סגר ב', פרק 3

יום הכיפורים תשפ"א. היום שיותר מכל דבר אחר גורם לי לייחל לקיצו. כל שנה, ואולי במיוחד השנה.

עם השנים אני מוצאת לי דרך למלא אותו בתכנים שמתאימים לי. לא צמה, אבל אוכלת הרבה פחות מכרגיל. שותה הרבה מים. אלוהים יבין. וגם אם לא – נראה לי שגם הוא צריך לכפר השנה על לא מעט עוונות. ומעט האוכל שאני כן אוכלת, והמים שאני שותה בנדיבות, מאפשרים לי לצאת לסיבובים הרגליים שלי.

אם יש משהו טוב שיצא מכל הקורונה הארורה הזאתי, על שפעת סגריה, חרדותיה ודכדוכיה, זו העובדה שאני מתוודעת בהדרגה אל כל מיני רחובונים קטנים, סמטאות וגינות ציבוריות וגני שעשועים בטווח הקילומטר (פלוס מינוס) מהבית. ההרפתקה הגדולה של ימים כאלה היא ללכת לגינה ציבורית ולשבת שם על ספסל, באוויר, בצל, ולהקשיב לציפורים המצייצות ולילדים המצווחים בעונג על המגלשות. זה החוצלארץ היחיד שלי, היציאה היחידה משגרה, הטעימה מן הטבע שממשיך סביבנו בכל עוזו, למרות הקורונה.

הבוקר, בעשר, יצאתי לסיבוב שלי. בצל עוד לא היה כל כך חם, ויש בריזה, באמת. והלכתי לגינה ציבורית די גדולה שאני מכירה רק קצת, וישבתי לי שם על ספסל בצל, קרוב לעץ תמר שהשיר אחת לדקה או שתיים פרי צהוב בשל מתוך האשכולות שבמרומיו. הקשבתי לציפורים ולקולות התמרים הנושרים, ולקולות המשאים-ומתנים המשפחתיים שעלו מן הבתים המקיפים את הגינה, ולקולות הילדים על מתקני השעשועים. אני אוהבת את כל הקולות האלה, כל אחד ומאפייניו. וגם הקשבתי לקול הנשימות שלי, ושלווה גדולה ירדה עליי פתאום.

קראתי פעם (נדמה לי שבלאכול, להתפלל, לאהוב), שהתפילה היא דיבור עם אלוהים, ואילו המדיטציה היא הקשבה לו. אני לא טובה במדיטציה, אבל מאוד מעריכה את ההקשבה לסוגיה, ובהדרגה מלמדת את עצמי להקשיב (לא רק לדיבורים או למוזיקה, שזה דבר שעשיתי תמיד). אני לומדת לנשום ולהקשיב לכל הקולות שמקיפים אותי ושנקרים על דרכי, ולא לחשוב כל הזמן את המחשבות החרדות והטורדניות שלי, שאני יודעת ומרגישה שהן הורסות כל חלקה טובה בבריאותי. עד כדי כך נהייתי שם שלווה, על הספסל המוצל, שהוצאתי אפילו פנקס זעיר ועיפרון ושרבטתי עליו כמה מילים של לא-פרוזה, ולא אכפת לי אם ראו והשתוממו.

אחר כך הלכתי משם והמשכתי בסיבוב הרגלי וקינחתי במעבר דרך הגינה הציבורית היותר רגילה שלי, זו שקרובה לבית. כבר היה חם מדי בשביל לשבת שם, אפילו בצל, אבל מאחד הבתים הסמוכים עלו פתאום קולות של מניין מתפלל, ואני חשבתי שזה מקסים (גם הקולות וגם היכולת להתגמש ולאלתר בשעת צרה), ולולא היה לי חם שם אולי הייתי חונה על ספסל ומקשיבה לתפילות העולות ומתערבבות בציוצי הציפורים.

בשובי ראיתי שבגדר החיה של הבניין שלנו פורחת היערה (שוב?), והיא מנוקדת בפרחים כחולים קטנים שאינני יודעת את שמם אבל מכנה אותם ביני לביני 'פרחי זכריני', כנראה שלא בצדק. כל הפריחה הפתאומית הזאת בסוף הקיץ! גם ציפור גן עדן פורחת אצלנו בצידי שביל הכניסה, אבל זה פרח שאני לא מצליחה להבין, והוא מלא ביותר מדי קוצים וזיזים ואני לא מתחברת אליו ולא מבינה לאן הוא ממריא. למרות הכול חשבתי לי שנתקלתי בטיולי בכמה דברים מעודדים, ואולי הם בכל זאת סימן טוב לבאות.

חתימה טובה לכולם.

This is my Letter to the World *

משרד הבריאות שלום,

כאן מדברת אזרחית פשוטה, שומרת חוק, רשמית כנראה מקבוצת הסיכון (מפאת גילי, מפאת נטייתי הידועה לדלקות ריאה, מפאת המחסור שלי בנוגדנים).

הבנתי שאתם גוזרים על הציבור גזירות קשות בדיוק כדי לשמור על בריאותי. זה יפה, אבל זה בכל זאת גורם לי אי נחת מרובה. מה גם שבעשרות השנים האחרונות לא התרשמתי שמובילי מערכת הבריאות (והמדינה כולה) שומרים כל כך טוב על הזקנים – וע"ע 'הזקנה במסדרון' וקצבאות הביטוח הלאומי ועוד כהנה וכהנה. לא נעים לי לבוא עכשיו בטענות על חלב שנשפך ולהתחיל עם ה'אמרנו לכם', אבל להגנתי אומר שעל הזקנה במסדרון התלוננתי כבר מזמן.

אני רוצה לקוות שאתם יודעים מה אתם עושים. לא תמיד אני בטוחה. הדיבורים של 'אנחנו ערוכים יותר טוב מאחרים, וכולם עוד יראו כמה אנחנו עושים את זה טוב יותר' מיותרים ואינם מעוררים אמון. בין המלמולים חסרי הפשר של ליצמן-בעל-הכובעים וההצגות של ראש הממשלה עם הטישיו ובלעדיו, קצת הלכתי לאיבוד. התוכלו לערוך פעם מסיבת עיתונאים בלי ליצנים? שתכלול גם רופא, ואולי מוטב רופאה, שידברו בשקט ובצורה רהוטה. ושיסבירו סוף סוף מה ההבדל בין 'נדבק' לבין 'נשא' לבין 'חולה' – נדמה שזה לא אותו הדבר. וזה מהותי, כי זה משנה את החישובים של אחוזי התמותה והמקרים הקשים. אז קדימה, תסבירו, אם אפשר בלי להטיל אימה, ותוותרו על התוכנית האומנותית המקדימה.

בנוגע לאתר שלכם – כבר כתבתי בפוסט הקודם. בחיאת, תחשבו על זה. ועל הדרך קחו כוכבית על דפי הצביעה שהכנתם שם לילדים (באמת. אני לא צוחקת). עוד משהו: בהתחלה דיברתם הרבה על מחסום 15 דקות החשיפה לחולה מאומת (מי שעובר אותו חייב בבידוד וכו'). לאחרונה הפסקתם לדבר על 15 הדקות. מה זה אומר? זה נפל בעריכה בהיסח הדעת? או ששיניתם את דעתכם?

מילה לכתבים/מגישים באולפן (זה לא באחריות משרד הבריאות, אבל אני כבר בשוונג): הזמנתם לאולפן מומחה לענייני קורונה? יופי. שאלתם אותו שאלה? מצוין. עכשיו, למען השם, תסתמו ותתנו לו לענות. יש לכם הרגל מגונה לקפוץ כל שתי מילים עם שאלה/השגה מטעמכם. זה לא נחוץ. דעתכם המלומדת חשובה פחות מדעתו המלומדת (בהנחה שהוא באמת מלומד). מה שקורה בדרך כלל הוא שהמומחה האורח לא מספיק לענות בגלל שאתם כל הזמן מפריעים לו (וברוב המקרים הוא מלכתחילה לא הכי רהוט או ממוקד, כך שאתם מזיקים עוד יותר). ואז – הופ, יצאנו לפרסומות, ונשארנו בורים כמקודם.

ושנהיה כולנו בריאים. ושנשמור על חוש המידה. ושנעזור זה לזה. כבר אמר מי שאמר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה**.

תודה ולהתראות.

*

[הערות שוליים לכל הנ"ל:
*אמילי דיקינסון
**Easier said than done]

סימן הפיסוק המתלהב

בהמצאות מזדמנות של אלנה פרנטה, פרק שלם מוקדש לסימן-הקריאה – אותו סימן פיסוק שכבר הודיתי לא פעם שהוא לא כוס התה שלי:

"אני אוהבת את הטונים הנמוכים, את ההתלהבות המנומסת, את התלונות האדיבות. אבל מאחר שהעולם אינו הולך בכיוון הזה, אני עושה כמיטב יכולתי שלפחות בעולם המלאכותי שמשרטטת הכתיבה אף פעם לא אגזים בסימני-קריאה. מכל סימני הפיסוק סימן-הקריאה הוא הפחות מוצא חן בעיניי. … אם צירוף של מילים הוא פרי כוונה להשמיע קריאה, ניתן להבין זאת בקלות מן הנקרא ואין צורך לפנות אל הסימן הזה" (31 במרץ 2018).

מי היה מאמין שאני (אני[!]) אסכים עם כל מילה (כל מילה[!]) שאלנה פרנטה (אלנה פרנטה[!]) כותבת.

בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

It Ain't Necessarily So

אמנם הסמסטר נגמר, אבל זה לא אומר שיש לי עכשיו יותר זמן. מעבר לענייני בחינות וכו', יש למחשב שלי איזו תקלה קשה שבגללה הוא מסרב, למשל, לפתוח קבצים – מה שגורם לי לנדוד למחשבים אחרים, למשל איזה נייד קטנטן ונטול מקלדת עברית, ולעבוד משם – וגם ללמוד כל מיני דברים על עבודה בעננים, וגם לא להירדם בלילה מרוב דאגות. אל תשאלו. בינתיים המחשב בטיפול, ראש המשפחה לוקח את הזמן שלו, והילד אומר: תקנו כבר מחשב חדש, מה זה הענתיקה הזה. אבל איש תמיכת מחשבים שדברתי איתו אתמול אמר, אצל הילדים האלה (בני שלושים פלוס), המחשב מתיישן כבר כשהוא בדרך הביתה מהחנות.

בתוך כל זה נפלה עליי אתמול נסיעה שלא מן המניין לעבודה בירושלים לצורך השתתפות ב'יום סגל'. אני מודה שהיו לי תוכניות להבריז, אבל נרשמתי מראש לסדנאות ולא היה לי נעים, שלא לדבר על כך שהברזות קבועות הן פשוט חוצפה, וכמה כבר אפשר להסתתר מאחורי הטיעון (הנכון) שאני באה בימים ומרחוק ובאוטובוסים. אז חרקתי שיניים ונסעתי.

אי אז בעבר הרחוק, כשהילד הגיע לצבא, הוא בישר לי פתאום בטלפון שלדעתו יש לו הפרעת ריכוז וקשב. לי זה נשמע תמוה – לא כך הכרתי אותו לפני זה – אבל כשחשבתי על זה קצת הגעתי לשתי מסקנות: האחת, אולי הוא צודק, זה מסביר כמה קווים באופיו. והשנייה, אולי הוא ירש את זה ממני. כי לי נורא קשה להקשיב להרצאות בכנסים, כולל בסדנאות. הקושי הופך לפעמים לכאבים פיזיים ממש. זה אף פעם לא אובחן, וכנראה כבר לא יטופל, וחוץ מזה, גם אני וגם הילד שלי יודעים להתרכז יפה מאוד כשמדובר במשהו שחשוב לנו, אז כל העניין אינו קריטי.

בשביל מה אני מספרת את כל זה? כי אתמול, בסוף הכנס, הייתה סדנה/הרצאה אחת מעולה כל כך, שכל הפרעות הקשב שלי התפוגגו. בחרתי את הסדנה הזאת לפי הכותרת – משהו שהיה קשור לסיפורי המקרא ולאוֹמנות – וזו הייתה אחת ההרצאות הכי טובות ששמעתי בחיים. ישבתי שם חמישים דקות בלי לפהק או להתגרד או לשאול את נפשי למות אפילו פעם אחת, וחזרתי הביתה מלאה במחשבות.

המרצה דיברה על החצי הראשון של פרק א' בספר רות. אני מכירה את הפרק הזה היטב, כי כשלימדתי את טעמי המקרא השתמשתי בו לא פעם. אני אפילו מכירה את הגרסה שלו בחבשית עתיקה (wakona bamawa'ela yekwennenu masafent [=ויהי בימי שפוט השופטים], וכך הלאה), ותמיד ראיתי בו את התיאור האולטימטיבי לנאמנותה של סבתו-רבתתו (הלא-יהודיה!) של דוד המלך. אבל אתמול הסתבר לי שאפשר לראות את זה גם קצת אחרת (מבחינת הנאמנות), ובהרצאה הראו לנו גם ציורים של סלבדור דאלי ושל שאגאל, למשל, שעשויים לרמוז גם הם בכיוון הזה. למשל, שנעמי לא כל כך רצתה שכלותיה יבואו איתה משום שחששה, ואולי בצדק, שהן יהיו קצת ריחיים על צווארה. בקיצור, שאפילו המודל האולטימטיבי לנאמנות הייתה בסופו של דבר בן אדם שמנסה לשרוד איכשהו במציאות לא פשוטה, ושהיא לא בהכרח הייתה מושלמת – מה שלא פוגם בסיפור המקראי בכלל, אלא להפך. אה, וגם נדונה ההשערה שספר רות נכתב על ידי אישה. השערה כלבבי.

אהבתי גם שהמרצה רק הראתה את האפשרויות אבל לא חרצה דעה: פותחת דלת, מניחה למי שרוצה להיכנס, מעוררת מחשבה ונסוגה חזרה לרקע. אני אוהבת את זה. וחוץ מזה היא קראה מתוך תנ"ך מלא בהוצאת קורן, כזה שיש לי גם בבית, אבל במקום כריכה קשה כחולה הייתה לו כריכה רכה ורודה. עפתי על זה לגמרי, גם אני רוצה אחד כזה.

אמריקה אמריקה

לפני כשמונה שנים,  כשחזרתי מטיול בארה"ב,  פרסמתי בבלוג הישן פוסט על 'למה אני מחבבת את האמריקאים'.  למרות שאני ממש לא מומחית לעניינים אמריקאיים,  יצא שאני מכירה את ארצות הברית יותר ממדינות חו"ל אחרות,  ובאופן כללי מחבבת אותה,  מסיבות שונות.  אבל חלק מהתגובות בפוסט ההוא הפנו את תשומת לבי לעובדה שמה שתיארתי שם מתאים רק לחלק של ארה"ב:  לערים הגדולות.  את החלק האחר, כך אמרו לי,  אינך מכירה.

המשפט הזה נשאר לי בראש כל השנים האלה והתעורר שוב בימים האחרונים,  מטעמים מובנים.  כי החלק האמריקאי שלא הכרתי,  כך נדמה,  הלך והצביע עבור טראמפ לנשיאות:  נשיא ארה"ב,  ונשיא העולם.

אף שיש משהו מאוד מוכר בדינמיקה של איך ומה שקרה שם,  ואף שזה נורא מזכיר לי את מה שגם קרה וקורה כאן,  אני לא בעמדה של לתת לאמריקאים עצות.  כאמור,  אני רחוקה מלהיות מומחית לעניינים שלהם.  אבל אפילו היום אני מחבבת את האמריקאים,  וסומכת עליהם שיידעו לצאת מהמשבר שהם נתונים בו.  זה ייקח להם זמן,  וזה לא יהיה פשוט,  אבל הם כבר התגברו על דברים יותר גרועים.

רק עצה אחת,  אולי,  כי אני לא מצליחה להתאפק,  ובעיקר משום שהיא רלוונטית לנו לא פחות משהיא רלוונטית לאמריקה:  הפתרון לא נעוץ באמירה שכל-מי-שהצביעו-עבור-פלוני-אלמוני-הם-מטומטמים.  אני מכירה את האמירות האלה מפה,  ואני יודעת שהן לא מובילות לשום מקום.  כדי להתמודד עם מציאות מסובכת צריך להבין אותה, וכדי להבין אותה צריך להקשיב.  לחרוץ משפט אפשר מאוחר יותר,  זה לא הכי דחוף.

מחזיקה אצבעות,  אמריקה.

אי

הפארק הזעיר ההוא,  חמש דקות ממרכז העיר:  אי קטן שנשתל באוקיינוס רחוק.  שלוות הבוקר ששורה עליו.  הציפורים שאינן נראות,  רק נשמעות.  שאון העיר הסואנת,  קרוב,  אבל נסתר ועמום,  כמו לוּט בשמיכה (muffled).  בועה נטולת אנשים,   נטולת דיבורים.  אין מי שיתהדר בנוצותיו,  גם לא מי שימרוט את נוצותיו של אחר.  רק קולות הציפורים הסמויות מן העין,  בתוך העלווה  –   ושמי הסתיו,  הרחק למעלה.

קולות של אחד בספטמבר

חשבתי שאתעורר בבוקר לקולות הדקים והנרגשים האלה של אחד בספטמבר,  שיעלו מחדר המדרגות ומן החניה ומחצרות הבניינים הסמוכים:  הילדים של היום הראשון והילדים של הפעם הראשונה וההורים שהם חגיגיים ושמחים למרות שהם ממהרים,  כי הפעם הראשונה,  וכו'.  וחשבתי שאחר כך אכתוב כמה כיף לשמוע את זה,  למרות שאצלי כבר הילדים מאוד גדלו ולא לומדים בשום מקום,  והייתי גם אומרת משהו על געגועים וזה.

אבל  –  אתמול היה יום ארוך וקשה (משהו עם הדוּד והאינסטלציה והחשמל סביבו),  ובלילה כבר הייתי כל כך עייפה שנרדמתי כמו שק תפוחי אדמה,  והבוקר התעוררתי ברבע לתשע (נו,  בכל זאת,  חופש [שלי] עדיין),  ומסביב היה איזה שקט מוזר,  והתברר לי שפספסתי את קולות האחד בספטמבר ושכל הילדים כבר יצאו לדרכם.

יכולתי לדבר במקום זה על דברי המפכ"ל ולתהות (שוב,  ושוב,  זה לא משתנה) על איך שאנשים אינם מהססים לקטול  ברעש גדול על סמך מידע חלקי,  ואיך כמעט אף אחד  לא שמע ולא קרא את דבריו המלאים וגם לא חשוב לו לברר,  מה שלא מנע מן הסערה התורנית להתעורר.  אחר כך יגידו שוב שנתניהו מסית ציבור אחד נגד משנהו,  ולא ישימו לב שהציבורים מסיתים את עצמם לבד.

אבל,  באמת,  זה כבר מייגע  –  כמה פעמים אפשר להלין על אותו דבר עצמו.  אני לא יודעת אם הדרישה העיקשת שלי לבדוק את העובדות לפני שמדברים נובעת מהאופי שלי או מהמקצוע שלי,  אבל אני בטוחה שהיא לא פופולרית.

אז שיהיה.  את קולות הילדים הנרגשים פספסתי הבוקר.  אולי בשנה הבאה.  בכל מקרה,  שתהיה שנת הלימודים שלהם שמחה ורגועה ומועילה.

כן-לא-אני-שחור-לבן

במעורפל אני זוכרת משחק כזה מימי ילדותי:  צריך לנהל דו-שיח,  עם שאלות ותשובות,  על כל נושא שבעולם,  בלי לכלול בו את המילים הנזכרות בכותרת.  מי שמזכיר אותן,  נפסל.  אז למשל לשאלה אם אתה טמבל אי אפשר לענות סתם ב-'לא',  אלא צריך להגיד משהו כמו 'אינני טמבל כלל ועיקר'.  ואם שואלים אותך מה צבע האספלט,  לא תסתפק בתשובה 'שחור',  אלא תאמר משהו על צבעו הכהה עד מאוד.  וכך הלאה.  התוצאה היא תכופות התבטאויות ארכניות בלשון נמלצת,  ואפרים קישון כתב על זה פעם טור מצחיק שבו הסיק שאבא אבן בעצם שיחק במשחק הזה כל הזמן.

אני לא יודעת כמה אנשים עוד זוכרים איך אבא אבן דיבר,  אבל נזכרתי במשחק הזה א-פרופו הוויכוח הציבורי הסוער בעניין 'התבטאותו של סגן הרמטכ"ל',  שדומה שאני (כמעט) היחידה בארץ שעוד לא אמרה עליו כלום.

ואני  גם לא מתכוונת להגיד על זה הרבה,  חוץ מלהביע את תמיהתי על המהומה המיותרת.  אני חושבת שסגן הרמטכ"ל צדק באומרו שקורות אצלנו תופעות מדאיגות ומפחידות מאוד.  אני  גם חושבת שנכון היה להזכירן בנאומו,  אפילו בערב יום השואה.  לא בטוח שהייתי משווה דווקא לתקופה שהוא השווה אליה   –  ולא מפני שאסור להשוות (אדרבא,  שישוו בכיף),  אלא משום שרצוי להבין משהו בהיסטוריה לפני שמשווים. ומשום שכדי לדבר על תופעות קשות של אלימות,  גזענות,  פשיזם  ובריונות, לא חייבים להרחיק עד לגרמניה שבין שתי מלחמות העולם  –  אפשר למצוא דוגמאות למכביר ממקומות ומזמנים הרבה יותר קרובים.

בכלל עצוב בעיניי שאי אפשר לדבר אצלנו על שום בעיה בחיינו בלי להידרש לשנת 1933 וסביבותיה,  צפונה ודרומה.  כי הצרה הגדולה ביותר עם הטיעונים האלה היא שמרגע שהם הובעו,  אי אפשר עוד לדבר על שום דבר:  כי כולם מתחרפנים,  מתחילים לצעוק ומפסיקים להקשיב.

לכן חשבתי שלצורך התרגול של שיח אפקטיבי, כדאי אולי להציע גרסה חדשה למשחק כן-לא-אני-שחור-לבן:  הכללים המוצעים הם שכל מי שרוצה לדבר על מצבנו הקשה (החל ממזג האוויר וכלה בעוולות הכיבוש) יכול לעשות זאת בכל עת ובכל שעה ובכל פורום אפשרי כאוות נפשו   –  בתנאי שלא יזכיר שתי מילים:  'שואה' ו-'נאצים'.  מי שיזכיר אותן,  ייפסל מיד.  מי שנפסל,  ייענש:  יהיה עליו לשבות מהתבטאויות ציבוריות במשך שבוע שלם.  הו,  האימה.

חשבתי לכלול בכללים המוצעים גם את האיסור על השימוש במילים 'בגידה',  'טרור' ו-'פיגוע' (השתיים האחרונות אסורות רק במשמעותן המטפורית,  כגון 'טרור בכבישים' ו-'פיגוע חברתי'). אבל בסוף החלטתי לוותר על זה:  דומה שאלה גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן.  אז בינתיים רק נאצים ושואה,  ואחר כך נחשוב הלאה.

ועכשיו קדימה, שידברו.  נראה אותם.

סוף דבר

כבר אמרו הכול על תוצאות הבחירות,  אז הנה עוד שני השקל שלי ונגמור עם זה:

–  הייתה אכזבה גדולה.  גם לי,  כמובן.  לא רק מהשינוי או מהיעדרו (בעצם,  כלום לא השתנה),  אלא בגלל התלות המוגזמת שלנו במולך של הסקרים והמדגמים.  הבטיחו ולא קיימו.  כה אמר האיש שלי:  לא מבין את הקרקס הזה של מוצאי-יום-הבחירות-בעשר-ודקה.  למה הם לא יכולים לחכות עד הבוקר?

–  מפה ומשם אני שומעת שאנשים לא אומרים את האמת לסוקרים,  חלקם מתוך בושה.  לאמור,  מצביעים ליכוד אבל מתביישים להודות בזה.  זה חומר מעניין למחשבה עבור מי שמרגישים שזו כביכול גבורה גדולה מצידם להודות שהם שמאלנים;  שימו לב,  חברים:  גם בימין יש מי שלא מעזים להגיד מה הם חושבים.  וזה סימן רע בשביל כולנו.  כן,  גם בשביל אבירי זכויות האדם וחופש הדיבור.

–  מה שהיה הוא שיהיה:  השיח אצלנו אלים ותוקפני במיוחד.  גם מימין וגם משמאל.  בכל פעם שאני אומרת את זה מאשימים אותי שאני חנה בבלי,  ותמיד אני עונה:  לא,  זה לא עניין של נימוסים והליכות,  זה עניין של מהות.  הבעיה איננה שגרבוז לא התאפק ואמר מה שאמר על מנשקי מזוזות.  הבעיה היא שהוא ורבים אחרים מתבונננים בבני אדם  – על סך פחדיהם ושנאותיהם ואכזבותיהם ועלבונותיהם ומאווייהם –  בראייה מבַטלת, צרה ולעגנית.  או,  כמו שתמיד אמרתי:  אתם רוצים שמישהו ילך אתכם בדרככם?  אל תקראו לו אידיוט.  חשוּב מזה: אל תחשבו שהוא אידיוט.  במקום זה,  תקשיבו גם לו.

–  מילה על אורזי המזוודות:  בכיף.  כל אחד יכול ללכת לאן שהוא רוצה.  אבל,  בחייכם,  ככה אתם רוצים להשפיע על מה שקורה כאן?