על נמלים ואנשים

תשע"ח החלה בקטל המוני,  והוא יושב לי על המצפון.

מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית,  בעיקר באזור של פינת האוכל,  שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל,  אלא רק פינה,  חלון,  פסנתר ושידה. נמלים חומות,  די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים),  זריזות להפליא ועקשניות רצח.  ריססתי פה ושם  –  וללא הועיל:  למחרת הן שוב בשיא פעילותן.

אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם.  במיוחד לא עכבישים,  שאותם חיבב במיוחד  –  אבל הוא נטה חסד גם לנמלים.  אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה,  וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר  –  אבל לנמלים,  שהן שקטות וחרוצות,  אסוּר להתאכזר.

ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם.  אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם,  בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו.  אני סומכת על תושייתן המהירה.  אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים,  גם הקטנות וגם הגדולות,  הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה.  אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות,  וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם  –  כך שהן  נשארות אצלי כל הזמן.

אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו.  הן שלחו מרגלות  לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח,  גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר,  ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש,  וזה התחיל להיות  מלחיץ למדי.

אתמול בלילה,  א' בתשרי,  נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה,  וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק,  ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל.  חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם,  וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה.  טפשות קטנות,  אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם?  כבלים שאין בהם חפץ,  חוטים מאריכים,  טרנזיסטור ישן,  תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח.  למה זה כל כך מעניין אתכן?

מן הון להון מצאתי:  בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות,  אולי אלפים  (אני לא מגזימה)  של נמלים חומות.  הן פשוט בנו להן קן בתוכה,  עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי).  לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה,  אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה).  אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר,  עם תכולתה,  אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים.  בייאושי התחלתי לרסס,  די באלימות.  הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה,  אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.

אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון.  אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו:  אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן.  ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים,  ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ,  וכו',  בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה,  אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר,  בשאיפה, את כל תכולתה).

כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי,  בארה"ב,  הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים.  הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן,  מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות:  איפה הן יגורו בינתיים?  ומה יאכלו?  אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה,  והיא מצאה פתרון כלשהו.  צא ולמד:  מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים  נמלים בדואר  ומשלמים עבורן טבין ותקילין,  ואילו אני,  ברצחנותי המזרח-תיכונית,  משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית,  ועוד באמצע החג.

מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו:  שקט יחסי בזירת השידה.  אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם,  מחפשות כנראה אנה פנה זיוון.  צר לי עליהן ועל ביתן שאבד,  אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי.  אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!),  אומרת להן:  לא-לא,  בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה,  יש מספיק מקום בחצר    –  ומשליכה אותן אל מחוץ  לתריסולים.  אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם,  ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון,  כדי שלא ייכנסו בחזרה.  לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.

ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.

מודעות פרסומת

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

שוטטות

להלכה,  מה שעשוי להתאים לדמיון מודרך (לא חשוב עכשיו מה ולשם מה,  הרי כבר סוכם שהפוסטים שלי לא אינפורמטיביים)   –  ובכן,  מה שעשוי להתאים לדמיון מודרך הוא שוטטות (מדומיינת) באיזה נוף קסום,  של ים-הרים-יער,  או משהו בדומה לזה.  אבל מניסיוני גיליתי שהכי מתאים לי לטייל בדמיוני בתוך מה שאני זוכרת מבית הוריי הישן,  שכבר אינו קיים מזה כעשרים שנה  –  ודווקא בתוך הוורסיה הישנה שלו,  לפני שנעשו בו שינויים ושיפוצים.  אני מתחילה במטבח ובפינת האוכל שבקצהו.  במיוחד אני זוכרת לטובה את הווילונות,  עם דוגמת הקומקומים השחורים על רקע הלבֵנים האדומות. והרצפות שהיו כלוח שחמט,  עם משבצות קטנות,  חומות-צהובות.  אחר כך המרפסת של המטבח,  שמעל למעקה שלה שפכתי פעם בהיחבא את שארית החלב שלא רציתי לשתות.  לא עשיתי הרבה דברים רמאיים כאלה בילדותי,  על כן האחד הספציפי הזה נחרת כך בזכרוני.  אחר כך במורד המדרגות אל הגינה האחורית,  עם צמחי הגרניום המאובקים.  נדמה לי שזה שמם.  אני זוכרת את הריח שהיה עולה מהם כשאמי הייתה משקה אותם בצינור.  אבל אם נצמדים לקיר הבית,  מגיעים לפינה הקטנה של הסיגליות,  שהיא בשבילי ההיילייט של הסיור,  וגם הייתה בבת-עינה של אמי.  לא חשבתי על זה אז,  אבל כיום נדמה לי שהסיגליות הן בנות-דוד של הרקפות (אם כי מבחינה בוטאנית זה מן הסתם לא נכון):  יש ביניהן דמיון,  לפחות בכל הנוגע לענווה שלהן,  גם אם עמוד השדרה של הסיגליות חלוש יותר.  אחר כך מגיעים לדשא ולשושנים,  שצמחו בשני מפלסים שונים  –  ואפשר להמשיך גם לגינה הקדמית,  עם פרחי הווינקה ועץ המנגו והאוליאנדר,  שרק אחרי שנים נודע לי שהוא רעיל,  והיה שם גם העץ ההוא שפרחיו ריחניים ושקראתי לו משום מה עץ-הגומי.  וגם שביל הכניסה שהוביל למרפסת, עם שיחי ההדס שצמחו בצידו.  מה אמרו על ההדס,  שיש לו ריח אבל אין לו טעם?  כי את הריח של עליו כשממוללים אותם בין האצבעות אני זוכרת עד היום.  אפשר להמשיך ולשוטט בין  העציצים שעל המרפסת ולדרוך בטעות על פרחי העצים שנשרו על רצפתה,  או לשבת על מעקה הבטון הנמוך שלה, שהוא כמעין ספסל.  אבל הדמיון המודרך קשה לי,  והמחשבות  שלי קופצות כל פעם הצידה או נדחקות פנימה מן הצדדים ומפריעות להתרכז,  אז אני מוותרת.

זיכרון שכמעט נמוג

בחנוכה,  אי אז:  הילד,  בקטנותו,  בפיג'מה חמה ועם נעלי הבית האדומות הרקומות שסוליותיהן מדשדשות,  יושב על הרצפה ברגליים ישרות,  מחזיק במאוזן את האוטו-ג'יפ הגדול,  משל היה אקורדיאון,  מתנועע ושר ו'מנגן':

סופגנייה-יה-יה
עגלגלה-לה-לה
עם קצת ריבה-בה-בה
ברוך הבא –

וחוזר חלילה. וכל זה בהשפעת 'המנגנת' בגן  –  אבל לה היה אקורדיאון אמיתי (מעניין אם גם היום עוד קוראים לה 'המנגנת',  או שהמציאו שם מתוחכם יותר). ה'אקורדיאון'-ג'יפ משמיע קולות מחאה רפים,  גלגליו (הפונים אל הקהל) אינם יודעים את נפשם בנסיבות הללו שהם אינם מורגלים בהן,  אבל השירה השמחה נמשכת.

ואיך זה הולך?  'פתאום נפל העיפרון,  וזהו סוף הזיכרון'.
חג שמח!

קסם החציל

כשיצאתי מהבית (בחמישי אחה"צ) עמד בחדר המדרגות ריח של חציל שנצלה לאיטו על האש במטבח של אחת הדירות בבניין. אולי במסגרת ההכנות לסעודת השבת. יש מי שאינם מחבבים ריחות של אוכל בחדר המדרגות,  אבל בשביל ריח החציל יש לי מקום רך בלב. אחרי הבישול יוסיפו לו שמן ובצל,  ויש המוסיפים שום.  אמא שלי הייתה מכינה כזה,  אבל אצלנו בבית כיום אף אחד מלבדי לא אוהב את זה,  ואני מתעצלת ללכלך את הכיריים בנוזלי החציל הצלוי (או קלוי?  לא משנה).  איך שלא יהיה,  מיד נהייתי רעבה,  אבל הייתי חייבת ללכת,  ולא יכולתי להתעכב בחדר המדרגות ולחשוב על רעבוני,  וגם לא על החציל.  אבל לכתוב עליו הייתי מוכרחה.

שט ירח

במוצאי השבת היה ירח כמו בסיפורי הילדים:  גדול מאוד ועגול מאוד (ט"ו באלול) ונמוך וצהוב למדי בתוך השמיים הכחולים-שחורים.  בזמן הנסיעה באיילון-צפון היה נדמה שגם הוא נוסע צפונה,  מימיני,  כשהעצים מתחתיו נחפזים דרומה.  ואז,  בפנייה מזרחה,  הוא הופיע פתאום ממש ממול,  עם עיניים ואף (כלומר,  כאילו).  זה כל הזמן הזכיר לי איזה ספר ילדים,  וחיטטתי הבוקר קצת בגוגל ומצאתי: ויהי ערב שכתבה פניה ברגשטיין על פי אנדרסן ("בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר. / חרש, חרש טייל / ודומם הסתכל / ביער,  פרדס ובניר.")

בדיוק כזה,  ובדיוק ככה.

*

וחוץ מזה:

בשבת קראתי במבזק ב-YNET שהסופר הקנדי קינסלה נפטר.  לא ידעתי עליו כלום (אפילו את שמו הפרטי אני לא יודעת),  אבל  היה כתוב שם שהסרט 'שדה החלומות' (עם קווין קוסטנר) היה מבוסס על ספר שקינסלה כתב.  זה היה סרט נהדר.  לכאורה על בייסבול,  אבל בעצם בכלל לא.  הוא היה על הורים וילדיהם,  ועל זה ש'אם תבנה אותו,  הם יבואו'.

והם באו.

*

איכשהו יצא שהתחלתי שוב לאפות עוגות.  הסוד הידוע הוא שאני לא כל כך אוהבת עוגות ולא מתעניינת בהן,  ולכן לא אוהבת לאפות אותן.  ועוד סוד ידוע הוא שאפיית עוגות זה כימיה שדורשת דייקנות מרובה במדידת המרכיבים ובהוספתם בסדר הנכון.  וזה בניגוד גמור לבישול רגיל,  שבו מערבבים ובודקים וטועמים ומוסיפים ומתקנים ומשפרים לכל אורך הדרך.  באפייה,  עד שכבר אפשר סוף סוף לטעום,  זה די אבוד:  אם לא הצליח,  אי אפשר לתקן.  לא שקילקלתי הרבה עוגות  –  אבל הן גם לא יצאו מי יודע מה.

העוגות הראשונות שאפיתי היו כשעברתי לגור לבד,  עוד לפני שהתחתנתי.  קניתי שקית של עלית ('עוגת עלית את אפית',  למי שזוכר את הפרסומת ההיא) ופעלתי על פי ההוראות.  יצא אכיל.  לא זוכרת מה 'אביר החלומות' (למי שזוכר) אמר,  אבל הייתי גאה בהיותי 'גם יפה וגם אופה' (למי שזוכר),  אף שמימיי לא הייתי לא זה ולא זה.  אחר כך הבנתי שאם  צריך להוסיף ביצים ולערבב וללכלך מאתיים קערות,  עדיף כבר לאפות 'על אמת',  לא משקית של עלית.  לחתונה קיבלתי בין השאר גם ספר אפייה (הו,  המתנות השוות של פעם.  היום יש רק צ'קים,  וזה נראה לי כל כך מבאס),  והתחלתי ללמוד מתוכו. לימי ההולדת של הילדים אפיתי להם עוגות מן הספר. עוגות שיש ועוגות שוקולד עם קרם ומזרה-סוכריות לקישוט.  יצאו בסדר.  הילד,  באבירותו הטבעית,  אמר שהן לא פחות טעימות מהעוגות עם הצורות המיוחדות (ארנבות,  רכבות,  דובונים) ששאר האמהות ידעו לאפות.   אבל מאז שהילדים גדלו,  הזנחתי את האפייה,  ובדרך כלל אני מניחה לראש המשפחה לקנות בקונדיטוריית-צמרת עוגה לארוחת שישי בערב,  ומתרכזת בבישולים של המנות שלפני הקינוח.

לאחרונה הייתי צריכה להביא עוגה לאיזה מקום,  ונזכרתי בעוגת הלימון של הבלוגרית נ*גה מישראבלוג (אבל אין לי קישור ישיר למתכון): עוגה קטנה ופשוטה וטעימה להפליא,  שהלימון מעדן בה בהצלחה את המתיקות העוגתית.  אז חזרתי לאפות.  ראש המשפחה אהב.  אפיתי שוב.  גיוונתי לעוגת שוקולד עם אגוזים וקוואקר (נשבעת).  לדעתי היא לא משהו,  אבל ראש המשפחה אהב וביקש שאעשה אותה שוב.  וכך חזרתי להיות יפה ואופה (מדי פעם).

ועדיין עוגות אינן כוס התה שלי.  אולי משום שהן הכי טעימות עם כוס תה,  ומי יכול לשתות תה במזג האוויר הלח הזה.  אפילו אני לא.

*

עוד סימן בדוק של סתיו: קולות העלים היבשים המתגלגלים ברוח על המדרכות –

זה וגם זה

בדרך לירושלים,  השבוע:
את מקום החוטמיות הזיפניות שבשולי הכביש תפסו החצבים.  סתיו עכשיו.
ושדות התבואה נקצרו,  אבל עודם מוזהבים.  ערמות-ערמות של תבואה קצוצה וארוזה פוזרו עליהם במרחקים פחות או יותר שווים,  כמו קוביות עץ שנשכחו על שטיח.  אין לי הסבר למה זה גורם לי נחת.  אולי כי זה מעיד שהעבודה השוטפת נמשכת כמתוכנן.  עונה באה,  עונה הולכת,  ורק העבודה נשארת. למרות שמסביב יֵהוֹם הלהג.

*

מאז שאמא שלי נפטרה אני כבר כמעט לא מדברת (וגם לא שומעת) הונגרית.  לא כל כך יש עם מי,  חוץ מאשר עם א.,  שכבר כמעט לא שומעת כלום,  כך שהשיחות אתה הן בקושי בגדר תקשורת של ממש.

אף פעם לא למדתי הונגרית באופן מסודר,  אני מכירה אותה מתוך שמיעה בלבד.  אבל תמיד התפעלתי מאוצר המילים והביטויים שלה, שהוא מלא ציוריות ורגש ותכופות גם הומור, ותמיד חשבתי שיש דברים שאפשר להביע בדייקנות רק בה.  וכך קורה לי גם היום,  תכופות,  שאני חושבת על משהו ופתאום שומעת בירכתי ראשי מה אמא שלי הייתה אומרת עליו  – בקולה,  בהונגרית,  בביטוי הקולע והמתאים ביותר,  שאי אפשר לתרגמו לשום שפה.

פעם,  לפני הרבה זמן,  אמרתי לפ' שאני לכודה בין שתי נשים דומיננטיות:  אמא שלי מצד אחד,  הקטנה שלי מן הצד השני.  וזה היה נכון.  והוא ענה לי:  ולמרות זאת,  בעוד כך וכך שנים, כשאמך כבר לא תהיה והקטנה כבר לא תגור בבית,  תתגעגעי לשתיהן.

ובדיוק כך קרה.

י"ג באב

היום יום הולדתי לפי התאריך העברי (כמעט חודש אחרי התאריך הרשמי-לועזי!).  בערך כך כתבתי בבלוג הישן שלי,  בדיוק לפני עשר שנים:

והיום יום הולדתי
לפי הלוח העברי.
ואני כמו-חוגגת
ביני לביני.
רק היום הגעתי
לגילי האמיתי,
ואיש אינו יודע
מלבדי.
הופ-הופ-טרללה,
גדלתי בשנה  –
על-פי כל שיטות הספירה.

(אבל מאז גדלתי בעוד עשר שנים).

*

מתנה שנתתי לעצמי (לעצמי??) ליום-ההולדת-בתאריך-העברי:  מילאתי את הטופס של 'אדי' לתרומת איברים (נשלח אליי לאחרונה עם רישיון הנהיגה המחודש) ושלחתי.  כבר נרשמתי מזמן דרך האינטרנט, ואפילו פעמיים,  ואפילו התקשרו אליי לוודא,  אבל בסוף לא רשמו ולא שלחו כרטיס  ולא גילו למה.  הם לא אוהבים אותי שם,  כנראה.  אולי אני זקנה מדי בשבילם.  אז היום החלטתי לנסות בדרך הישנה והטובה,  בדואר, אולי הפעם יצליח.  הכנסתי את הטופס החתום למעטפה והדבקתי בול עם ציור פרפר, שיעזור בכנפיו לצבי המיוגע של הדואר,  ולקחתי את המשלוח אל התיבה האדומה בקצה הרחוב.  עכשיו נחכה שבוע-שבועיים ונראה.  אם שוב יתעלמו ממני,  זה יהיה סימן שהם באמת לא אוהבים אותי שם, ואז אני אוותר.

*

ולכבוד יום הולדתי הפרטי,  ירד הבוקר קצת גשם.  הביא אתו קולות של חורף לרגע,  עם תאורה אפלולית של חורף לרגע,  עם ריח של חורף לרגע  –  ואחר התפוגג ונעלם כלעומת שבא ואיננו עוד.