ועכשיו למה נעלמת

המממ. הייתי עסוקה. קודם העצלות הרגילה, שאותה תמיד קשה לתרץ, ואז קורונה, באיחור הכי אופנתי בעולם. עברה עליי בקלות משמחת ונגמרה, אבל ראש המשפחה נדבק ממני והיה ממש חולה, באמת כמו בשפעת ממש קשה, לא סתם צינון. מאז גם זה עבר, וקופת החולים שלחה כבר לשנינו אישורים שאנחנו מוחלמים וחופשיים לנפשנו, ואם לחשוב על יתרונות, אז ממה שהוסבר לי, בשבוע-שבועיים הקרובים (ואולי קצת יותר) אנחנו לא יכולים להדביק ולהידבק בקורונה, ויש בזה תחושת חירות שלא הייתה לי כבר כמעט שלוש שנים.

נשארו הספקולציות: איך זה שאני, עלה נידף שכמותי, צלחתי את זה בכזאת קלות, בעוד שראש המשפחה האמיץ והגיבור נפל קשות, וכל זה בזמן שהסטטוס החיסוני שלנו זהה, ושנינו קיבלנו את החיסון האחרון לפני פחות מחודשיים (ההוא שנקרא 'חיסון ביוולנטי', ושאני קוראת לו 'אמביוולנטי'. לא משנה). לאלוהים פתרונים.

וגם על אלוהים כעסתי קשות, שסידר לנו חנוכה (החג היפה בשנה!) כזה גרוע. בתור עונש רק הדלקתי את הנרות, בלי לברך ובלי לשיר, שאלוהים יבין כמה הרע לעשות. עונש. רק בנר שביעי-שמיני כבר ניכר שיפור בכל החזיתות, שאז התרציתי ואפילו שרתי שיר אחד, אבל בלי 'הבה נרימה' החביב עליי, ובלי 'באנו חושך לגרש', וכמובן בלי רקיעות הרגליים ('סורה חושך', וכו'). עד כדי כך כעסתי.

למרות שהיינו יכולים להשתמש בקצת גירוש חשיכה, כי מה שקורה במקומותינו לאחרונה (א-פרופו הרכבת הממשלה החדשה) באמת נראה מבהיל. אומנם אני חושבת שהרוב זה דיבורים ואוויר חם והפגנות שרירים, ושכלום לא ייצא מזה, אבל אפילו לזה צריך שיהיה גבול מסוים, וחבורת הבריונים שחושבת שמותר לה לשנות את האין-חוקה במדינה הזאת ולכופף כל כלל וכל נוהג רק כדי שיתאים לצרכיה המטורללים, בלי שהיא בכלל מבינה מה היא מעוללת – כבר באמת הגזימה. בניגוד לכל העולם ואשתו, אני לא נתברכתי בכושר נבואה, ולכן לא יכולה לקבוע בביטחון מה יהיה, אבל כן יכולה לומר בביטחון, שעכשיו זה נראה רע. ונזכרת כל הזמן ביוסי שריד, שכתב פעם על מעלליה של ממשלה אחרת של נתניהו, והשווה את חבריה לשודדי ים, ואת ראשה לקברניט נפחד שמסתתר בירכתי האונייה.* משהו כזה, ומתאים בול גם להיום. כתבתי על זה אי-שם ואי-אז בבלוג, אולי אפשר למצוא את זה לפי התגית 'יוסי שריד'. ואיזה כיף זה כשיש אינדקס.*

בינתיים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל: הפעם לא רק אחותי הבוסטונית, אלא אפילו הילד שלי עם אשתו החדשה. בתחילה הפריעו הנהלים הקפדניים של קורונה הזאתי למפגשים המשמחים, אבל משהחלימו כולם תוקן גם העניין הזה. כמאמר חז"לינו, צריך סבלנות (הה, אורך הרוח הנכסף. אין לי כלום מהסעיף הזה). אז בסוף פגשנו גם את כלתנו הטרייה, ושמחנו בה מאוד ונחה דעתנו.

עכשיו שענייניי מתחילים לחזור לשגרתם, שבתי לבלבולי המוח בבלוג. עדה ק. בינתיים שותקת, אירועי הקורונה היממו אותה, והיא עוד לא שבה לפעילות מלאה. אבל לא אלמן ישראל, Stay tuned.

[*בדקתי: לא שודדי ים אלא 'ריקים ופוחזים', ולא הירכתיים אלא בטן האונייה.]

מוצאי

נגמר יום כיפור. זה תמיד משמח אותי, כי בשבילי זה היום הכי מלחיץ בשנה. אני יודעת שיש מי שחושבים שהוא רגוע/מרגיע, אבל אני לא אחת מהם. הידיעה שכל המדינה סגורה מורטת את עצביי.

בשנים האחרונות אימצתי לי בימי כיפור מין נוהל מוזר של 'צום חלקי': שתיתי הרבה מים (בלי מים לא בא בחשבון בשבילי כבר מזמן) ואכלתי ממש קצת. אבל השנה ויתרתי על הנוהל ולא צמתי אפילו חלקית, כי כל השבוע הייתי חולה, והייתי מספיק חלשה גם ככה.

לא יודעת מה זה היה. לא קורונה, כי בדקתי (גם אנטיגן וגם PCR) ויצא שלילי. ובלי שיעול/נזלת, כך שגם לא לגמרי מתאים לשפעת. אולי אחד מבני הדודים של השפעת: סתם קצת חום, חולשה, והכול כאב לי. ראש המשפחה נאלץ לעזור לי לפתוח מכסים של צנצנות או לפרוס פרוסות לחם או להחזיק קומקום וכו', כי השרירים כל כך כאבו שהפכתי לחסרת תועלת. תמיד מדברים על כאבי שרירים במחלות האלה, ואני מכירה את זה, כמו כולם, אבל ככה עוד לא היה לי. כנראה הגיל עושה את שלו.

כך או כך, רוב הסימנים עברו, אני מחלימה. ראש המשפחה הבטיח שאם מצבי יהיה קשה מנשוא הוא לא יצום, כדי שלפחות אחד מאיתנו יהיה במצב תקין. אבל הבוקר הוא הודיע לי שהוא מתרשם שמצבי משתפר (אולי בזכות הסעודה המפסקת המרשימה שבישלתי אתמול), ועל כן הוא צם כרגיל. אני מקווה שבכך הוא כיפר גם על עוונותיי.

משהו נחמד שראיתי הבוקר בחצר של הבניין הסמוך: יש להם שם מרזב שיורד מהגג והפתח שלו הוא בגובה 30 סנטימטר בערך מעל פני הקרקע. הבוקר יצאו מהפתח הזה מים בזרם מהיר למדי, ואחר כך לאט יותר, בזרם דק. אולי מישהו השקה על הגג, או משהו. איך שלא יהיה, התקרב לשם חתול שבהתחלה חשבתי שהוא בא לשתות, ואולי הוא באמת גם שתה. אבל אז שמתי לב שהוא מנסה לתפוס את זרם המים בכף הקטנה והמהירה שלו. הוא לא הצליח, וזה כנראה שיגע אותו, כי הוא ניסה שוב ושוב, ותוך כדי כך הוא נראה כמי שממש לומד את הנושא – מתבונן למעלה ולמטה ועוקב בעיניו אחרי הזרם התעלומתי: מה זה הדבר השקוף הזה שיורד מלמעלה ולא ניתן לעצירה.

מסתבר שגם ביום משעמם כמו היום מוצאים דברים מעניינים לראות. גם אנשים מוצאים, וגם חתולים.

תשפ"ג

אז התחילה תשפ"ג. בהקשר של התקוות לשנה טובה יותר אני תמיד נזכרת בתחילתה של 2021, שהגיעה – כצפוי – לאוסטרליה וניו זילנד לפני שפקדה את ישראל-אירופה-והאמריקות, והאוסטרלים והניו זילנדים דיווחו ברשתות החברתיות: אצלנו 2020 נגמרה ועכשיו כבר 2021, ותשמעו, זה בדיוק אותו חרא. (סליחה).

אבל כדי לא להיות שלילית מדי (שהרי, למשל, ראש המשפחה משתקם היטב מנפילת האופניים האימתנית שלו, שעליה סיפרתי בפוסט הקודם) – ובכן, כדי להוסיף התבוננות חיובית, חישבתי ומצאתי (במסגרת חישוביי המיותרים בהחלט) שראשי התיבות תשפ"ג עשויים להתפרש כ – תהיה שנה פחות גרועה. שזה איחול מצוין בעיניי, ובשמחה הייתי חותמת על האפשרות הזאת, והלוואי שתתממש.

ואם להמשיך ברוח החיובית הזאת (עדה ק., תסתמי), הנה עוד כמה שורות שכתבתי באחד הבקרים של סוף הקיץ:

שאריות לילה
עדיין
שרידים של שקט,
חסד
של קרירות,
פנסי הגינה מוסיפים להאיר
את האור
שמתגבר

*

ושתהיה שנה טובה לכולנו!

פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים

פרפרית פורימית

שיחת הוואטסאפ של קבוצת שיעורי הציור/אקוורל התפתחה אתמול בבוקר לשיתוף תמונות של תחפושות הילדות שלנו. בהתחלה חשבתי מה פתאום שאני אשתף, ואיפה אמצא עכשיו ואין לי זמן ואין לי מצברוח – אבל אז נזכרתי באלבום תמונות קומפקטי שאימא שלי סידרה פעם במיוחד בשבילי, וידעתי ששם יהיה לי קל למצוא. ואכן, היו שם שלל תחפושות: נסיכה ונסיך וכיפה אדומה ומיקי מאוס ורקדנית צוענייה, וגם נסיכה בוורסיה מצחיקה לימי חול, אומנם עם הכתר אבל עם חיתולי בד במקום גלימה, ועוד כהנה וכהנה. ושם מצאתי גם את זה:

אפשר להקליק להגדלה

על פי הכיתוב שאימי השאירה מאחורי התמונה, זה משנת 1960, עוד לפני שהייתי בת ארבע. כנראה התחפושת הראשונה שלי, שנה ראשונה בגן. לא זוכרת הרבה מאז, אבל המיתולוגיה המשפחתית השלימה לי פרטים, מה גם שיש ראיות מרשיעות: כמה צילומים קטנים בשחור לבן.

אני יודעת שאבא שלי השתמש באיזה חוט מתכת עבה וחזק, אבל גמיש למדי, כדי להכין את המסגרת של הכנפיים. ואז אימא שלי כנראה כרכה ותפרה על המסגרת בד לבן מחורר כלשהו, אולי מווילון ישן. ואז אבא שלי צבע את הכנפיים, בצבעי גואש או שמן. מהצילומים אי אפשר לדעת, אבל אני איכשהו זוכרת משהו עם הרבה כחול וכתום, אולי משום שאת הכנפיים מצאתי אחרי שנים באיזו פינה (במחסן או בארון הגרוטאות). היתר היה יחסית פשוט. לא זוכרת מי ואיך הכינו לי את המשושים/מחושים (אולי אחותי?), וגרביונים לבנים וחולצה לבנה וסנדלים לבנים מן הסתם לא היה קשה למצוא. וזהו.

המיתולוגיה המשפחתית מספרת שהתחפושת השאירה רושם אדיר בגן הילדים. זה היה בתקופה שלא כל כך קנו תחפושות מן המוכן (אבל כן העבירו לפעמים בהשאלה), והחג הזה הצריך הרבה עבודה ויצירתיות. בגן צילמו אותי גם עם ילד אחר בן ארבע בערך, שהתחפש לפרח (אולי רקפת): הגננת מן הסתם חשבה שזה מתאים. מעניין שדווקא בעניין הזה אני זוכרת שהצירוף הזה הביך אותי משום מה. את הילד הזה אני זוכרת היטב, כי אחר כך גם למדנו ביחד בבית הספר (היסודי, נדמה לי). לא נראה לי שהמבוכה שלי הייתה באשמתו.

אני מניחה שהתמונה המצורפת לפוסט צולמה אי שם ליד הבית שבו גרנו, כשאבא שלי שלח אותי להתעופף בין הפרחים וחיכה בצד עם מצלמה. סביר להניח שהפרחים היו סביונים או חרציות, שזה מה שצמח בדרך כלל בסביבת הולדתי. ודווקא נראה שהשתלבתי יפה בהוראות הבימוי ושעשיתי הכנות רציניות לעוט על איזה פרח ולעשות את מה שפרפרים בדרך כלל עושים (אבל מה הם עושים, זה לא ברור לי לגמרי אפילו היום). מה שנשאר זה זיכרון מחויך, והמחשבה אם אדע איך לרשום את זה בשיעור ציור הבא (כפות הידיים יהיו אתגר לא פשוט) ואיך להקים איכשהו לתחייה את צבעי הכנפיים.

יש מלחמה באוקראינה ודיבורי הקורונה שוב מרימים ראש ובאמת המצברוח (שלי לפחות) לא משהו, ובכל זאת מאחלת לכולם פורים שמח. ואפרופו פורים ופרפרים: יום הולדת שמח גם לקהילת פרפרים, שבימים אלה חוגגת שלוש שנים להיווסדה.

חנוכה תשפ"ב

בחלון החשוך
של בניין סמוך
דולקת חנוכייה.
לרגע
מסלקים נרותיה
את האפלה.
מרחוק
מהבהבים לי אורותיה
נחמה

נר חמישי, תשפ"ב. פרט מתוך צילום של ראש המשפחה, אפשר להקליק להגדלה

אחרי ערה"ש תשפ"ב

פתאום עלה בדעתי שלא כתבתי בבלוג שנה טובה, ובינתיים ראש השנה עבר.

היה בסדר. אירחנו קצת, בישלתי די הרבה, נלחצתי יותר (בישולים זה לא הקטע המובהק שלי, למרות שעבר בשלום). אפילו אפיתי את עוגת הלימון הפשוטה הנצחית שלי, וראש המשפחה דרש (וקיבל) שדרוג עם קרם שוקולד, ואפילו הוסיף בהמשך קצפת(!!). מן הקצפת לא טעמתי, אבל זאת עוגה נחמדה, ולדעתי היא מנחמת לא פחות מעוגת דבש (אולי אפילו יותר).

הפנסיה פרצה אצלי בכל עוזה. יצרתי קשר עם מחלקת המתנדבים העירונית, וכבר הייתי בשיחת פגישה ומילאתי טפסים וכו', ונראה שאחרי החגים אתחיל להתנדב בעזרה בלימודים בבית ספר כלשהו. מצד אחד זו עבודה שיש לי בה הרבה ניסיון, מצד שני לא צריך לחבר סילבוסים ומבחנים ולהתעסק עם ציונים וכיוצא בזה, וזו ברכה אמיתית בשבילי.

בינתיים – ובכן – אני לומדת דנית. התוודעתי אל תוכנה/אפליקציה שאפשר ללמוד בה שפות (duolingo), וגיליתי שם עולם ומלואו. בתור התחלה בחרתי בדנית.

אל הדנית התוודעתי עוד כשהייתי סטודנטית, כי עבדתי (חלקית) בעזרה בשיעורי בית לילדים עולים חדשים שידעו רק דנית ואנגלית. דנית ידעו יותר, כי זו הייתה ממש שפת אימם. אני עשיתי איתם שיעורים בתנ"ך וכדומה, והם בתמורה לימדו אותי מילים בדנית והתפוצצו מצחוק בכל פעם שניסיתי להגות איזו מילה חדשה. דנית בעצם די דומה לאנגלית ולגרמנית, אבל המבטא שלה – הסמטוכה שהם עושים מאיך שהוגים לעומת איך שכותבים – היא באמת דבר נדיר. שום דבר לא נשמע כמו שהוא כתוב. עולם הפוך (ומקסים מאוד, לטעמי).

אחר כך למדתי קצת דנית בירח הדבש שלנו, כשהיינו בסקנדינביה. קניתי ספר לימוד, וכשראש המשפחה נתקע שעות באיזו פינה כדי לצלם אותה מכל זוויות האור האפשריות, שלפתי אני את הספר ושיננתי. וכשהתחלנו לפני כמה שנים לצפות בסדרות טלוויזיה דניות (או שבדיות/נורבגיות, שדומות מאוד לדנית), גיליתי לשמחתי שאני מבינה די הרבה.

אז עכשיו לימודים מסודרים. נחמד.

מעבר לזה, ראש המשפחה כבר רוקם תוכניות למסעות. קורונה או לא קורונה, מנוי וגמור איתו לגרור אותי לאנשהו, והיות שאני כבר לא עובדת, לא נותרו לי תירוצי עבודה ו'מה יהיה אם חזרתנו תתעכב בגלל קורונה'. אני צריכה להתרגל לחיי החדשים, שיש בהם פחות חובות מקודם. אין עבודה מסודרת ואין הורים מבוגרים וחולים, ועוד מעט נהיה אנחנו בעצמנו זקנים וחולים מדי, אז אם לא עכשיו אימתי. בדרך כלל אני לא שוחרת מסעות, אבל בשנה האחרונה פיתחתי מעין ערגה למרחקים: רק לברוח מפה, הרחק מדיבורי הקורונה ומהדיונים האינסופיים בעד חיסונים ונגד מי שלא התחסנו, ועל איך שאנחנו ראשונים בעולם במשהו כזה או אחר.

כרגיל אני מוצאת את עצמי תקועה בתווך: מצד אחד התחסנתי, אפילו את ראש המשפחה שכנעתי בסוף לקבל חיסון שלישי (עד עכשיו הוא חושב שזה היה מיותר, אבל הרים ידיים) – ובכל זאת מצד שני משתגעת כשאני שומעת/קוראת את דיבורי הזוועות נגד מי שלא התחסנו (מסיבות שונות). מוטב שלא ארחיב בעניין (אם לא למען הבריאות הנפשית של הקוראים, אזי לפחות למען הבריאות הנפשית המקרטעת שלי).

אז כמו שאמרתי: לברוח. הרחק מכאן. זה מה שבא לי באמת. מי היה מאמין.

בינתיים: שנה טובה לכולם! בתקווה שתהיה טובה מקודמתה. כי באמת, מה כבר ביקשתי…

עצמאות תשפ"א

אז מה היה השבוע.

פעמיים שמעתי ביום הזיכרון את תפילת 'אל מלא רחמים' מפי שי אברמסון (בטלוויזיה, בשני הטקסים הרשמיים של יום הזיכרון). הוא שר נהדר, והמילים היפות ('כזוהר הרקיע מזהירים… בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים'). אמא שלי תמיד בכתה כששמעה את התפילה הזאת.

וגם תליתי את הדגל במקומו הקבוע מחוץ לתריסולים. אני והרגליי הקבועים.

בערב יום העצמאות נשארנו בבית. הפורמט של החגיגות שוּנָה עקב/בעקבות הקורונה, ולא הצלחתי להבין איפה יהיו הזיקוקים, אז לא היה טעם לצאת לצוד אותם. ולמרות זאת זה היה מאוד שונה משנה שעברה, שנת הקורונה. אומנם כל הפרטים מן השנה שעברה הופכים בראשי לסלט עמום (עדה ק. מעירה שזה עונשה של בלוגרית עצלה שממעטת בפרטים ומתהדרת בכך שהפוסטים שלה 'בלתי אינפורמטיביים' – בסוף היא לא זוכרת מה היה ואין לה איפה לחפש). אבל אני כן זוכרת שהיה כמעט כלום, והשנה יותר טוב.

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הפך בחוגים מסוימים לנושא כאוב ממש. לפעמים נדמה שהספורט הלאומי הוא לקטול אותו או להתהדר באי-צפייה בו. אני חייבת להתוודות שדווקא כן צפיתי, כבכל שנה. אני עוד זוכרת את- ומתגעגעת אל הימים שבהם הוא היה קצר, רשמי מאוד, ענייני ובשחור-לבן, ודי עייפה כיום מכל הפירוטכניקה והריקודים. השנה התרשמתי שהטקס היה קצת פחות מייגע מאשר בשנים האחרונות: הנאומים היו פחות ארוכים, היו קצת פחות ריקודים, והפירוטכניקה, רוב הזמן, הייתה פחות היסטרית, כך שהרחבה הישנה והטובה (עם המשבצות) הייתה גלויה לעין בדרך כלל. והיו הרבה דגלנים, והם עשו עבודה יפה (אני כנראה הולכת ונעשית יותר ויותר פשיסטית, מה לעשות, אבל אני אוהבת אותם, וגם את משמר הכנסת עם הכפפות הלבנות שלהם, כמו בארמון בקינגהאם, לרגע קט). אמרתי לראש המשפחה שהדגלניות, במיוחד, הן שוס. הן צועדות מצוין ונראות נהדר, ואהבתי את החצאיות הארוכות והגרביים הלבנים הקצרים (ככה בדיוק היינו מתלבשות לטקסים כשאנחנו היינו חיילות, הרחק במאה הקודמת – והידעתם, גרביים לבנים קצרים נראים נהדר בתרגילי סדר). תרגיל המזרק הפך לבדיחת היום, ובאמת היה קצת ילדותי – אבל חייבים להודות שהמזרקים היו מוטיב מרכזי בחיינו בחודשים האחרונים, אז לא נורא בעיניי שהם כיכבו גם בטקס. וחוץ מזה ראש המשפחה הפנה את תשומת ליבי הרופפת לכך שהייתה למזרק גם בוכנה שנעה קדימה ואחורה. משעשע.

כך או כך – עם הקוראים הסליחה, אבל לא שנאתי. וכאמור: כפפות לבנות וגרבים לבנים קצרים זה לא תמיד רע.

ובעיקר, יש במדינה הזאת עוד כמה דברים חוץ מנתניהו. לא הכול קשור בו ולא הכול נובע ממנו, ואפשר למשל להודות שמבצע החיסונים אורגן באופן מופתי, וזה למרות שאישית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על משרד הבריאות באופן כללי. אז יש ויש, ומותר לפעמים להתבונן במשהו לרגע בנחת לפני שהחיים הקשים יחזרו ויתנפלו עלינו שוב במוצאֵי.

חג עצמאות שמח!

האיש שלנו בווהאן

בין לבין שאלתי מאפליקציית עברית (הידעתם? קוראי ספריות ציבוריות יכולים לשאול גם ספרים דיגיטליים!) את ספרו של עופר דקל (הלא הוא עופר מסין, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, וראו בתגית), האיש שלנו בווהאן. הוא מתעד שם את ימי סגר הקורונה שעברו עליו ועל משפחתו הקטנה בעיר ווהאן שבסין, העיר שבה החל הכול.

זה כתוב יפה מאוד ונוגע ללב, כמו שעופר מסין יודע לכתוב, ודי דומה לקטעים משלו שקראתי בזמנו בפייסבוק (אם כי הצטרפתי לקוראיו שם בשלב מאוחר יחסית של הסגר ההוא). זה קצת מורט עצבים לקרוא על תקופות קשות שהכרתי אישית (בשבילי זה לפעמים כמו לקרוא על תקופות הפיגועים הגדולים: זה מעיר מרבצם את כל השדים), אבל עופר מסין יודע להחליק את זה איכשהו, ולפזר מעל לכל זה כל כך הרבה חמלה ואנושיות, שזה מרגיע קצת.

היום קראתי את הקטע על בית חב"ד בצ'אנגדו שניסה לשלוח לעופר מזוזות (בדרך לא דרך, למרות האיסור). אני מצטטת כאן משהו קטן משם בעניין המזוזות, מחודש מרץ 2020 (אבל אין לי מספרי עמודים של ספרים דיגיטליים בעברית):

"… אבל אלה ימים משונים וזמנים קשים, ואני נאחז בכל מיני דברים. שואב כוחות. ואני מודה, המזוזות שעושות את דרכן אליי [מבית חב"ד] נותנות לי הרגשה טובה. לאמונה כנראה יש כל מיני דרכים לקנות אחיזה בלבבות. וגם להשגחה.

חוץ מזה אני אוהב את המילה להסליק. החיים שלנו סרט. אני עוזר להסליק מזוזות לעיר נצורה בגלל וירוס. אלוהים, אין ספק שאם אתה קיים, אתה חובב קולנוע." (ההדגשות שלי)

שאז אני מוכרחה לחייך. מעניין מה אלוהים היה חושב על תחביבו החדש.

*

ותצטרכו לסלוח לי שלא כתבתי כלום על יום השואה. וזה למרות שבערב יום השואה, אחרי הטקס, התעמקתי מאוד בחיפוש מידע בגוגל על השיר של גיא ההריגה פונאר ('שקט שקט בני נחרישה / כאן צומחים קברים'), שזכרתי במעורפל שיש לו (לשיר) היסטוריה מעניינת. ואכן. את הלחן היפהפה שלו כתב הפסנתרן אלכסנדר תמיר כשהיה בן 12, בגטו וילנה. אפשר למצוא בגוגל את כל המידע, הקלטות של השיר, וגם סרט שלם שעשו על כך. אז זה היה ערב יום השואה הפרטי שלי, וביום השואה עצמו הייתה לי כל כך הרבה עבודה (הייתי חייבת לגמור משהו בזמן) שלא התפניתי לכתוב עוד. וכבר הבא בתור, יום הזיכרון, עומד בפתח. איך הזמן טס.

זה מה יש

עד כדי כך התרגלתי כבר לבחירות, שהנחתי להן להתקרב, לעבור ולהתרחק בלי שכתבתי עליהן מילה. כי כמה אפשר. למרות שזממתי להחרים אותן, או להצביע בפתק לבן, זנחתי לקראת הסוף את תוכניותיי הפרועות, והלכתי כמו ילדה טובה לקלפי. ועל אף שכבר נשבעתי שלעולם לא אצביע שוב למפלגת העבודה, הצבעתי עבורה שוב. יש לי סיבה טובה: הפעם זו באמת לא אותה מפלגה, ואת מרב מיכאלי אני מעריכה ומחבבת. לא יודעת כמה רחוק היא תגיע, אבל הנחישות שלה, וההומור שלה, והאופן שבו היא נלחמת נקי ולא מתלהמת ולא יוצאת בהבטחות מופרכות, מדבר אליי: סטייל חדש במקומותינו, ונראה לי שרבים כבר צמאים לחידוש כזה. לראשונה מזה זמן רב יצא שהמפלגה שעבורה הצבעתי הגיעה להישגים יפים (טוב, הכול יחסי). כך שבסך הכול לא בעטתי בעצמי בכעס כשהתבררו סוף סוף התוצאות.

בעיקר התרשמתי מן העובדה שיותר ראשי מפלגות נמנעו הפעם מלנפנף מראש בהצהרות מסוג 'לא אשב עם'. לא כולם, כמובן – יש טיפשים שאף פעם לא לומדים. אבל יש מי שכבר למדו שהרעיון של משטר קואליציוני הוא לשבת עם, לא בלי. לא צריך להתחתן עם מי שיושבים איתו, רק לעבוד קצת, ולהשתדל שזה באמת יהיה 'לטובת העם והמדינה', כמו שכולם שמחים להצהיר אבל פחות ששים לקיים. העם והמדינה הגיעו הפעם לקלפיות פחות או יותר על ארבע, ובאמת, עם כל הקורונה הזאתי והטרלולים שמסביבה, תש כוחנו כמעט לגמרי. אז קדימה תקחו כבר את חוות הדעת שמסרנו לכם במיליוני פתקים (ויותר מפעם אחת), ותסיקו מסקנות ותעשו עם זה משהו. טיפ קטן ממני: ככל שפחות ראשי מפלגות ישאפו להיות ראשי ממשלה, כך ייטב. תרדו כבר מהעץ הזה, אתם לא עד כדי כך מוכשרים, כפי שנוכחנו לדעת היטב.

גם על פסח לא דיברתי, והנה הוא כאן כבר מחר בערב. ניסיתי לנקות קצת – למשל רוקנתי כמה מגירות וארוניות שאכסנו הרבה חומר שלי שקשור לעבודה (יותר מ-40 שנה, ואפילו מחברות מימיי כסטודנטית עוד יש לי): זרקתי הרבה מזה (לקראת הפנסיה כבר מותר), ואת הנותר ארגנתי באופן קצת יותר אינטליגנטי – עד שעייפתי ועזבתי את כל השאר בבלגן המקורי. כמובן כל האבק שניקיתי היה טרחה לבטלה אחרי האובך שהשתולל כאן השבוע (ולא, הגשמון שיורד עכשיו והופך הכול לבוץ לא מנחם אותי). אבל, כמאמר הכותרת, זה מה יש, ועדה ק. כבר התלוננה השנה מספיק, גם היא כבר יכולה לצאת לקצת פנסיה, לפחות מן הבחינה הזאת.

תכף הולכת לבשל מרק עם קניידלעך. דווקא טוב שלא כל כך חם, לפחות אפשר יהיה ליהנות מן המרק. ואיזה נחמד שהפעם אפשר לרוץ לסופר ברגע האחרון כדי לקנות את מה ששכחנו בלי לתהות אם שווה להסתכן לשם כך במחלה קטלנית. מאחלת לכולם ימים נינוחים, ושניהנה קצת מזה שקורונה הזאתי משחררת אותנו (לפחות זמנית) מאחיזת הצבת שלה, ואולי אפילו עדה ק. ואנוכי נשתחרר מעולָהּ ונשמח קצת (למרות שעדיין אנחנו לא ממש מרשות לעצמנו: קפיץ שנמתח יותר מדי, קשה לו לחזור לשלוותו המקורית [והגששים היו שואלים כאן, ובצדק: הייתה שלווה?]).

חג פירורים שמח לכולם!