שעת ציטוט

מכאן לשם נפלתי (שוב) על ספרו של עמוס עוז,  אותו הים.  חיפשתי בתוכו משהו,  ומצאתי עוד כמה משהו-ים.  זה ספר נהדר מאוד בעיניי.  מוזר ונהדר,  ומכיל הרבה פנינים קטנות. ויש בו הפרק הקטן ההוא שבו מחבר הספר ("המסַפֵּר") בא לכוס תה אצל אַלבֶּר (אחד מגיבורי העלילה,  ואיך אני אוהבת את הערבוב הזה).  אלבר מספר למחבר שהוא קרא מאמר שלו ("אש וגופרית בידיעות אחרונות מאתמול"),  ומתנדב לתת לו כמה עצות על כתיבה,  לשימוש עתידי:

"כשאתה כותב בעיתון תכתוב כמובן מה שבא,  ואפילו דברים קשים,  רק תזכור שקול אנושי אמנם נוצַר לבטא גם זעקה וגם גיחוך,  אבל ביסודו יש אחוז ניכר מאוד של דיבור שָקט מדויק שבא במילים מדודות.  אולי מרוב רעש נדמה שלקול כזה אין סיכוי,  ובכל זאת כדאי להשמיע אותו אפילו בחדר קטן בין שלושה-ארבעה שומעים.
….
בזמנים כאלה השקט זה אולי המצרך שהכי חסר במדינה.  ושלא תהיה פה חלילה שום אי-הבנה:  אני מדבר על שקט,  בהחלט לא על שתיקה"  (עמוד 140).

הספר הזה יצא לאור בשנת 1999.  בול מתאים גם להיום.  אין הרבה חדש תחת השמש.

הכול זורם

בפוסט שכתבתי כאן פעם על צילי וגילי שאלתי את עצמי על התקשורת בין אנשים (קרובים מאוד) שאינם מדברים זה את לשונו של זה וזקוקים לשפה מתווכת.  כלומר,  צריכים כל הזמן לתרגם את מחשבותיהם. מאז ומתמיד חשבתי שתרגום מדויק הוא משאת נפש שקשה להשיג. במיוחד,  נניח, תרגום שירה,  שמזכיר לי את הניסיון להעביר מים ממקום למקום באמצעות דלי מלא חורים.

איך שלא יהיה,  יהודית רותם,  בספר מתי תבוא אליי, מקדישה כמה מילים יפות לעניין הזה.  שולמית שלה תוהה "איך תוכל לאהוב אדם שאינו מבין את שפתה,  שאינו שותף לה בדקויות המילים",  ואחר כך חושבת (מחשבה שעשויה להתפרש בכיוונים שונים,  אבל לי נראה שהיא [גם] באותו עניין של תרגום):  "זהו כאב המילים האובדות, שמתפתלות בחיפושן אחר חלופה מדויקת,  שמתנדפות כמו בועה לפני שהן מגיעות ליעדן"  (עמוד 272).

ובלי קשר לדליים,  בועות והתנדפויות  –  קראתי לפני כמה זמן על Pinterest,  שזו מין רשת חברתית(?) שבה לא מדברים ולא מתווכחים ולא מנסים להרשים שום איש   –  אלא רק זה: כולם תולים על לוחות המודעות שלהם כל מיני דברים יפים שמצאו פה ושם,  כדי לא לשכוח אותם.  הלכתי לראות והוקסמתי מהשקט והשלווה והיופי (למשל,  רישומים.  למשל,  אקוורלים.  וגם צילומים,  ורעיונות לעבודות יד,  ועוד ועוד).  ובלי פרץ ובלי צווחה.  כלומר, כאמור בכותרת:  הכול זורם (כדברי הרקליטוס),  אבל בשקט.

(מה שמתאים לציטוט שמצאתי שם:
"The quieter you become,  the more you can hear" ).

אופטימיות זהירה

חשבתי לכתוב משהו חוצב להבות על מה שיוסי ביילין אמר אתמול בחדשות ערוץ אחת על בנימין בן אליעזר המנוח (רחמיי נכמרו שם על המגיש,  יעקב אילון,  הוא נראה המום ומבוהל).  רציתי להגיד שהאמרה 'אחרי מות קדושים אמור' אין פירושה שהמתים הופכים אוטומטית לקדושים,  אלא רק זאת:  שבמהלך השבוע שבו משפחותיהם יושבות עליהם שבעה,  אם אין משהו טוב שרוצים להגיד עליהם,  אפשר פשוט לשתוק.  אגב,  גם שתיקה היא אמירה,  והיא יפה מאוד למגוון שלם של נסיבות.

אחר כך אמרתי לעצמי,  בחייך,  עדה ק.,  כבר אמרו ומיצו את זה בכל מקום,  ותפסיקי לבחוש בקדֵרות מיותרות,  ובעיקר:  אל תחצבי להבות.    אז הנה,  זה בִּמְקום:

היום,  29 באוגוסט,  לקראת סופו של החודש החם בשנה,  קמתי בשמונה,   הייתי רוב היום בבית, ועסקתי בנקיונות אחדים וגם ישבתי הרבה מול המחשב ובדקתי קבצים (לא,  אל תשאלו),  והשעה עכשיו בערך שש לפנות ערב,  ועוד לא הדלקתי את המזגן.

כמובן,  מאוורר בכל חדר וזה,  אבל את המזגן-סוס שעובד כל הקיץ משעות הצהריים עד הערב שכחתי להדליק. לא אגיד שהיה לי קר,  אבל היה סביר למדי רוב שעות היום.  וזה,  באוגוסט הישראלי במישור החוף,  איננו דבר של מה בכך.  אז הנה,  שורה תחתונה:
סיבה זהירה לאופטימיות.