לא רואים לאן נוסעים

אתמול הסתיימה הסדרה 'שעת נעילה' (בכאן 11). היא מטלטלת, ויעידו מי מבני גילי והגדולים ממני במעט שמסרבים לצפות בה כי היא הופכת את קרביהם. יש בסדרה כמובן גם אי-דיוקים כאלה ואחרים, וכבר דנו בהם מספיק, אבל האווירה הכללית מדויקת. אני חוזרת וצופה בתמונות של הפתיח (והסיום) ואומרת: ככה בדיוק זה היה. ככה אני זוכרת את זה. מה שנשאר לי אחרי הצפייה זה לא כעס ולא חרדה, אלא פליאה על איך שלמדו כאן לעשות סרטים מצוינים, ובעיקר עצב, עצב גדול.

כשאני לא מבינה את המונחים הצבאיים של הלחימה בסדרה (מה זה 'אני על'? על מה? ומה זה 'מצודד'?) אני שואלת את ראש המשפחה (שהתגייס, כמוני, רק אחרי המלחמה), והוא יודע להגיד לי בדיוק. ומאשר שככה באמת נראה טנק מבפנים, אפילו שהטנק 'שלו' היה אחר; וכן, שנהג הטנק לא רואה לאן הוא נוסע.

מה שמחזיר אותי, באופן בלתי נמנע, לימי קורונה העליזים. בעצם, לא בטוח שהרבה השתנה. גם היום מבטיחים הבטחות שאין להן כיסוי, וגם היום נראה שהנהגים (בממשלה ובכנסת) לא יודעים לאן הם נוסעים. הם אומנם טוענים שהם מוכנים לכל תרחיש, אבל אני תוהה אם הם בכלל מבינים מה התרחישים, ועל דרכי ההתמודדות איתם אני כבר בכלל לא מדברת.

כך או כך, כל הדרכים מובילות לסגר מסוג זה או אחר. כלומר, עוד לא החליטו על כל הפרטים, אבל אולי יחליטו מחר. וכי מה בוער? הנגיף בוודאי לא הולך לשום מקום, יש זמן להתמהמה.

תכף אולי תהיה פה בבלוג עונה שלישית של סגרים. סגר ג', פרק 1, וכך הלאה. או אולי עונת ביניים: סגר לילי, פרק 1. ואז 2. ואז 3. ואז סגר-סגר (ג' או ד'? כבר קשה לעקוב), פרק 1. ועוד. משהו כזה. נראה.

בינתיים, הינה קישור לפתיח של 'שעת נעילה'. המנגינה הזאת, עם הצילומים הנושנים של ימי נעוריי, קורעת את ליבי.

יפה שתיקה

אני גם עסוקה וגם מדוכדכת וגם לא בא לי לכתוב בבלוג וגם כמובן אין על מה. הרי לא קורה כלום. עונת סגר ב' פחות או יותר הסתיימה וסגר ג' טרם החל, אבל החיים כמובן לא שבו למסלולם.

אבל הרי אומרים שכדאי לכתוב משהו קטן וטוב כל יום.

אבל עדה ק. ואני, 'משהו טוב' זה לא הסגנון שלנו, בטח לא עכשיו.

אז הנה משהו טוב זעיר, שכצפוי, ייגמר רע:
בשמחה ירשתי את מכשיר הקינדל של חמותי המנוחה. קינדל זו המצאה מאוד נחמדה, שתדעו. לא עדיף על ספר מנייר, אבל סוג המסך שלו מאפשר קריאה לפני השינה, וגם לא אוכל הרבה בטרייה. אז העברתי לשם את הדבר של אלבר קאמי ואני מתקדמת עכשיו מהר לקראת סופו. הזנחתי אותו הרבה זמן וקראתי כל מיני דברים אחרים באמצע, אבל הנה עכשיו שבתי אליו שנית. או שלישית. עכשיו הוא גם טיפה פחות מדכא מקודם, כי סוף סוף יש שם כבר סימנים לסוף המגפה ויציאה מן הסגר. העכברושים והחתולים, למשל, חוזרים לעיר. הידעתם? לא העכברושים מעבירים את המחלה, אלא משהו שעוקץ אותם. נדמה לי.

כך או כך, תיאורי הייאוש מן המגפה (לפני השיפור) שם הם כל כך מוכרים. כל כך כמו אצלנו. כולל זה שהעיר חיה בתחושה שאין עתיד. כולל, בהמשך, הכיסופים 'לחזרה לתור הזהב של הבריאות' (return to the golden age of health).

בהתקדמותי לקראת סוף הספר אני נוכחת לדעת שזכרתי אותו לא נכון מהפעם הקודמת שקראתי (לפני שנים רבות). לא פלוני הוא שנדבק במחלה לקראת הסוף ומחלים – אלא ידידו הטוב, שדווקא לא מחלים. זה מביך איך שבניתי לעצמי בזיכרון עלילה שלא הייתה ולא נבראה. צריך כנראה שאפעיל יותר ענווה כשזה קשור לזיכרונות (ובכלל), כי מסתבר שלא תמיד יש להם קשר למציאות.

הבטחתי שזה ייגמר רע, וקיימתי.

סגר ב, פרק 7

תם הטקס? לא מרגישים שום חגיגיות ושום הקלה – רק, במקרה הטוב, חששות (ובמקרה הרע זעם נורא). לא ברור אם אפשר כבר לסיים את עונת הפוסטים 'סגר ב', אבל יש מצב שאפשר להתכונן לעונה הבאה.

הבוקר שמתי לב שכל הזמן מתנגנות לי בראש מילים של איזה פזמון נשכח. ושהן חוזרות ומתנגנות כך בחודשים האחרונים. משהו על ייאוש שפגש ייאוש. משהו שמתאים לי כל כך לתקופה הזאת – כי אני מדברת כמעט רק עם אנשים מיואשים (שלא לדבר על עצמי). אל הפזמון ההוא התוודעתי (כנראה?) כשמי שאני מכנה ביני לביני 'הילד מן הכיתה שלי' (בתיכון) היה מפזם אותו לעצמו (ולי) בכל הזדמנות. והוא דווקא בכלל לא היה מיואש, להפך.

אז נועצתי בגוגל ומצאתי: להקת 'לא אכפת להם' משנות השבעים: מתי כספי ושות'. שיר לא מאוד חכם, אבל הבית הראשון מדבר בול אל ליבי: "ייאוש אחד פגש ייאוש / שאל אותו איך הוא מרגיש / ענה ייאוש בקול כבוש / אני אדיש".

זה גם הייאוש וגם סוג של אדישות, כמו בשיר. למשל, הפסקתי לבדוק את נתוני התחלואה באתר משרד הבריאות. והתחלתי לדלג על התדרוכים של הפונקציונרים המעצבנים של המשרד, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. בין כך ובין כך אי אפשר להוציא מזה כלום, וחוץ מזה מה זה כבר משנה.

ובצד כל זה – החלה שנת הלימודים אצלנו. אין תחושה של שמחה. זה בעיקר המון עבודה והמון קשיים, וחרדה בלתי פוסקת לשלום האינטרנט, ששלומי קשור בחוט אל שלומו. לא יודעת כמה נחת תתלווה לזה.

אוי, איזה פוסט חמוץ. עם הקוראים הסליחה.

בקישור: ביצוע מחודש של מתי כספי. בייאושו ננוחם.

חמש מאות

כבר היה לי פוסט מוכן שכותרתו 'התפוררות'. כי הכול מתפורר, וכו'. בריאות, כלכלה, חברה, מדינה. או לפחות מרגיש כך. אבל ראיתי שכתבתי בו הרבה ממה שכתבתי כבר קודם המון פעמים, ואפילו עדה ק. אמרה שזה מוגזם כבר, ושאם אין מה לחדש, מוטב לשתוק. אז גנזתי.

במקומו, הנה זה:
לאחרונה עשיתי לי הרגל לחזור מהסופר דרך גינה ציבורית קטנה ששוכנת בין בתי השכונה. בעצם, היא בגודל בינוני. בינתיים מותר. היא שקטה, מוצלת ונחמדה. אין התקהלויות, ומי שנמצאים שם שומרים על שקט. הרבה צאלונים, ופינות חמד, וספסלים. וזה נותן איזה מענה על הצורך להרחיק נדוד למקומות אחרים (מה שאסור).

כשעברתי שם היום נפלה עיני על איזה גרפיטי ישן על גדר נמוכה. לא הצלחתי לפענח מה היה כתוב, אבל צירוף האותיות הזכיר לי פתאום את חב"ה, ויצא לי מזה פוסט.

בכיתה ד', או ה', הקמתי עם חברתי לכיתה אגודה סודית בשם חב"ה: חבורת בוקרי ההרים. אני כבר לא זוכרת מה היה תקנון האגודה/חבורה ומה היו מטרותיה. נדמה לי שהיו מעורבים בהן גם מעקבים אחרי חשודים עלומים (אולי בהשפעת חסמב"ה, שקראנו אז באדיקות). לא נראה לי שהמעקבים יצאו אי פעם לפועל. גם לא זכור לי על איזה חשודים היה מדובר. ובכלל, עד היום אינני חובבת מעקבים ואיכונים (סליחה, הייתי חייבת). לא צירפנו לחבורה שום חברים חדשים, ואחרי כמה חודשים או שבועות היא פשוט התפוגגה מאליה בשל מיעוט פעולותיה ומחוסר עניין לציבור.

נשאר רק השם: חבורת בוקרי ההרים. מה גורם לשתי ילדות בנות תשע או עשר לבחור שם כזה הוא אכן שאלה מעניינת. מה לנו – בעיר חוף קטנה ואפורה, 'שטוחה כרקיק מצה' (כפי שקארין מיכאליס הייתה כותבת עליה לו הכירה אותה), שבה רואים פרות רק בציורים בספרים – מה לנו, אפוא, ולבָקָר ולהרים. ובכלל, מה להרים ולבוקרים. הרי לא בטוח שפרות כל כך אוהבות לטפס.

גם התודעה הפמיניסטית שלנו לקתה כנראה בחסר: וכי מה הפריע לנו להקדיש את אגודת הסתרים שלנו לבוקרות הרים? מצד שני, אני מקפידה לא לשפוט ימים עברו על פי תפיסות עולם נוכחיות: זה היה מזמן, וההבדל בין בוקרות לבוקרים לא ממש הטריד את מנוחתנו.

אבל הנוסטלגיה – כדרך הנוסטלגיה – מתוקה בעיניי.

עד כאן פוסט סתמי, במקום הטענות-ומענות הרגילים לימי קורונה האינסופיים. הדבר היחידי שראוי לציון בו הוא היותו הפוסט ה-500 בבלוג הנוכחי. הווה אומר, פוסט-הולדת. ובימים האפורים והמייגעים האלה, אפילו פוסט-הולדת סתמי הוא עילה לחגיגונת.

הנה בכל זאת הצלחתי להגניב תלונה, אף שהתכוונתי שלא.

במקום פרחים

לאחרונה, בימי קורונה, אני חושבת הרבה על אימי, ששנותיה האחרונות עברו עליה בדירה קטנה בדיור מוגן. אני חושבת על איך שהם מסתדרים שם עכשיו עם כל הסיכונים לדיירים. עקבתי אחרי דיווחים בחדשות – מעולם לא הזכירו את הדיור המוגן שלה. מה שמעלה את ההשערה שאולי הם התמודדו עם המחלה בשלום. שאם לא כן היינו שומעים. אני מקווה שכך.

אני מנסה לשער מה הייתה אימי אומרת על משבר הקורונה. לא מן הנמנע שהייתה טוענת שכולם השתגעו (כן, לפעמים אני דומה לה קצת). פה ושם הייתה לה חשיבה פטליסטית: מה שיהיה יהיה, לא כל דבר אפשר למנוע ולא על הכול אפשר להילחם. או שאולי אני טועה.

וגם ראיתי בפייסבוק שהעירייה שלנו שלחה בני נוער לרקוד ריקודי עם ברחבה שלפני הדיור המוגן שלה, מתחת למרפסות הקדמיות, כדי לשמח את לב הדיירים הנצורים. זיהיתי את המקום בתמונה. ומיד אמרתי לעצמי, אבל היא לא הייתה יכולה ליהנות מזה, כי המרפסת שלה פנתה לכיוון אחר.

אני גם חושבת עליה בכל פעם שאני רוחצת ידיים, שזה עכשיו בערך חמישים פעם ביום. או יותר. אני לא יודעת אם זה בגלל שגדלתי בבית של ניצולי שואה, או שזה לא קשור – אבל תמיד הזהירו אותי – במיוחד אבא שלי, פחות מזה אימא שלי – מפני הלכלוך, ותמיד שלחו אותי לרחוץ ידיים. את לא יכולה לדעת מי נגע בזה קודם, ואיזה מחלות היו לו, היה אבי משנן לי. מה שנכון.

אני צייתי ורחצתי ידיים והתרגלתי, עד כדי כך שאפילו אימי כבר הייתה מעירה לי כשרחצתי שוב ושוב: אבל העור שלך בידיים ידהה! (בהונגרית זה נשמע יותר טוב). ואז הייתה מוסיפה את הסיפור על ההיא מִגּוֹלַת המלעיליים שאפילו את המים רחצה בסבון (גם זה נשמע טוב יותר בהונגרית).

אז לעת בגרות ניסיתי להגביל קצת את הרחיצה הכפייתית, בעידודו הנלהב של ראש המשפחה. ואז, כשנדמה היה שכמעט הצלחתי – נפל עלינו רוגזה של הקורונה, ומיד אחריו רוגזו של מנכ"ל משרד הבריאות, ושוב נצטווינו לשטוף ידיים (בילדותי לא שטפו, אלא רחצו, רק שתדעו; בשבילי שטיפה זה בלי סבון) – וגם מעמידים לנו שעון סטופר ואומרים: במשך עשר שניות! במשך חצי דקה! דקה! ולשפשף! וכו' וכו'.

אז עכשיו שוב חזרתי לסורי, ושוב רחיצת ידיים תכופה מדי, ושוב ראש המשפחה רוטן, ושוב אני שומעת את אימי, בירכתי מוחי, אומרת: ידהה לך העור! אפילו את המים את רוחצת בסבון!

*

היום, 17 במאי, יום השנה ה-12 למותה. חמסין או לא חמסין – הפוסט הזה הוא במקום זר פרחים על קברה.

יומן קורונה (16)

אולי אפשר לומר עכשיו שהגענו ל'אחרי החגים'. או שלא. כי אצלנו כל הזמן חגים, אחרי ולפני. היה פורים בלי עדלאידע, פסח בלי ליל הסדר, חול המועד בלי טיולים, יום השואה עם טקס בזום, יום הזיכרון כנ"ל, ערב יום העצמאות עם מצעד דגלנים מצומק ובלי זיקוקים (לא הלכנו לגבעה 'שלנו', לא היה טעם), יום העצמאות עם סיבוב רגלי בתחום המותר ועם ריחות מנגל מן המרפסות. עוד מעט ל"ג בעומר, שלא אתנגד לביטול המדורות שבו, ואחר כך שבועות, עם או בלי עוגות גבינה. אחר כך יהיה קיץ, שבו המסכות ימררו את חיינו בחום ובלחות, ואז – הופ: חגי תשרי. נראה מה יהיה. עדה ק., תפסיקי להתלונן.

כמו תמיד, סובבים הזיכרונות שלי סביב קולות. למשל הזיקוקים: זה לא רק קולות הנפץ מחרידי השלווה – אלא גם הקול המיוחד הזה (והלא בלתי נעים) שהזיקוקים משמיעים כשהם מתפוגגים ברקיע. או למשל האורז בבלון של הילד כשהיה קטן.

זה היה ככה: כשהילד היה בערך בן שנתיים, עוד לפני שאחותו נולדה, קנו לו הוריי בלון ענק לערב יום העצמאות. באמת ענק, ועד כדי כך כבד, שלא התנופף אל-על על החוט שלו, אלא דווקא כלפי מטה. בצבע לבן, עם רישום קטן אדום, אולי של מיקי מאוס. בתוכו היו גרגירי אורז שהרעישו בכל תנועה שלו. הילד היה מוקסם, וגם כל הסובבים אותו, חוץ ממני, שדמיינתי כל הזמן איזה רעש מבהיל ומעציב ישמיע הבלון כשיתפוצץ. אבל הוא לא התפוצץ באותו ערב, וטיילנו איתו (ועם הילד, ועם הוריי) ברחבי העיר, ברחובות המוארים. היינו אז אנשים לגמרי אחרים: צעירים, שמחים, אופטימיים. ביקום אחר. עדה ק., תפסיקי.

מה קרה לבלון בהמשך אני כבר לא בדיוק זוכרת – כנראה מה שקורה לכל בלון. הילד גדל בינתיים, אפילו אחותו שלא נולדה אז כבר גדלה מאוד, הוריי כבר מזמן אינם, ואנחנו לא צעירים ולא אופטימיים (טוב, תלוי את מי שואלים), ועוד הקורונה הזאת קפצה עלינו לבלבל את מוחותינו. אבל משום מה נזכרתי ברעש ההוא של גרגירי האורז בתוך הבלון המתוח. כמה רחוק הכול.

זהו, אין פואנטה. סליחה על החמיצות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישה עשר.

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.

יומן קורונה (4)

ישנו השיר הנהדר ההוא של זלדה, שלומי קשור בחוט אל שלומך. המילים האלה מסתובבות לי בראש כבר כמה זמן, בכל מיני הקשרים. גם בהקשר פרוזאי לגמרי, שזלדה מן הסתם לא חשבה עליו.

שלומנו קשור בחוט (או בלעדיו) אל האינטרנט. הכול מנוהל דרכו. משפחה, מידע, טלפוניה, מפגשים וירטואליים, טלוויזיה, עבודה, הזמנות מהסופר, שירותי בריאות. פייסבוק. בלוגים. ועוד ועוד. מצד אחד זה נפלא, מצד שני זה מגביר את תחושת הבידוד שלי. מכל עבר סוגרות עליי עוד ועוד חומות. המוח החרדתי שלי ממציא את כל תרחישי האימה האפשריים. ואם יתקלקל האינטרנט. ואם טכנאי לא יבוא לתקן (כולם היום הרי שומרים מרחק). ואם גם הסמרטפון ישבוק. ואם לא יהיה איפה לקנות סוללה להחלפה (הכול נסגר). ואם ואם. לא אלאה אתכם בכל הפרטים.

בימים כתיקונם, אני תמיד מתכננת מסלולי מילוט: אם לא יהיה אינטרנט בבית, אסע לעבודה ואעבוד משם; אתנחל אצל הילדים המסכנים; אשב בקפה-אינטרנט; אבקש מחברים או שכנים רשות לעבוד אצלם כמה שעות ביום; אשתמש בטלפון/סמרטפון שלהם כדי לדווח לספק על התקלה; אלך לטייל בחוץ, או בקניון, עד יעבור זעם.

אף אחד ממסלולי המילוט הללו לא זמין היום. זה בדיוק מה שמלחיץ. שלומי קשור בחוט אל האינטרנט, ושלום האינטרנט קשור בחוט אל יד המקרה.

בילדותי, כשהייתי מפליגה על כנפי דמיון-האסונות (כן, כבר אז הייתי כזאת), הייתי אימי מנסה להדגים בפניי את חוסר התוחלת שבמחשבות הללו בעזרת סיפור על ילדה אחת שהכירה בחוץ לארץ, שנהגה לשבת ולקונן באופן הבא:
ואם כשאגדל אתחתן ויהיה לי תינוק – ואם התינוק יישן בעריסה מתחת למדף – ואם על המדף יהיה כד כבד – ואם החתול יקפוץ על המדף ויפיל את הכד – ואם הכד יפול על התינוק ויפגע בו – ואם אם.
צאי וראי, הייתה אימא שלי אומרת: והיא בכלל הייתה אז רק ילדה!

אז כן. את מסלולי הדמיון האלה צריך לחסום איכשהו, ומסלול המילוט המועדף הוא זה: כשנגיע לגדר, נטפס עליה.

הולכת לנסות להפנים וליישם.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום רביעי.

ג'ורג'יה

פתאום נזכרתי בג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. שזה כנראה שיר אהבה לנערה בשם ג'ורג'יה, אבל תמיד קשרתי אותו בדמיוני למדינת ג'ורג'יה בארה"ב, המדינה של סקארלט או'הארא מחלף עם הרוח, ותמיד דמיינתי בהקשר הזה את שדות הכותנה (או שדות אחרים) רובצים בשקט בשמש, משתרעים עד האופק. בערך כך תיארה אותם שם מרגרט מיטשל.

כל כך הרבה משברים עברנו כבר כאן, אפילו כשלא מחשיבים את המלחמות והפיגועים. נזכרתי אתמול: כשהייתי תלמידת תיכון, הייתה כאן התפרצות חולירע (באמת!) שעוררה פחד גדול. ב- 1985 הייתה התפרצות חוזרת של פוליו, שהפילה פחד אפילו יותר גדול. ב-1991 מלחמת המפרץ – קרבות הסלוטייפ והניילונים. ועוד כהנה וכהנה. הדינמיקה ידועה וחוזרת על עצמה: בהתחלה לא מאמינים שזה אמיתי, אחר כך לא מאמינים שזה ייגמר אי פעם, אחר כך זה נגמר.

תכף מגיעה חזרה לג'ורג'יה:
במלחמת המפרץ הגה מישהו את הרעיון הגאוני של הגל השקט. זה היה לפני היות הסמרטפונים, ואנשים התלוננו שהם לא שומעים את האזעקות בלילות. אז הגל השקט שידר שקט כל הלילה, ורק במקרה של אזעקת אמת היה מתעורר לחיים. ובכל מקרה בשש בבוקר היה מתעורר בין כך ובין כך, ושולח איזו נעימה מרגיעה עם ווליום חלש שהולך ומתגבר, והקריין היה מצטרף ומברך בבוקר טוב, השעה שש, לא להתייאש. משהו כזה.

אז בבוקר אחד, ודווקא אחרי לילה שבו הצלחתי לישון קצת, ניעור הגל השקט לנוהל ההשכמה הרגיל שלו – והצלילים הרוגעים של הכינורות של ג'ורג'יה העירו אותי ומילאו את החדר, ודן שילון (נדמה לי) אמר בוקר טוב, השעה שש, (לא להתייאש). אני דווקא כן התייאשתי, כי הניגוד החריף שבין שדות הכותנה המשתרעים עד האופק בג'ורג'יה לבין החדר הכאילו-אטום שלנו, עם הניילונים והסלוטייפים והפחד המתמיד שהנה שוב נצטרך לקפל לתוכם שני פעוטות – בן חמש ובת שנתיים – היה קשה מנשוא. וחשבתי בקנאה עזה על עולם נורמלי, שבו אנשים קמים בבוקר עם זריחת השמש והולכים לעבוד בשדות (כן, אני יודעת שהעבדים השחורים בג'ורג'יה היו רואים את זה אחרת, אבל אז לא התפניתי לחשוב עליהם).

מאז נותרה לי פינה קטנה ורכה בלב בשביל ג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. עד היום, גם העיניים שלי נעשות רכות כשאני שומעת אותו. עכשיו, בניגוד לאז, נתון העולם כולו באותה קלחת, ואין במי לקנא. אפשר רק לקנא במה שהיה קודם: למשל, אני לא רגילה לשבת הרבה בבתי קפה, אבל כבר מתגעגעת נואשות לימים הרחוקים ההם, שבהם היה אפשר להחליט, אם רוצים, לשבת בבית קפה ולהזמין קפה. או תה. הראש יודע שהם ישובו, כך או אחרת, אבל הלב מתקשה להאמין.

אז ג'ורג'יה. הנה.

[נ"ב: מה מוזר? שהיה נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, וחיפשתי קצת והתברר שאכן. אם כי לא בהקשר של קורונה. לפני כמעט שבע שנים, בישראבלוג שמגובה עכשיו על בלוג גיבוי נפרד. עדה ק., את חוזרת על עצמך, וזה לא סימן טוב.]

מעשה בהינומה

השבוע השלכתי לפח את ההינומה הישנה שלי.

זה הרבה פחות מרשים ממה שזה נשמע. אבל במזג אוויר כמו הנוכחי יש לי נטייה לכתוב על כלום, ולפעמים במילים בומבסטיות.*

בשבוע שעבר חל יום הנישואים שלנו. זה יצא מעניין מבחינה מספרית, כי זה היה 36 שנה, וזה בדיוק בקיץ שבו מלאו לי 63 שנים, וזה בדיוק בשנה שבה גילי הוא סכום הגילים של הילדים שלי. יש לי נטייה לפעמים לעשות חישובים עקרים כאלה, במיוחד במזג אוויר גרוע (חם מהרגיל עם 120 אחוזי לחות. בערך). הנטייה החישובית שלי לא מתרחבת לניסיון לברר אם ומתי צירוף מספרים כזה יכול לקרות שוב, אבל האינטואיציה שלי אומרת שלעולם לא, ויש מצב שהיא צודקת.

בקיצור, כנראה בלי קשר, הצצתי לפני כמה ימים בתחתית הארון שבחדר השינה, וגיליתי בו את מה שהיה צפוי שאגלה: יותר מדי חפצים, בלגן, אבק, וקצת לחות ממקור לא ידוע (או מהנזילות של השנה שעברה, או מאלה של השנה, או ממזג האוויר, או מנזילה חדשה. או מגם וגם). אז הוצאתי משם הכול והתחלתי למיין, וזרקתי כמה דברים (לא הרבה, כי מה לעשות שאת הכול אני צריכה), ואז נפלתי על ההינומה שלי.

לפני כ-36 שנים הייתה לנו חתונה די צנועה. אמא של ראש המשפחה ראתה שמלה לבנה רגילה בחנות בתל אביב ואמא שלי ואני הצטרפנו אליה לראות, ואני חתכתי מהר כהרגלי ואמרתי בסדר. אז קנינו אותה. אני לא מבינה כלום בבגדים ואז אפילו הבנתי פחות, ראש המשפחה לא הביע דעה, ושתי האימהות היו מומחיות גדולות ואני לא התווכחתי. אחר כך, סמוך לחתונה, נזכרנו שבשביל החופה צריך שתהיה הינומה. אמא שלי לקחה וילון ישן, לבן ואוורירי, מאלה שהיו מקובלים אז בבתים של יוצאי אירופה, וגזרה ממנו מלבן בגודל כזה וכזה, ותפרה לו מכפלת בשוליו, סביב סביב, כדי שלא ייפרם. לזה הוספתי קשת שיער לבנה שהייתה לי בבית: תפקידה היה לשבת על ההינומה ולוודא שהנ"ל לא תפרח מראשי באמצע החופה. האמת שלפחות הקשת הייתה רעיון מצוין, כי היא אפשרה להינומה להיות דו-מצבית: גם לכסות את פניי כשצריך, וגם להיות מוסטת לאחור אחר כך. קניתי גם סנדלים לבנים, וזהו. הציוד הושלם.

נדמה לי שהרב והחזן התבוננו בהינומה בקצת פליאה, אבל הם לא אמרו כלום (באמת, בשביל מה היה שם גם חזן אני כבר לא זוכרת). האורחים ראו את ההינומה ושתקו בנימוס, אמא שלי ואני היינו מאוד מרוצות מעצמנו, ראש המשפחה לא הביע דעה, ורק אמא שלו נראתה באמת מזועזעת, וגם מלמלה משהו על זה שאם כבר, היינו נותנים לה לטפל בזה והיא הייתה גוזרת את זה כריבוע במקום כמלבן. אני החלקתי את העניין: בתום החופה קיפלתי את ההינומה ואיפסנתי אותה בארון. היא עברה איתי אחר כך גם לדירה הנוכחית שלנו, ומאז לא היו לי משאים ומתנים מיוחדים איתה. לפני כשנתיים, לקראת החתונה של הקטנה, הראיתי לה את ההינומה ושאלתי אם היא רוצה אותה. היא אמרה שלא, וברוב טקט לא פירטה למה, ואני החזרתי את ההינומה לארון.

בקיצור, במסגרת סידור הארון השבוע החלטתי שהגיע השעה להיפרד. היה להינומה ריח מוזר בשל האיפסון הממושך, ובמשך השנים היא האפירה, או שמא הצהיבה, והיא גם הייתה מאובקת ודביקה במקצת, ואני אמרתי לעצמי שבין כך ובין כך אין סיכוי שאתחתן שוב, ובטח שלא בטקס שדורש ביגוד מן הסוג הזה, והנוכחות שלה, יותר משהיא נוסטלגית, היא מעצבנת (בגלל האבק וכו'). וחוץ מזה היה לי חם נורא והכתף הכאיבה לי מאוד (התקף חדש. האורתופד נתן לי ארקוקסיה לשבועיים[!], אבל אני פוחדת מארקוקסיה). אז לקחתי את ההינומה והשלכתי אותה לפח ושכחתי ממנה עד הבוקר, שאז חשבתי שמגיע לה פוסט.

אמרתי ועשיתי.
אין מוסר השכל.

(ראש המשפחה, אגב, לא יודע על זה כלום, אבל היות שאף פעם לא הייתה לו דעה על ההינומה אפילו בחייה, יש להניח שגם מותה לא יפיק ממנו התרשמות מיוחדת.)

[*וכל זה במקום לכתוב פוסט פוליטי, ולהביע את שאט-נפשי מכל ה'איחודים' בשמאל, שרק פירקו את המחנה עוד יותר. עכשיו באמת אין לי מושג למי להצביע. התחלתי אפילו לשקול להצביע עבור 'כחול-לבן', וזה באמת סימן רע.]