אמריקה אמריקה

לפני כשמונה שנים,  כשחזרתי מטיול בארה"ב,  פרסמתי בבלוג הישן פוסט על 'למה אני מחבבת את האמריקאים'.  למרות שאני ממש לא מומחית לעניינים אמריקאיים,  יצא שאני מכירה את ארצות הברית יותר ממדינות חו"ל אחרות,  ובאופן כללי מחבבת אותה,  מסיבות שונות.  אבל חלק מהתגובות בפוסט ההוא הפנו את תשומת לבי לעובדה שמה שתיארתי שם מתאים רק לחלק של ארה"ב:  לערים הגדולות.  את החלק האחר, כך אמרו לי,  אינך מכירה.

המשפט הזה נשאר לי בראש כל השנים האלה והתעורר שוב בימים האחרונים,  מטעמים מובנים.  כי החלק האמריקאי שלא הכרתי,  כך נדמה,  הלך והצביע עבור טראמפ לנשיאות:  נשיא ארה"ב,  ונשיא העולם.

אף שיש משהו מאוד מוכר בדינמיקה של איך ומה שקרה שם,  ואף שזה נורא מזכיר לי את מה שגם קרה וקורה כאן,  אני לא בעמדה של לתת לאמריקאים עצות.  כאמור,  אני רחוקה מלהיות מומחית לעניינים שלהם.  אבל אפילו היום אני מחבבת את האמריקאים,  וסומכת עליהם שיידעו לצאת מהמשבר שהם נתונים בו.  זה ייקח להם זמן,  וזה לא יהיה פשוט,  אבל הם כבר התגברו על דברים יותר גרועים.

רק עצה אחת,  אולי,  כי אני לא מצליחה להתאפק,  ובעיקר משום שהיא רלוונטית לנו לא פחות משהיא רלוונטית לאמריקה:  הפתרון לא נעוץ באמירה שכל-מי-שהצביעו-עבור-פלוני-אלמוני-הם-מטומטמים.  אני מכירה את האמירות האלה מפה,  ואני יודעת שהן לא מובילות לשום מקום.  כדי להתמודד עם מציאות מסובכת צריך להבין אותה, וכדי להבין אותה צריך להקשיב.  לחרוץ משפט אפשר מאוחר יותר,  זה לא הכי דחוף.

מחזיקה אצבעות,  אמריקה.

אי

הפארק הזעיר ההוא,  חמש דקות ממרכז העיר:  אי קטן שנשתל באוקיינוס רחוק.  שלוות הבוקר ששורה עליו.  הציפורים שאינן נראות,  רק נשמעות.  שאון העיר הסואנת,  קרוב,  אבל נסתר ועמום,  כמו לוּט בשמיכה (muffled).  בועה נטולת אנשים,   נטולת דיבורים.  אין מי שיתהדר בנוצותיו,  גם לא מי שימרוט את נוצותיו של אחר.  רק קולות הציפורים הסמויות מן העין,  בתוך העלווה  –   ושמי הסתיו,  הרחק למעלה.

קולות של אחד בספטמבר

חשבתי שאתעורר בבוקר לקולות הדקים והנרגשים האלה של אחד בספטמבר,  שיעלו מחדר המדרגות ומן החניה ומחצרות הבניינים הסמוכים:  הילדים של היום הראשון והילדים של הפעם הראשונה וההורים שהם חגיגיים ושמחים למרות שהם ממהרים,  כי הפעם הראשונה,  וכו'.  וחשבתי שאחר כך אכתוב כמה כיף לשמוע את זה,  למרות שאצלי כבר הילדים מאוד גדלו ולא לומדים בשום מקום,  והייתי גם אומרת משהו על געגועים וזה.

אבל  –  אתמול היה יום ארוך וקשה (משהו עם הדוּד והאינסטלציה והחשמל סביבו),  ובלילה כבר הייתי כל כך עייפה שנרדמתי כמו שק תפוחי אדמה,  והבוקר התעוררתי ברבע לתשע (נו,  בכל זאת,  חופש [שלי] עדיין),  ומסביב היה איזה שקט מוזר,  והתברר לי שפספסתי את קולות האחד בספטמבר ושכל הילדים כבר יצאו לדרכם.

יכולתי לדבר במקום זה על דברי המפכ"ל ולתהות (שוב,  ושוב,  זה לא משתנה) על איך שאנשים אינם מהססים לקטול  ברעש גדול על סמך מידע חלקי,  ואיך כמעט אף אחד  לא שמע ולא קרא את דבריו המלאים וגם לא חשוב לו לברר,  מה שלא מנע מן הסערה התורנית להתעורר.  אחר כך יגידו שוב שנתניהו מסית ציבור אחד נגד משנהו,  ולא ישימו לב שהציבורים מסיתים את עצמם לבד.

אבל,  באמת,  זה כבר מייגע  –  כמה פעמים אפשר להלין על אותו דבר עצמו.  אני לא יודעת אם הדרישה העיקשת שלי לבדוק את העובדות לפני שמדברים נובעת מהאופי שלי או מהמקצוע שלי,  אבל אני בטוחה שהיא לא פופולרית.

אז שיהיה.  את קולות הילדים הנרגשים פספסתי הבוקר.  אולי בשנה הבאה.  בכל מקרה,  שתהיה שנת הלימודים שלהם שמחה ורגועה ומועילה.

כן-לא-אני-שחור-לבן

במעורפל אני זוכרת משחק כזה מימי ילדותי:  צריך לנהל דו-שיח,  עם שאלות ותשובות,  על כל נושא שבעולם,  בלי לכלול בו את המילים הנזכרות בכותרת.  מי שמזכיר אותן,  נפסל.  אז למשל לשאלה אם אתה טמבל אי אפשר לענות סתם ב-'לא',  אלא צריך להגיד משהו כמו 'אינני טמבל כלל ועיקר'.  ואם שואלים אותך מה צבע האספלט,  לא תסתפק בתשובה 'שחור',  אלא תאמר משהו על צבעו הכהה עד מאוד.  וכך הלאה.  התוצאה היא תכופות התבטאויות ארכניות בלשון נמלצת,  ואפרים קישון כתב על זה פעם טור מצחיק שבו הסיק שאבא אבן בעצם שיחק במשחק הזה כל הזמן.

אני לא יודעת כמה אנשים עוד זוכרים איך אבא אבן דיבר,  אבל נזכרתי במשחק הזה א-פרופו הוויכוח הציבורי הסוער בעניין 'התבטאותו של סגן הרמטכ"ל',  שדומה שאני (כמעט) היחידה בארץ שעוד לא אמרה עליו כלום.

ואני  גם לא מתכוונת להגיד על זה הרבה,  חוץ מלהביע את תמיהתי על המהומה המיותרת.  אני חושבת שסגן הרמטכ"ל צדק באומרו שקורות אצלנו תופעות מדאיגות ומפחידות מאוד.  אני  גם חושבת שנכון היה להזכירן בנאומו,  אפילו בערב יום השואה.  לא בטוח שהייתי משווה דווקא לתקופה שהוא השווה אליה   –  ולא מפני שאסור להשוות (אדרבא,  שישוו בכיף),  אלא משום שרצוי להבין משהו בהיסטוריה לפני שמשווים. ומשום שכדי לדבר על תופעות קשות של אלימות,  גזענות,  פשיזם  ובריונות, לא חייבים להרחיק עד לגרמניה שבין שתי מלחמות העולם  –  אפשר למצוא דוגמאות למכביר ממקומות ומזמנים הרבה יותר קרובים.

בכלל עצוב בעיניי שאי אפשר לדבר אצלנו על שום בעיה בחיינו בלי להידרש לשנת 1933 וסביבותיה,  צפונה ודרומה.  כי הצרה הגדולה ביותר עם הטיעונים האלה היא שמרגע שהם הובעו,  אי אפשר עוד לדבר על שום דבר:  כי כולם מתחרפנים,  מתחילים לצעוק ומפסיקים להקשיב.

לכן חשבתי שלצורך התרגול של שיח אפקטיבי, כדאי אולי להציע גרסה חדשה למשחק כן-לא-אני-שחור-לבן:  הכללים המוצעים הם שכל מי שרוצה לדבר על מצבנו הקשה (החל ממזג האוויר וכלה בעוולות הכיבוש) יכול לעשות זאת בכל עת ובכל שעה ובכל פורום אפשרי כאוות נפשו   –  בתנאי שלא יזכיר שתי מילים:  'שואה' ו-'נאצים'.  מי שיזכיר אותן,  ייפסל מיד.  מי שנפסל,  ייענש:  יהיה עליו לשבות מהתבטאויות ציבוריות במשך שבוע שלם.  הו,  האימה.

חשבתי לכלול בכללים המוצעים גם את האיסור על השימוש במילים 'בגידה',  'טרור' ו-'פיגוע' (השתיים האחרונות אסורות רק במשמעותן המטפורית,  כגון 'טרור בכבישים' ו-'פיגוע חברתי'). אבל בסוף החלטתי לוותר על זה:  דומה שאלה גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן.  אז בינתיים רק נאצים ושואה,  ואחר כך נחשוב הלאה.

ועכשיו קדימה, שידברו.  נראה אותם.

סוף דבר

כבר אמרו הכול על תוצאות הבחירות,  אז הנה עוד שני השקל שלי ונגמור עם זה:

–  הייתה אכזבה גדולה.  גם לי,  כמובן.  לא רק מהשינוי או מהיעדרו (בעצם,  כלום לא השתנה),  אלא בגלל התלות המוגזמת שלנו במולך של הסקרים והמדגמים.  הבטיחו ולא קיימו.  כה אמר האיש שלי:  לא מבין את הקרקס הזה של מוצאי-יום-הבחירות-בעשר-ודקה.  למה הם לא יכולים לחכות עד הבוקר?

–  מפה ומשם אני שומעת שאנשים לא אומרים את האמת לסוקרים,  חלקם מתוך בושה.  לאמור,  מצביעים ליכוד אבל מתביישים להודות בזה.  זה חומר מעניין למחשבה עבור מי שמרגישים שזו כביכול גבורה גדולה מצידם להודות שהם שמאלנים;  שימו לב,  חברים:  גם בימין יש מי שלא מעזים להגיד מה הם חושבים.  וזה סימן רע בשביל כולנו.  כן,  גם בשביל אבירי זכויות האדם וחופש הדיבור.

–  מה שהיה הוא שיהיה:  השיח אצלנו אלים ותוקפני במיוחד.  גם מימין וגם משמאל.  בכל פעם שאני אומרת את זה מאשימים אותי שאני חנה בבלי,  ותמיד אני עונה:  לא,  זה לא עניין של נימוסים והליכות,  זה עניין של מהות.  הבעיה איננה שגרבוז לא התאפק ואמר מה שאמר על מנשקי מזוזות.  הבעיה היא שהוא ורבים אחרים מתבונננים בבני אדם  – על סך פחדיהם ושנאותיהם ואכזבותיהם ועלבונותיהם ומאווייהם –  בראייה מבַטלת, צרה ולעגנית.  או,  כמו שתמיד אמרתי:  אתם רוצים שמישהו ילך אתכם בדרככם?  אל תקראו לו אידיוט.  חשוּב מזה: אל תחשבו שהוא אידיוט.  במקום זה,  תקשיבו גם לו.

–  מילה על אורזי המזוודות:  בכיף.  כל אחד יכול ללכת לאן שהוא רוצה.  אבל,  בחייכם,  ככה אתם רוצים להשפיע על מה שקורה כאן?