בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

It Ain't Necessarily So

אמנם הסמסטר נגמר, אבל זה לא אומר שיש לי עכשיו יותר זמן. מעבר לענייני בחינות וכו', יש למחשב שלי איזו תקלה קשה שבגללה הוא מסרב, למשל, לפתוח קבצים – מה שגורם לי לנדוד למחשבים אחרים, למשל איזה נייד קטנטן ונטול מקלדת עברית, ולעבוד משם – וגם ללמוד כל מיני דברים על עבודה בעננים, וגם לא להירדם בלילה מרוב דאגות. אל תשאלו. בינתיים המחשב בטיפול, ראש המשפחה לוקח את הזמן שלו, והילד אומר: תקנו כבר מחשב חדש, מה זה הענתיקה הזה. אבל איש תמיכת מחשבים שדברתי איתו אתמול אמר, אצל הילדים האלה (בני שלושים פלוס), המחשב מתיישן כבר כשהוא בדרך הביתה מהחנות.

בתוך כל זה נפלה עליי אתמול נסיעה שלא מן המניין לעבודה בירושלים לצורך השתתפות ב'יום סגל'. אני מודה שהיו לי תוכניות להבריז, אבל נרשמתי מראש לסדנאות ולא היה לי נעים, שלא לדבר על כך שהברזות קבועות הן פשוט חוצפה, וכמה כבר אפשר להסתתר מאחורי הטיעון (הנכון) שאני באה בימים ומרחוק ובאוטובוסים. אז חרקתי שיניים ונסעתי.

אי אז בעבר הרחוק, כשהילד הגיע לצבא, הוא בישר לי פתאום בטלפון שלדעתו יש לו הפרעת ריכוז וקשב. לי זה נשמע תמוה – לא כך הכרתי אותו לפני זה – אבל כשחשבתי על זה קצת הגעתי לשתי מסקנות: האחת, אולי הוא צודק, זה מסביר כמה קווים באופיו. והשנייה, אולי הוא ירש את זה ממני. כי לי נורא קשה להקשיב להרצאות בכנסים, כולל בסדנאות. הקושי הופך לפעמים לכאבים פיזיים ממש. זה אף פעם לא אובחן, וכנראה כבר לא יטופל, וחוץ מזה, גם אני וגם הילד שלי יודעים להתרכז יפה מאוד כשמדובר במשהו שחשוב לנו, אז כל העניין אינו קריטי.

בשביל מה אני מספרת את כל זה? כי אתמול, בסוף הכנס, הייתה סדנה/הרצאה אחת מעולה כל כך, שכל הפרעות הקשב שלי התפוגגו. בחרתי את הסדנה הזאת לפי הכותרת – משהו שהיה קשור לסיפורי המקרא ולאוֹמנות – וזו הייתה אחת ההרצאות הכי טובות ששמעתי בחיים. ישבתי שם חמישים דקות בלי לפהק או להתגרד או לשאול את נפשי למות אפילו פעם אחת, וחזרתי הביתה מלאה במחשבות.

המרצה דיברה על החצי הראשון של פרק א' בספר רות. אני מכירה את הפרק הזה היטב, כי כשלימדתי את טעמי המקרא השתמשתי בו לא פעם. אני אפילו מכירה את הגרסה שלו בחבשית עתיקה (wakona bamawa'ela yekwennenu masafent [=ויהי בימי שפוט השופטים], וכך הלאה), ותמיד ראיתי בו את התיאור האולטימטיבי לנאמנותה של סבתו-רבתתו (הלא-יהודיה!) של דוד המלך. אבל אתמול הסתבר לי שאפשר לראות את זה גם קצת אחרת (מבחינת הנאמנות), ובהרצאה הראו לנו גם ציורים של סלבדור דאלי ושל שאגאל, למשל, שעשויים לרמוז גם הם בכיוון הזה. למשל, שנעמי לא כל כך רצתה שכלותיה יבואו איתה משום שחששה, ואולי בצדק, שהן יהיו קצת ריחיים על צווארה. בקיצור, שאפילו המודל האולטימטיבי לנאמנות הייתה בסופו של דבר בן אדם שמנסה לשרוד איכשהו במציאות לא פשוטה, ושהיא לא בהכרח הייתה מושלמת – מה שלא פוגם בסיפור המקראי בכלל, אלא להפך. אה, וגם נדונה ההשערה שספר רות נכתב על ידי אישה. השערה כלבבי.

אהבתי גם שהמרצה רק הראתה את האפשרויות אבל לא חרצה דעה: פותחת דלת, מניחה למי שרוצה להיכנס, מעוררת מחשבה ונסוגה חזרה לרקע. אני אוהבת את זה. וחוץ מזה היא קראה מתוך תנ"ך מלא בהוצאת קורן, כזה שיש לי גם בבית, אבל במקום כריכה קשה כחולה הייתה לו כריכה רכה ורודה. עפתי על זה לגמרי, גם אני רוצה אחד כזה.

אמריקה אמריקה

לפני כשמונה שנים,  כשחזרתי מטיול בארה"ב,  פרסמתי בבלוג הישן פוסט על 'למה אני מחבבת את האמריקאים'.  למרות שאני ממש לא מומחית לעניינים אמריקאיים,  יצא שאני מכירה את ארצות הברית יותר ממדינות חו"ל אחרות,  ובאופן כללי מחבבת אותה,  מסיבות שונות.  אבל חלק מהתגובות בפוסט ההוא הפנו את תשומת לבי לעובדה שמה שתיארתי שם מתאים רק לחלק של ארה"ב:  לערים הגדולות.  את החלק האחר, כך אמרו לי,  אינך מכירה.

המשפט הזה נשאר לי בראש כל השנים האלה והתעורר שוב בימים האחרונים,  מטעמים מובנים.  כי החלק האמריקאי שלא הכרתי,  כך נדמה,  הלך והצביע עבור טראמפ לנשיאות:  נשיא ארה"ב,  ונשיא העולם.

אף שיש משהו מאוד מוכר בדינמיקה של איך ומה שקרה שם,  ואף שזה נורא מזכיר לי את מה שגם קרה וקורה כאן,  אני לא בעמדה של לתת לאמריקאים עצות.  כאמור,  אני רחוקה מלהיות מומחית לעניינים שלהם.  אבל אפילו היום אני מחבבת את האמריקאים,  וסומכת עליהם שיידעו לצאת מהמשבר שהם נתונים בו.  זה ייקח להם זמן,  וזה לא יהיה פשוט,  אבל הם כבר התגברו על דברים יותר גרועים.

רק עצה אחת,  אולי,  כי אני לא מצליחה להתאפק,  ובעיקר משום שהיא רלוונטית לנו לא פחות משהיא רלוונטית לאמריקה:  הפתרון לא נעוץ באמירה שכל-מי-שהצביעו-עבור-פלוני-אלמוני-הם-מטומטמים.  אני מכירה את האמירות האלה מפה,  ואני יודעת שהן לא מובילות לשום מקום.  כדי להתמודד עם מציאות מסובכת צריך להבין אותה, וכדי להבין אותה צריך להקשיב.  לחרוץ משפט אפשר מאוחר יותר,  זה לא הכי דחוף.

מחזיקה אצבעות,  אמריקה.

אי

הפארק הזעיר ההוא,  חמש דקות ממרכז העיר:  אי קטן שנשתל באוקיינוס רחוק.  שלוות הבוקר ששורה עליו.  הציפורים שאינן נראות,  רק נשמעות.  שאון העיר הסואנת,  קרוב,  אבל נסתר ועמום,  כמו לוּט בשמיכה (muffled).  בועה נטולת אנשים,   נטולת דיבורים.  אין מי שיתהדר בנוצותיו,  גם לא מי שימרוט את נוצותיו של אחר.  רק קולות הציפורים הסמויות מן העין,  בתוך העלווה  –   ושמי הסתיו,  הרחק למעלה.

קולות של אחד בספטמבר

חשבתי שאתעורר בבוקר לקולות הדקים והנרגשים האלה של אחד בספטמבר,  שיעלו מחדר המדרגות ומן החניה ומחצרות הבניינים הסמוכים:  הילדים של היום הראשון והילדים של הפעם הראשונה וההורים שהם חגיגיים ושמחים למרות שהם ממהרים,  כי הפעם הראשונה,  וכו'.  וחשבתי שאחר כך אכתוב כמה כיף לשמוע את זה,  למרות שאצלי כבר הילדים מאוד גדלו ולא לומדים בשום מקום,  והייתי גם אומרת משהו על געגועים וזה.

אבל  –  אתמול היה יום ארוך וקשה (משהו עם הדוּד והאינסטלציה והחשמל סביבו),  ובלילה כבר הייתי כל כך עייפה שנרדמתי כמו שק תפוחי אדמה,  והבוקר התעוררתי ברבע לתשע (נו,  בכל זאת,  חופש [שלי] עדיין),  ומסביב היה איזה שקט מוזר,  והתברר לי שפספסתי את קולות האחד בספטמבר ושכל הילדים כבר יצאו לדרכם.

יכולתי לדבר במקום זה על דברי המפכ"ל ולתהות (שוב,  ושוב,  זה לא משתנה) על איך שאנשים אינם מהססים לקטול  ברעש גדול על סמך מידע חלקי,  ואיך כמעט אף אחד  לא שמע ולא קרא את דבריו המלאים וגם לא חשוב לו לברר,  מה שלא מנע מן הסערה התורנית להתעורר.  אחר כך יגידו שוב שנתניהו מסית ציבור אחד נגד משנהו,  ולא ישימו לב שהציבורים מסיתים את עצמם לבד.

אבל,  באמת,  זה כבר מייגע  –  כמה פעמים אפשר להלין על אותו דבר עצמו.  אני לא יודעת אם הדרישה העיקשת שלי לבדוק את העובדות לפני שמדברים נובעת מהאופי שלי או מהמקצוע שלי,  אבל אני בטוחה שהיא לא פופולרית.

אז שיהיה.  את קולות הילדים הנרגשים פספסתי הבוקר.  אולי בשנה הבאה.  בכל מקרה,  שתהיה שנת הלימודים שלהם שמחה ורגועה ומועילה.

כן-לא-אני-שחור-לבן

במעורפל אני זוכרת משחק כזה מימי ילדותי:  צריך לנהל דו-שיח,  עם שאלות ותשובות,  על כל נושא שבעולם,  בלי לכלול בו את המילים הנזכרות בכותרת.  מי שמזכיר אותן,  נפסל.  אז למשל לשאלה אם אתה טמבל אי אפשר לענות סתם ב-'לא',  אלא צריך להגיד משהו כמו 'אינני טמבל כלל ועיקר'.  ואם שואלים אותך מה צבע האספלט,  לא תסתפק בתשובה 'שחור',  אלא תאמר משהו על צבעו הכהה עד מאוד.  וכך הלאה.  התוצאה היא תכופות התבטאויות ארכניות בלשון נמלצת,  ואפרים קישון כתב על זה פעם טור מצחיק שבו הסיק שאבא אבן בעצם שיחק במשחק הזה כל הזמן.

אני לא יודעת כמה אנשים עוד זוכרים איך אבא אבן דיבר,  אבל נזכרתי במשחק הזה א-פרופו הוויכוח הציבורי הסוער בעניין 'התבטאותו של סגן הרמטכ"ל',  שדומה שאני (כמעט) היחידה בארץ שעוד לא אמרה עליו כלום.

ואני  גם לא מתכוונת להגיד על זה הרבה,  חוץ מלהביע את תמיהתי על המהומה המיותרת.  אני חושבת שסגן הרמטכ"ל צדק באומרו שקורות אצלנו תופעות מדאיגות ומפחידות מאוד.  אני  גם חושבת שנכון היה להזכירן בנאומו,  אפילו בערב יום השואה.  לא בטוח שהייתי משווה דווקא לתקופה שהוא השווה אליה   –  ולא מפני שאסור להשוות (אדרבא,  שישוו בכיף),  אלא משום שרצוי להבין משהו בהיסטוריה לפני שמשווים. ומשום שכדי לדבר על תופעות קשות של אלימות,  גזענות,  פשיזם  ובריונות, לא חייבים להרחיק עד לגרמניה שבין שתי מלחמות העולם  –  אפשר למצוא דוגמאות למכביר ממקומות ומזמנים הרבה יותר קרובים.

בכלל עצוב בעיניי שאי אפשר לדבר אצלנו על שום בעיה בחיינו בלי להידרש לשנת 1933 וסביבותיה,  צפונה ודרומה.  כי הצרה הגדולה ביותר עם הטיעונים האלה היא שמרגע שהם הובעו,  אי אפשר עוד לדבר על שום דבר:  כי כולם מתחרפנים,  מתחילים לצעוק ומפסיקים להקשיב.

לכן חשבתי שלצורך התרגול של שיח אפקטיבי, כדאי אולי להציע גרסה חדשה למשחק כן-לא-אני-שחור-לבן:  הכללים המוצעים הם שכל מי שרוצה לדבר על מצבנו הקשה (החל ממזג האוויר וכלה בעוולות הכיבוש) יכול לעשות זאת בכל עת ובכל שעה ובכל פורום אפשרי כאוות נפשו   –  בתנאי שלא יזכיר שתי מילים:  'שואה' ו-'נאצים'.  מי שיזכיר אותן,  ייפסל מיד.  מי שנפסל,  ייענש:  יהיה עליו לשבות מהתבטאויות ציבוריות במשך שבוע שלם.  הו,  האימה.

חשבתי לכלול בכללים המוצעים גם את האיסור על השימוש במילים 'בגידה',  'טרור' ו-'פיגוע' (השתיים האחרונות אסורות רק במשמעותן המטפורית,  כגון 'טרור בכבישים' ו-'פיגוע חברתי'). אבל בסוף החלטתי לוותר על זה:  דומה שאלה גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן.  אז בינתיים רק נאצים ושואה,  ואחר כך נחשוב הלאה.

ועכשיו קדימה, שידברו.  נראה אותם.

סוף דבר

כבר אמרו הכול על תוצאות הבחירות,  אז הנה עוד שני השקל שלי ונגמור עם זה:

–  הייתה אכזבה גדולה.  גם לי,  כמובן.  לא רק מהשינוי או מהיעדרו (בעצם,  כלום לא השתנה),  אלא בגלל התלות המוגזמת שלנו במולך של הסקרים והמדגמים.  הבטיחו ולא קיימו.  כה אמר האיש שלי:  לא מבין את הקרקס הזה של מוצאי-יום-הבחירות-בעשר-ודקה.  למה הם לא יכולים לחכות עד הבוקר?

–  מפה ומשם אני שומעת שאנשים לא אומרים את האמת לסוקרים,  חלקם מתוך בושה.  לאמור,  מצביעים ליכוד אבל מתביישים להודות בזה.  זה חומר מעניין למחשבה עבור מי שמרגישים שזו כביכול גבורה גדולה מצידם להודות שהם שמאלנים;  שימו לב,  חברים:  גם בימין יש מי שלא מעזים להגיד מה הם חושבים.  וזה סימן רע בשביל כולנו.  כן,  גם בשביל אבירי זכויות האדם וחופש הדיבור.

–  מה שהיה הוא שיהיה:  השיח אצלנו אלים ותוקפני במיוחד.  גם מימין וגם משמאל.  בכל פעם שאני אומרת את זה מאשימים אותי שאני חנה בבלי,  ותמיד אני עונה:  לא,  זה לא עניין של נימוסים והליכות,  זה עניין של מהות.  הבעיה איננה שגרבוז לא התאפק ואמר מה שאמר על מנשקי מזוזות.  הבעיה היא שהוא ורבים אחרים מתבונננים בבני אדם  – על סך פחדיהם ושנאותיהם ואכזבותיהם ועלבונותיהם ומאווייהם –  בראייה מבַטלת, צרה ולעגנית.  או,  כמו שתמיד אמרתי:  אתם רוצים שמישהו ילך אתכם בדרככם?  אל תקראו לו אידיוט.  חשוּב מזה: אל תחשבו שהוא אידיוט.  במקום זה,  תקשיבו גם לו.

–  מילה על אורזי המזוודות:  בכיף.  כל אחד יכול ללכת לאן שהוא רוצה.  אבל,  בחייכם,  ככה אתם רוצים להשפיע על מה שקורה כאן?