מעשה בהינומה

השבוע השלכתי לפח את ההינומה הישנה שלי.

זה הרבה פחות מרשים ממה שזה נשמע. אבל במזג אוויר כמו הנוכחי יש לי נטייה לכתוב על כלום, ולפעמים במילים בומבסטיות.*

בשבוע שעבר חל יום הנישואים שלנו. זה יצא מעניין מבחינה מספרית, כי זה היה 36 שנה, וזה בדיוק בקיץ שבו מלאו לי 63 שנים, וזה בדיוק בשנה שבה גילי הוא סכום הגילים של הילדים שלי. יש לי נטייה לפעמים לעשות חישובים עקרים כאלה, במיוחד במזג אוויר גרוע (חם מהרגיל עם 120 אחוזי לחות. בערך). הנטייה החישובית שלי לא מתרחבת לניסיון לברר אם ומתי צירוף מספרים כזה יכול לקרות שוב, אבל האינטואיציה שלי אומרת שלעולם לא, ויש מצב שהיא צודקת.

בקיצור, כנראה בלי קשר, הצצתי לפני כמה ימים בתחתית הארון שבחדר השינה, וגיליתי בו את מה שהיה צפוי שאגלה: יותר מדי חפצים, בלגן, אבק, וקצת לחות ממקור לא ידוע (או מהנזילות של השנה שעברה, או מאלה של השנה, או ממזג האוויר, או מנזילה חדשה. או מגם וגם). אז הוצאתי משם הכול והתחלתי למיין, וזרקתי כמה דברים (לא הרבה, כי מה לעשות שאת הכול אני צריכה), ואז נפלתי על ההינומה שלי.

לפני כ-36 שנים הייתה לנו חתונה די צנועה. אמא של ראש המשפחה ראתה שמלה לבנה רגילה בחנות בתל אביב ואמא שלי ואני הצטרפנו אליה לראות, ואני חתכתי מהר כהרגלי ואמרתי בסדר. אז קנינו אותה. אני לא מבינה כלום בבגדים ואז אפילו הבנתי פחות, ראש המשפחה לא הביע דעה, ושתי האימהות היו מומחיות גדולות ואני לא התווכחתי. אחר כך, סמוך לחתונה, נזכרנו שבשביל החופה צריך שתהיה הינומה. אמא שלי לקחה וילון ישן, לבן ואוורירי, מאלה שהיו מקובלים אז בבתים של יוצאי אירופה, וגזרה ממנו מלבן בגודל כזה וכזה, ותפרה לו מכפלת בשוליו, סביב סביב, כדי שלא ייפרם. לזה הוספתי קשת שיער לבנה שהייתה לי בבית: תפקידה היה לשבת על ההינומה ולוודא שהנ"ל לא תפרח מראשי באמצע החופה. האמת שלפחות הקשת הייתה רעיון מצוין, כי היא אפשרה להינומה להיות דו-מצבית: גם לכסות את פניי כשצריך, וגם להיות מוסטת לאחור אחר כך. קניתי גם סנדלים לבנים, וזהו. הציוד הושלם.

נדמה לי שהרב והחזן התבוננו בהינומה בקצת פליאה, אבל הם לא אמרו כלום (באמת, בשביל מה היה שם גם חזן אני כבר לא זוכרת). האורחים ראו את ההינומה ושתקו בנימוס, אמא שלי ואני היינו מאוד מרוצות מעצמנו, ראש המשפחה לא הביע דעה, ורק אמא שלו נראתה באמת מזועזעת, וגם מלמלה משהו על זה שאם כבר, היינו נותנים לה לטפל בזה והיא הייתה גוזרת את זה כריבוע במקום כמלבן. אני החלקתי את העניין: בתום החופה קיפלתי את ההינומה ואיפסנתי אותה בארון. היא עברה איתי אחר כך גם לדירה הנוכחית שלנו, ומאז לא היו לי משאים ומתנים מיוחדים איתה. לפני כשנתיים, לקראת החתונה של הקטנה, הראיתי לה את ההינומה ושאלתי אם היא רוצה אותה. היא אמרה שלא, וברוב טקט לא פירטה למה, ואני החזרתי את ההינומה לארון.

בקיצור, במסגרת סידור הארון השבוע החלטתי שהגיע השעה להיפרד. היה להינומה ריח מוזר בשל האיפסון הממושך, ובמשך השנים היא האפירה, או שמא הצהיבה, והיא גם הייתה מאובקת ודביקה במקצת, ואני אמרתי לעצמי שבין כך ובין כך אין סיכוי שאתחתן שוב, ובטח שלא בטקס שדורש ביגוד מן הסוג הזה, והנוכחות שלה, יותר משהיא נוסטלגית, היא מעצבנת (בגלל האבק וכו'). וחוץ מזה היה לי חם נורא והכתף הכאיבה לי מאוד (התקף חדש. האורתופד נתן לי ארקוקסיה לשבועיים[!], אבל אני פוחדת מארקוקסיה). אז לקחתי את ההינומה והשלכתי אותה לפח ושכחתי ממנה עד הבוקר, שאז חשבתי שמגיע לה פוסט.

אמרתי ועשיתי.
אין מוסר השכל.

(ראש המשפחה, אגב, לא יודע על זה כלום, אבל היות שאף פעם לא הייתה לו דעה על ההינומה אפילו בחייה, יש להניח שגם מותה לא יפיק ממנו התרשמות מיוחדת.)

[*וכל זה במקום לכתוב פוסט פוליטי, ולהביע את שאט-נפשי מכל ה'איחודים' בשמאל, שרק פירקו את המחנה עוד יותר. עכשיו באמת אין לי מושג למי להצביע. התחלתי אפילו לשקול להצביע עבור 'כחול-לבן', וזה באמת סימן רע.]

מודעות פרסומת

סליחה, מקפיצה

שלא כהרגלי, אני מעלה כאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג לפני עשר שנים בדיוק ( שיניתי בו השבוע רק את המילה השנייה, ארבעים > חמישים). זה נקרא 'להקפיץ', ולהקפצות יצא שם רע בישרא, מסיבות ברורות. זה לא סתם שאני מקפיצה, יש לי סיבה, ובכל זאת אני מתנצלת מראש.

*

לפני חמישים שנה בדיוק נחתה אפולו 11 על הירח,  כשהיא נושאת בקרבה את מי שיפסעו (שעות אחדות מאוחר יותר) את הפסיעות האנושיות הראשונות על פני הלבָנָה.

בהנחה שאינני מבלבלת את השתלשלות המאורעות,  זה היה ב-20 ביולי 1969,  בשעת אחר-צהריים כלשהי לפי שעון ארצות הברית.  בישראל היתה אז כבר שעת לילה מאוחרת,  ואני הייתי אמורה לישון במיטתי,  אבל לא יכולתי להירדם   –  בין היתר משום שאבי הנסער טייל הלוך ושוב בין חדרי הבית,  כשהוא נושא עמו את הטרנזיסטור שלו ומאזין לשידור החי שתיעד את האירוע.  ממיטתי יכולתי גם אני לשמוע את הבִּיפּ-בִּיפּ-בִּיפִּים שֶמָּנוּ (כך החלטתי) את השניות שנותרו עד לנחיתה,  ואת הלחישה המהוּסה של אבא שלי,  שדיווח לאמא שלי:  "הם נחתו!  אבל זה באמת פנטסטי!"   אני לא בטוחה שאמא שלי היתה שותפה להתרוממות הרוח שלו (בוודאי לא בשעת לילה מאוחרת כזאת),  אבל בשבילו,  כמעריץ בלתי-נלאה של הישגי הטכנולוגיה האנושית המופלאה החוקרת את איתני הטבע המופלא-אף-יותר,  זו היתה חגיגה אמיתית.  למחרת הוא היה עתיד לספר לי על ספרו הנבואי של ז'יל ורן,  ולהציג בפניי מושגים מסתוריים ומרתקים  –  החל מ"אסטרופיזיקה" וכלה ב"שנות אור".  אבל באותו לילה   –  כשאני חושבת על כך היום   –  נראה לי בהחלט אפשרי שהוא לא עצם עין עד הבוקר מרוב התרגשות.

כל זה קרה בעשרים ביולי של שנת אלף תשע מאות שישים ותשע,  בשעת אחר צהריים כלשהי על פי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית.  בישראל זה כבר היה כנראה העשרים ואחד ביולי,  מתי שהוא אחרי חצות  –  לאמור,  בשעות הראשונות בהחלט של יום הולדתי השלושה עשר.

מה הייתה השעה המדויקת על פני הירח לא נודע לי מעולם. 

*

וחזרה לימינו: בזכות הפוסט הזה גיליתי אתמול מה הייתה שעת הנחיתה המדויקת: 22:17 לפי שעון ישראל. זה אומר קצת לפני היומולדת, אבל הצעדים הראשונים של האדם על הירח נעשו בתאריך הקובע ממש (:

תעמדי ישר

הקשבתי (חלקית) לגאולה אבן מראיינת את אגי משעול, כאן. ריאיון יפה.

אגי משעול מספרת בין השאר שבילדותה, אמה הייתה אומרת לה תמיד, בהונגרית, תעמדי ישר (Allj egyenesen, אבל חסר לי אחד האקצנטים). בדיוק, בדיוק ככה אמרו גם לי. תמיד חשבתי שזה בגלל שהייתי נורא עקומה, עכשיו אני לא בטוחה שזה רק זה. הפרשנות של אגי משעול היא שזה היה משהו של ניצולי שואה: בערך הרצון/הצורך לתפוס את המקום בעולם בנחישות, אחרי/בגלל/למרות כל מה שקרה. אבל אני חושבת שאולי זה גם היה אז משהו הונגרי כללי, או בכלל מרכז אירופאי, החשיבות הזאת שמיוחסת ליציבה (הנכונה והנאה) ולמשמעותה בעולם, בלי קשר לגורל היהודי.

איך שלא יהיה, זה לא עזר. נשארתי עקומה.

הבהוב

מוזר אילו דברים אני זוכרת בתוך ים הפרטים שנשכחים ממני כל העת. שלושה עשר במאי, לפני שלושים ושלוש שנים בדיוק, וזה היה כמדומני ערב יום העצמאות, והילד צחק בקול בפעם הראשונה. הוא היה כמעט בן ארבעה חודשים, ואני לא יודעת אם זה מאוחר מדי או מוקדם מדי בשביל לצחוק בפעם הראשונה, או שזה בול בזמן. החזקנו מולו את ברווז הצעצוע הקטן, ההוא שמישהו מן הקרובים או הידידים קנה לו כבר בלידתו, ההוא שצפצף כשלחצו עליו. וכמו אלף פעמים לפני כן, נענענו את הברווז ולחצנו עליו כדי להפיק ממנו ציוץ, ופתאום הילד חשב שזה נורא מצחיק ופרץ בצחוק מתגלגל. ראינו כי טוב מאוד, ושוב נענענו את הברווז, כמו בתיאטרון בובות, ושוב הפקנו ממנו ציוצים, ושוב הילד צחק מאוד ולא נמאס לו מן המשחק החדש, ואנחנו החלפנו בינינו מבטים משתאים: אשכרה צוחק, ואיזה צחוק חמוד יש לו, ובכלל לא הכרנו את הצחוק הזה מקודם, למרות שהוא התינוק שלנו כבר המון זמן.

זוטות לחנוכה

יצא שאתמול בערב טיילנו קצת ברחובות תל אביב,  וראינו שם גם מה שאני קוראת 'חנוכיות באקווריום'.  שתיים.  עד עכשיו ראיתי כאלה רק בירושלים,  אבל מסתבר שיש גם בתל אביב.  אני מקווה שזה לא יתפרש כסימן להדתה, זה פשוט כל כך יפה:  הפמוטים הם כוסיות קטנות עם שמן (?) בתוכן,  והכול מותקן בתוך מין ארון זכוכית שמגונן על שלום הלהבות,  ומונח דולק בחוץ  –  על מעקה המרפסת,  או על גדר החצר.  בתוך החושך.

עוד מעוללות החג:  ראש המשפחה קנה  –  לראשונה  –  סופגניות אפויות.  זה לא הדבר האמיתי,  אבל קיווינו לטוב.  היות שאני לא חובבת מיקרוגל,  שבדרך כלל הופך כל מאפה לדייסה,  ניסינו לחמם אותן לזמן קצר בתנור.  יצאו לחמניות.  טעימות,  אבל לחמניות. וקצת יבשושיות.  אז אתמול כבר החלטנו שלא שווה לטרוח בשבילן בתנור  –  וחיממנו את הנותרות במיקרו (10 שניות לכל אחת).  הפלא ופלא:  הפעם יצאו סופגניות.  כמעט כמו הדבר האמיתי.  מה שלא סותר את העובדה שהעדפתי את לביבות תפוחי האדמה (שאני[!] הכנתי בעצמי).

את הנרות אנחנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים היו כאן רק בהדלקה אחת:  חנוכה זה לא רק לילדים.  אני אפילו שרה בהדלקה כמה שירים,  למשל את 'מעוז צור' במנגינה הפחות מוכרת שלמדתי פעם בבית הספר,  ואת 'הבה נרימה' שהוא בעצם של הנדל.   ולפעמים גם את 'באנו חושך לגרש',  ובקושי מתאפקת לא לרקוע ברגלי ברגע הקובע ('סורה חושך,  הלאה שחור').

אנחנו משתמשים כל שנה בחנוכיית העץ שראש המשפחה בנה בשיעורי מלאכה כשהיה תלמיד בית ספר.  אני ממש קשורה לחנוכייה הזאת,  ומעדיפה אותה על פני חנוכיות חדישות יותר. כשהילדים היו קטנים, והיו צריכים להביא לכיתה חנוכיות-דוגמה,  הם תמיד הביאו את זאת.  השם של הקטנה עוד רשום בתחתית החנוכייה,  זכר לדרישתי להקפיד להחזיר הביתה בתום ההדגמה.

כנראה גם ראש המשפחה וגם המורה למלאכה לא היו בקיאים בהלכות החנוכה,  ולכן לא ידעו שהשמש צריך להיות גבוה משאר הנרות  –  כך שבחנוכיית העץ שלנו השמש הוא דווקא הכי נמוך.  כבר העירו לי כמה פעמים שזאת חנוכייה לא תקנית,  אבל לדעתי אלוהים מבין.

חג שמח לכולם!

שמש נמוך ובודד,  נר שביעי, חנוכה תשע"ט.
באדיבות ראש המשפחה. 
אפשר להקליק להגדלה.
וזה צילום מהסמרטפון של החנוכייה בכבודה ובעצמה.
נר שמיני,  חנוכה תשע"ט.
כנ"ל.

סוף ההצגה הלילה

אתמול בערב ראינו בטלוויזיה שידור חוזר של מופע האיחוד האחרון של להקת כוורת (משנת 2013).  הו,  הנוסטלגיה.  ימי נעורינו חזרו לרגע,  עם כל הזיכרונות,  וראש המשפחה אמר,  אבל פעם הם קיפצו כל כך הרבה על הבמה,  והיום קלפטר יכול לנגן רק בישיבה.  כן,  הם ללא ספק זקנו (עם כל מה שכרוך בזה),  וחלקם אינם בבריאות טובה,  אבל רוח הנעורים השובבה נשארה למרות כל מה שעבר עליהם בדרך.  אני צפיתי בהם בחיבה גדולה,  אפילו בדני סנדרסון,  שאותו כיניתי לא פעם ביני לביני בכינוי הלא מחמיא 'זבלן-על' (בגלל הטקסטים הקשקשניים).  אף כי דומה שהוא היה מלכתחילה הרוח החיה והיוזמת בכל העניין,  ועל זה מגיע לו הרבה הקרדיט.

מה שהיה הכי מדהים הוא הקהל הענק,  שכלל המון,  אבל המון,  צעירים,  שידעו בעל פה כל מילת שיר,  כל מנגינה וכל תנועה,  ולא חסכו מן הלהקה מחיאות כפיים נלהבות ולבביות (הייתם טובים אלינו,  אמר גידי גוב [או דני סנדרסון?] לסיכום האירוע,  תודה שגדלתם עלינו).

בזמן אמת (בתיכון ובצבא) לא הייתי מעריצה כל כך גדולה שלהם,  ולא את כל שיריהם ומערכוניהם אהבתי,  חשבתי שיש בהם הרבה שטויות.  אבל כשאני צופה בזה היום,  גלי הנוסטלגיה מכים חזק,  ועולם השחור-לבן הנשכח מלב קם שוב לתחייה,  ואני חושבת לעצמי:  בכל זאת,  בעיקר בהתחשב בפופולריות שיש להם אפילו בדורות חדשים לגמרי  –  הם עשו לא מעט היסטוריה.

אני עדיין הכי אוהבת את השיר שלהם על הדגים העפים והציפורים השוחות ('ככה היא באמצע')  –  ובקישור שתכף אוסיף כאן שומעים לפניו,  כבונוס,  גם את שיר הסיום הנוגע ללב ("זהו סוף ההצגה הלילה / הנה שיר אחד קצר / לפני הכול נגמר / עוד חמש או שש דקות / נסגור את האורות / לפני שיגרשו את האוטובוסים / החשמל עבד קשה הלילה / והרמקול התעייף / או שמא הוא רעב / כיסאות מתמרמרים / מתי כבר מתקפלים / ולנו לא נותר אלא להוסיף ש-").

ההקלטה משנת 1976, בשחור לבן, כשהם עוד היו יפים וצעירים כמו שאני זוכרת אותם.
ושיר הסיום (שמופיע דווקא בהתחלה) הכי מתאים דווקא לעכשיו.  הנה כאן.

חג שמח,  ושיהיו גם אחרי-החגים העומדים סוף-סוף בפתח שמחים.

איך הזמן טס

בשבוע שעבר שלחה לי א' ברכה ליום ההולדת,  בוואטסאפ.  זאת חברתי הטובה החל מכיתה ט' ואילך.  צברנו היסטוריה ארוכה,  ביחד ובמקביל.  במרוצת השנים עברנו מפגישות פנים-אל-פנים לטלפונים,  מטלפונים למיילים,  ולאחרונה ממיילים לוואטסאפים.  עולם חדש אמיץ.  אבל השיחות בין שתינו,  במדיומים השונים,  נשארו כשהיו  –  מלאות חיבה חברית והומור.  עכשיו,  בוואטסאפ,  אנחנו גם מחליפות בינינו אימוג'ים,  והיא אפילו קינחה במשלוח תמונות של שתי נכדותיה.

גדיים נעשו תיישים,  ולא לנכדות אני מתכוונת.

המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

רואה רואה

בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו:  המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר,  כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי:  אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו)  ותמיד נתקלתי בו שם,  והיה בו משהו מעורר סקרנות,  למרות שלא מאוד אהבתי אותו.  נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים,  אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה:  יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן,  מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.

במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot,  ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה  –  וזה קצת אכזב אותי,  כי יש משהו לא לגמרי נעים  בתמונה הזאת של המרפסת,  וקשה להסביר מה בדיוק.  נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא,  והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול,  רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים…  היא רואה רואה רואה,  מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת,  הנעדרת,  הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום,  יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).

מועקה.  נראה לי שיש משהו בתיאור הזה.  כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת,  במיוחד האישה מימין ליושבת,  שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה  שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח,  ביטול עצמי מקומם,  או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).

כאן.

*

בלי קשר,  בשולי העדלאידע:

אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים,  אולי מאות אלפים,  של לבבות בד קטנים,  לבנים,  מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה.  מרחוק הם נראו כפתיתי שלג,  בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום.  מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה.  כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.

לא יודעת מי פיזר את הלבבות  –  אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס.  אבל חשבתי שכמו השלג,  שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני  –  גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.

ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.