מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.

עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!

זיכרון שכמעט נמוג

בחנוכה,  אי אז:  הילד,  בקטנותו,  בפיג'מה חמה ועם נעלי הבית האדומות הרקומות שסוליותיהן מדשדשות,  יושב על הרצפה ברגליים ישרות,  מחזיק במאוזן את האוטו-ג'יפ הגדול,  משל היה אקורדיאון,  מתנועע ושר ו'מנגן':

סופגנייה-יה-יה
עגלגלה-לה-לה
עם קצת ריבה-בה-בה
ברוך הבא –

וחוזר חלילה. וכל זה בהשפעת 'המנגנת' בגן  –  אבל לה היה אקורדיאון אמיתי (מעניין אם גם היום עוד קוראים לה 'המנגנת',  או שהמציאו שם מתוחכם יותר). ה'אקורדיאון'-ג'יפ משמיע קולות מחאה רפים,  גלגליו (הפונים אל הקהל) אינם יודעים את נפשם בנסיבות הללו שהם אינם מורגלים בהן,  אבל השירה השמחה נמשכת.

ואיך זה הולך?  'פתאום נפל העיפרון,  וזהו סוף הזיכרון'.
חג שמח!

אשוחים בשלג

פתאום נהיה חורף.  שזה מצוין,  חוץ מהברקים והרעמים.  בוורדפרס אפילו הוסיפו את האפשרות להוריד שלג על הבלוג,  בלחיצת כפתור.  זה לכבוד חג המולד וכו',  וכמעט התפתיתי,  אבל אני לא בטוחה שזה יעשה טוב לרקפות.  במקום זה דפדפתי בפינטרסט ומצאתי אקוורל יפה של אשוחים.  ניסיתי לרשום משהו דומה בעיפרון,  וזה מה שיצא:

%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%92

אַשּׁוּחִים בַּשֶּלֶג:
לְכָל אַשּׁוּחַ
יֵשׁ צְרִיחַ

לערב יום הכיפורים

לכבוד הבחירות המתקרבות בארצות הברית מתרבים בכבלים הסרטים על נשיאים.  למשל הסרט החמוד "הנשיא מאוהב",  שהוא קצת כמו אגדת סינדרלה,  ושראיתי אותו אולי כבר מאה פעם,  ועדיין אני נהנית לצפות בו כל פעם מחדש.  אבל אתמול בערב היה סרט על בחירות לנשיאות בקולומביה (או בוליביה?) דווקא.  לא כל כך הייתה לי סבלנות בשבילו ודי התרשלתי בצפייה,  ורק פרט אחד מתוכו אני זוכרת היטב   –  כשמישהו מספר שם על מועמד כלשהו לנשיאות (בארה"ב?),  שבתום נאום מוצלח שלו ניגשה אליו מישהי ושיבחה אותו מאוד,  ואמרה לו,  אדוני,  כל מי שיש לו שכל יצביע עבורך,  והוא ענה לה,  זה לא מספיק טוב בשבילי,  כי כדי להיבחר אני זקוק לרוב.

וזה מתקשר גם למשפט ההוא מאיזה סרט אחר ששכחתי מה הוא,  על אלוהים שכנראה אוהב מטומטמים,  שאם לא כן לא היה בורא כל כך רבים מהם.

איך שלא יהיה,  בחירות טובות וחתימות טובות לכולם.  ושנשתדל כולנו להיות חכמים,  אפילו כשאנחנו צודקים,  ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו לא.

שנת הלימון

אחרי שהשלמתי את כל בישולי החג נשאר לי קצת זמן,  אז הכנתי מהר את עוגת הלימון הקטנה שעליה כבר סיפרתי כאן. תוך כדי כך חשבתי שלימון לא ממש מתאים לראש השנה.  עדיף דבש,  כך אומרים,  כדי שתהיה השנה המתרגשת עלינו מתוקה,  ולא חמצמצת.  אבל אני לא באמת אוהבת עוגות מתוקות מדי,  ודווקא חמיצות הלימון טובה בעיניי.  אני רק מקווה שהיא לא תפגע בסיכויי-הטוֹב של השנה החדשה.
שתהיה בכל זאת מתוקה.
ושיצא מתוק מעז.
תשע"ז טובה לכולם!

שבעים

עשרה שבועות של פוליאנה  –  זה מספר הרבה יותר מכובד ממספר הימים שטרחתי להתייחס אליה בפועל.  אבל ככה זה אצל עצלנים.  בימים האחרונים השלל שלי דל,  הנה מה שליקטתי:

ביום ה-65 הלכנו לקנות מתנה לתינוק חדש-חדש.  ראינו בחנות גם בגדים בשביל תינוקות-בנות,  שתמיד גונבים את ההצגה.  הם חמודים שאפשר למות:  העליוניות הזעירות האלה שמלבישים אותן מעל לחיתול, כמין חולצה או גופיה,   ושנראות כמו שמלות ממש,  אבל מיניאטוריות.  אני התמוגגתי שם,  ורק שלולית נשארה ממני.

*

ביום ה-67,  יום העצמאות,  יצאתי לפני הצהריים לרחוב כדי להשליך עיתונים במתקן המיועד לכך  –  ואז חלפו מעל לראשי,  בגובה נמוך מאוד ובקול רעם אדיר,  שלושה הליקופטרים צבאיים ענקיים.  הם היו כל כך קרובים שראיתי בבירור את כל הנורות המנצנצות בגחונם,  ואני מניחה שגם הטייסים,  אם הציצו מחלונם,  יכלו לראות איזו גברת תמהונית עם שקית מיחזור כתומה בידה,  צופה בהם מלמטה בהשתאות.
וככה היה לי מטס פרטי משלי ליום העצמאות,  ולגמרי קל"ב.

*

והיום,  ביום ה-70,  נפל שרב כבד על הארץ.  מזג אוויר כזה מתקשר אצלי אוטומטית לאחרית הימים.  כי באמת,  אם זה יימשך ככה,  נגיע למצב ההתחלתי של הסרט Interstellar (הנה חזרתי אליו שנית).  ומי מבטיח לנו שגיבורי הסרט יוכלו למציאות הקשה גם בגרסתה האמיתית.

נדמה לי שהיום אפילו פוליאנה הייתה מקטרת,  אבל בסופו של דבר הייתה מסיקה,  כמוני,  שהעובדה שמחרתיים צפויה הקלה משמעותית בשרב היא סיבה לשמחה אמיתית.