הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

Staccato

את הספר פרויקט רוזי של גרהם סימסיון קניתי פעם ליום ההולדת של ראש המשפחה,  בלי לדעת עליו כלום,  רק בזכות האיור שעל העטיפה (גבר רוכב על אופניו.  מתאים).  בדיעבד התברר שזה ספר כייפי,  לפעמים מאוד מצחיק,  ולחלוטין מעורר מחשבה.  בעיקר המחשבה הזאת על השאלה הנצחית  –  מי זה שיקבע מה נורמלי ומה לא,  ולפי מה.

המספר,  שיש לו תסמונת אספרגר,  מתוודה שם שאינו מתאים לתפקיד של אבא, "משום שאגרום מבוכה לילדיי."  בתגובה צוחקת רוזי ואומרת,  "כל ההורים גורמים מבוכה לילדיהם"  (עמודים 224 – 225).  כמה נכון.  על כל פנים,  כמעט כולם,  ולא קשור בכלל לאספרגר.  אני בטוחה שהילדים שלי יעידו שהבכתי אותם מיליוני פעמים.  צער גידול הורים,  וכו'.

התרגום לעברית של סיון בסקין נראה לי בסדר,  אם כי פה ושם הסתבכתי בכמה ניסוחים שלא הבנתי.  אולי זה בגלל סגנון הסטַקַטוֹ המצומצם והחסכני של סימסיון.  מכל מקום,  את ספר ההמשך (The Rosie Effect) שאלתי בספרייה באנגלית.  נראה איך זה כמו שהוא התכוון שזה יהיה.

*

אף מילה (כמעט) על מחול השדים שעוררה העדות של מנכ"ל 'בצלם' במועצת הביטחון.  נכון,  לא נעים כשמישהו 'מהקבוצה שלנו' אומר דברים רעים על הקבוצה,  ועוד בפני הפורום התמוה שנבחר לשם כך.  מצד שני,  מה לעשות שהרבה ממה שהוא אמר הוא אמת,  גם אם הצגת העניין כ-'בוקר-אחד-קמו-היהודים-והחליטו-שבא-להם-להתעלל-במישהו-אז-הם-בחרו-לשם-כך-בפלסטינים' היא מופרכת במקצת.  אבל היא בוודאי לא יותר מופרכת מ'שיח הבוגדים' שהתעורר כאן בתגובה לנ"ל.  מה הסיפור הילדותי הזה,  לקרוא לכל מי שאנחנו לא אוהבים 'בוגד' (ולהטיף לשלילת אזרחותו,  לא פחות!).  ואני קיוויתי שבגרנו כבר. אלוהים יודע שהגיע הזמן.

*

אם כי,  נוכח מה שמשתולל עכשיו בארה"ב,  למי בעולם יש בכלל ראש לשים לב לשטויות המביכות שאומרים אצלנו.

*

עוד כשבוע מתחילה שנת הלימודים:  חזרה למירוץ העכברושים.  לא יודעת אם לשמוח או לא.  אני חושבת שאני שמחה קצת.

*

בלי קשר,  עוד משהו קטן בבלוגיעדה המשרבטת שלי.  יש לי איזו פינה רכה בלב בשביל הבלוג ההוא,  ואני לא מצליחה להיפטר ממנה (או ממנו).

עיפרון מחודד

בסוף השבוע האחרון קראתי במוסף הארץ את הריאיון שערך גדעון לוי עם אליל נעוריו:  רוג'ר ווטרס   –  לשעבר חבר בלהקת פינק פלויד,  כיום מראשי תנועת החרם נגד ישראל (BDS).   כצפוי,  מן הסתם,  לא אהבתי את הריאיון ואפילו התרגזתי בגללו  לא מעט.  כתבתי עליו משהו מאוד זועם,  אבל אחר כך נמלכתי בדעתי והורדתי את הכתוב להשהיה בטיוטות:  וורדפרס שומר הכול.  עכשיו אני מוציאה אותו מהמקפיא ומתבוננת בו שוב,  ועושה כמה קיצוצים הכרחיים לפני הפרסום.

לא נעים להיות בצד המוחרם.  אותי זה אפילו מקומם.  אבל מה שהרגיז במאמר היו גם דברים אחרים.  בין היתר כמה הערות מתחסדות שיש בהן משהו מבחיל ממש (רוג'רס איננו אנטישמי  –  הא ראיה שלאמו הייתה חברה יהודייה ניצולת אושוויץ, עם מספר על היד  –  מה ש"הותיר בו רושם עז בילדותו";  וליבו נקרע גם "אם מתאבד מתפוצץ באוטובוס בתל אביב או בירושלים,  ברור שגם זה מזעזע").  וכך גם הטיעון הדקדקני-לכאורה שהוא "צריך ייעוץ משפטי כדי לדעת אם יש ראיות שחאלד משעל ביצע פשעי מלחמה.  לא ראיתי ראיות לכך"  (אבל הראיות לפשעי המלחמה שביצע שמעון פרס ברורות לו גם בלי ייעוץ משפטי,  שהרי "ראינו את מעשי הטבח בדרום לבנון").

הדיאלוג הבא מאיר עיניים במיוחד:
גדעון לוי שואל:
–  "אבל אין חשש ש-BDS יאחד את הישראלים ויעשה אותם לאומניים עוד יותר?"
והעיפרון המחודד בקלמר משיב:
–  "אני לא חושב כך.  אני חושב שזה ייתן לישראלים,  שלא מרוצים מהמדיניות של ארצם,  כוח לדעת שיש להם תומכים וחברים בעולם,  שעומדים לצדם ומריעים להם".

וזה,  בקליפת אגוז,  העיוורון של מי ששקועים כל כך עמוק בתחושת המוסר הנעלה של עצמם (ובהטפות נגד עיוורונם של אחרים),  עד שאינם ערים כלל לצידו האפל של הירח.  אני התרגלתי כבר לאמירות שמגיע לי להיות מוחרמת משום שאני אשמה כקין.  הפנמתי גם את הקביעה שלמען טובת הכלל מגיע גם לי לסבול.  אבל זו הפעם הראשונה שבה אני שומעת שהחרם אמור לשפר את הרגשתי.  בכך,  חייבים להודות,  מגלה ווטרס מקוריות יצירתית,  גם אם לא בהכרח תבונה יתרה.

כי האמת המרה היא,  מר ווטרס הנכבד,  שאף שאני "ישראלית שלא מרוצה מהמדיניות של ארצי", אתה אינך "תומך וחבר" שלי.  אתה אינך "עומד לצדי".  אינך "מריע לי".  בוודאי שאינך "נותן לי כוח".  להפך,  אתה מחרים אותי.  גם אם מטרתו של החרם טובה (ועל זה אפשר להתווכח,  אבל לא אתווכח),  יש הבדל בינו לבין תמיכה.

לעצם העניין,  מר ווטרס:   BDS  אינו הופך אותי ללאומנית יותר:  אני  תמימה דיִי כדי לחשוב שאני בכלל לא מאוד לאומנית,  עם או בלי החרם שלך,  ותפיסותיי המוסריות והפוליטיות לא באמת מושפעות ממנו.  אבל הוא גורם לי לבוז לך, אפילו אם לנתניהו אני בזה יותר. דומה שזו אחת מנקודות התורפה של מוחות פשטניים כשלך,  המחלקים את העולם כולו לשחור וללבן,  בלי לדעת בכלל שיש גם צבע אפור:  אין הם מבינים שהעובדה שאני מתנגדת למדיניות הישראלית הנוכחית לא בהכרח תדחף אותי אל בין זרועותיך.  ההתנגדות שלי לכיבוש אינה מאירה אותך באור מצודד דווקא. אין לי אינטרס לשאת חן בעיניך. אני לעולם לא אנסה להוכיח לך שאני "בסדר". אינני מכירה בסמכותך המוסרית-מחנכת (הידעת? גם אני לא צריכה חינוך!),  ובוודאי שלא  בסמכותך השכלית.

מילה על המוזיקה שלך:  על פינק פלויד אמנם שמעתי,  אבל על קיומך האישי נודע לי רק לאחרונה.  מעולם לא הייתי בהופעה שלך ומעולם לא חשתי בחסרונך.  אם הבנתי נכון,  הבטחת שכשממשלת ישראל תתאים את עצמה לדרישותיך,  תבוא להופיע בפנינו.  אני מן הסתם לא אצטרף לקהל המעריצים בהופעה המובטחת. אולי גם בגלל שיהיה לי נחמד להחרים קצת בעצמי,  אבל בעיקר מסיבה פרוזאית הרבה יותר:  בשביל להוציא אותי לבילוי של שעות ארוכות בפארק,  תחת כיפת השמיים,  בלחות הבלתי נסבלת של מישור החוף  בחום יולי-אוגוסט,  יהיה צורך בתמריץ מפתה יותר ממך.

מה שמזכיר לי,  שוב,  את מה שאמר אי-אז הסופר ההונגרי פרנץ מולנר (מחבר הספר מחניים,  הידוע גם בכותרת  הנערים מרחוב פאל),  לאחר שפוטר מעבודתו בשל גבהות-לבו:  רבותיי,  טוב שתרגישו תמיד שאין לכם תחליף.  אבל,  למען השם  –  לעולם אל תנסו להוכיח זאת.

בגנון

הרשת היא מקום מצוין בשביל לבחון תופעות אנושיות טיפוסיות בזעיר אנפין:  בין הדברים הרבים (ובחלקם טובים) שיש בה, היא מציעה גם מיקרוקוסמוס של הֶבֶל בזעיר אנפין. הנה,  למשל, אופנה מוזרה שמתגלה לאחרונה בפייסבוק בתדירות מתגברת:  אחת  לכמה חודשים (או שבועות) פונה מישהו מן ה'חברים' לכל 'חבריו' שם,  בסטטוס שקשה שלא לפרשו כתוקפני במקצת,  ומבקש מהם משהו כזה:
–  אם אתם לא מתעניינים במה שאני כותב ולא קוראים ולא אוהבים אותו ולא מסכימים אתו ולא עושים לו like או share ,  'תאַנפרֶנדוּ' אותי (כלומר,  בַּטלו את חברוּתכם אתי).

הרציונל די ברור: פייסבוק הוא לא מקום של ידידוּת-נפש.  יש שם כמובן גם פיסות מידע ותמונות שמוחלפות בין ידידי-אמת וקרובי משפחה,  אבל ברוב המקרים מדובר בפלטפורמה פרסומית-עסקית.  וזה לגיטימי בעיניי.  גם אני משתמשת בפייסבוק כדי להודיע על פוסטים חדשים בבלוג שלי.  שהרי מי שמבקש להפיץ את מרכולתו/תורתו/אמנותו ברבים,  זקוק ללוח מודעות בשביל הקהל שלו   –   ובכלל מבקש להרחיב את הקהל הזה.

אז פייסבוק מגביל כל אחד ל-5000 חברים לכל היותר.  עכשיו  –  אם מחציתם אינם פעילים,  אינם 'אוהבים' ואינם משתפים,  פירוש הדבר שהם תופסים מקומות שיכלו להתמלא על ידי אוהדים נאמנים יותר.  אז המניפסט התקופתי האמור מעודד אותם לעזוב ולפנות את מקומם לקהל יותר איכותי.

טוב ויפה.  אבל כשאני קוראת מניפסטים כאלה,  אני נבוכה:  הם מתכוונים אליי?  אני לא מאוד פעילה בפייסבוק,  אבל יש דברים שמעניינים אותי גם אם אני לא עוסקת בשיתוף מסיבי שלהם. אז להִתאַנפרֶנד או לא? והנימוס האלמנטרי בין בני אדם,  מה יהיה עליו?  (טוב, זאת שאלת תם.  מספיק לראות איך מתנהגים נבחרי הציבור שלנו בממשלה ובכנסת כדי להיווכח שכבר אין דברים כאלה,  אז אין טעם לחפש אותם דווקא בפייסבוק).

איך שלא יהיה,  אני לא עושה עם זה שם כלום.  לא מגיבה להצהרות/בקשות כאלה וגם לא מתנתקת.  רק עונה בלב,  או בבלוג,  בערך ככה:
–  חברים,  אני מבינה שכל אחד צריך להתפרנס.  ואני מבינה שיש לכם פה ושם חברים שמעצבנים אתכם.  אבל בחייכם,  אתם לא יכולים לאַנפרֶנד לבד? זה לא נוהל מסובך במיוחד:  תעברו על רשימת החברים שלכם (לא חייבים בבת אחת,  אפשר לשיעורין), ותתנתקו בהקלקת עכבר  מכל מי שנראה לכם לא-מעורב ולא-מועיל.  מן הסתם הוא אפילו לא ישים לב,  וגם אם כן,  הוא יתגבר על זה.  וזה לא יהיה פחות מנומס מהפנִיות המוזרות האלה.
ובכלל, למען השם,  תגדלו כבר.

*

בלי קשר,  אבל עִם:
קראתי שמימין ומשמאל יש מי שמתקוטטים עכשיו בגלל השאלה מי מהם יותר אשם בגרימת דה-לגיטימציה למדינת ישראל.  ואני אומרת להם:  אל תריבו,  ילדים.  יש מספיק דה-לגיטימציה   –   וגם מספיק כובעים בוערים על ראשי הגנבים  –  בשביל כולכם.

כלת השמחה

בעצם אין טעם שאכתוב שוב על חרמות. כבר דשתי בזה מספיק.  רק אעיר שחרמות עושים שימוש בלחץ קבוצתי,  שהוא אחד הדברים שאני בזה להם ביותר.  ואין כוונתי ללחץ קבוצתי כלפי המוחרמים,  אלא דווקא כלפי מי שלא מת להצטרף למחרימים,  אבל מצטרף בכל זאת כדי שלא יגידו עליו דברים רעים.  זו בעיניי תמצית הגועל נפש,  שעושה שימוש בחולשה הפחדנית של בני אדם, ולא אשתתף בשום פעילות שנסמכת על זה,  ולא אכפת לי מה יגידו עליי.

הדבר השני שרע בחרמות הוא שהם בגדר עונשים קולקטיביים,  ואני לא חסידה גדולה של הקולקטיב.  והדבר השלישי שרע בהם הוא שהם גורמים לקבוצה המוחרמת להסתגר ולשלוף קוצים מיותרים,  ולהפוך לקנאית וקטנונית ותוקפנית אפילו יותר ממה שהייתה קודם  –  וזה לא הישג גדול בשביל אף אחד.  וכאן בדיוק אני מגיעה סוף סוף לכלת השמחה.

מירי רגב אף פעם לא הייתה כוס התה שלי.  זו הייתה בחירה אומללה למנות אותה לתפקיד שרת התרבות.  אבל במדינה שבה הנשיא לשעבר הורשע באונס,  וראש הממשלה הקודם בדרכו לבית הסוהר,  וכנגד כך וכך פונקציונרים בכירים לשעבר מתנהלים משפטים או  חקירות,  ולפחות שר האוצר הקודם לא הבין כלום בכלכלה   –  ובכן,  יחסית לכל הנ"ל ולעוד רבים אחרים,  מירי רגב היא הקטנה שבצרותינו.  ההתנהגות שלה והקטטות בינה לבין האמנים הן אכן נושא סקסי מאין כמוהו,  וזו גם הזדמנות נהדרת בשביל אמנים אחדים להרגיש שוב שהם נרדפים עד צוואר ומועמדים להגליה למחנות ריכוז    –  אבל לעצם העניין איש אינו סותם את פיותיהם,  להפך,  ותעיד על כך סדרה שלמה של אמרי שפר שהפיקו הנ"ל בימים האחרונים באין מפריע.

לא שמירי רגב מדברת יותר יפה מהם.  אלא שממי שבנתה את הקריירה שלה על עממיותה,  לא היו לי ציפיות אחרות.  מאמנים ואנשי תרבות ורוח,  לעומת זאת,  יש לי ציפיות גבוהות למדי.  אני יודעת שרבים מהם סבורים שכוחם באותנטיותם,  ושככל שיהיו תוקפניים יותר,  זה יהיה אמנותי ואמיתי יותר –    אבל,  מה לעשות,  אני חושבת שהם טועים.

עוד מילה על נאום הלחם והשעשועים.  זו אכן הייתה נפילה מביכה של מירי רגב,  והיו מי שמיהרו כמובן לעוט עליה כמוצאי שלל רב.  אבל לי דווקא נדמה שזו הייתה טעות שבתום לב.  אולי חשבה רגב על הפתגם הסיני המפורסם על הלחם והפרח (תנו לי לחם כדי לחיות,  ופרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות).  אז כן,  זה בלבול מביך,  ושרת תרבות הייתה אמורה לגלות בקיאות מרשימה יותר בהיסטוריה וכו'.   אבל בכל פעם שאנשים מתגוללים על חוסר התרבות וההשכלה של אחרים,  אני תמהה על הסטנדרטים המקִלים שבהם הם שופטים את עצמם.

שמעתי אמנית אחת מסבירה שרוב האמנים הם שמאלנים משום שהם מלכתחילה אנשים שרגישים יותר לסבל הזולת.  אני לא אתחיל לפרק את האמירה הזאת לכל מרכיביה הבעייתיים (גם משום שאינני זוכרת את הניסוח המדויק שלה),  ורק אביע את תמיהתי על האופן הבלתי-רגיש-בעליל שבו טיפלו חלק מן האמנים בפרשת מירי רגב (מהרגע שבו נכנסה לתפקידה,  עוד לפני שהספיקה להצהיר או לעשות משהו).

ועוד שמעתי אתמול את שרית וינו אלעד קוראת לכולם  –  לכולם   –  להרגיע (והיא כנראה לא הראשונה שאמרה את זה).  אני חושבת שראוי להאזין לעצתה.  כי ההתכתשות הנוכחית עוסקת בכסף יותר מאשר בתרבות/אמנות,  ויותר מכל היא מזכירה לי קרבות בוץ    –  ובעיניי,  כל המשתתפים בשכאלה אשמים.  כדאי אפוא שיצאו מהשלולית,  כולם,  ויתרחצו ויחליפו את בגדיהם,  וישבו בצד  לרגע,  ויחשבו בשקט מה לעשות עכשיו.

ואז שיתחילו מההתחלה,  ובטונים נמוכים יותר.

על הפחד להגיד

במדור ביקורת הטלוויזיה של הארץ אתמול (יום ראשון) כתבה רוית הכט על הופעתה של ענת וקסמן שלשום (שבת) בערוץ 2   –   הופעה שבה פחות או יותר התנצלה על אמירותיה הקודמות בעניין מצביעי הליכוד ש"יוצאים מן החורים",  וסיפרה בדמעות על הרדיפה ההיסטרית שרודפים אותה מאז. בהקשר הזה ניתחה הכט את יחסי הכוחות בין התקשורת השמאלנית לשלטון הימני,  והסיקה שלמרות שמאליותה של הראשונה, היא למעשה משרתת את השני.

בעצם,  חבל לשחת מילים נוספות על הפרשה האומללה הזאת.  ענת וקסמן היא שחקנית מחוננת; דעותיה הפוליטיות אינן חשובות יותר מדעותיו של אף אחד אחר;  דבריה הנזכרים היו מיותרים ומעליבים;  והקריאות להחרימה הן הזויות.  לכל העניין אין חשיבות של ממש,  ונותרו לי רק שתי תמיהות:  הראשונה,  על שאנשים בוגרים ומנוסים המכירים היטב את הקהל ואת התקשורת המודרנית על כל ענפיה וכוחותיה,  חוזרים ונכשלים שוב ושוב בלשונם,  ואחר כך מוכּים בתדהמה נוכח התוצאות הקשות.  והשנייה,  על שבאלף השלישי לספירה יש עדיין עיסוק נלהב כל כך בחרמות ובנידויים,   שהם,  כמדומה,  שרידים מבחילים למדי מימי הביניים ואף מן התקופות שקדמו להם.

מכל מקום,  לא הייתי נדרשת כלל לסוגייה הזאת לולא הייתה רוית הכט מסיימת את מאמרה במשפט האפוקליפטי הבא:
"אחרי פרשת וקסמן, אנשי ציבור,  בעיקר מהשמאל, יפחדו להגיד דברים מטומטמים כדברי טעם" [ניסוח תמוה במקצת,  ויש להניח שכוונתה הייתה שיפחדו להגיד גם דברים מטומטמים וגם –  ובעיקר (?)  –  דברי טעם].

ועל זה דווקא יש לי מה להגיד.  זה אולי לא מאוד אופנתי להגיד את זה,  בוודאי לא בעולמנו החדש והאמיץ,  ששוכניו מאמינים שכל מחשבה שנובטת במוחם חייבת לקפוץ מיד החוצה דרך שפתיהם או מקלדתם,  ולזכות בהקדם במחיאות כפיים נלהבות.  ובכל זאת אומַר שנראה לי שלא ייגרם שום נזק אם אנשי ציבור וגם אנשים פרטיים,  מהשמאל וגם מהימין, יחשבו פעמיים לפני שהם מתבטאים (בכתב או בעל פה) בפני קהל,  בנושאים פוליטיים וגם בכאלה שאינם פוליטיים.  לא יתחולל אסון אם הם ישקלו היטב,  מבעוד מועד,  אם הדברים שהם עומדים להביע אינם מטומטמים.  אגב,  גם לדברים שנדמים כדברי טעם יש לפעמים תכונה מוזרה שכזאת   –  שהם מתבררים כמטומטמים רק בדיעבד.  על כן ראוי לחשוב היטב,  ובקפדנות,  לפני הבעתם,  אם לא עדיף לגנוז אותם. ודווקא לא בגלל הפחד מהשלטונות ומאבירי ההחרמות,   אלא פשוט למען הטעם הטוב.

בניגוד לרוית הכט, לא רק שאינני חוששת שסוף העולם יגיע מיד בעקבות החשיבה-היתרה-הזאת-שטרם-דיבור,  אלא שאני אפילו מעזה לחשוב שתצמח מכך לא מעט תועלת בשביל כולנו   –   אנשי ציבור והדיוטות כאחד.  קצת איפוק עשוי להפחית במידה ניכרת את כמויות הקשקשת שגודשות את עולמנו,  ואפילו לתבל את חיינו הרועשים בטעמים חדשים ומלהיבים של שקט.