זוטות לחנוכה

יצא שאתמול בערב טיילנו קצת ברחובות תל אביב,  וראינו שם גם מה שאני קוראת 'חנוכיות באקווריום'.  שתיים.  עד עכשיו ראיתי כאלה רק בירושלים,  אבל מסתבר שיש גם בתל אביב.  אני מקווה שזה לא יתפרש כסימן להדתה, זה פשוט כל כך יפה:  הפמוטים הם כוסיות קטנות עם שמן (?) בתוכן,  והכול מותקן בתוך מין ארון זכוכית שמגונן על שלום הלהבות,  ומונח דולק בחוץ  –  על מעקה המרפסת,  או על גדר החצר.  בתוך החושך.

עוד מעוללות החג:  ראש המשפחה קנה  –  לראשונה  –  סופגניות אפויות.  זה לא הדבר האמיתי,  אבל קיווינו לטוב.  היות שאני לא חובבת מיקרוגל,  שבדרך כלל הופך כל מאפה לדייסה,  ניסינו לחמם אותן לזמן קצר בתנור.  יצאו לחמניות.  טעימות,  אבל לחמניות. וקצת יבשושיות.  אז אתמול כבר החלטנו שלא שווה לטרוח בשבילן בתנור  –  וחיממנו את הנותרות במיקרו (10 שניות לכל אחת).  הפלא ופלא:  הפעם יצאו סופגניות.  כמעט כמו הדבר האמיתי.  מה שלא סותר את העובדה שהעדפתי את לביבות תפוחי האדמה (שאני[!] הכנתי בעצמי).

את הנרות אנחנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים היו כאן רק בהדלקה אחת:  חנוכה זה לא רק לילדים.  אני אפילו שרה בהדלקה כמה שירים,  למשל את 'מעוז צור' במנגינה הפחות מוכרת שלמדתי פעם בבית הספר,  ואת 'הבה נרימה' שהוא בעצם של הנדל.   ולפעמים גם את 'באנו חושך לגרש',  ובקושי מתאפקת לא לרקוע ברגלי ברגע הקובע ('סורה חושך,  הלאה שחור').

אנחנו משתמשים כל שנה בחנוכיית העץ שראש המשפחה בנה בשיעורי מלאכה כשהיה תלמיד בית ספר.  אני ממש קשורה לחנוכייה הזאת,  ומעדיפה אותה על פני חנוכיות חדישות יותר. כשהילדים היו קטנים, והיו צריכים להביא לכיתה חנוכיות-דוגמה,  הם תמיד הביאו את זאת.  השם של הקטנה עוד רשום בתחתית החנוכייה,  זכר לדרישתי להקפיד להחזיר הביתה בתום ההדגמה.

כנראה גם ראש המשפחה וגם המורה למלאכה לא היו בקיאים בהלכות החנוכה,  ולכן לא ידעו שהשמש צריך להיות גבוה משאר הנרות  –  כך שבחנוכיית העץ שלנו השמש הוא דווקא הכי נמוך.  כבר העירו לי כמה פעמים שזאת חנוכייה לא תקנית,  אבל לדעתי אלוהים מבין.

חג שמח לכולם!

שמש נמוך ובודד,  נר שביעי, חנוכה תשע"ט.
באדיבות ראש המשפחה. 
אפשר להקליק להגדלה.
וזה צילום מהסמרטפון של החנוכייה בכבודה ובעצמה.
נר שמיני,  חנוכה תשע"ט.
כנ"ל.
מודעות פרסומת

סוף ההצגה הלילה

אתמול בערב ראינו בטלוויזיה שידור חוזר של מופע האיחוד האחרון של להקת כוורת (משנת 2013).  הו,  הנוסטלגיה.  ימי נעורינו חזרו לרגע,  עם כל הזיכרונות,  וראש המשפחה אמר,  אבל פעם הם קיפצו כל כך הרבה על הבמה,  והיום קלפטר יכול לנגן רק בישיבה.  כן,  הם ללא ספק זקנו (עם כל מה שכרוך בזה),  וחלקם אינם בבריאות טובה,  אבל רוח הנעורים השובבה נשארה למרות כל מה שעבר עליהם בדרך.  אני צפיתי בהם בחיבה גדולה,  אפילו בדני סנדרסון,  שאותו כיניתי לא פעם ביני לביני בכינוי הלא מחמיא 'זבלן-על' (בגלל הטקסטים הקשקשניים).  אף כי דומה שהוא היה מלכתחילה הרוח החיה והיוזמת בכל העניין,  ועל זה מגיע לו הרבה הקרדיט.

מה שהיה הכי מדהים הוא הקהל הענק,  שכלל המון,  אבל המון,  צעירים,  שידעו בעל פה כל מילת שיר,  כל מנגינה וכל תנועה,  ולא חסכו מן הלהקה מחיאות כפיים נלהבות ולבביות (הייתם טובים אלינו,  אמר גידי גוב [או דני סנדרסון?] לסיכום האירוע,  תודה שגדלתם עלינו).

בזמן אמת (בתיכון ובצבא) לא הייתי מעריצה כל כך גדולה שלהם,  ולא את כל שיריהם ומערכוניהם אהבתי,  חשבתי שיש בהם הרבה שטויות.  אבל כשאני צופה בזה היום,  גלי הנוסטלגיה מכים חזק,  ועולם השחור-לבן הנשכח מלב קם שוב לתחייה,  ואני חושבת לעצמי:  בכל זאת,  בעיקר בהתחשב בפופולריות שיש להם אפילו בדורות חדשים לגמרי  –  הם עשו לא מעט היסטוריה.

אני עדיין הכי אוהבת את השיר שלהם על הדגים העפים והציפורים השוחות ('ככה היא באמצע')  –  ובקישור שתכף אוסיף כאן שומעים לפניו,  כבונוס,  גם את שיר הסיום הנוגע ללב ("זהו סוף ההצגה הלילה / הנה שיר אחד קצר / לפני הכול נגמר / עוד חמש או שש דקות / נסגור את האורות / לפני שיגרשו את האוטובוסים / החשמל עבד קשה הלילה / והרמקול התעייף / או שמא הוא רעב / כיסאות מתמרמרים / מתי כבר מתקפלים / ולנו לא נותר אלא להוסיף ש-").

ההקלטה משנת 1976, בשחור לבן, כשהם עוד היו יפים וצעירים כמו שאני זוכרת אותם.
ושיר הסיום (שמופיע דווקא בהתחלה) הכי מתאים דווקא לעכשיו.  הנה כאן.

חג שמח,  ושיהיו גם אחרי-החגים העומדים סוף-סוף בפתח שמחים.

איך הזמן טס

בשבוע שעבר שלחה לי א' ברכה ליום ההולדת,  בוואטסאפ.  זאת חברתי הטובה החל מכיתה ט' ואילך.  צברנו היסטוריה ארוכה,  ביחד ובמקביל.  במרוצת השנים עברנו מפגישות פנים-אל-פנים לטלפונים,  מטלפונים למיילים,  ולאחרונה ממיילים לוואטסאפים.  עולם חדש אמיץ.  אבל השיחות בין שתינו,  במדיומים השונים,  נשארו כשהיו  –  מלאות חיבה חברית והומור.  עכשיו,  בוואטסאפ,  אנחנו גם מחליפות בינינו אימוג'ים,  והיא אפילו קינחה במשלוח תמונות של שתי נכדותיה.

גדיים נעשו תיישים,  ולא לנכדות אני מתכוונת.

המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

רואה רואה

בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו:  המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר,  כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי:  אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו)  ותמיד נתקלתי בו שם,  והיה בו משהו מעורר סקרנות,  למרות שלא מאוד אהבתי אותו.  נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים,  אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה:  יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן,  מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.

במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot,  ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה  –  וזה קצת אכזב אותי,  כי יש משהו לא לגמרי נעים  בתמונה הזאת של המרפסת,  וקשה להסביר מה בדיוק.  נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא,  והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול,  רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים…  היא רואה רואה רואה,  מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת,  הנעדרת,  הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום,  יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).

מועקה.  נראה לי שיש משהו בתיאור הזה.  כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת,  במיוחד האישה מימין ליושבת,  שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה  שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח,  ביטול עצמי מקומם,  או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).

כאן.

*

בלי קשר,  בשולי העדלאידע:

אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים,  אולי מאות אלפים,  של לבבות בד קטנים,  לבנים,  מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה.  מרחוק הם נראו כפתיתי שלג,  בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום.  מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה.  כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.

לא יודעת מי פיזר את הלבבות  –  אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס.  אבל חשבתי שכמו השלג,  שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני  –  גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.

ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

ממרפסת הכביסה

תכף אדרש לעניין המרפסת,  אבל לפני זה עוד משהו קטן:

ימי ההולדת של הילדים היו בינואר,  ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן).  זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן,  עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'.  אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות,  כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים,  למרבה הפתעתי.  אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב,  ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה,  ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.

את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד,  ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם,  תמיד בינואר,  תמיד כשקר,  תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר.  ואיך שהיינו הולכים,  ראש המשפחה ואני,  לבחור להם את המתנות,  בחנויות צעצועים,  כמובן,  ואורזים הכול,  כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות.  זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.

הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת,  שהוא ברוח קצת יותר חיובית.

*

באחד הערבים לפני כשבועיים,  כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה,  ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו.  בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים.  משהו כזה.  וצהוב.

למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל,  או לתלות משהו,  אני כבר לא זוכרת  –  וראיתי את העלה-דג באור יום.  נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון.  אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם,  אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.

אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת.  כי אם הוא דג,  הוא יכול. כמאמר השיר,  'דגים עפים,  ציפורים שוחות'  –  ועלים שטים.

*

ושוב,  ביום אחר,  באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים,  כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:

השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף,  לא העץ)  –  אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו,  כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר.  אז היה רק הענף המואר הזה,  עם עלי-שלכת  בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו,  ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה.  והעלים האלה היו כל כך מוארים,  שהם כמעט נראו שקופים.  כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני,  כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם,  דרכו.  שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור   The Last Leaf,  של O. Henry,   על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.

*

וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.

לבלי שוב

בשבוע שעבר נודע לי שמורה שהיה לי בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב,  לפני עידן ועידנים ממש,  נפטר לאחרונה.  חשבתי כך וכך ונזכרתי שפעם,  בזמן אחד השיעורים בקורס שלו, הייתה  רעידת אדמה קלה   –    מה שעורר משב,  או שמא גל,  של התלחשויות נסערות בכיתה.  דומה שהוא לא חש ברעידה ולא הבין על מה כל המהומה. כשקטע את דבריו על השירה האנגלית ושאל מה קרה, אמרו לו שהייתה רעידת אדמה.  שאז הוא ענה בחיוך תמה:
אבל אני עדיין כאן.
.I am still here
נזכרתי בזה תכופות בשנים שעברו מאז,  בכל פעם שחשבתי על רעידות אדמה (אני תמיד חושבת עליהן).  ושוב נזכרתי בזה בשבוע שעבר כשהבנתי שהוא כבר לא כאן.

עולם נעוריי הולך ונעלם.

דף בוקר

למען היושר,  הכותרת היא לתפארת המליצה בלבד.  לא כתבתי את זה בבוקר,  אלא לפנות ערב.  אבל נכון שזה הסתובב לי בראש כבר מהבוקר,  כלומר זה נרשם איפה שהוא,  איכשהו,  כדף בוקר  –  בלי נייר ובלי עט ובלי מקלדת.  מה שדומה כאן לדף בוקר הוא הקפיצות מעניין לעניין,  שרק חוטים דקים של אסוציאציות מקשרים ביניהם.

התחלתי לקרוא את קֶלְהַיְימֶרִין של ענת פרי. קלהיימרין הוא שמה של ספינת עץ ששטה אי-אז על הדנובה, באוסטריה. אני עוד די בהתחלה ולא ממש יכולה לומר הרבה על העלילה,  אבל אוהבת את הכתיבה של ענת פרי שאליה התוודעתי בבלוג שלה.

בין השאר קראתי בספר שהספינות שעל הדנובה הובילו בזמנו מלח ממכרות המלח שבאוסטריה.  מה שהזכיר לי שבשעה שאמי ואחותה נשלחו לאושוויץ-בירקנאו,  שולחו שני אחיהן (=דודיי) למחנה עבודה באוסטריה,  ושם הועבדו במכרות מלח.  אחד האחים לא שרד את התנאים הקשים.  בנו של השני,  שכן שרד,  סיפר לי פעם את מה שסיפר לו אביו על משמעותה של עבודה במכרות מלח.  התיאור מעורר חלחלה.

לא ייאמן כמה קשה עובדים בני אדם כדי להפיק את התבלין הזה שנראה כל כך בסיסי במטבחינו.  סיפרו לי שבאתיופיה אוספים מלח בחום של כמעט 50 מעלות (לאו דווקא במעמקי האדמה).  גם בסדרה על המסע להודו של פבלו רוזנברג ושות' סופר על משהו דומה.  כמובן שבמטבח שלי לא מרגישים דבר מכל זה.

אבל נזכרתי שאמי תמיד רגזה על ההרגל של אבי להוסיף מלח לכל דבר-אוכל בלי לטעום אותו לפני כן.  איך אתה יודע שחסר,  טענה בפניו,  ובצדק.  אבל אבי סבר שהיא אינה מטפלת נכון בענייני תיבול מכל הסוגים.  לכן גם ביקש ממנה שכשהיא מכינה לו כוס קפה,  שתוסיף סוכר בכמות של כפית אחת יותר ממה שהיא חושבת שצריך.  משהו בבקשה הזאת היה תמוה בעיניי משום שהיא מכילה סתירה פנימית שעלולה להוביל לכמויות אינסופיות של סוכר בקפה.  אבל אמי התעלמה באלגנטיות הן מן הבקשה והן מן הסתירה,  ואבי התרגל לשתות קפה עני בסוכר.

רק יחסית,  כמובן.

על נמלים ואנשים

תשע"ח החלה בקטל המוני,  והוא יושב לי על המצפון.

מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית,  בעיקר באזור של פינת האוכל,  שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל,  אלא רק פינה,  חלון,  פסנתר ושידה. נמלים חומות,  די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים),  זריזות להפליא ועקשניות רצח.  ריססתי פה ושם  –  וללא הועיל:  למחרת הן שוב בשיא פעילותן.

אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם.  במיוחד לא עכבישים,  שאותם חיבב במיוחד  –  אבל הוא נטה חסד גם לנמלים.  אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה,  וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר  –  אבל לנמלים,  שהן שקטות וחרוצות,  אסוּר להתאכזר.

ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם.  אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם,  בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו.  אני סומכת על תושייתן המהירה.  אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים,  גם הקטנות וגם הגדולות,  הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה.  אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות,  וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם  –  כך שהן  נשארות אצלי כל הזמן.

אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו.  הן שלחו מרגלות  לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח,  גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר,  ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש,  וזה התחיל להיות  מלחיץ למדי.

אתמול בלילה,  א' בתשרי,  נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה,  וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק,  ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל.  חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם,  וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה.  טפשות קטנות,  אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם?  כבלים שאין בהם חפץ,  חוטים מאריכים,  טרנזיסטור ישן,  תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח.  למה זה כל כך מעניין אתכן?

מן הון להון מצאתי:  בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות,  אולי אלפים  (אני לא מגזימה)  של נמלים חומות.  הן פשוט בנו להן קן בתוכה,  עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי).  לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה,  אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה).  אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר,  עם תכולתה,  אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים.  בייאושי התחלתי לרסס,  די באלימות.  הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה,  אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.

אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון.  אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו:  אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן.  ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים,  ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ,  וכו',  בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה,  אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר,  בשאיפה, את כל תכולתה).

כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי,  בארה"ב,  הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים.  הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן,  מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות:  איפה הן יגורו בינתיים?  ומה יאכלו?  אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה,  והיא מצאה פתרון כלשהו.  צא ולמד:  מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים  נמלים בדואר  ומשלמים עבורן טבין ותקילין,  ואילו אני,  ברצחנותי המזרח-תיכונית,  משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית,  ועוד באמצע החג.

מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו:  שקט יחסי בזירת השידה.  אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם,  מחפשות כנראה אנה פנה זיוון.  צר לי עליהן ועל ביתן שאבד,  אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי.  אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!),  אומרת להן:  לא-לא,  בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה,  יש מספיק מקום בחצר    –  ומשליכה אותן אל מחוץ  לתריסולים.  אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם,  ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון,  כדי שלא ייכנסו בחזרה.  לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.

ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.