כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.

מודעות פרסומת

על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

למען הסדר הטוב

אז בהמשך לקודם, מוסף התרבות והספרות של 'הארץ' הציע בסופ"ש הנוכחי תיקון קטן למאמר ההוא של דן מירון על עמוס עוז. א"ב יהושע כתב בו משהו קטן ויפה ולא לוחמני, ואחר כך נסים קלדרון הגיב במאמר מושחז (אולי מושחז מדי) על מה שכתב דן מירון בשבוע שעבר. הוא עשה קצת סדר בשפעת הנימוקים המרגיזים של מירון, השווה אותו (במידה מסוימת של צדק) למי שבא אל קברו של עוז "כדי ליידות בו אבן", ונתן תשובות טובות להשגות המעליבות של קודמו (והגן גם על אותו הים!). הוא גם כתב משהו על הענווה, שאותו, לדעתי, כדאי לצטט (מעניין שגם בעיתון השתמשו בציטוט הזה ככותרת משנה של המאמר):

"טעם אישי הוא מה שכדאי למצוא בביקורת. טעם אישי של מבקר, של מירון, יכול להזמין טעם אישי אחר. הוא מזמין קוראים להשוות, לחשוב, להרגיש, להתווכח. אבל בשביל זה צריך לכתוב את המילה הקטנה 'לדעתי' , וקצת לתת לה לנשום. מירון לא שמע על המילה 'לדעתי'. הוא לא כותב כקורא אחד. הוא קורא כקורא כללי שהוא מפקח כללי. מי שקורא ספרים כדי לרשום להם ציונים לא קורא ספרים כדי לתת לעצמו, ולקוראיו השונים ממנו, לנשום על יד ספרים."

בדיוק. ואני הייתי ממליצה גם על שימוש תכוף במילה 'אולי'. אוהבת'ותה.

במקום דיבורים

שוב הוויכוחים האינסופיים סביב העצרת לציון יום השנה לרצח רבין.  אפילו במחנה 'שלי' לא נראה שמצליחים להגיע להסכמה.  מתעניינים יותר בסיסמאות ובמציאת אשמים מאשר בשאלה הבוערת:  אז מה נעשה עכשיו כדי לשפר את מצבנו,  שרחוק כל כך מלהיות מזהיר.

דווקא על רקע זה אהבתי את הפתרון שמצאו השבוע אצלנו במכללה לשאלת אופיו של הטקס לציון יום השנה לרצח.  הטקס שם הוקדש ברובו להצגת פרויקטים חינוכיים שונים שעושים במכללה לצורך קידום החיים המשותפים בה ובסביבתה, כמו גם לצורך עידוד ההקשבה,  ראיית האחר וקבלתו (מגיל צעיר ככל האפשר),  גם אם לא תמיד מסכימים אתו.   הקשר של כל זה ליום כמו יום רבין נראה לי לגמרי ברור ונכון.

למשל,  הסטודנטית הערבייה שעשתה את העבודה המעשית שלה בגן יהודי, סיפרה על השנה שעברה עליה שם.   סיפרו גם על בית ספר שבו לומדים ביחד,  במוצהר ובכוונה,  דתיים וחילוניים,  ועל תוצאות המחקר שבדק את האופן שבו הילדים המתחנכים שם רואים את 'האחר והשונה'.  וגם הדגימו שילוב של נער עם תסמונת דאון בצוות ההדרכה של גן ילדים 'רגיל' (הוא לימד את הילדים ריקוד כלשהו לצלילי מוזיקה מקפיצה,  והרצינות המתוקה שבה הם השתדלו לעקוב אחרי הוראותיו הייתה נוגעת ללב).  ועוד כהנה וכהנה.

הדוברים על הבימה דיברו עברית וערבית,  לסירוגין,  ועל המסך הופיע תרגום לפי הצורך.  היה גם תרגום לשפת הסימנים (מישהו עמד על הבימה ותרגם הכול), אפילו של השיר על הרקמה האנושית האחת שהיא כולנו. יש בתרגום כזה, של שיר דווקא, משהו מרגש שקשה לי להסבירו:  אולי קצב הסימנים, שהולך יד ביד עם המנגינה, תורם לכך.

בקיצור,  במקום להכריז הכרזות ולהפריח סיסמאות ולהתקוטט ולדון באשמה ולהכות על חטא,  פשוט הראו שם מה אפשר לעשות ומה עושים.  שזה לגמרי מרחיב את הדעת,  והלוואי על כולנו.

עוד פעם

בדקתי ומצאתי שכבר נורא מזמן לא כתבתי כלום על אקטואליה.  נביאי הזעם יאמרו שזה סימן לחברה הולכת ומתקרנפת,  כשאנשים שותקים מול הרוע,  וכו' וכו'.  דעתי שונה:  אני שותקת כי מסביב יש כל כך הרבה דיבורים,  ובקול רם כל כך,  ובנוסח מכוער כל כך, שהמחשבה להשתתף בזה עושה לי רע.

נדמה לי שכבר הסברתי את זה פעם או פעמיים.  מסתבר שאני מרבה לחזור על עצמי,  מה שאולי מאותת לי שהגיע הזמן להפסיק לכתוב בבלוג:  את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי.

הנה עוד הוכחה:  הטקסט הבא (בתחתית הפוסט),  לאחר שכתבתי אותו,  נראה לי מוכר נורא.  חיפשתי פה ושם ומצאתי שכבר כתבתי פעם משהו דומה,  אם כי בהקשר אחר.  משמע,  שוב:  חוזרת על עצמי.

מש"ל.

*

בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל צַעַר
מְגַשֶּׁשֶׁת סִירָתִי
אוּלַי תִּמְצָא מָנוֹחַ
לַעֲגֹן
בֵּין קְנֵי הַסּוּף

שעת ציטוט

מכאן לשם נפלתי (שוב) על ספרו של עמוס עוז,  אותו הים.  חיפשתי בתוכו משהו,  ומצאתי עוד כמה משהו-ים.  זה ספר נהדר מאוד בעיניי.  מוזר ונהדר,  ומכיל הרבה פנינים קטנות. ויש בו הפרק הקטן ההוא שבו מחבר הספר ("המסַפֵּר") בא לכוס תה אצל אַלבֶּר (אחד מגיבורי העלילה,  ואיך אני אוהבת את הערבוב הזה).  אלבר מספר למחבר שהוא קרא מאמר שלו ("אש וגופרית בידיעות אחרונות מאתמול"),  ומתנדב לתת לו כמה עצות על כתיבה,  לשימוש עתידי:

"כשאתה כותב בעיתון תכתוב כמובן מה שבא,  ואפילו דברים קשים,  רק תזכור שקול אנושי אמנם נוצַר לבטא גם זעקה וגם גיחוך,  אבל ביסודו יש אחוז ניכר מאוד של דיבור שָקט מדויק שבא במילים מדודות.  אולי מרוב רעש נדמה שלקול כזה אין סיכוי,  ובכל זאת כדאי להשמיע אותו אפילו בחדר קטן בין שלושה-ארבעה שומעים.
….
בזמנים כאלה השקט זה אולי המצרך שהכי חסר במדינה.  ושלא תהיה פה חלילה שום אי-הבנה:  אני מדבר על שקט,  בהחלט לא על שתיקה"  (עמוד 140).

הספר הזה יצא לאור בשנת 1999.  בול מתאים גם להיום.  אין הרבה חדש תחת השמש.

הכול זורם

בפוסט שכתבתי כאן פעם על צילי וגילי שאלתי את עצמי על התקשורת בין אנשים (קרובים מאוד) שאינם מדברים זה את לשונו של זה וזקוקים לשפה מתווכת.  כלומר,  צריכים כל הזמן לתרגם את מחשבותיהם. מאז ומתמיד חשבתי שתרגום מדויק הוא משאת נפש שקשה להשיג. במיוחד,  נניח, תרגום שירה,  שמזכיר לי את הניסיון להעביר מים ממקום למקום באמצעות דלי מלא חורים.

איך שלא יהיה,  יהודית רותם,  בספר מתי תבוא אליי, מקדישה כמה מילים יפות לעניין הזה.  שולמית שלה תוהה "איך תוכל לאהוב אדם שאינו מבין את שפתה,  שאינו שותף לה בדקויות המילים",  ואחר כך חושבת (מחשבה שעשויה להתפרש בכיוונים שונים,  אבל לי נראה שהיא [גם] באותו עניין של תרגום):  "זהו כאב המילים האובדות, שמתפתלות בחיפושן אחר חלופה מדויקת,  שמתנדפות כמו בועה לפני שהן מגיעות ליעדן"  (עמוד 272).

ובלי קשר לדליים,  בועות והתנדפויות  –  קראתי לפני כמה זמן על Pinterest,  שזו מין רשת חברתית(?) שבה לא מדברים ולא מתווכחים ולא מנסים להרשים שום איש   –  אלא רק זה: כולם תולים על לוחות המודעות שלהם כל מיני דברים יפים שמצאו פה ושם,  כדי לא לשכוח אותם.  הלכתי לראות והוקסמתי מהשקט והשלווה והיופי (למשל,  רישומים.  למשל,  אקוורלים.  וגם צילומים,  ורעיונות לעבודות יד,  ועוד ועוד).  ובלי פרץ ובלי צווחה.  כלומר, כאמור בכותרת:  הכול זורם (כדברי הרקליטוס),  אבל בשקט.

(מה שמתאים לציטוט שמצאתי שם:
"The quieter you become,  the more you can hear" ).

אופטימיות זהירה

חשבתי לכתוב משהו חוצב להבות על מה שיוסי ביילין אמר אתמול בחדשות ערוץ אחת על בנימין בן אליעזר המנוח (רחמיי נכמרו שם על המגיש,  יעקב אילון,  הוא נראה המום ומבוהל).  רציתי להגיד שהאמרה 'אחרי מות קדושים אמור' אין פירושה שהמתים הופכים אוטומטית לקדושים,  אלא רק זאת:  שבמהלך השבוע שבו משפחותיהם יושבות עליהם שבעה,  אם אין משהו טוב שרוצים להגיד עליהם,  אפשר פשוט לשתוק.  אגב,  גם שתיקה היא אמירה,  והיא יפה מאוד למגוון שלם של נסיבות.

אחר כך אמרתי לעצמי,  בחייך,  עדה ק.,  כבר אמרו ומיצו את זה בכל מקום,  ותפסיקי לבחוש בקדֵרות מיותרות,  ובעיקר:  אל תחצבי להבות.    אז הנה,  זה בִּמְקום:

היום,  29 באוגוסט,  לקראת סופו של החודש החם בשנה,  קמתי בשמונה,   הייתי רוב היום בבית, ועסקתי בנקיונות אחדים וגם ישבתי הרבה מול המחשב ובדקתי קבצים (לא,  אל תשאלו),  והשעה עכשיו בערך שש לפנות ערב,  ועוד לא הדלקתי את המזגן.

כמובן,  מאוורר בכל חדר וזה,  אבל את המזגן-סוס שעובד כל הקיץ משעות הצהריים עד הערב שכחתי להדליק. לא אגיד שהיה לי קר,  אבל היה סביר למדי רוב שעות היום.  וזה,  באוגוסט הישראלי במישור החוף,  איננו דבר של מה בכך.  אז הנה,  שורה תחתונה:
סיבה זהירה לאופטימיות.