שוב יומן קורונה??

מאתמול בערב, במקום להתמקד בשמחת החג, אני שוב תחת הרושם של 'הזינוק' במספרי המאובחנים (כרגיל, לא יגידו לנו אם הם באמת חולים וסובלים או שרק הבדיקות יצאו חיוביות). ושוב אימת הבידודים. אני לא אוהבת את המספרים האלה, הם לא נראים טוב. יכול להיות שזו עלייה שצריך ללמוד לחיות איתה, ויכול להיות שזו עלייה שצריכים לנקוט נגדה אמצעים יותר חריפים (שוב). אני מקווה שהצעדים עכשיו יינקטו קצת יותר במידה ובשכל, אבל אין לדעת. לי נדמה גם עכשיו שהאמצעי שהכי פשוט להקפיד עליו לאורך זמן הוא מסכה ורחיצת ידיים – בעוד ששמירת מרחק לא תמיד תלויה בשומר. אבל, כמובן, לא מבינה איך אפשר לעטות מסיכה כשאוכלים או שותים. לא מקנאה בבעלי מסעדות וכו', נשמתם באמת יוצאת עכשיו, אבל גם אני לא כל כך מעזה לאכול בשום מקום שאינו אצלי בבית.

*

יומן קריאה:
כבר היה נדמה שהעניין עומד להיגמר ולא אקרא עוד ספרי מגיפות, אבל עכשיו נראה שלאחר שהשלמתי את קריאת על הפיקחון, עוד יהיה לי מספיק זמן גם בשביל הדבר. כל אחד מן השניים מדכא בדרכו הייחודית. סאראמאגו הוא ציני, מושחז ומרושע, הרבה יותר מדי לטעמי, אבל איכשהו הספר דיבר אליי יותר מקודמו (על העיוורון), אולי משום שנדמה היה שהוא כל כך רלוונטי למוראות המאה העשרים ואחת, לא רק (אבל גם) בישראל: שלטון מושחת, פחדני ומטומטם, גניבת דעת הציבור, בחירות חוזרות וסגרים, וכיוצא באלה. הפתק הלבן בקלפי, שהוא מעין גיבור בלתי מוכרז של הסיפור, החל לדבר אליי כאופציה מאוד סבירה: בין כך ובין כך לא נראה שלמישהו אכפת מה דעת המצביעים, אז בשביל מה לטרוח.

המשפט שהכי אהבתי בספר הוא תיאור הדגל שתלוי מאחורי שר הפנים בזמן מסיבת העיתונאים שלו. לפני המסיבה הוא מתואר כך:
"מאחוריו [כלומר, מאחורי שר הפנים], תלוי כמו תמיד, שקע דגל המדינה בהרהורים."
ואחרי המסיבה:
"ושם, מאחור, ללא ליאות, הוסיף הדגל לשקוע בהרהוריו" (עמ' 329 – 330).

אני לא יודעת למה זה כל כך מצחיק אותי. זה אומנם ציני ומרושע כרגיל – אבל שלא כרגיל, הרשעות מכוונת אל יישות שיכולה לספוג אותה בלי קושי. במחשבה שנייה, לא בטוח שהיא מכוונת אל הדגל השקוע בהרהורים (ללא ליאות!)

*

יומן גנן:
סיפרתי כבר שהסחלב מלמד אותי סבלנות? אז זהו, שזה שיעור קשה. הגבעולון החדש הגיע לגובה שני סנטימטרים, נעצר ונדם. כנראה שוב עשיתי משהו לא בסדר. אני עדיין מחכה, אבל עם פחות תקווה.

*

יומן בלוגוספרי:
עוף החול הנצחי – ישראבלוג – שב והפציע. צריך אקרובטיקה מיוחדת כדי להגיע אליו, אם כי אפשר. עדיין לא הכול עובד: לאט לאט. למרות שהספורט החביב עליי הוא להתלונן על וורדפרס, אני לא שוקלת לחזור לישרא. לא באמת מתגעגעת. בכל זאת שמחה בשביל מי שחיכו לו כל כך בנאמנות, וכמובן, נחמד שפוסטי העבר שלי עדיין זמינים שם. כבוד למי שהצליחו במשימה – אני הייתי מאוד סקפטית, אבל התברר שצדקו.

*

שוב יצא פוסט חמוץ, ועוד בחג. עם הקוראים הסליחה. ניסיתי לאזן את זה קצת עם בשורת ישרא – וכמובן, חג שמח!

יומן קורונה (16)

אולי אפשר לומר עכשיו שהגענו ל'אחרי החגים'. או שלא. כי אצלנו כל הזמן חגים, אחרי ולפני. היה פורים בלי עדלאידע, פסח בלי ליל הסדר, חול המועד בלי טיולים, יום השואה עם טקס בזום, יום הזיכרון כנ"ל, ערב יום העצמאות עם מצעד דגלנים מצומק ובלי זיקוקים (לא הלכנו לגבעה 'שלנו', לא היה טעם), יום העצמאות עם סיבוב רגלי בתחום המותר ועם ריחות מנגל מן המרפסות. עוד מעט ל"ג בעומר, שלא אתנגד לביטול המדורות שבו, ואחר כך שבועות, עם או בלי עוגות גבינה. אחר כך יהיה קיץ, שבו המסכות ימררו את חיינו בחום ובלחות, ואז – הופ: חגי תשרי. נראה מה יהיה. עדה ק., תפסיקי להתלונן.

כמו תמיד, סובבים הזיכרונות שלי סביב קולות. למשל הזיקוקים: זה לא רק קולות הנפץ מחרידי השלווה – אלא גם הקול המיוחד הזה (והלא בלתי נעים) שהזיקוקים משמיעים כשהם מתפוגגים ברקיע. או למשל האורז בבלון של הילד כשהיה קטן.

זה היה ככה: כשהילד היה בערך בן שנתיים, עוד לפני שאחותו נולדה, קנו לו הוריי בלון ענק לערב יום העצמאות. באמת ענק, ועד כדי כך כבד, שלא התנופף אל-על על החוט שלו, אלא דווקא כלפי מטה. בצבע לבן, עם רישום קטן אדום, אולי של מיקי מאוס. בתוכו היו גרגירי אורז שהרעישו בכל תנועה שלו. הילד היה מוקסם, וגם כל הסובבים אותו, חוץ ממני, שדמיינתי כל הזמן איזה רעש מבהיל ומעציב ישמיע הבלון כשיתפוצץ. אבל הוא לא התפוצץ באותו ערב, וטיילנו איתו (ועם הילד, ועם הוריי) ברחבי העיר, ברחובות המוארים. היינו אז אנשים לגמרי אחרים: צעירים, שמחים, אופטימיים. ביקום אחר. עדה ק., תפסיקי.

מה קרה לבלון בהמשך אני כבר לא בדיוק זוכרת – כנראה מה שקורה לכל בלון. הילד גדל בינתיים, אפילו אחותו שלא נולדה אז כבר גדלה מאוד, הוריי כבר מזמן אינם, ואנחנו לא צעירים ולא אופטימיים (טוב, תלוי את מי שואלים), ועוד הקורונה הזאת קפצה עלינו לבלבל את מוחותינו. אבל משום מה נזכרתי ברעש ההוא של גרגירי האורז בתוך הבלון המתוח. כמה רחוק הכול.

זהו, אין פואנטה. סליחה על החמיצות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישה עשר.

יומן קורונה (15)

מה נהיה לך את, עדה ק., שככה השתתקת? בין יומן קורונה 14 ל-15 מפרידים עשרה ימים! זה יומן זה?

אז האמת שפג קסם הדיווח, בעיקר משום שאין מה לדווח. יום בא ויום הולך, וכולם דומים. פרט לעובדה שאחרי 'חופשת הפסח' חזרנו למתכונת ההוראה המקוונת, אז שוב אין לי זמן.

*

כל יום אני יוצאת לסיבוב רגלי של כחצי שעה. פלוס מינוס 500 מטר. לא הבנתי אם זה מותר או אסור, אבל אני עם מסכה בכל מקרה, לא מתקהלת, ורוחצת ידיים היטב בשובי הביתה. אם אני לא אצא פעם ביום אני גם אשתגע וגם אחליד.

בסיבובים כאלה אני מאלתרת כל מיני מסלולים קרובים לבית. בעיקר אימצתי את 'הליכת השור' – שזה אומר לפנות ימינה, ושוב ימינה, ואז שמאלה, ושוב שמאלה, ואז ימינה, ושוב ימינה, וחוזר חלילה. ככה הולכים חצי שעה בכל מיני זיגזוגים קרובים לבית, במקום להתמיד בקו ישר למרחקים האסורים. ככה אני גם מגלה כל מיני סימטאות ורחובונים שלא היכרתי, ולפעמים מתגברת על פחדי מפני כלבים שגרים ברחובונים כאלה ומשוכנעים שהרחוב שייך להם ומתעצבנים על כל מי שמעז לעבור בו.

למה 'הליכת שור'? כי ככה, בשאיפה, השוורים חורשים את השדות (שוורים עוד חורשים שדות?) ובמונח הזה משתמשים גם כדי לתאר טקסטים עתיקים מאוד, מתקופות שבהן כיוון הכתיבה עוד לא התייצב: היו כותבים נניח מימין לשמאל, מגיעים לסוף השורה, מסתובבים וחוזרים בכתיבה ימינה, ואז, בצד ימין, מסתובבים וחוזרים בכתיבה שמאלה, וכך הלאה.

ככה יוצא שבסיבובים הרגליים שלי אני כל הזמן חושבת על שוורים.

*

את מנכ"ל משרד הבריאות עוד לא למדתי לחבב. הוא מזכיר לי פיתום, למרות ששפתיו כן זזות. כל הזמן אני מחפשת את הבובה שלצידו, ואין. כששואלים אותו למה, על פי ההנחיות החדשות, עסק פלוני פתוח ואילו עסק אלמוני סגור, הוא פוצח בסקירה מייגעת של תולדות הפעילות המופלאה של משרד הבריאות, החל מן הימים שקדמו לבריאת העולם ועד לימינו אנו. אחרי חמש דקות של דקלום כזה הוא מוסיף בסוגריים את התשובה המתבקשת לשאלה שכבר נשכחה: ההנחיות לא מושלמות, נתקן.

אני לא כל כל כועסת על הטעויות של משרד הבריאות, כי אני יודעת שבאירוע לחוץ כזה, אי אפשר שלא לטעות. אבל הרי אפשר לחסוך בדקלומים, לא? תגיד ישר 'טעינו, נתקן', ונעבור לשאלה הבאה. ככה תחסוך לכולנו המון זמן, שלא לדבר על עצבים. וגם תזכה ביותר אמון, שזה לא דבר של מה בכך.

*

היום תליתי את הדגל מחוץ לתריסולים, כבכל שנה לפני יום הזיכרון/העצמאות. אבל חסרון המרפסת מציק לי השנה יותר מכרגיל. שני דברים צריך כל בית בימי קורונה: אינטרנט ומרפסת. בעניין האינטרנט מחזיקה אצבעות שימשיך לשרוד בצוק העיתים, ואילו עניין המרפסת אצלנו אבוד (מרפסת כביסה לא נחשבת), וחבל לי על זה נורא.

*

א-פרורפו הדגל: קראתי השנה המלצות להחליף את דגל המדינה שבמרפסות/חלונות בדגל שחור. לא נראה לי. זה לא שחמתי לא בוערת בי להשחית על מעללי הממשלה שעוד לא קמה (איך אמרה דוריה למפל מחדשות כאן 11? אני אאמין כשאראה את המסמך החתום) – אבל הדגל הוא שלי, לא שלהם, ואני זו שאצוק לתוכו משמעות, ולא הם. כמאמר הטף: אני לא מסכימה להם, והם לא יחליטו עליי.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישה עשר (נניח).

יומן קורונה (14)

היום עמדתי במטבח וקצצתי בצל בשביל הפטריות.  פתאום רעש גדול מבחוץ:  רמקול חזק,  מוזיקה ושירה.  כבר כמעט סיננתי 'מה לעזאזל',  ומיהרתי לחלון.  ראיתי:  אוטו גדול של העירייה,  ועל דופנו שלט שמכריז שהעירייה עושה שמח גם בימי קורונה.  ועליו עומדות מי שעומדות ושרות ורוקדות וקוראות חג שמח.  קצת כמו בעדלאידע,  שגם היא בוטלה השנה.  ואז נזכרתי שבאמת היום המימונה.  וסלחתי על הרעש. הרצון הטוב נגע לליבי.  ואז פתאום התחלתי לבכות,  בלי שום סיבה נראית לעין,  כמו שקורה לי לפעמים בימים האלה.
ואולי זה בכלל היה הבצל.

*

האחיין שלי ממשיך לפרסם קטעים מתרגולו היומי בבית.  הפלייליסט של הקרנטינה. חלקם כל כך יפים,  שאני חוזרת ושומעת אותם עוד ועוד.

למשל הקטע של היום.
[אם יש בעיה לשמוע, מוצע שם, בכיתוב המלווה את הסרטון, לינק חלופי ליוטיוב.]

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום ארבעה עשר.

יומן קורונה (11)

זה הזמן לקריאת ספרים מפורסמים על מגפות. בראש כולם הדֶבֶר, של אלבר קאמי, אבל אין לי בבית, ועל ספריות אין מה לדבר עכשיו. אז במקום זה נחתתי על על הפיקחון של ז'וז'ה סאראמאגו, שהוא מעין המשך רופף של על העיוורון שאותו קראתי לפני שנים (ושאותו לא אהבתי, אבל אי אפשר לומר שלא הרשים אותי, וגם הוא כמובן על מגפה). בעל הפיקחון המגפה היא לא ממש בריאותית, אלא, תחזיקו חזק, סיפור של ממשלה שלא אהבה את איך שהעם הצביע בבחירות. על כן כפתה עליו בחירות נוספות, וכשזה לא עזר (כי התוצאות לא השתנו לטובה), הטילה עליו סגר. המממ. נשמע מוכר עד אימה.

לסאראמאגו יש סגנון ציני חד כתער, רק הייתי שמחה לו היה מחלק את הספר לפרקים, ואת הפרקים לפסקאות, ואת הפסקאות למשפטים באורך סביר (וגם מוסיף סימני פיסוק מגוונים פה ושם, כי בינתיים יש רק פסיקים). יש פסקאות שמשתרעות על כמה עמודים, וזה הורג לי את העיניים, שלא לדבר על המוח. במיוחד לפני השינה, שאז מסתבר שאני נרדמת באמצע פסקה, פשוטו כמשמעו, משום שסופה יגיע רק בעוד כמה עמודים ואין לי כוח לצלוח אותם. אני לא מתה על ציניות שאין לה הפוגה, ומהבחינה הזאת העדפתי בזמנו את הדבר, משום ששם לפחות היה ברור, למיטב זיכרוני, שאלבר קאמי לא לועג לגיבור הראשי שלו (ששמו היה, אם אני זוכרת נכון, שארל[?] רייה [?], והוא היה רופא הגון בתוך עולם של כאוס ואימה).

כך או כך, סאראמאגו נותן שם כמה עצות על ניהול סגר, ואני מעתיקה לכאן משהו מזה (עם הערות שלי בסוגריים מרובעים):

"סגר אינו משהו שמאלתרים כלאחר יד, אלא צריך לדעת יפה מאוד לאן שואפים להגיע ואיך, לאמוד את התוצאות, להעריך את התגובות, לשקול את החסרונות, לחשב את הרווחים וההפסדים…" (עמ' 71).
[נראה לי שהנ"ל מתייחס בעצם למה שקוראים אצלנו 'תכנון אסטרטגיית היציאה'].

ועוד, בהמשך, על תכנון הסגר שבסיפור:
"ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסֶגר והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטיים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו ובוהו" (עמ' 71).
[שזה מזכיר לי את נתניהו שקובע שנגיע ל-30000 בדיקות ביום – ועכשיו שכולם ישברו את הראש איך לבצע את זה, העיקר ש'אני הנחיתי'].

ועוד משהו שאני חייבת להעתיק גם:
"כולנו להבה קטנה ורוטטת שעלולה לכבות בכל רגע, ואנחנו מפחדים, מעל לכול אנחנו מפחדים" (עמ' 59).
[אבל זה לא ממש מתאים לערב חג.]

*

אתמול הקשבנו בחדשות הערב להוראות לסגר/עוצר שיוטל בערב החג, ואז צפינו בכתבה ארוכה על מצב הביצים והיעדרן, ואמרתי לראש המשפחה, לו היו אומרים לנו לפני חצי שנה שבזה נתעסק בערב פסח, לא היינו מאמינים. ועכשיו זה נראה לנו כמעט נורמלי. ללמדכם כמה מהר מסתגלים בני אדם למציאות הזויה.

*

בישלתי מרק עם קניידלעך ועוד כמה דברים, היום אוסיף גם חרוסת – עם יין אמיתי, כנדרש, כי אין תירוש שאני מעדיפה. בכלל, כל הזמן אני מאלתרת בין המצרכים החסרים, ומסתבר שאפשר גם אפשר לאלתר. אפשר למשל אפילו להכין קרם שוקולד למריחה על המצות, במקום 'השחר העולה' שלא זכרנו לקנות. לא שזה מאוד נחוץ לנו, בינינו, אבל זה מסממני החג. אחרי כל הדברים האלה נהיה מוכנים לסדר זוגי. האמת שזה אפילו לא כל כך נורא, בין כך ובין כך אני לא טובה באירוח והאכלה של מלאנת'אלפות אנשים, כי אני בשלנית די בינונית (ונורא לחצנית). מתישהו נעשה מפגש זום עם הילדים והוגולינה, ונציץ החוצה הערב בשמונה וחצי לראות את 'מה נשתנה' על המרפסות מסביב, אם יהיה. אני מקווה שיהיה, זה נחמד.

ושיהיה לכולנו חג שמח, בריא ומשטיח עקומות!

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד עשר.

על מספרים ואנשים

הערב כבר הודיעו על 61 חולי קורונה בארץ [ועד שסיימתי את כתיבת הפוסט עלה המספר ל-75]. המספרים מן הסתם עוד יעלו שוב ושוב. לאחרונה, אגב, בדיווחי התקשורת, מספרי החולים לא סתם עולים, אלא 'מזנקים'. דרמה מילולית מעצבנת.

כמו כל אזרחית טובה, אני עוקבת באתר משרד הבריאות אחר הדיווחים על מסלולי החולים לפני שאובחנו, כדי לדעת אם מסלוליי הצטלבו עם מסלוליהם, ואם גם אני צריכה לסגור את עצמי בחדר מבודד (חרדת הבידוד גדולה אצלי מחרדת הקורונה, אבל זה לפוסט נפרד). אבל ככל שמספר החולים עולה, המעקב אחרי הפרטים נעשה מסובך יותר. משום מה מדווחים במשרד הבריאות על כל חולה בנפרד: ממספרים אותו ומפרטים איפה הוא היה, ואז עוברים לחולה הבא. וכך יודעת כל המדינה שחולה X חזר מחוצלארץ כזה או אחר אחרי ששהה בו רק יומיים לצורך משחק כדורגל, ומיד לאחר שובו ישב במסעדה פלונית, שתה קפה בבית קפה אלמוני, ביקר בחנויות אלה ואלה בקניון הזה והזה, וכך הלאה. שאז מתחילות ברשת ההתבדחויות (או הגערות) על חשבונו: כמה הוא אוכל ושותה וקונה ומסתובב בכל מָקום בִּמְקום לשבת בשקט בבית. בהקשר הזה כדאי לזכור שכולנו אוכלים ושותים וקונים ומסתובבים בחוץ כל עוד לא נודע לנו שאנחנו חולים וכל עוד לא נצטווינו להתבודד בבית.

אז כן, שיטת הרישום הזאת באמת פולשת לתחום הפרט, ואני לא רואה מה תרומתה לבריאותנו. הרי אם נחשפתי למחלה בסופרמרקט או באוטובוס, זה לא ממש משנה לי אם זה היה בגלל חולה X או חולה Y – אני בצרות גם כך וגם כך. נראה לי מספיק טוב שיציינו את המקומות שבהם הייתה חשיפה למחלה, שימיינו אותם לפי אזורים ותאריכים (ולא לפי חולים), ויפסיקו כבר עם המידע האישי הזה שאינו נחוץ לאיש.

וחוץ מזה, איזה פורים שקט ועצוב היה היום.

*

[עריכה מאוחרת: אופס. מן הון להון ראיתי שדווקא בYNET יש רשימה של 'מוקדי הקורונה' שמסודרת לפי תאריכים ולא לפי אנשים. יפה. אם כי בשל תקלה כלשהי, כל פעם שאני מנסה לרדת במורד הרשימה, היא קופצת למעלה בחזרה להתחלה. אולי תקלה אצלי.]

מרחוק

הימים הנוראים של השנה, לקראת יום הכיפורים, היו שונים מקודמיהם מן הבחינה הזאת שהבלוגר שדות נעדר בהם מן הבלוגוספרה: הוא נפטר בדצמבר של השנה שעברה, כפי שכתבתי כאן. הבלוגרים הוותיקים בישרא ומחוצה לו זוכרים אותו, ולפחות אצלי נקשרה דמותו בעיקר ליום הכיפורים, מטעמים שברורים לכל מי שהכיר את סיפור חייו ואת כתיבתו. יחד היינו מזכירים את יום הכיפורים ההוא ומייחלים ליום כיפורים שקט השנה (ובכל השנים שיבואו). השנה כמעט לא עשינו זאת, כי שדות איננו.

ובכל זאת היה משהו מוזר: בערב יום הכיפורים זיהיתי פתאום בדף הסטטיסטיקות של הבלוג כניסה מספרד. אני יודעת כמובן שזה לא היה שדות, ואני יודעת שאפילו לא בטוח שזה היה מספרד, שהרי היום, עם נפלאות ה-VPN, אי אפשר לדעת מנין באמת נכנסים לבלוג מי שנכנסים. ובכל זאת: פתאום כניסה מספרד, כמו בימים הטובים. כמו דרישת שלום רחוקה.

חטא היוהרה

(חשבון נפש ליום הכיפורים)

אחרי שהתהדרתי כאן בהצלחותיי הגנניות עם הסחלב, נבלו פתאום כל הפרחים הכלתיים שלו. אולי פשוט הגיע זמנם, ואולי זה קרה כי שכחתי את העציץ בתוך צלחת ההשקיה שלו למשך כמה שעות (שעה או שעתיים, באמת שלא יותר). ההוראות הן לרוקן מיד, אבל אני אמרתי לעצמי, בביטחוני העצמי המופרז, נשאיר את זה לרגע, אולי הצמח ישתה את המים – אלא שאז שכחתי ממנו לגמרי, וכשחזרתי ראיתי שהוא לא שתה כלום. מיהרתי לרוקן את הצלחת, אבל יש מצב שזה כבר היה מאוחר מדי.

כך או כך, אחרי שגבה ליבי הייתה הנחיתה כואבת. אחרי שהפרחים נבלו בזה אחר זה, קטמתי הבוקר את הגבעול המיותם ככתוב בהוראות שבאתרים החכמים. עכשיו תתחיל הציפייה הארוכה לראות אם בחודשים הקרובים (או הרחוקים) תתחיל פריחה מחודשת, או שהרגתי את הסחלב באופן בלתי הפיך.

מסקנה: לאיקרוס ולי יש עוד הרבה מה ללמוד, ואולי השבוע של יום הכיפורים הוא הזמן הנכון להרהר בכך.

מאחלת כפרת עוונות מועילה לכולם! ומייחלת כמידי שנה שהיום הזה יעבור במהירות ובשלום.

על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.

ניסיון

(פוסט בדיקה ללא תוכן)

מתנצלת על שהטרחתי את הקוראים לכאן לשווא, פשוט הייתי צריכה לבדוק משהו בשל תקלה בפוסט הקודם. חשבתי שאמחק את פוסט הבדיקה הזה, אבל הצטברו בו תגובות, אז הוא יישאר.

בהזדמנות זו – חג שבועות שמח!