ניסיון

(פוסט בדיקה ללא תוכן)

מתנצלת על שהטרחתי את הקוראים לכאן לשווא, פשוט הייתי צריכה לבדוק משהו בשל תקלה בפוסט הקודם. חשבתי שאמחק את פוסט הבדיקה הזה, אבל הצטברו בו תגובות, אז הוא יישאר.

בהזדמנות זו – חג שבועות שמח!

מודעות פרסומת

שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

לא רק חמוץ

אז דלקת ריאות. די קטלה את התוכניות לחג, למרות שלא היה מתוכנן שום דבר גרנדיוזי. את ליל הסדר העברתי לבדי, אחרי ששלחתי את מי שאפשר לסבתא. התנחמתי בכך שזכתה להעביר ערב עם היקרים לה, במיוחד עם הילד שלי (שלא תמיד זמין, אבל דווח לי שהפעם הפליא בקסמיו, כמו שהוא יודע): זה ממלא לה את המצברים להרבה זמן. אני בינתיים השתעלתי בבדידותי ודי שמחתי בה, כי לא היה לי כוח ומצברוח לכלום.

בינתיים יש שיפור. כל יום אני עושה משהו קטן בתוך ים המנוחה שנכפתה עליי. אתמול הגיע תורו של מרק עם קניידלך, וקצת סדר בין עציציי שמאחורי התריסולים. גיליתי שרוב העציצים נפגעו על ידי כנימה או משהו כזה, והיו שרויים בכי רע. לא היה לי כוח למשאים ומתנים ארוכים אז נפטרתי מהם. נשארו שניים שאולי ישרדו. אבל המשתלות מלאות בעציצים, אני מניחה שאמצא פתרון כלשהו.

בינתיים האביב המתמהמה מתקדם. אני שמחה לבשר שדררות או לא דררות, האלמוגנים שבחצר פורחים.

הצילום באדיבות ראש המשפחה. אפשר להקליק עליו להגדלה. חג שמח!

פרפרים לפורים

איכשהו בימים האחרונים הכול סביבי בסימן פרפרים. לא רק דף קהילת הבלוגרים שעליו כבר סיפרתי השבוע. גם האיורים על כריכת הספר עדיין אליס של ליסה ג'נובה (וגם בראש כל פרק) הם של פרפרים. הספר עצמו נורא מאוד. כלומר, הוא מצוין, אבל עוסק באלצהיימר, ועל כן מחריד לב ממש. עד שלא אסיים את קריאתו לא אירגע, וייתכן שגם אחר כך לא. אבל זה לא מתאים לפורים, אז נניח לזה.

חזרה לפרפרים: ראיתי בדף הפייסבוק של השירות החמוד לתחזית מזג האוויר בבירה, 'ירושמיים', צילום של פרפר ג'ינג'י יפה, והיה כתוב שם שיש בעונה הזאת המונים מהם. ובאמת, כשהסרתי אתמול את הכביסה מן החבל, נחת פרפר ג'ינג'י כזה בדיוק על הקיר לידי. ואז, היום, אחרי העדלאידע, בדרכי לסופר, עברו על פניי נחילים אינסופיים של פרפרים ג'ינג'ים. הם מהירים להפליא ושוחרי חברה פרפרית, והם טסים בזה אחר זה, צפונה, עוד ועוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. לרגע חשבתי בבהלה על ארבה, אבל עכשיו פורים, לא פסח, וחוץ מזה הם קטנים יותר מארבה, והרבה יותר יפים. אם כי, בשל מהירותם, בקושי אפשר לראות אותם. כמו במירוץ האופניים ההוא בשנה שעברה בארץ (שכחתי איך קראו להם, אולי ג'ירו): הלכנו לצפות בהם בכביש החוף, אבל הם חלפו על פנינו כל כך מהר שבקושי הצלחנו להבחין במשהו.

היום נפלתי על כתבה בעיתון הארץ בדיוק על הפרפרים האלה. מסתבר ששמם 'נימפיות החורשף' (ירחם השם), ויש עכשיו בארץ מאות מיליונים מהם ש'נעים בכמויות' לכיוון קפריסין.

אני יכולה לדווח שבערך מיליון אחד מתוכם היה ברחוב הסמוך לביתי, בואכה הסופר.
משלוח קטן של פרפרים לפורים, ואפילו המצלול מתאים.
חג שמח!

זוטות לחנוכה

יצא שאתמול בערב טיילנו קצת ברחובות תל אביב,  וראינו שם גם מה שאני קוראת 'חנוכיות באקווריום'.  שתיים.  עד עכשיו ראיתי כאלה רק בירושלים,  אבל מסתבר שיש גם בתל אביב.  אני מקווה שזה לא יתפרש כסימן להדתה, זה פשוט כל כך יפה:  הפמוטים הם כוסיות קטנות עם שמן (?) בתוכן,  והכול מותקן בתוך מין ארון זכוכית שמגונן על שלום הלהבות,  ומונח דולק בחוץ  –  על מעקה המרפסת,  או על גדר החצר.  בתוך החושך.

עוד מעוללות החג:  ראש המשפחה קנה  –  לראשונה  –  סופגניות אפויות.  זה לא הדבר האמיתי,  אבל קיווינו לטוב.  היות שאני לא חובבת מיקרוגל,  שבדרך כלל הופך כל מאפה לדייסה,  ניסינו לחמם אותן לזמן קצר בתנור.  יצאו לחמניות.  טעימות,  אבל לחמניות. וקצת יבשושיות.  אז אתמול כבר החלטנו שלא שווה לטרוח בשבילן בתנור  –  וחיממנו את הנותרות במיקרו (10 שניות לכל אחת).  הפלא ופלא:  הפעם יצאו סופגניות.  כמעט כמו הדבר האמיתי.  מה שלא סותר את העובדה שהעדפתי את לביבות תפוחי האדמה (שאני[!] הכנתי בעצמי).

את הנרות אנחנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים היו כאן רק בהדלקה אחת:  חנוכה זה לא רק לילדים.  אני אפילו שרה בהדלקה כמה שירים,  למשל את 'מעוז צור' במנגינה הפחות מוכרת שלמדתי פעם בבית הספר,  ואת 'הבה נרימה' שהוא בעצם של הנדל.   ולפעמים גם את 'באנו חושך לגרש',  ובקושי מתאפקת לא לרקוע ברגלי ברגע הקובע ('סורה חושך,  הלאה שחור').

אנחנו משתמשים כל שנה בחנוכיית העץ שראש המשפחה בנה בשיעורי מלאכה כשהיה תלמיד בית ספר.  אני ממש קשורה לחנוכייה הזאת,  ומעדיפה אותה על פני חנוכיות חדישות יותר. כשהילדים היו קטנים, והיו צריכים להביא לכיתה חנוכיות-דוגמה,  הם תמיד הביאו את זאת.  השם של הקטנה עוד רשום בתחתית החנוכייה,  זכר לדרישתי להקפיד להחזיר הביתה בתום ההדגמה.

כנראה גם ראש המשפחה וגם המורה למלאכה לא היו בקיאים בהלכות החנוכה,  ולכן לא ידעו שהשמש צריך להיות גבוה משאר הנרות  –  כך שבחנוכיית העץ שלנו השמש הוא דווקא הכי נמוך.  כבר העירו לי כמה פעמים שזאת חנוכייה לא תקנית,  אבל לדעתי אלוהים מבין.

חג שמח לכולם!

שמש נמוך ובודד,  נר שביעי, חנוכה תשע"ט.
באדיבות ראש המשפחה. 
אפשר להקליק להגדלה.
וזה צילום מהסמרטפון של החנוכייה בכבודה ובעצמה.
נר שמיני,  חנוכה תשע"ט.
כנ"ל.

כולבויניק מקוצר

במהלך יום הכיפורים כתבתי פוסט  די ארוך במחברת,  והתכוונתי להקליד אותו לבלוג בְּמוֹצָאֵי,  אבל אחרי שכבר סיפרתי הכול במחברת אין לי כוח להתחיל הכול שוב כאן.  זה בערך כמו שכשהקטנה הייתה קטנה ולא רצתה לספר לנו מה קורה איתה,  ועד מהרה הבנתי שאחת הסיבות היא שהיא כבר סיפרה על זה לחברות שלה ודנה על זה איתן בפירוט,  ולמי יש חשק להתחיל שוב.

אז חסכתי לקוראי הבלוג הרבה זמן,  ורק אסכם כאן כמה נקודות בקיצור:

*

נוהל יומכיפור שלי:  כמו בשנים האחרונות,  חצי חצי.  אכלתי בבוקר אבל אז המשכתי לצום עד הערב.  שתיתי גם מים וגיוונתי פה ושם בסירופ נגד שיעול ולכסניות לגרון,  כי הווירוס שנפל עליי לפני ראש השנה התברך בזנב ארוך,  נבזי  ובוגדני.

*

יצאתי לשני טיולים רגליים ובדקתי את מצב רוכבי האופניים בעיר.  גיליתי שיש הווי חדש של יום כיפור:  חלק מההורים יושבים בצל העצים,  על כסאות שהוציאו מהבית למדרכות,  ומשגיחים משם על הטף הרוכב.  הכי חמודות הן הקסדות של הרוכבים המאוד-צעירים.

*

השקט של יום הכיפורים עולה לי על העצבים. אחותי אומרת שזו אולי פוסט טראומה משנת 73.  אולי.  אני תמיד מכריזה שעד שיום הכיפורים לא ייגמר אני לא אירגע,  וראש המשפחה מוסיף:  את לא תירגעי גם אחרי שייגמר.  והוא יודע על מה הוא מדבר.

*

מעניין מה באמת קרה עם המטוס הרוסי שהופל שלשום בסוריה.  ראיתי שהרוסים נרגעו קצת מהאשמותיהם ההיסטריות הראשוניות. לא נראה לי שנדע אי פעם את האמת המדויקת.  אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע,  והרשתות החברתיות כביכול מגלות לנו את כל מה שהדורות הקודמים לא זכו לדעת,  אבל לדעתי אנחנו שרויים בדיוק באותה אפלה כמו מקודם,  רק שלרוע מזלנו,  האפלה בימינו מוצפת בפטפטת שאין לה סוף, וזה הרבה יותר גרוע.

*

ראש המשפחה העביר את רוב היום בהרכבת פאזל (שזה הלהיט החדש אצלנו),  ואילו אני קראתי.  למרבה הפלא אני כבר בחלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים.  האמת שהוא לא רע,  והסקרנות מדרבנת אותי להמשיך.  אני עדיין המומה מאיך שלילה היטיבה להגדיר את נינו בדייקנות:  אם יוציאו לו מהראש את כל מה שהוא קרא בספרים,  לא יישאר שם יותר כלום.  איזו טביעת עין נהדרת.

*

בין לבין עוד הספקתי לקרוא לאחרונה את אוסף קטעי היומן והמכתבים של אתי הילסום (השמיים שבתוכי),  שאותם כתבה בהולנד בשנים 1941 – 1943,  כמעט עד מותה באושוויץ.  עם היומן (ועם עריכתו הלוקה בחסר) היה לי קשה בהתחלה,  אבל זה השתפר מאוד בהמשך.  היא פיתחה לעצמה דת מיוחדת במינה,  לחלוטין לא דתית,  שבאמצעותה ביקשה גם לעזור לאחרים.  עשרות שנים אחרי מותה,  דומה שהיא עדיין מצליחה לעשות זאת.

*

להבדיל אלפי הבדלות (אם כי,  למרבה האימה,  לא כולם מבדילים),  צפיתי  לפני יום הכיפורים בתוכנית המקור על משפחתה של עהד תמימי. ניסיתי לגייס את כל סובלנותי ואת האובייקטיביות שלי ואת ההבנה לסבלותיהם של בני אדם,  ולא הצלחתי.  בעיקר התעצבנתי בשל האופי המניפולטיבי של מה שהמשפחה הזאת עושה,  וחשבתי ברוגז שלו היה משקיעים עשירית מן המחשבה ,  המאמץ,  העורמה והאינטליגנציה שלהם בניסיון לשפר את תנאי חייהם,  במקום בחתירה הבלתי נלאית לעורר את אהדתם ורחמיהם של תיירי-כיבוש נבערים מדעת,  היה מצבם טוב פי אלף.  או שאולי זה רק ניצני הפשיזם שהולכים ונובטים ומשגשגים בתוכי.  נקווה שלא.

*

ושתהיה לכולנו שנה טובה ורגועה.  אמרו שצפויים בה גשמים בכמות העולה על הממוצע.  הלוואי.  אבל אני אאמין רק כשאיווכח במו עיניי.

תשע"טובה, ועוד

העיתונאית יפעת ארליך כתבה השבוע בפייסבוק סטטוס על חוויה שלה ברכבת בבלגיה:  היא עלתה בטעות על קרון המחלקה הראשונה,  והכרטיסן הורה לה לעבור מיד למחלקה שלה,  עם מזוודתה,  בזמן שהרכבת כבר הייתה בנסיעה.

הפוסט עצמו הורד,  כך שאינני זוכרת את הניסוחים המדויקים  –  אבל מה שאני כן זוכרת זה שהיה שם הגיג על התחושות שזה עורר בה כנכדה של יהודי אירופי שגורש על ידי הנאצים,  מן הסתם ברכבת.

כפי שניתן לשער,  הסטטוס הנ"ל עורר מרבצו את הגיהנום בכבודו ובעצמו.  ראיתי לא מעט תגובות וסטטוסים שגינו את ארליך בתוקפנות תמוהה ולעגו לה באכזריות לא מבוטלת.  בין השאר האשימו אותה בזילות השואה,  קשרו זאת לעובדה שהיא מתנחלת דתייה ימנית, ולא התביישו לערבב לתוך העניין את שירו המצוין ומחריד-הלב של דן פגיס (מן הקרון החתום).  ראיתי אפילו תגובות מכוערות של פרופסורים שאני מכירה אישית מן האוניברסיטה.  האמת שתמיד חשבתי שפרופסורים הם לא בהכרח ולא תמיד גבוהים מגובה הפנלים,  אבל הגסות של תגובותיהם בכל זאת הפתיעה אותי.  כמה דק ושביר המעטה התרבותי-משכילי שאנשים מסוימים עוטים על עצמם,  וכמה  מהר הוא עלול להיסדק לטובת בית הדין של התרנגולות.

אני לא כל כך הבנתי על מה המהומה.  האמת שאני די מסמפטת את יפעת ארליך,  למרות שאינני מסכימה עם דעותיה.  מצפייה רבת שנים בתוכניות טלוויזיה שבהן השתתפה התרשמתי שהיא מתווכחת בהגינות,  בלי להתלהם,  ומשתדלת לענות גם על שאלות קשות.  בסטטוס המדובר היא לא האשימה את חברת הרכבות הבלגית ולא את הכרטיסן.  היא סיפרה על חוויה לא נעימה (וכן,  זה לא נעים כשאומרים לך להסתלק וחושדים בך שהגעת לשם בכוונה,  ואני מאמינה לה שזה לא היה בכוונה:  גם אני עשיתי טעויות כאלה בימי חיי).  בקיצור,  היא סיפרה על חוויה לא נעימה ועל האסוציאציות שזה עורר בה כבת לדור השלישי של ניצולי שואה ששקועה בשלב זה של חייה באיסוף עדויות על העבר.  אני מאמינה לרוב המבקרים אותה שהם לא היו מרגישים כמוה,  אבל חוששת שאולי משהו מן האסוציאציות הללו היה עובר גם במוחי,  גם אם לא כך הייתי כותבת עליהן.

וזאת לדעת:  אני לא דור שלישי לשואה  –  אני דור שני.  האסוציאציות האלה נשתלו בתודעתי כשהייתי ילדה מאוד קטנה,  והן מתעוררות לפעמים מכל מיני טריגרים,  צפויים יותר וצפויים פחות.  איש אינו אשם בזה  –  לא האירופים שחיים היום באירופה,  ולא הוריי שהתאמצו לברוא עולם חדש נורמלי מתוך חורבות שלא היה בהן שום דבר נורמלי.  זה פשוט קרה כך,  ובלי האשמות.

*

לכבוד יום נישואינו העשרים,  לפני כחמש עשרה שנים,  שכנע אותי ראש המשפחה לטוס איתו לבודפשט.  לאימי היה עבר בודפשטי עשיר,  והיא לא הסתירה את דעתה שההונגרים הם אנטישמים איומים,  ולא רק בלשון עבר.  אני לא התווכחתי אתה:  מכיתה ב' לימדתי את עצמי לא להתווכח עם ניצולי שואה ולא לשאול אותם יותר מדי שאלות.  כל אחד זכאי לדעתו,  אני לא מתערבת.

הטיול בבודפשט היה מאוד נחמד.  זה היה מדהים בעיניי לשמוע את שפת-האם של זקני-משפחתי מתנגנת ברחובות בפי ילדים קטנים.  העובדה שהבנתי את הנאמר גרמה לי הרבה נחת.  רוב ההונגרים שפגשנו היו אדיבים מאוד,  ואין לי שום סיבה להתלונן על אף אחד מהם.

אבל.  מחלון האוטובוס שהחזיר אותנו לשדה התעופה של בודפשט לקראת טיסת הלילה שלנו לתל אביב,  צפיתי באור הדמדומים באזורי תעשייה שוממים מאדם שצצו בשולי הדרך. היו שם לא מעט  מבנים נמוכים,  מוארכים, כנראה ישנים,  כנראה אופייניים, בנויים מִלּבנים קטנות,  חומות, עם ארובות. זו לא הייתה אשמתו של איש  –  לא של התעשיינים ההונגרים ולא של נהג האוטובוס ולא של אף אחד אחר.  אבל המבנים המוארכים האלה עם הארובות,  באור המתמעט של השקיעה,  גרמו לי תחושת מחנק,  לאמור:  אני מוכרחה לצאת מכאן,  מהר.  זה מה שהרגשתי.  ואף שבאותו ערב עצמו התחולל בישראל פיגוע זוועות בכותל המערבי,  מן הסוג שיכול  לפוגג את תחושת הביטחון של כל אחד,  שמחתי נורא לחזור הביתה,  אל המזרח התיכון המטורלל,  הרחק מן המבנים הנמוכים ההם של הלבנים החומות.

אז מה זה אומר?  כלום.  לא כתבתי על זה בפייסבוק,  כי לא היה אז פייסבוק,  וגם לו היה,  מן הסתם לא הייתי כותבת שם:  לא אוהבת את הפלטפורמה הזאת.  אולי הייתי כותבת בבלוג, לו היה לי כזה אז.  או שלא.  אבל מותר ליפעת ארליך לכתוב על האסוציאציות שלה.  זה לא פשע,  בטח לא יותר פשע מכתיבת התגובות ההיסטריות והגועליות שהיא קיבלה על הסטטוס האומלל ההוא.

*

בינתיים נהיה ערה"ש תשע"ט.  זו תהיה השנה האחרונה,  למשך זמן ארוך,  שכוללת את האות עי"ן (שהיא אות מאוד חשובה,  כידוע).  לולא הייתי קצת חולה עכשיו,  הייתי מנסה לחשב כמה שנים יעברו עד שתגיע שוב  שנת-עי"ן.  אבל האמת היא שתפסתי איזה וירוס סתווי שאופייני לספטמבר,  ואפשר רק להתווכח על השאלה אם זו שפעת ממש או רק אחד מבני הדודים שלה.  באופן כללי אין לי הרבה כוח וחשק לכלום,  ואת רוב זמני אני מבלה על ספות,  כורסאות ומיטות.  זה עלול גם לחבל בתוכניתי לארח את המשפחה בערב החג,  וכבר שלחתי התראה בעניין לנוגעים בדבר,  אבל רק מחר אדע בביטחון. אולי עוד אחלים עד אז,  יש מצב.

כך או כך  –  שתהיה תשע"טובה.  עם קצת פחות היסטריה,  שבאמת איננה נחוצה במינונים האלה.  וקצת שקט,  בשביל הנשמה.  וקצת שמחה,  בשביל האופטימיות.

שנה טובה לכולם!

הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.

ממעוף הציפור

קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות,  עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.

הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים.  דומה שאין פשוט וברור ממנו,  ובכל זאת יש שמתקשים בו.  אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר,  של זמן ושל מקום.  ממעוף הציפור.  ואילו כאן,  על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת,  הוא נוטה להישאר נסתר מן העין.   עוד יגיע הזמן גם בשבילו,  אף כי הוא אכן מתמהמה.  אני הייתי מוסיפה לַנאוּם  עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה  –  פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת,  מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.

לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'.  אני לא שותפה לתחושתו,  מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות.  בית זה לא רק עניין חברתי.  זה זיכרונות ושפה,  קולות וריחות.  זה סוג האור וחילופי העונות.  זה הים, הצמחייה והנופים.  זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך,  זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג.  זה הרוח בין מחטי האורן,  זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק.  וגם  –   זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג.  זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה,  כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים.   זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים.  אני לא שכחתי.

אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר,  וירגיש שהוא אדם'.  כי כל קהל מורכב מפרטים,  ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.

ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.