הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.

מודעות פרסומת

ממעוף הציפור

קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות,  עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.

הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים.  דומה שאין פשוט וברור ממנו,  ובכל זאת יש שמתקשים בו.  אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר,  של זמן ושל מקום.  ממעוף הציפור.  ואילו כאן,  על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת,  הוא נוטה להישאר נסתר מן העין.   עוד יגיע הזמן גם בשבילו,  אף כי הוא אכן מתמהמה.  אני הייתי מוסיפה לַנאוּם  עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה  –  פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת,  מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.

לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'.  אני לא שותפה לתחושתו,  מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות.  בית זה לא רק עניין חברתי.  זה זיכרונות ושפה,  קולות וריחות.  זה סוג האור וחילופי העונות.  זה הים, הצמחייה והנופים.  זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך,  זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג.  זה הרוח בין מחטי האורן,  זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק.  וגם  –   זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג.  זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה,  כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים.   זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים.  אני לא שכחתי.

אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר,  וירגיש שהוא אדם'.  כי כל קהל מורכב מפרטים,  ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.

ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.

בְּפתח הפסח

בעניין קרב-החמץ בבתי החולים,  שעלה שוב לכותרות:  זה לא עניין חדש.  לפני עשר שנים,  כשאמי הייתה מאושפזת בבית החולים בחג הפסח,  חיפשו המאבטחים בתיקי בכל פעם שנכנסתי למתחם.  האמת שלא הייתי מעלה בדעתי להכניס חמץ למקום שבו שומרים על כשרות  –  ומצד שני גם לא היה אכפת לי כל כך שבודקים:  היו לי אז צרות יותר גדולות.  אבל חייבים להודות שיש משהו לא-מכבד בחיפוש הזה בכניסה,  והמשהו הזה אינו מועיל לשום דבר,  במיוחד לא לדת.

יש לי הצעת ייעול למשגיחי החמץ,  ודי חבל לי שהם לא שואלים אותי,  כי היא הייתה יכולה לעזור.  ההצעה שלי היא לאמץ את השיטה האמריקאית (או שמא רק אני החלטתי שהיא אמריקאית?).  התוודעתי אליה עוד כשהייתי סטודנטית בתל אביב:  בקורס מבוא לפסיכולוגיה של החינוך (בחיי שלקחתי פעם קורס כזה!) סיפרה המרצה על נוהל כזה ועל הסיבות להצלחתו.  זה הולך ככה:  במקום לאסור על הקהל לעשות כך ואחרת (דבר שמיד יעורר את עוינותו המרדנית),  תודו לו מראש על שהוא נענה לבקשתכם.  זה נשמע חסר היגיון  –  כי מי אמר שהוא נענה?  מצד שני,  מי אמר שהאיסורים והחיפושים יעילים?  מי שרוצה להבריח  –  יבריח,  תסמכו עליו.

ראיתי איך זה עובד בטיסת פנים אחת בארה"ב,  שהמראתה התעכבה כמעט עד אינסוף:  ישבנו סגורים בתוך המטוס,  על המסלול,  אורות מהבהבים והכול  –  ולא המראנו ולא המראנו ולא המראנו.  כל רבע שעה פנה אלינו הקברניט ברמקול ואמר:  'ושוב הייתי רוצה להודות לכם על סבלנותכם'.  (מתה על הסגנון הזהיר והמרוחק הזה:  'הייתי רוצה להודות'.  הוא אפילו לא באמת מודה!).  האמת שלא היינו סבלניים בכלל,  אבל אחרי שהוא כבר כאילו-הודה כל כך יפה,  וכל כך הרבה,  לא היה לנו נעים לאכזב אותו.

וזה בדיוק הסוד של הפנייה הזאת.  היא פונה לרצון הטוב של בני אדם,  במקום לרצונם הרע (וידוע שהם התברכו גם בזה וגם בזה,  ובמנות גדושות). לכן הייתי מציעה למשגיחי החמץ לתלות בכל חדר אשפוז ובכל מסדרון בבית החולים שלט בזו הלשון:

תודה על שאינכם מכניסים לכאן חמץ!

(היות שאיננו אמריקאים,  אנחנו יכולים לוותר בשקט על ההתפתלות של 'היינו רוצים להודות לכם':  כיאה למורשתנו הצברית,  אנחנו מודים וזהו,  בלי לבלבל יותר מדי את המוח).

בקיצור,  ברצינות:  יש לדבר הזה פוטנציאל להצליח.  באמת.  שווה לנסות.

*

ושיהיה חג שמח ורגוע לכולנו.

סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

עיניים חדשות

לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב.  רק טיפה קשור.

נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל,  אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם,  חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב.  משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.

אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת.  אבל שמתי לב שעם הזמן,  ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'.  לא רואה מה אנשים לובשים,  לא שמה לב לצבעים של שום דבר,  ונוטה להירדם במוזיאונים.  אבל זה משתנה בהדרגה.

לאחרונה,  כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך.  פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל,  ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף,  כמו בציורים.  נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר),  אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם.  גם הצפייה שלי בנוף של ים,  או של הרים,  מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר',  ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן.  אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת.  פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו.  ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים,  נים-ולא-נים,  על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.

בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים.  זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל.  מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז.  מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה.  אז הנה,  הבוקר ראיתי,  במתקן לייבוש כלים במטבח שלי:  צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל.  מי היה מאמין.

כלומר,  אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם   –  אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה,  אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו.  עכשיו זה משתנה.  אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד,  קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה:  עיניים שרואות אחרת.

*

ובלי קשר,  בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים:  שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.

על נמלים ואנשים

תשע"ח החלה בקטל המוני,  והוא יושב לי על המצפון.

מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית,  בעיקר באזור של פינת האוכל,  שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל,  אלא רק פינה,  חלון,  פסנתר ושידה. נמלים חומות,  די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים),  זריזות להפליא ועקשניות רצח.  ריססתי פה ושם  –  וללא הועיל:  למחרת הן שוב בשיא פעילותן.

אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם.  במיוחד לא עכבישים,  שאותם חיבב במיוחד  –  אבל הוא נטה חסד גם לנמלים.  אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה,  וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר  –  אבל לנמלים,  שהן שקטות וחרוצות,  אסוּר להתאכזר.

ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם.  אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם,  בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו.  אני סומכת על תושייתן המהירה.  אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים,  גם הקטנות וגם הגדולות,  הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה.  אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות,  וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם  –  כך שהן  נשארות אצלי כל הזמן.

אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו.  הן שלחו מרגלות  לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח,  גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר,  ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש,  וזה התחיל להיות  מלחיץ למדי.

אתמול בלילה,  א' בתשרי,  נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה,  וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק,  ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל.  חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם,  וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה.  טפשות קטנות,  אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם?  כבלים שאין בהם חפץ,  חוטים מאריכים,  טרנזיסטור ישן,  תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח.  למה זה כל כך מעניין אתכן?

מן הון להון מצאתי:  בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות,  אולי אלפים  (אני לא מגזימה)  של נמלים חומות.  הן פשוט בנו להן קן בתוכה,  עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי).  לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה,  אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה).  אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר,  עם תכולתה,  אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים.  בייאושי התחלתי לרסס,  די באלימות.  הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה,  אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.

אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון.  אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו:  אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן.  ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים,  ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ,  וכו',  בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה,  אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר,  בשאיפה, את כל תכולתה).

כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי,  בארה"ב,  הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים.  הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן,  מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות:  איפה הן יגורו בינתיים?  ומה יאכלו?  אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה,  והיא מצאה פתרון כלשהו.  צא ולמד:  מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים  נמלים בדואר  ומשלמים עבורן טבין ותקילין,  ואילו אני,  ברצחנותי המזרח-תיכונית,  משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית,  ועוד באמצע החג.

מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו:  שקט יחסי בזירת השידה.  אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם,  מחפשות כנראה אנה פנה זיוון.  צר לי עליהן ועל ביתן שאבד,  אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי.  אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!),  אומרת להן:  לא-לא,  בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה,  יש מספיק מקום בחצר    –  ומשליכה אותן אל מחוץ  לתריסולים.  אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם,  ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון,  כדי שלא ייכנסו בחזרה.  לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.

ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.

ערה"ש תשע"ח

שמעתי אתמול הסבר על הברכה 'שנה טובה ומתוקה'.  על שום מה מברכים גם 'טובה' וגם 'מתוקה',  ולמה לא מספיק לומר רק 'טובה'.  מסתבר שעל פי תפיסת ההסבר,  ברור שהשנה תהיה טובה,  כי הרי הכול טוב והכול לטובה.  אבל 'מתוקה' פירושו שגם נרגיש את הטוב ונוכל ליהנות ממנו,  שהרי אנו נוטים שלא לראותו ולא להעריכו.

התפיסה שהכול טוב היא דתית במקצת ואולי גם תמימה במקצת,  אבל ההבחנה בעניין הנטייה לא לראות את הטוב איננה תמימה כלל,  וההסבר כולו מצא חן בעיניי.  והשתעשעתי במחשבה על הקביעה הקבועה של ראש המשפחה,  לפיה אני תמיד מתלוננת ולא מעריכה את כל הטוב שנפל בחלקי (כשהוא עצמו מהווה,  לתפיסתו, חלק נכבד מן הטוב הזה,  כמובן). כן, יש בזה משהו.

*

קצת רוח-שטות-של-כאילו-גימטריה לערה"ש תשע"ח (אוי,  ההבלים שאני מסוגלת להעלות כשיש לי קצת זמן):

חביבים עליי ציוני התי"ו-שי"ן-עי"ן-ומשהו,  כי ע' היא אות מועדפת (בשל שמי,  כמובן).  תשע"ט נראית לי מיוחדת במיוחד,  כי היא תהיה האחרונה בסדרה, לפני שיתחיל המחזור של תש"פ-ומשהו.  אבל בינתיים עומדת בפתח רק תשע"ח,  ואני מנסה למצוא בה משמעות כלשהי. במה תשתנה מכל השנים?

הפרשנות הראשונה שעולה בדעתי ל(תש)ע"ח היא:
עדה חולה.
שזה לא ממש מומלץ. אני והמחשבות השליליות שלי.  מדהים שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו. ננסה משהו אחר:
עדה חלשה.
גם לא משהו.

אז אני מחפשת פירושים אחרים:
עדה חזקה.
טוב,  נו.  לא צריך להיסחף.
אז:  עדה חושבת.
כן,  בדרך כלל.  לפחות בינתיים. לא מתחייבת להמשך.

ואולי מוטב:  עדה חופרת.
הו,  כמה נכון.  וכמה מעייף.

אולי: עדה חולמת.
הלוואי.  מה שהכי מעציב אותי בהתבגרות,  שלא לומר הזדקנות, הוא אבדן החלומות (בהקיץ).  הם חסרים לי כל כך.  עצוב כשלא נותר כמעט על מה לחלום. ההתפכחות מכאיבה.

מצאתי!  עדה חוֹרֶפֶּת.
הו,  כן.  תשע"ז הייתה גרועה מאוד בכל הנוגע לנדודי שינה.  לא רוצה אפילו לנסות לספור את הלילות שבהם לא ישנתי בכלל.  שני תלמידים כתבו לי במשוב שאני נראית שחוקה.  נראה אותם נוסעים לירושלים אחרי לילה בלי שינה ומלמדים יום שלם וחוזרים הביתה בכל הפקקים,  יש מצב שגם הם ייראו שחוקים.  אולי תשע"ח תהיה חרפּנית יותר.  ואם לא היא,  לפחות אני. הנה מצאתי משאלה לשנה החדשה.

(עוד רעיונות לתשע"ח:  חביבה.  חמודה.  חייכנית.  חפיפית.
כלומר,  כל מה שאני לא).

*

יצא פוסט די הזוי.  עם הקוראים הסליחה. אקנח בברכה שתנסה לכפר על כל הנ"ל:
שנה טובה ומגשימת משאלות לכולם!  ושתהיה גם מתוקה,  לא יזיק,  ולא משנה לפי איזו שיטה.

מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.

עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!