צַמְרוֹת הַבְּרוֹשִים:
צְרִיחִים דַּקִּים
צְפוּפִים
שֶל כְּנֵסִיּוֹת
מְגָרְדִים אֶת הָרָקִיעַ
חוֹתְרִים לְהַגִּיעַ

אֲפִלּוּ אֱלֹהֵי שָמַיִם רֵיקִים
לֹא יוּכְלוּ שֶלֹּא לָחוּש
בַּגַּעְגּוּעַ

צמרות ברושים0001

הא ודא

כמה דברים:

*  הצילום הזה שהסתובב בפייסבוק אחרי רעידת האדמה בנפאל:  בסופו של דבר התברר שזה בכלל לא מנפאל,  אלא מויאטנם,  מלפני שנים רבות.  אבל הוא מוסיף להחריד את הנשמה.  אולי משום שסבל אנושי לא תלוי בגיאוגרפיה.  ואולי בשל חוסר האונים המגונן של הילד המנסה לנחם את אחותו הקטנה.  פעם כתבתי בבלוג הישן על עיוור שמוליך עיוור.  הצילום הזכיר לי את זה.

*  אם כבר מדברים על הבלוג הישן:  נראה שישראבלוג עובר לפאזה חדשה,  קשה יותר,  בהידרדרותו.  אני מתבוננת בזה ממקומי שכאן:  אני כבר לא שם,  אם כי עדיין לא בטוח שאני לגמרי פה.  את חיבוטי הנפש הקשורים בצְפייה בקריסת האתר עברתי כבר לפני יותר משנה,  ואני שמחה שאני לא צריכה לעבור אותם שוב.  אני מביעה  תמיכה מבחוץ,  ומקווה שהעניינים יסתדרו לשביעות רצונם של הנותרים שם.  וגם תוהה מדי פעם על המהירות שבה חברוּת וקהילתיוּת מתגלגלות  להפעלת לחצים קבוצתיים:  "הבוז לעוזבים!",  קראתי שם באחד הבלוגים.  כלומר,  הבוז לי.  יפה. כאילו לא הנאמנות לחברים היא העיקר,  אלא הנאמנות לפלטפורמה.  שלא לדבר על כך שבעיניי העיקר היה,  ונשאר,  הכתיבה.

*  המדרכה שלפני הכניסה לבית הספר היסודי שבו למדו הילדים  מסומנת באדום לבן:  החנייה אסורה. אני עוד זוכרת את המכתבים שהמנהלת הייתה משגרת אלינו:  אל תחנו ליד השער, הורידו את הילדים מן המכוניות במרחק של מאתיים מטר מבית הספר, הם מסוגלים לצעדה הזאת,  וכו' וכו'.  הילדים שלנו בין כך וביך הלכו לבית הספר ברגל,  כך שכל העניין לא נגע לנו. אבל הזמנים השתנו:  כשעברתי שם לאחרונה ראיתי שלמרות האדום-לבן,  הוכשרו בכביש,  ממש ליד הכניסה,  כמה מקומות לעצירת בזק  –  כדי להניח לילדים לצאת מן הרכב בבוקר ולמהר להיכנס בשער.  כל חניה כזאת רוצפה באספלט חום,  גבולותיה  סומנו בצבע לבן,  ועל האספלט נוסף כיתוב של תזכורת מזַרזת,  אף היא בלבן,  באותיות של קידוש לבנה:
נַשֵּק וסע.

*  אני מתקדמת לאטי בספר הקיץ של טובה ינסון (כן,  ההיא של המומינטרולים!).  יש בו הרבה יופי,  אם כי לא תמיד הכול ברור בקריאה ראשונה,  וצריך לשים לב לאט לאט.  בפרק המתאר את מאמץ-האדירים להעביר מים בסירה ממקום למקום (לא חשוב עכשיו למה),  מתברר שיש צורך פה ושם לפנות לחסדי שמיים.  סופיה פונה בתפילה חרישית ל"אלוהים שאוהב את ילדי הגן" (בי נשבעתי שכך כתוב,  בעמוד 98,  בתרגומה של דנה כספי),   אבל כשהבעיה חוזרת היא אומרת בכעס: "אני לא חושבת להתפלל אליו שוב."  סבתא (שאיננה מאמינה אדוקה) עונה שאין צורך, כי "הוא כבר יודע",  ואחר כך מהרהרת:
"העניין עם אלוהים… שהוא דווקא כן עוזר, אבל רק אחרי שמתאמצים קצת" (עמוד 99).