פרפרים לפורים

איכשהו בימים האחרונים הכול סביבי בסימן פרפרים. לא רק דף קהילת הבלוגרים שעליו כבר סיפרתי השבוע. גם האיורים על כריכת הספר עדיין אליס של ליסה ג'נובה (וגם בראש כל פרק) הם של פרפרים. הספר עצמו נורא מאוד. כלומר, הוא מצוין, אבל עוסק באלצהיימר, ועל כן מחריד לב ממש. עד שלא אסיים את קריאתו לא אירגע, וייתכן שגם אחר כך לא. אבל זה לא מתאים לפורים, אז נניח לזה.

חזרה לפרפרים: ראיתי בדף הפייסבוק של השירות החמוד לתחזית מזג האוויר בבירה, 'ירושמיים', צילום של פרפר ג'ינג'י יפה, והיה כתוב שם שיש בעונה הזאת המונים מהם. ובאמת, כשהסרתי אתמול את הכביסה מן החבל, נחת פרפר ג'ינג'י כזה בדיוק על הקיר לידי. ואז, היום, אחרי העדלאידע, בדרכי לסופר, עברו על פניי נחילים אינסופיים של פרפרים ג'ינג'ים. הם מהירים להפליא ושוחרי חברה פרפרית, והם טסים בזה אחר זה, צפונה, עוד ועוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. לרגע חשבתי בבהלה על ארבה, אבל עכשיו פורים, לא פסח, וחוץ מזה הם קטנים יותר מארבה, והרבה יותר יפים. אם כי, בשל מהירותם, בקושי אפשר לראות אותם. כמו במירוץ האופניים ההוא בשנה שעברה בארץ (שכחתי איך קראו להם, אולי ג'ירו): הלכנו לצפות בהם בכביש החוף, אבל הם חלפו על פנינו כל כך מהר שבקושי הצלחנו להבחין במשהו.

היום נפלתי על כתבה בעיתון הארץ בדיוק על הפרפרים האלה. מסתבר ששמם 'נימפיות החורשף' (ירחם השם), ויש עכשיו בארץ מאות מיליונים מהם ש'נעים בכמויות' לכיוון קפריסין.

אני יכולה לדווח שבערך מיליון אחד מתוכם היה ברחוב הסמוך לביתי, בואכה הסופר.
משלוח קטן של פרפרים לפורים, ואפילו המצלול מתאים.
חג שמח!

מודעות פרסומת

זוטות לחנוכה

יצא שאתמול בערב טיילנו קצת ברחובות תל אביב,  וראינו שם גם מה שאני קוראת 'חנוכיות באקווריום'.  שתיים.  עד עכשיו ראיתי כאלה רק בירושלים,  אבל מסתבר שיש גם בתל אביב.  אני מקווה שזה לא יתפרש כסימן להדתה, זה פשוט כל כך יפה:  הפמוטים הם כוסיות קטנות עם שמן (?) בתוכן,  והכול מותקן בתוך מין ארון זכוכית שמגונן על שלום הלהבות,  ומונח דולק בחוץ  –  על מעקה המרפסת,  או על גדר החצר.  בתוך החושך.

עוד מעוללות החג:  ראש המשפחה קנה  –  לראשונה  –  סופגניות אפויות.  זה לא הדבר האמיתי,  אבל קיווינו לטוב.  היות שאני לא חובבת מיקרוגל,  שבדרך כלל הופך כל מאפה לדייסה,  ניסינו לחמם אותן לזמן קצר בתנור.  יצאו לחמניות.  טעימות,  אבל לחמניות. וקצת יבשושיות.  אז אתמול כבר החלטנו שלא שווה לטרוח בשבילן בתנור  –  וחיממנו את הנותרות במיקרו (10 שניות לכל אחת).  הפלא ופלא:  הפעם יצאו סופגניות.  כמעט כמו הדבר האמיתי.  מה שלא סותר את העובדה שהעדפתי את לביבות תפוחי האדמה (שאני[!] הכנתי בעצמי).

את הנרות אנחנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים היו כאן רק בהדלקה אחת:  חנוכה זה לא רק לילדים.  אני אפילו שרה בהדלקה כמה שירים,  למשל את 'מעוז צור' במנגינה הפחות מוכרת שלמדתי פעם בבית הספר,  ואת 'הבה נרימה' שהוא בעצם של הנדל.   ולפעמים גם את 'באנו חושך לגרש',  ובקושי מתאפקת לא לרקוע ברגלי ברגע הקובע ('סורה חושך,  הלאה שחור').

אנחנו משתמשים כל שנה בחנוכיית העץ שראש המשפחה בנה בשיעורי מלאכה כשהיה תלמיד בית ספר.  אני ממש קשורה לחנוכייה הזאת,  ומעדיפה אותה על פני חנוכיות חדישות יותר. כשהילדים היו קטנים, והיו צריכים להביא לכיתה חנוכיות-דוגמה,  הם תמיד הביאו את זאת.  השם של הקטנה עוד רשום בתחתית החנוכייה,  זכר לדרישתי להקפיד להחזיר הביתה בתום ההדגמה.

כנראה גם ראש המשפחה וגם המורה למלאכה לא היו בקיאים בהלכות החנוכה,  ולכן לא ידעו שהשמש צריך להיות גבוה משאר הנרות  –  כך שבחנוכיית העץ שלנו השמש הוא דווקא הכי נמוך.  כבר העירו לי כמה פעמים שזאת חנוכייה לא תקנית,  אבל לדעתי אלוהים מבין.

חג שמח לכולם!

שמש נמוך ובודד,  נר שביעי, חנוכה תשע"ט.
באדיבות ראש המשפחה. 
אפשר להקליק להגדלה.
וזה צילום מהסמרטפון של החנוכייה בכבודה ובעצמה.
נר שמיני,  חנוכה תשע"ט.
כנ"ל.

כולבויניק מקוצר

במהלך יום הכיפורים כתבתי פוסט  די ארוך במחברת,  והתכוונתי להקליד אותו לבלוג בְּמוֹצָאֵי,  אבל אחרי שכבר סיפרתי הכול במחברת אין לי כוח להתחיל הכול שוב כאן.  זה בערך כמו שכשהקטנה הייתה קטנה ולא רצתה לספר לנו מה קורה איתה,  ועד מהרה הבנתי שאחת הסיבות היא שהיא כבר סיפרה על זה לחברות שלה ודנה על זה איתן בפירוט,  ולמי יש חשק להתחיל שוב.

אז חסכתי לקוראי הבלוג הרבה זמן,  ורק אסכם כאן כמה נקודות בקיצור:

*

נוהל יומכיפור שלי:  כמו בשנים האחרונות,  חצי חצי.  אכלתי בבוקר אבל אז המשכתי לצום עד הערב.  שתיתי גם מים וגיוונתי פה ושם בסירופ נגד שיעול ולכסניות לגרון,  כי הווירוס שנפל עליי לפני ראש השנה התברך בזנב ארוך,  נבזי  ובוגדני.

*

יצאתי לשני טיולים רגליים ובדקתי את מצב רוכבי האופניים בעיר.  גיליתי שיש הווי חדש של יום כיפור:  חלק מההורים יושבים בצל העצים,  על כסאות שהוציאו מהבית למדרכות,  ומשגיחים משם על הטף הרוכב.  הכי חמודות הן הקסדות של הרוכבים המאוד-צעירים.

*

השקט של יום הכיפורים עולה לי על העצבים. אחותי אומרת שזו אולי פוסט טראומה משנת 73.  אולי.  אני תמיד מכריזה שעד שיום הכיפורים לא ייגמר אני לא אירגע,  וראש המשפחה מוסיף:  את לא תירגעי גם אחרי שייגמר.  והוא יודע על מה הוא מדבר.

*

מעניין מה באמת קרה עם המטוס הרוסי שהופל שלשום בסוריה.  ראיתי שהרוסים נרגעו קצת מהאשמותיהם ההיסטריות הראשוניות. לא נראה לי שנדע אי פעם את האמת המדויקת.  אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע,  והרשתות החברתיות כביכול מגלות לנו את כל מה שהדורות הקודמים לא זכו לדעת,  אבל לדעתי אנחנו שרויים בדיוק באותה אפלה כמו מקודם,  רק שלרוע מזלנו,  האפלה בימינו מוצפת בפטפטת שאין לה סוף, וזה הרבה יותר גרוע.

*

ראש המשפחה העביר את רוב היום בהרכבת פאזל (שזה הלהיט החדש אצלנו),  ואילו אני קראתי.  למרבה הפלא אני כבר בחלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים.  האמת שהוא לא רע,  והסקרנות מדרבנת אותי להמשיך.  אני עדיין המומה מאיך שלילה היטיבה להגדיר את נינו בדייקנות:  אם יוציאו לו מהראש את כל מה שהוא קרא בספרים,  לא יישאר שם יותר כלום.  איזו טביעת עין נהדרת.

*

בין לבין עוד הספקתי לקרוא לאחרונה את אוסף קטעי היומן והמכתבים של אתי הילסום (השמיים שבתוכי),  שאותם כתבה בהולנד בשנים 1941 – 1943,  כמעט עד מותה באושוויץ.  עם היומן (ועם עריכתו הלוקה בחסר) היה לי קשה בהתחלה,  אבל זה השתפר מאוד בהמשך.  היא פיתחה לעצמה דת מיוחדת במינה,  לחלוטין לא דתית,  שבאמצעותה ביקשה גם לעזור לאחרים.  עשרות שנים אחרי מותה,  דומה שהיא עדיין מצליחה לעשות זאת.

*

להבדיל אלפי הבדלות (אם כי,  למרבה האימה,  לא כולם מבדילים),  צפיתי  לפני יום הכיפורים בתוכנית המקור על משפחתה של עהד תמימי. ניסיתי לגייס את כל סובלנותי ואת האובייקטיביות שלי ואת ההבנה לסבלותיהם של בני אדם,  ולא הצלחתי.  בעיקר התעצבנתי בשל האופי המניפולטיבי של מה שהמשפחה הזאת עושה,  וחשבתי ברוגז שלו היה משקיעים עשירית מן המחשבה ,  המאמץ,  העורמה והאינטליגנציה שלהם בניסיון לשפר את תנאי חייהם,  במקום בחתירה הבלתי נלאית לעורר את אהדתם ורחמיהם של תיירי-כיבוש נבערים מדעת,  היה מצבם טוב פי אלף.  או שאולי זה רק ניצני הפשיזם שהולכים ונובטים ומשגשגים בתוכי.  נקווה שלא.

*

ושתהיה לכולנו שנה טובה ורגועה.  אמרו שצפויים בה גשמים בכמות העולה על הממוצע.  הלוואי.  אבל אני אאמין רק כשאיווכח במו עיניי.

תשע"טובה, ועוד

העיתונאית יפעת ארליך כתבה השבוע בפייסבוק סטטוס על חוויה שלה ברכבת בבלגיה:  היא עלתה בטעות על קרון המחלקה הראשונה,  והכרטיסן הורה לה לעבור מיד למחלקה שלה,  עם מזוודתה,  בזמן שהרכבת כבר הייתה בנסיעה.

הפוסט עצמו הורד,  כך שאינני זוכרת את הניסוחים המדויקים  –  אבל מה שאני כן זוכרת זה שהיה שם הגיג על התחושות שזה עורר בה כנכדה של יהודי אירופי שגורש על ידי הנאצים,  מן הסתם ברכבת.

כפי שניתן לשער,  הסטטוס הנ"ל עורר מרבצו את הגיהנום בכבודו ובעצמו.  ראיתי לא מעט תגובות וסטטוסים שגינו את ארליך בתוקפנות תמוהה ולעגו לה באכזריות לא מבוטלת.  בין השאר האשימו אותה בזילות השואה,  קשרו זאת לעובדה שהיא מתנחלת דתייה ימנית, ולא התביישו לערבב לתוך העניין את שירו המצוין ומחריד-הלב של דן פגיס (מן הקרון החתום).  ראיתי אפילו תגובות מכוערות של פרופסורים שאני מכירה אישית מן האוניברסיטה.  האמת שתמיד חשבתי שפרופסורים הם לא בהכרח ולא תמיד גבוהים מגובה הפנלים,  אבל הגסות של תגובותיהם בכל זאת הפתיעה אותי.  כמה דק ושביר המעטה התרבותי-משכילי שאנשים מסוימים עוטים על עצמם,  וכמה  מהר הוא עלול להיסדק לטובת בית הדין של התרנגולות.

אני לא כל כך הבנתי על מה המהומה.  האמת שאני די מסמפטת את יפעת ארליך,  למרות שאינני מסכימה עם דעותיה.  מצפייה רבת שנים בתוכניות טלוויזיה שבהן השתתפה התרשמתי שהיא מתווכחת בהגינות,  בלי להתלהם,  ומשתדלת לענות גם על שאלות קשות.  בסטטוס המדובר היא לא האשימה את חברת הרכבות הבלגית ולא את הכרטיסן.  היא סיפרה על חוויה לא נעימה (וכן,  זה לא נעים כשאומרים לך להסתלק וחושדים בך שהגעת לשם בכוונה,  ואני מאמינה לה שזה לא היה בכוונה:  גם אני עשיתי טעויות כאלה בימי חיי).  בקיצור,  היא סיפרה על חוויה לא נעימה ועל האסוציאציות שזה עורר בה כבת לדור השלישי של ניצולי שואה ששקועה בשלב זה של חייה באיסוף עדויות על העבר.  אני מאמינה לרוב המבקרים אותה שהם לא היו מרגישים כמוה,  אבל חוששת שאולי משהו מן האסוציאציות הללו היה עובר גם במוחי,  גם אם לא כך הייתי כותבת עליהן.

וזאת לדעת:  אני לא דור שלישי לשואה  –  אני דור שני.  האסוציאציות האלה נשתלו בתודעתי כשהייתי ילדה מאוד קטנה,  והן מתעוררות לפעמים מכל מיני טריגרים,  צפויים יותר וצפויים פחות.  איש אינו אשם בזה  –  לא האירופים שחיים היום באירופה,  ולא הוריי שהתאמצו לברוא עולם חדש נורמלי מתוך חורבות שלא היה בהן שום דבר נורמלי.  זה פשוט קרה כך,  ובלי האשמות.

*

לכבוד יום נישואינו העשרים,  לפני כחמש עשרה שנים,  שכנע אותי ראש המשפחה לטוס איתו לבודפשט.  לאימי היה עבר בודפשטי עשיר,  והיא לא הסתירה את דעתה שההונגרים הם אנטישמים איומים,  ולא רק בלשון עבר.  אני לא התווכחתי אתה:  מכיתה ב' לימדתי את עצמי לא להתווכח עם ניצולי שואה ולא לשאול אותם יותר מדי שאלות.  כל אחד זכאי לדעתו,  אני לא מתערבת.

הטיול בבודפשט היה מאוד נחמד.  זה היה מדהים בעיניי לשמוע את שפת-האם של זקני-משפחתי מתנגנת ברחובות בפי ילדים קטנים.  העובדה שהבנתי את הנאמר גרמה לי הרבה נחת.  רוב ההונגרים שפגשנו היו אדיבים מאוד,  ואין לי שום סיבה להתלונן על אף אחד מהם.

אבל.  מחלון האוטובוס שהחזיר אותנו לשדה התעופה של בודפשט לקראת טיסת הלילה שלנו לתל אביב,  צפיתי באור הדמדומים באזורי תעשייה שוממים מאדם שצצו בשולי הדרך. היו שם לא מעט  מבנים נמוכים,  מוארכים, כנראה ישנים,  כנראה אופייניים, בנויים מִלּבנים קטנות,  חומות, עם ארובות. זו לא הייתה אשמתו של איש  –  לא של התעשיינים ההונגרים ולא של נהג האוטובוס ולא של אף אחד אחר.  אבל המבנים המוארכים האלה עם הארובות,  באור המתמעט של השקיעה,  גרמו לי תחושת מחנק,  לאמור:  אני מוכרחה לצאת מכאן,  מהר.  זה מה שהרגשתי.  ואף שבאותו ערב עצמו התחולל בישראל פיגוע זוועות בכותל המערבי,  מן הסוג שיכול  לפוגג את תחושת הביטחון של כל אחד,  שמחתי נורא לחזור הביתה,  אל המזרח התיכון המטורלל,  הרחק מן המבנים הנמוכים ההם של הלבנים החומות.

אז מה זה אומר?  כלום.  לא כתבתי על זה בפייסבוק,  כי לא היה אז פייסבוק,  וגם לו היה,  מן הסתם לא הייתי כותבת שם:  לא אוהבת את הפלטפורמה הזאת.  אולי הייתי כותבת בבלוג, לו היה לי כזה אז.  או שלא.  אבל מותר ליפעת ארליך לכתוב על האסוציאציות שלה.  זה לא פשע,  בטח לא יותר פשע מכתיבת התגובות ההיסטריות והגועליות שהיא קיבלה על הסטטוס האומלל ההוא.

*

בינתיים נהיה ערה"ש תשע"ט.  זו תהיה השנה האחרונה,  למשך זמן ארוך,  שכוללת את האות עי"ן (שהיא אות מאוד חשובה,  כידוע).  לולא הייתי קצת חולה עכשיו,  הייתי מנסה לחשב כמה שנים יעברו עד שתגיע שוב  שנת-עי"ן.  אבל האמת היא שתפסתי איזה וירוס סתווי שאופייני לספטמבר,  ואפשר רק להתווכח על השאלה אם זו שפעת ממש או רק אחד מבני הדודים שלה.  באופן כללי אין לי הרבה כוח וחשק לכלום,  ואת רוב זמני אני מבלה על ספות,  כורסאות ומיטות.  זה עלול גם לחבל בתוכניתי לארח את המשפחה בערב החג,  וכבר שלחתי התראה בעניין לנוגעים בדבר,  אבל רק מחר אדע בביטחון. אולי עוד אחלים עד אז,  יש מצב.

כך או כך  –  שתהיה תשע"טובה.  עם קצת פחות היסטריה,  שבאמת איננה נחוצה במינונים האלה.  וקצת שקט,  בשביל הנשמה.  וקצת שמחה,  בשביל האופטימיות.

שנה טובה לכולם!

הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.

ממעוף הציפור

קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות,  עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.

הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים.  דומה שאין פשוט וברור ממנו,  ובכל זאת יש שמתקשים בו.  אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר,  של זמן ושל מקום.  ממעוף הציפור.  ואילו כאן,  על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת,  הוא נוטה להישאר נסתר מן העין.   עוד יגיע הזמן גם בשבילו,  אף כי הוא אכן מתמהמה.  אני הייתי מוסיפה לַנאוּם  עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה  –  פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת,  מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.

לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'.  אני לא שותפה לתחושתו,  מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות.  בית זה לא רק עניין חברתי.  זה זיכרונות ושפה,  קולות וריחות.  זה סוג האור וחילופי העונות.  זה הים, הצמחייה והנופים.  זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך,  זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג.  זה הרוח בין מחטי האורן,  זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק.  וגם  –   זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג.  זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה,  כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים.   זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים.  אני לא שכחתי.

אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר,  וירגיש שהוא אדם'.  כי כל קהל מורכב מפרטים,  ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.

ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.

בְּפתח הפסח

בעניין קרב-החמץ בבתי החולים,  שעלה שוב לכותרות:  זה לא עניין חדש.  לפני עשר שנים,  כשאמי הייתה מאושפזת בבית החולים בחג הפסח,  חיפשו המאבטחים בתיקי בכל פעם שנכנסתי למתחם.  האמת שלא הייתי מעלה בדעתי להכניס חמץ למקום שבו שומרים על כשרות  –  ומצד שני גם לא היה אכפת לי כל כך שבודקים:  היו לי אז צרות יותר גדולות.  אבל חייבים להודות שיש משהו לא-מכבד בחיפוש הזה בכניסה,  והמשהו הזה אינו מועיל לשום דבר,  במיוחד לא לדת.

יש לי הצעת ייעול למשגיחי החמץ,  ודי חבל לי שהם לא שואלים אותי,  כי היא הייתה יכולה לעזור.  ההצעה שלי היא לאמץ את השיטה האמריקאית (או שמא רק אני החלטתי שהיא אמריקאית?).  התוודעתי אליה עוד כשהייתי סטודנטית בתל אביב:  בקורס מבוא לפסיכולוגיה של החינוך (בחיי שלקחתי פעם קורס כזה!) סיפרה המרצה על נוהל כזה ועל הסיבות להצלחתו.  זה הולך ככה:  במקום לאסור על הקהל לעשות כך ואחרת (דבר שמיד יעורר את עוינותו המרדנית),  תודו לו מראש על שהוא נענה לבקשתכם.  זה נשמע חסר היגיון  –  כי מי אמר שהוא נענה?  מצד שני,  מי אמר שהאיסורים והחיפושים יעילים?  מי שרוצה להבריח  –  יבריח,  תסמכו עליו.

ראיתי איך זה עובד בטיסת פנים אחת בארה"ב,  שהמראתה התעכבה כמעט עד אינסוף:  ישבנו סגורים בתוך המטוס,  על המסלול,  אורות מהבהבים והכול  –  ולא המראנו ולא המראנו ולא המראנו.  כל רבע שעה פנה אלינו הקברניט ברמקול ואמר:  'ושוב הייתי רוצה להודות לכם על סבלנותכם'.  (מתה על הסגנון הזהיר והמרוחק הזה:  'הייתי רוצה להודות'.  הוא אפילו לא באמת מודה!).  האמת שלא היינו סבלניים בכלל,  אבל אחרי שהוא כבר כאילו-הודה כל כך יפה,  וכל כך הרבה,  לא היה לנו נעים לאכזב אותו.

וזה בדיוק הסוד של הפנייה הזאת.  היא פונה לרצון הטוב של בני אדם,  במקום לרצונם הרע (וידוע שהם התברכו גם בזה וגם בזה,  ובמנות גדושות). לכן הייתי מציעה למשגיחי החמץ לתלות בכל חדר אשפוז ובכל מסדרון בבית החולים שלט בזו הלשון:

תודה על שאינכם מכניסים לכאן חמץ!

(היות שאיננו אמריקאים,  אנחנו יכולים לוותר בשקט על ההתפתלות של 'היינו רוצים להודות לכם':  כיאה למורשתנו הצברית,  אנחנו מודים וזהו,  בלי לבלבל יותר מדי את המוח).

בקיצור,  ברצינות:  יש לדבר הזה פוטנציאל להצליח.  באמת.  שווה לנסות.

*

ושיהיה חג שמח ורגוע לכולנו.

סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

עיניים חדשות

לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב.  רק טיפה קשור.

נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל,  אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם,  חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב.  משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.

אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת.  אבל שמתי לב שעם הזמן,  ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'.  לא רואה מה אנשים לובשים,  לא שמה לב לצבעים של שום דבר,  ונוטה להירדם במוזיאונים.  אבל זה משתנה בהדרגה.

לאחרונה,  כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך.  פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל,  ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף,  כמו בציורים.  נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר),  אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם.  גם הצפייה שלי בנוף של ים,  או של הרים,  מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר',  ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן.  אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת.  פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו.  ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים,  נים-ולא-נים,  על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.

בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים.  זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל.  מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז.  מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה.  אז הנה,  הבוקר ראיתי,  במתקן לייבוש כלים במטבח שלי:  צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל.  מי היה מאמין.

כלומר,  אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם   –  אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה,  אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו.  עכשיו זה משתנה.  אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד,  קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה:  עיניים שרואות אחרת.

*

ובלי קשר,  בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים:  שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.

על נמלים ואנשים

תשע"ח החלה בקטל המוני,  והוא יושב לי על המצפון.

מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית,  בעיקר באזור של פינת האוכל,  שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל,  אלא רק פינה,  חלון,  פסנתר ושידה. נמלים חומות,  די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים),  זריזות להפליא ועקשניות רצח.  ריססתי פה ושם  –  וללא הועיל:  למחרת הן שוב בשיא פעילותן.

אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם.  במיוחד לא עכבישים,  שאותם חיבב במיוחד  –  אבל הוא נטה חסד גם לנמלים.  אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה,  וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר  –  אבל לנמלים,  שהן שקטות וחרוצות,  אסוּר להתאכזר.

ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם.  אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם,  בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו.  אני סומכת על תושייתן המהירה.  אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים,  גם הקטנות וגם הגדולות,  הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה.  אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות,  וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם  –  כך שהן  נשארות אצלי כל הזמן.

אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו.  הן שלחו מרגלות  לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח,  גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר,  ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש,  וזה התחיל להיות  מלחיץ למדי.

אתמול בלילה,  א' בתשרי,  נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה,  וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק,  ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל.  חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם,  וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה.  טפשות קטנות,  אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם?  כבלים שאין בהם חפץ,  חוטים מאריכים,  טרנזיסטור ישן,  תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח.  למה זה כל כך מעניין אתכן?

מן הון להון מצאתי:  בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות,  אולי אלפים  (אני לא מגזימה)  של נמלים חומות.  הן פשוט בנו להן קן בתוכה,  עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי).  לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה,  אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה).  אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר,  עם תכולתה,  אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים.  בייאושי התחלתי לרסס,  די באלימות.  הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה,  אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.

אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון.  אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו:  אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן.  ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים,  ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ,  וכו',  בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה,  אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר,  בשאיפה, את כל תכולתה).

כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי,  בארה"ב,  הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים.  הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן,  מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות:  איפה הן יגורו בינתיים?  ומה יאכלו?  אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה,  והיא מצאה פתרון כלשהו.  צא ולמד:  מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים  נמלים בדואר  ומשלמים עבורן טבין ותקילין,  ואילו אני,  ברצחנותי המזרח-תיכונית,  משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית,  ועוד באמצע החג.

מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו:  שקט יחסי בזירת השידה.  אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם,  מחפשות כנראה אנה פנה זיוון.  צר לי עליהן ועל ביתן שאבד,  אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי.  אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!),  אומרת להן:  לא-לא,  בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה,  יש מספיק מקום בחצר    –  ומשליכה אותן אל מחוץ  לתריסולים.  אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם,  ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון,  כדי שלא ייכנסו בחזרה.  לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.

ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.