פרפרית פורימית

שיחת הוואטסאפ של קבוצת שיעורי הציור/אקוורל התפתחה אתמול בבוקר לשיתוף תמונות של תחפושות הילדות שלנו. בהתחלה חשבתי מה פתאום שאני אשתף, ואיפה אמצא עכשיו ואין לי זמן ואין לי מצברוח – אבל אז נזכרתי באלבום תמונות קומפקטי שאימא שלי סידרה פעם במיוחד בשבילי, וידעתי ששם יהיה לי קל למצוא. ואכן, היו שם שלל תחפושות: נסיכה ונסיך וכיפה אדומה ומיקי מאוס ורקדנית צוענייה, וגם נסיכה בוורסיה מצחיקה לימי חול, אומנם עם הכתר אבל עם חיתולי בד במקום גלימה, ועוד כהנה וכהנה. ושם מצאתי גם את זה:

אפשר להקליק להגדלה

על פי הכיתוב שאימי השאירה מאחורי התמונה, זה משנת 1960, עוד לפני שהייתי בת ארבע. כנראה התחפושת הראשונה שלי, שנה ראשונה בגן. לא זוכרת הרבה מאז, אבל המיתולוגיה המשפחתית השלימה לי פרטים, מה גם שיש ראיות מרשיעות: כמה צילומים קטנים בשחור לבן.

אני יודעת שאבא שלי השתמש באיזה חוט מתכת עבה וחזק, אבל גמיש למדי, כדי להכין את המסגרת של הכנפיים. ואז אימא שלי כנראה כרכה ותפרה על המסגרת בד לבן מחורר כלשהו, אולי מווילון ישן. ואז אבא שלי צבע את הכנפיים, בצבעי גואש או שמן. מהצילומים אי אפשר לדעת, אבל אני איכשהו זוכרת משהו עם הרבה כחול וכתום, אולי משום שאת הכנפיים מצאתי אחרי שנים באיזו פינה (במחסן או בארון הגרוטאות). היתר היה יחסית פשוט. לא זוכרת מי ואיך הכינו לי את המשושים/מחושים (אולי אחותי?), וגרביונים לבנים וחולצה לבנה וסנדלים לבנים מן הסתם לא היה קשה למצוא. וזהו.

המיתולוגיה המשפחתית מספרת שהתחפושת השאירה רושם אדיר בגן הילדים. זה היה בתקופה שלא כל כך קנו תחפושות מן המוכן (אבל כן העבירו לפעמים בהשאלה), והחג הזה הצריך הרבה עבודה ויצירתיות. בגן צילמו אותי גם עם ילד אחר בן ארבע בערך, שהתחפש לפרח (אולי רקפת): הגננת מן הסתם חשבה שזה מתאים. מעניין שדווקא בעניין הזה אני זוכרת שהצירוף הזה הביך אותי משום מה. את הילד הזה אני זוכרת היטב, כי אחר כך גם למדנו ביחד בבית הספר (היסודי, נדמה לי). לא נראה לי שהמבוכה שלי הייתה באשמתו.

אני מניחה שהתמונה המצורפת לפוסט צולמה אי שם ליד הבית שבו גרנו, כשאבא שלי שלח אותי להתעופף בין הפרחים וחיכה בצד עם מצלמה. סביר להניח שהפרחים היו סביונים או חרציות, שזה מה שצמח בדרך כלל בסביבת הולדתי. ודווקא נראה שהשתלבתי יפה בהוראות הבימוי ושעשיתי הכנות רציניות לעוט על איזה פרח ולעשות את מה שפרפרים בדרך כלל עושים (אבל מה הם עושים, זה לא ברור לי לגמרי אפילו היום). מה שנשאר זה זיכרון מחויך, והמחשבה אם אדע איך לרשום את זה בשיעור ציור הבא (כפות הידיים יהיו אתגר לא פשוט) ואיך להקים איכשהו לתחייה את צבעי הכנפיים.

יש מלחמה באוקראינה ודיבורי הקורונה שוב מרימים ראש ובאמת המצברוח (שלי לפחות) לא משהו, ובכל זאת מאחלת לכולם פורים שמח. ואפרופו פורים ופרפרים: יום הולדת שמח גם לקהילת פרפרים, שבימים אלה חוגגת שלוש שנים להיווסדה.

לגבירתי, באהבה

זה לא יפה למחזר, אבל במענה לשאלה בשרביט של פרפרים על המורים המיתולוגיים שלנו, אני מעתיקה לכאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג בינואר 2008. זה פשוט פוסט שאהבתי על מורה שאהבתי מאוד מאוד:

ל' היתה המורה שלי בכתה א'.  אני אהבתי אותה אהבת נפש.

את הכל אהבתי בה:  את קולה ואת חיתוך דיבורה.  את כפות ידיה,  ואת הלכה השקופה שבה משחה את ציפורניה. את ריח הבושם הקל שלה כשרכנה לבדוק את המחברת שלי.  את העט הכחול שלה,  שבו כתבה תמיד.  את סנדליה,  עם הדוגמה העדינה של ריבועים ירוקים-כסופים,  ואת האופן בו פסעה בתוכם,  בין השולחן ללוח.  את השרוולים הרכים של סוודר האנגורה הכתום שלה,  שאותם קיפלה תמיד כלפי פנים.  ואת שרשרת הזהב הדקה שלה,  עם תליון הפנינה העדין,  ברוח הימים ההם.  כששיחקתי עם חברותי ב-"מורה",  אני בטוחה שחיקיתי בדייקנות מירבית את קולה ואת תנועותיה.

וכמובן,  אהבתי את חסותה המגוננת.  אני הייתי אז ילדה חרדה ומודאגת,  והעולם החדש של בית הספר היה מלא סכנות ואיומים.  כמו,  למשל,  ילדי כתה ד',  שקומתם הגבוהה התנשאה כמעט עד לתקרת המסדרון,  ושעברו פעם,  בהפסקה,  על פני הטור החושש של ילדי כתה א' (שהתנהלו בשקט ובסדר אל חצר המשחקים המיועדת להם),  ופרעו את שורותיו בהיסח הדעת.  אחרי שחלפו משם,  נותרו אחרוני האלפונים הזעירים (ואני ביניהם) כעדת נמלים מבוהלת ללא רועה,  סובבים סביב עצמם במסדרון ההומה ומחפשים לשווא את הדרך החוצה,  עד שמצא אותם מישהו והובילם והחזירם אל מקומם.

עד כדי כך הייתי תלויה בהגנתה,  שפעם,  כשנעדרה מבית הספר,  ונשלחה אלינו מורה מחליפה במקומה,  פרצתי בבכי מר וסירבתי בתוקף להישאר בכתה (לבי לבי למורה המחליפה  –  זו באמת לא היתה אשמתה).  פעם אחרת קראתי לה,  בטעות,  "אמא"   –  ואז הצטמצמתי במקומי בבושה,  מחכה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.  היות שעיני היו מושפלות יכולתי רק לשמוע את חיוכה,  כשאמרה,  מסיבה שהיתה בעיני בלתי מוסברת,  שבשבילה זו דווקא מחמאה.

ל'  המשיכה ללמדנו עד סוף כתה ד',  ואז נסעה עם משפחתה לשליחות בחו"ל.  שנים לא ראיתי אותה. בינתיים שבה לארץ,  מן הסתם,  אבל אני כבר עברתי לבית הספר התיכון.  פגשתי בה שוב,  פתאום,  באולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה בן-גוריון,  בדרכי לירח הדבש שלי.  היא ישבה באחד הכסאות,  ממתינה לטיסה שלה,  ואני לא העזתי לגשת אליה,  כי זכרתי שיש לה אחות תאומה (תאומים תמיד טורדים את מנוחתי:  אדם פותח,  לתומו,  בשיחה עם אחד מהם,  ופתאום מתברר לו,  להוותו,  שזה בכלל לא הוא,  אלא אחיו).   אבל זו היתה דווקא היא,  והיא זיהתה אותי,  ואף זכרה את שמי.  איך אפשר בכלל לזכור שמות אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה תלמידים,  אינני יודעת.  היא סיפרה שחלתה,  ושהיא נוסעת,  אם הבנתי נכון,  לצורך טיפולים.  לא שאלתי הרבה  –  גם לא היה צורך.  המראה שלה אמר הכל.

כשנה לאחר מכן,  כשהייתי בעצמי מורה בבית ספר תיכון בעיר הולדתי,  נתקלתי בהיסח הדעת בפתק שנשכח בתוך יומן הכתה שבה לימדתי   –  מכתב למחנכת הכתה,  שבו הסבירה אחת האמהות,  כי בתה נעדרה מלימודים יום קודם לכן בשל השתתפותה בהלווית מורתה ל' מבית הספר היסודי. מיד הקפתי את הילדה ההיא בשאלות,  וכך נודע לי,  לגמרי במקרה,  שמורתי ל',  שהיתה גם מורתה,  נפטרה מן העולם.

אבל אני מוסיפה לזכור את קולה ואת כתב ידה ואת ידיה ואת שרווליה ואת סנדליה ואת שרשרת הזהב שלה,  עם תליון הפנינה.  ואת הכנפיים המגוננות שפרשה על הילדים האבודים מכתה א'.  לא שכחתי.

Bloganuary 7

מה גורם לך לצחוק – What makes you laugh

האוטו שאין לי (ואני מקשרת את זה גם לשרביט החם של אמפיארטי).

לפני מיליון שנה למדתי לנהוג. הייתי תלמידה גרועה, קיבלתי רישיון בעמל רב, נהגתי מעט מאוד וגרוע מאוד ופחדתי מזה פחד מוות. בשלב מסוים החלטתי שזהו, אין טעם: כל אחד צריך להכיר במגבלותיו. נהיגה זה לא בשבילי. והפסקתי לגמרי לנהוג.

כפועל יוצא מזה, אין לי אוטו. אולי המכונית המשפחתית (הייתה) רשומה גם על שמי, אני אפילו לא יודעת – אבל אני לא נוהגת בה אף פעם, לא יודעת להפעיל את המנוע, ובטח שלא מסוגלת לצאת מהחניה.

אבל כשהילד שלי היה תינוק, ופה ושם היה לי קצת זמן (מעט מאוד), לימדתי את עצמי קצת יוונית קלסית. היה לי ספר לימוד ושקעתי בו בעניין. ואז סיפרה לי מישהי שברדיו קפריסין, שאותו אפשר היה לקלוט בארץ בגלים הקצרים(?) בטרנזיסטור שלי, יש שיעורים מוקלטים ליוונית מודרנית דווקא. הסתקרנתי, חיפשתי, מצאתי והקשבתי יום יום, ואפילו למדתי קצת. היה כיף.

המשפט הראשון שלמדתי ביוונית של רדיו קפריסין, והיחידי שאני זוכרת עד היום, היה
'איפה המכונית שלי?' –
או, בתעתיק גרוע:
Pou ine to avtokinito mou

אותי זה מצחיק: מי שאין לה רכב, וגם לו היה לה לא הייתה יודעת מה לעשות איתו, יודעת לחפש אותו דווקא ביוונית.

Bloganuary 5

(English after the Hebrew)

מהו הדבר שהיית רוצה לדעת לעשות?

כשהייתי ילדה, רציתי לדעת לעוף. זה התגבר אחרי שראיתי את ההצגה 'פיטר פן', שבה גילה אלמגור התעופפה מעל הבמה כשהיא קשורה בחוט. רציתי גם – עם חוט או בלעדיו.
לא הסתייע.

מאוחר יותר, כשהתוודעתי לספורט של החלקה על הקרח, רציתי לדעת להחליק גם. זה על פניו יותר ריאלי מלעוף, אבל לא באמת, ולא בשבילי, ובטח לא בארץ. וזה דורש כושר ספורטיבי מעולה (זה ממש לא קל כמו שזה נראה). אני אומנם מרבה בהליכות, ומתעמלת כל יום, ואפילו משתעשעת בתרגילי יוגה – אבל החלקה על קרח זה ליגה אחרת.
אז גם זה לא הסתייע.

נשאר הרצון ללמוד סוף סוף לבשל ממולאים. כאן עוד יש אולי סיכוי, למרות שעדה ק. מעירה שאין מצב.

*

What is something you wish you knew how to do?

As a child, I wanted to know how to fly. Especially after I saw Peter Pan flying (tied to a string) in the theater. I wanted to do the same, with or without the string.
Well, that did not work out for me.

Then I wanted to know how to ice-skate. This seems a bit more realistic, but it isn't really.
So this did not work out for me either.

So nowadays I am left with my wish to learn how to make stuffed peppers and such in my kitchen. My advanced age has taught me to aspire to more feasible achievements.
Well, maybe. We shall see about that.

Bloganuary: Prompt 1

(English after the Hebrew)

זה היום הראשון לפרויקט Bloganuary, שעליו סיפרתי כאן.

הנושא הראשון: איזו עצה הייתי נותנת לאני בת-העשרה שהייתי?

המממ… לא בטוח שאני יכולה לייעץ לה. מבחינות רבות היא הייתה טובה ממני. נכון שהחכמתי במרוצת השנים. נכון שאני מנוסה יותר ויודעת ששום דבר לא קורה כמתוכנן – ושזה לא בהכרח אסון.

אבל – היא ידעה לחלום ולקוות. אני איבדתי את המיומנות הזאת.

אולי הייתי אומרת לה: אל תאבדי אותה. שמרי עליה, טפחי אותה. בלעדיה הופכים החיים למדבר שממה.

אולי היא זאת שיכולה לתת לי עצות.
אולי כדאי שתעשה זאת.

*

What advice would you give to your teenage self (Bloganuary, first prompt):

Hmmm… I am not sure I am in the position to give her advice. In many ways, she is/was superior to me. True, I am wiser, I am more experienced than she was. I know things don't turn out the way you planned them. And I know it is not necessarily all that bad. She did not know all that.

But – she knew how to dream and how to hope. I have lost that skill.

Maybe I should tell her: Don't lose it. Cherish it. Life is so dreary without it.

Maybe she is the one who could give some advice to me.
Maybe she should.

אז מה את עושה כל הזמן

עברו כבר שלושה חודשים מאז שיצאתי לפנסיה. מצד אחד אני רוב הזמן ממש עסוקה, מצד שני מרגישה שלא עושה כלום. יכול להיות שזה מפני שנתתי לעדה ק. להשתלט עליי סופית, ונעשיתי נרגנת ומרירה. ימי קורונה הם הזדמנות מצוינת לתרגל מרירות. מספיק להגיד, בצדק: זה לא ייגמר לעולם, ואז תכף נקלעים למוֹד המריר.

פעמיים בשבוע אני הולכת לחטיבת הביניים (שבה, אי אז, למדו הילדים שלי) כדי לתת (בהתנדבות) עזרה לתלמידים (אנגלית ועברית וכאלה). זה בינתיים מתקדם בעצלתיים, המערכת עוד לא התייצבה לגמרי, מקווה שזה ישתפר. אחרי זה, פעם בשבוע שיעורי ציור. לפעמים יוצא פעמיים. זה כבר שלושה עד ארבעה בקרים בשבוע. בשאר הבקרים יש בישולים, איכשהו יותר מאשר קודם, אולי בגלל הקורונה, אולי בגלל שכבר אין לנו השלמות למטבח/פריזר מחמותי (שהייתה ממש אדם מאכיל, ונפטרה לפני יותר משנה). בשנים האחרונות היא כבר לא כל כך בישלה, אבל פקדה על המטפלת לבשל בשבילנו. אני לא חיבבתי את הסידור הזה (משום שאני נרגנת וכפוית טובה), אבל עכשיו שנתיב האספקה הזה נחסם אני מבינה שזה די עזר לי במשך השנים לצלוח את השבוע. מה עוד? מאז שובנו משווייץ (בעצם עוד מלפני שובנו) יש בבניין שלנו שיפוצים וחיזוקים למיניהם (לא תמ"א, אבל דברים הכרחיים), כולל, חלק מהזמן, פיגומים – ובעיקר כולל כמויות אינסופיות של רעש ואבק. אז אני משתדלת להקפיד על ניקוי אבק יותר מכרגיל (אף פעם לא הייתי טובה בזה) – ופחות מיממה אחרי הניגוב, האבק שב לרבוץ על כל הרהיטים, ואפילו על הרצפה, שנעשתה חלקה מדי בגללו. כשהוגולינה מתרוצצת פה היא לפעמים ממש מחליקה על האבק הדקיק, כאילו היה משטח קרח.

מעבר לזה הגדרתי לי ארבע משימות יומיות: כל יום פסנתר (כשעה), כל יום טיול רגלי בחוץ (כחצי שעה עד שעה), כל יום התעמלות (לבדי), כל יום לימוד דנית בתוכנת המחשב. כדרכי בקודש, זה לא תמיד מצליח לי – ואז כשאני הולכת לישון אני עושה ספירת מלאי ומונה את מה שהתפספס ולא הספקתי (רק על ההתעמלות אני מקפידה כל יום, זה כבר עשרות שנים ככה ולא אתן לפנסיה להרוס את זה). שאז אני נזכרת בקרוב שלי שטען, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא שוקל לחזור לעבודה כדי שיוכל סוף סוף לנוח קצת.

אף פעם לא הייתי כישרון גדול בפסנתר. בקריאת תווים הייתי דיסלקטית לגמרי, ורק בבגרותי התחלתי להבין מי בכלל נגד מי על החמשה. גם היום אני קוראת לאט וגרוע, אבל צולחת את זה איכשהו. אמא שלי הייתה המורה שלי (ושל רבים אחרים) לפסנתר, והיא תמיד תמהה על איך שלא הצלחתי ללמוד לקרוא תווים כמו שצריך, וגם על איך שהצלחתי להסתדר בלי זה (בעזרת השילוש הקדוש: שמיעה טובה, זיכרון טוב, ורמאות). היא גם תמיד תמהה איך אחרי שבועות שהזנחתי את התרגול יכולתי לחזור לנגן באיכות פחות או יותר סבירה. אבל הגיל שינה את המצב: היום אני מאוד תלויה בתווים, מסתדרת פחות בלעדיהם, אבל לא מספיק מהירה גם לעקוב אחריהם וגם לנגן בו זמנית באיכות נסבלת. ואם אני לא מתרגלת משהו יום-יומיים, אחר כך אני צריכה להתחיל הכול מן ההתחלה. כבר אמרו חז"לינו: הכי טוב ללמוד כשצעירים.

מה שכן: בתווים הישנים שלי נשמרו עוד הרבה סימוני עיפרון שאימא שלי סימנה – הוראות (ידיים לחוד! לנגן לאט!), איצבוע וכדומה. אני גם עדיין שומעת בראשי את ההערות שלה. שאלו אותי למה לא אלך ללמוד אצל מורה, בצורה מסודרת. אז ראשית אני עצלנית, שנית חששנית, שלישית אוטו-דידקטית, ורביעית – עוד שומעת את אימא שלי בראשי. וכשיש משהו שאני בכל זאת לא מצליחה לפצח, אני שואלת בטלפון את אחותי הבוסטונית ומקבלת תשובה ממצה.

דווקא לימוד הדנית הולך יפה. היות שהתוכנה לא באמת מסבירה כלום, אני צריכה להיוועץ לפעמים בספר הלימוד הישן שלי, ומאוד גאה כשאני מוצאת תשובה לתהיותיי. לאחרונה הוספתי גם יוונית. פעם למדתי יוונית קלאסית, עכשיו אני משתלמת במודרנית. זה מאוד נחמד, ויש עוד כל כך הרבה שפות שאפשר ללמוד, כך שמשעמם לא יהיה לי. אפשר אפילו אספרנטו! יידיש! רוסית! מכל טוב הארץ.

מה עוד. קוראת בקינדל ספרים של אן טיילר. לא כולם נפלאים, אבל אני מוצאת בהם עניין. וחוץ מזה צופה ביותר מדי חדשות (לאחרונה התחלתי להתעייף מזה ולעזוב באמצע המהדורה). אנחנו גם צופים בסדרות שונות, חלקן ממש טובות. אחרי תקופתנו הסקנדינבית (איסלנדית ודנית, כולל 'זאב זאב'), ראינו לאחרונה את Maid האמריקאית. היא נחשבת לסדרה מעולה, אבל משהו בה הפריע לי מאוד. לא יכולה להגדיר בדיוק מה.

ויש גם אחוזת דאונטון הנצחית, כל העונות. ראש המשפחה מתלונן שהיא הופכת בהדרגה לאופרת סבון. כמו דאלאס, הוא אומר (שנינו עוד זוכרים את דאלאס, אבל אני מניחה שרוב הצופים כבר לא יודעים מה היא הייתה. לא הפסד גדול). אז כן, היא מתארכת ומסתבכת, לפעמים שלא לצורך. אפילו את הטריק הישן מכולם – של בן משפחה שחוזר פתאום אחרי שכולם חשבו שהוא מת – ניסו שם. אבל היא עשויה היטב מאוד, והשחקנים נהדרים (הו, מגי סמית' המופלאה!) בקרוב, כך קראתי, יהיה בה עיסוק נרחב בשפעת הספרדית (מלחמת העולם הראשונה זה עתה הסתיימה שם). אני באמת סקרנית לראות את הפרשנות שלהם למגפה ולהתנהגות לצידה. נראה אם ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה (זה הרבה יותר נחמד בתור דיון אקדמי מאשר כחומר שאשכרה צריך לחיות אותו). אז זה הולך להיות ממש מרנין נפש: שפעת ספרדית ערב ערב בקופסה, ואומיקרון בשאר שעות היום בחוץ. הה. שעשועים לא יחסרו לנו.

שווא ידברו

מאז שהפכתי מאישה עובדת לפנסיונרית, התחלתי לחלום בלילות על כל מיני עניינים לא פתורים בעבודה. לא בעבודתי האחרונה, ששם התנהלו הדברים רוב הזמן לשביעות רצוני – אלא בעבודות ישנות יותר, מלפני שנים רבות. קרו שם כל מיני דברים שנראו לי לא הוגנים כלפיי, עד כדי עוול (מקצועי), וכדרכי בקודש לא ממש טיפלתי בהם, ולא אמרתי עליהם כלום למי שצריך, ויחסית (טוב, רק יחסית) גם לא ריכלתי עליהם עם מי שלא צריך. אבל עכשיו הם חוזרים אליי בחלומות.

וכדרך החלומות – שווא ידבֵּרו. הנפשות הפועלות – שחלקן כבר לא בחיים – קמות בחלומות לתחייה, והן בשיא חיותן. רק אני לא משתנה בחלומות: במקום להגיד את מה שהיה צריך, אני לא אומרת כלום. מצד שני, לפחות בחלומות אני עושה פרצוף חמוץ ונוקטת שתיקה מענישה. לדעתי בדרך כלל כשאני עושה את זה, זה לא מתפרש נכון (כלומר, אף אחד לא שם לב, ושתיקתי המענישה מתאדה באוויר). וגם אימי הזהירה אותי בילדותי (כנראה בצדק), כשאת מתנהגת כך, אנשים פשוט חושבים שאת גאוותנית. אבל בחלומות, כדרך החלומות, הנפשות הפועלות שקמו לתחייה דווקא מבינות בדיוק, ואני מצליחה לשמור על עליונותי בלי לפתוח את הפה אפילו. ואני רואה שלא נעים להן, מה שגורם לי (אפילו תוך כדי חלום) שמחה וגילה ודיצה.

אבל אז אני מתעוררת ויודעת שלא מניה ולא מקצתיה, ושהם לא הבחינו בדבר, וגם אם גרמו לי עוול הם לא יודעים שאני יודעת, וחוץ מזה הם כבר לא בחיים ולא ערים לכלום בין כך ובין כך.

ספיח

קצת צפונית ל-Montreux, על שפת אגם ז'נבה, שוכנת העיר Vevey (הוגים את השם בערך veve). עברנו דרכה ברכבת שבה נסענו מציריך ל-Montreux, וכששמעתי את שמה בכריזה (וראיתי בשלטים) אמרתי רגע, את השם הזה אני מכירה.

שמעתי עליה לראשונה כשהייתי ילדה וקראתי את נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט. זכרתי גם איפה בדיוק היא הוזכרה. זה היה כשאיימי הייתה בטיול הגדול שלה באירופה, עם קרובים או מכרים, שכחתי מי בדיוק, ובדיוק אז נפטרה אחותה בת' (אליזבת'), ולא היה טעם לחזור כל הדרך באונייה לארה"ב, כי זה היה רחוק כל כך והיה גוזל כל כך הרבה זמן. אז היא נשארה באירופה והייתה נורא אומללה, ולורי, שהיה אז בטיול אירופאי משל עצמו (מנסה להתגבר על שברון ליבו אחרי שג'ו דחתה אותו), החליט למהר אליה (אל איימי) ולנחם אותה באשר היא. ויצא שהיא בדיוק הייתה אז בשווייץ, ב-Vevey (בתרגום העברי כתבו 'ואֵואֵי', והילדה שהייתי לא כל כך ידעה איך לקרוא ולהגות את זה ובכלל תהתה על השם המוזר) – אז שם בדיוק הם נפגשו אחרי פרידה ממושכת למדי, וזו הייתה פגישה חשובה מאוד כי… לא אוסיף מאימת הספויילרים (אגב, בדקתי עכשיו בספר שוב ומצאתי שגם 'מונטראֵ' נזכרת שם! – אבל את זה לגמרי שכחתי).

אז בשבוע שעבר חיפשתי את הספר ומצאתי וקראתי את מה שנכתב שם על Vevey, ורצה הגורל שבאותו יום בדיוק הוקרן גם בטלוויזיה הסרט 'נשים קטנות' וצפיתי גם בו (טוב, ברובו). העריכה שלו מאוד מוזרה כי קופצים בו כל העת קדימה ואחורה ונזכרים במה שהיה אי אז וכו', כך שלדעתי מי שלא קרא את הספר יתקשה להבין את העלילה, ולא ברור לי מה הטעם להפוך סיפור של בנות נעורים לסרט בלשי עתיר חידות. כך או כך, חשבתי על נשים קטנות כל אותו יום, וחשבתי שוב כמה הוא (יחד עם עוד כמה ספרים מסוגו) השפיע עליי בילדותי ובנעוריי והשתתף בעיצוב של מי שאני (על אף ערכיו הפרוטסטנטיים המאוד בולטים). היום הוא זוכה לקיתונות של ביקורת משום שאינו אוונגרדי דיו בכל הנוגע לתפיסת מקומן של נשים בחברה – אבל בעיניי זה לא ממש הוגן לשפוט את מה שנכתב לפני כמאה וחמישים שנה במונחים של היום. הוא היה יפה לזמנו, וכנערה הייתי מאוהבת בו קשות, ואני זוכרת לו עד היום את חסד נעוריי.

כך או כך, במסענו האחרון בשוויץ (ומתוך כבוד לזיכרונות הילדות שלי) קפצנו גם לביקור קצר ב-Vevey, וטיילנו על שפת קטע האגם שלה, ואני כמעט הפכתי שם לנציב קרח כי היה יום קר במיוחד, ומי האגם היו רוגשים מאוד, והרוח נשבה ממנו בפראות. לבשתי את כל הבגדים החמים שהיו לי ובכל זאת קפאתי מקור.

כך שנראה שלתועלת העתיד אמשיך לזכור את Vevey דווקא כפי שהופיעה בנשים קטנות – עם 'גן עתיק ונאה על שפת אגם נחמד ובו עצי ערמונים מרשרשים מעל, קיסוס מטפס בכל מקום, וצילו הכהה של המגדל מתמשך הרחק על פני המים הזוהרים באור החמה' (עמ' 411 בתרגומו של שלמה ערב). בגדול התיאור די מתאים למה שאני זוכרת מביקורי שם, למרות שלא הייתה שום חמה, וגם לו הייתה, הרוח לא הייתה מניחה למים לזהור באורה.

גשר וולטה

נו, מה לי ולגשר וולטה.

בשיעור ציור היום (אצל איריסיה) נתקלתי בספר הילדים סלינה שלי מאת ימימה שרון (עם ציורים של אילה גורדון). אני הכרתי אותו היטב מימי ילדותי. אימא שלי קנתה לי אותו כשהייתי אולי בת שמונה, ואהבתי אותו אהבת נפש. מסופר בו על הילדה הישראלית יסמין שחיה באפריקה (נדמה לי שבגאנה) ומתיידדת עם הילדה האפריקאית סלינה. ויש בו גם שני שירים על ציפורים, עם תווים, ואני זוכרת את מנגינותיהם עד היום. איזו נוסטלגיה. מחממת לב, עם צביטה קטנה, אבל חזקה.

רשמתי בשיעור, בעיפרון, כמה מן הציורים שמצאתי בספר. בין השאר את הציור של הגשר שעל נהר הוולטה. וכשחזרתי הביתה בדקתי בוויקיפדיה ומצאתי צילום של הגשר, שהיה די דומה. אולי זה באמת אותו הגשר, שהוא כנראה מפורסם למדי.

בימי קורונה האלה אני מתגעגעת כל כך לברוח מכאן (זה לא ממש אופייני לי), שכל העניין עורר בי געגועים אפילו לגשר וולטה (וגם געגועים לילדותי, אבל זה סיפור אחר). אשכרה געגועים לגשר וולטה באפריקה, עד כדי כך.

אבל לא אסע.

על פי ציור של אילה גורדון בספר סלינה שלי. אפשר להקליק להגדלה. ותודה לאיריסיה על הצילום

הייתכן

הייתכן
שזו הייתי
אני
בבוקר הרחוק
ההוא
כשצפיתי מן המרפסת
בילדִי ובאביו
הולכים לגן  –
והילד מסביר דבר מה
כדרכו
בהנפת ידו
וקולו הזעיר
נוסע לפניו
בדיוק בגובהו –
כל כך מזמן זה היה
הייתכן שזו הייתה
אני –
לא
זאת ודאי הייתה 
מישהי אחרת
צעירה יותר
בטוחה יותר
שיתגשם
כל אשר
לא קרה