לקט

אז מה היה לנו. פרה פרה:

פנסיה:
יש לי קרוב משפחה שאמר פעם, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא כל כך עסוק עד שהוא חושב לחזור לעבודה כדי לנוח קצת. אז גם אני נהייתי עסוקה. 'אחרי החגים' פרצו בכל עוזם, ואני חזרתי להתנדבות שלי בחטיבת הביניים, פעמיים בשבוע, והתקבלתי למקהלה, פעם בשבוע, והתחלתי קורס מיינדפולנס, שזה עוד פעם בשבוע, וכמובן שיעורי אקוורל ותרגול דנית ופסנתר ועוד דברים ולא נשאר לי זמן. המקהלה זה כיף מאוד גדול, אם כי מסובך, כי שובצתי עם קולות האלט, שזה בדיוק באמצע, וזה תפקיד ליווי שצריך להתרגל אליו כי הוא קצת מבלבל. אז אני כל הזמן מכינה שיעורי בית. אשר למיינדפולנס – זו שיטה/גישה שאני מתעניינת בה כבר די הרבה זמן, וקוראת ושומעת, ועכשיו החלטתי להירשם למשהו יותר מעשי ומסודר. נראה. לא בטוח שתהיה הצלחה, כי עדה ק. ומחשבותיה הסוררות מפריעות כל הזמן להתרכז כנדרש.

טרדות:
כבר יותר משבועיים אנחנו עסוקים בבעיות אינסטלציה. נראה שהרוב נפתר, אם כי גם בזה אני לא בטוחה, וחוץ מזה נשארו ספיחים שעולים לי על העצבים. אני חייבת ללמד את עצמי ששום דבר לא נפתר במלואו, ושחייבים להשלים עם זה (וע"ע מיינדפולנס). והרי כבר חז"לינו אמרו (אולי):
It ain't over till it's over – and it's never ever over

ימי קורונה:
בשבוע שעבר קיבלנו את החיסון החמישי, המותאם לאומיקרון. לא יודעת אם נכון לקרוא לו חמישי, כי את הרביעי לא קיבלנו. פחדתי מהחיסון החדש הזה פחד מוות, אבל נוכח אורח החיים הסוער שאימצתי לעצמי אחרי החגים (ע"ע סעיף ראשון בפוסט זה), הרגשתי חשופה יותר מכרגיל. להישמר מפני קורונה כששרים במקהלה זו משימה בלתי אפשרית. יותר מתשעה חודשים עברו מאז שנרשמתי לחיסון הרביעי וביטלתי את התור בלי ללכת להתחסן, ומאז כל הזמן שברתי את הראש אם טוב עשיתי או לא. בזמן הזה כבר היה יכול להיוולד תינוק. אבל לא נולד. אז חוסנתי עכשיו, ביום שאחרי הבחירות (תכף אגיע אליהן). בינתיים העניין עובר ללא אירועים מיוחדים, אבל היות שלאיש אין מושג ירוק מה החיסון הזה עושה, או לא עושה, אני אומרת: ראה נראה, עוד חזון למועד. לפחות אני פטורה מחיבוטי הנפש, כי את הנעשה אין להשיב.

פוליטיקה:
אז הבחירות. במשך חודשים אמרתי שאני לא הולכת להצביע, כי די, כמה אפשר. בסוף, כצפוי, אמרתי אוקיי, אצביע 'יש עתיד': לא שאני סומכת שם על מישהו, אבל אולי זה הרע במיעוטו. ואני לא אוהבת להצביע למפלגות רק בשביל להציל אותן, בעיניי זו אנומליה מוחלטת. אחרי הכול, הן אלה שאמורות לעבוד בשבילי, לא להפך. את מרצ אפילו לא שקלתי. אף פעם לא חיבבתי אותם, ולא אהבתי את מה שניצן הורביץ עשה כאן כשר בריאות (לא שאת שרי הבריאות שהיו לפניו אהבתי יותר – אבל ממנו היו לי יותר ציפיות). אז חשבתי לזנוח את הצבעתי הנצחית למפלגת העבודה, ולהצביע עבור לפיד.

אז מה אם חשבתי. בדרך לקלפי דיברתי עם ראש המשפחה על המפלגות השונות, והשתכנעתי עוד יותר שאני לא אוהבת אף אחד, ופתאום אמרתי לו: אתה יודע מה? בכל זאת אצביע למפלגת העבודה. אני לא אתחיל עכשיו להסביר למה, כי זאת כמובן החלטה לא רציונלית. אבל כמה רציונלי יכול אדם להיות בפעם החמישית בתוך שלוש שנים, כשהוא יודע שבין כך ובין כך את אף אחד לא מעניין מה דעתו. בקיצור, אחרי ההודעה הזאת שלי ראש המשפחה התחיל לגחך, ועדה ק. התעצבנה עליי עד כדי כך שנעתקו המילים מפיה (שזה לא הפסד גדול, בין כך ובין כך ידעתי מה דעתה, וחוץ מזה דעתה לא חשובה). אז נכנסתי לקלפי ושמתי פתק 'אמת', כראוי לטיפשה שאני, ואז הלכנו הביתה ובערב עוד היה נדמה על פי המדגמים שטוב עשיתי, אבל כמובן שבבוקר התברר שלא. למה אנחנו עוד מייחסים איזו שהיא חשיבות למדגמי הערב – זו תעלומה בעיניי.

נו, עכשיו כל המחנה 'שלי' שקוע בנהי ובכי, כרגיל, ומאיים לעזוב את הארץ. היות שאני כבר נורא זקנה, אני זוכרת דברים שרבים אחרים, צעירים יותר, לא יודעים. למשל, שהשמאל דיבר בדיוק ככה כשבגין נבחר ב-1977 – ואילו עכשיו הוא נזכר בו בחמדה. ובכן, אני לא מתרגשת. אין לי שום תכנונים לעזוב את הארץ (וחוץ מזה, שום מדינה אחרת לא מחכה לי). מי שרוצה לעזוב שיעזוב, אני לא אומרת לאף אחד מה לעשות. אבל אם תהיה פה ממשלה יציבה לכמה שנים, אני אשמח. מחול השדים האינסופי הזה של בחירות ובחירות נמאס עליי. בן גביר ושות' הם צרה לא קטנה, אבל נותר לראות כמה מכל הסיסמאות שלהם הם באמת יוכלו לממש. שהרי כידוע, הרבה יותר קל לצווח מן האופוזיציה מאשר לממש את הצווחות בקואליציה. וע"ע ליברמן שאיים להפציץ את אסואן ונהיה שר ביטחון והסכר בכל זאת עוד עומד על תילו (שנאמר: מה שרואים מכאן לא ראו משם), וליברמן עכשיו כמעט אהוד על השמאל כי הוא נגד ביבי. מין היגיון שכזה. בקיצור: אין לי מושג מה יהיה, אבל לחגיגות האומללוּת אני לא מצטרפת – והגיע הזמן שאנשים ילמדו לנצח בכבוד וגם להפסיד בכבוד, כי בשני התחומים הללו כולנו צריכים ללמוד עוד די הרבה.

כמובן, עכשיו נשלפות החרבות: לפיד אשם, וגנץ אשם, ומיכאלי אשמה, ובלד אשמים, ואומץ אשמים. ואני אומרת: חמודים, אל תריבו, יש מספיק אשמה בשביל כולכם: אף אחד מכם לא גילה תבונה פוליטית יוצאת דופן, ואף אחד מכם לא קרא נכון את המפה, ולפחות מן הבחינה הזאת נתניהו שם את כולכם בכיס הקטן, גם אם לא נעים להודות בזה. אני כבר הרבה זמן אומרת שאני לא מבינה מה ההבדל בין מרצ והעבודה, ובין העבודה ללפיד, ובין לפיד לגנץ, ובין גנץ לחלקים היותר שפויים בליכוד. כולכם יושבים על אותה סקאלה, במרחקים קטנים זה מזה, וכולכם יכולתם ללכת ביחד. אבל לא – כל פתית שלג ייחודי רוצה להיות ראש ממשלה ומשוכנע שהינה-הינה הוא גם יהיה.

אשר ל'אומץ', שהדביקו עליהם את התווית של 'מתנגדי חיסונים': זאת כמובן תווית מטופשת, כי יש ביניהם אנשים מאוד רציניים שמבינים במדע וברפואה ושקיבלו כבר הרבה חיסונים בחייהם. אני יכולה להבין את הזעם הנורא שהם מרגישים על מה שעשו להם כאן בשנים האחרונות כשהם לא רצו לקבל חיסוני קורונה, ולגמרי מבינה למה הם לא רצו להצביע מרצ. אבל לדעתי הריצה שלהם לפוליטיקה הייתה משגה, ולא פלא שלא הצליחו. זה לא שדה הפעולה שמתאים להם. לתלות בהם את כישלון השמאל זה מגוחך, מה גם שלא בטוח שהם כולם אנשי שמאל.

טוב, הפוסט הזה הולך ומתארך וכבר הגזמתי קשות. עדה ק. התעייפה לגמרי, ולכן היא מבקשת לסיים בפסקה אחרונה קצרה, אז אני ארשה לה מיד להלן:

בלוגוספרה:
בכלל לא מתחשק לי לכתוב בבלוג.

תשפ"ג

אז התחילה תשפ"ג. בהקשר של התקוות לשנה טובה יותר אני תמיד נזכרת בתחילתה של 2021, שהגיעה – כצפוי – לאוסטרליה וניו זילנד לפני שפקדה את ישראל-אירופה-והאמריקות, והאוסטרלים והניו זילנדים דיווחו ברשתות החברתיות: אצלנו 2020 נגמרה ועכשיו כבר 2021, ותשמעו, זה בדיוק אותו חרא. (סליחה).

אבל כדי לא להיות שלילית מדי (שהרי, למשל, ראש המשפחה משתקם היטב מנפילת האופניים האימתנית שלו, שעליה סיפרתי בפוסט הקודם) – ובכן, כדי להוסיף התבוננות חיובית, חישבתי ומצאתי (במסגרת חישוביי המיותרים בהחלט) שראשי התיבות תשפ"ג עשויים להתפרש כ – תהיה שנה פחות גרועה. שזה איחול מצוין בעיניי, ובשמחה הייתי חותמת על האפשרות הזאת, והלוואי שתתממש.

ואם להמשיך ברוח החיובית הזאת (עדה ק., תסתמי), הנה עוד כמה שורות שכתבתי באחד הבקרים של סוף הקיץ:

שאריות לילה
עדיין
שרידים של שקט,
חסד
של קרירות,
פנסי הגינה מוסיפים להאיר
את האור
שמתגבר

*

ושתהיה שנה טובה לכולנו!

סוף בלי סוף

אתמול הגעתי לסוף הספר Britt-Marie Was Here  של Fredrik Backman (אזהרה:  סכנת ספוילר!). 

יוצא שחיבבתי את הספר,  הוא באמת נחמד ונוגע ללב – למרות שהסוף נשאר תלוי באוויר (אלא אם כן פספסתי משהו):  אולי חזרה הביתה,  אולי נסעה לפריז,  אולי עם קנט,  אולי עם סוון.  אולי כן,  אולי לא.

יודעי דבר יאמרו:  זה לא חשוב,  העיקר שהיא הייתה כאן.  מה שנכון,  אבל אני צריכה שיספרו לי מה היה בסוף,  ומתאכזבת כשלא.  ילדותי מצידי.

קראתי על זה ביקורת בעיתון,  שם הלינו שהספר לא משהו ושהסוף צפוי.  אבל איך זה שהסוף צפוי אם הוא בכלל לא נתון?  לא הבנתי. או שאולי גם את זה פספסתי.

פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים

Bloganuary 3

(English after the Hebrew)

כתבי על הפעם האחרונה שבה יצאת מאזור הנוחות שלך

אה, זה קל. אתמול בערב, כשנודע על חיסון רביעי לבני +60. עכשיו צריך להחליט, ואני שונאת להחליט.

כמובן, בסוף אלך ואתחסן, כמו בכל הפעמים הקודמות. אבל עד אז אוסיף להתחבט בין שתי האפשרויות, שעל אף אחת מהן אני לא יודעת מספיק, ושתיהן גרועות בעיניי, ואין שום ביטחון באף אחת מהן.

איפה אני ואיפה אזור הנוחות שלי.

*

ידוע ולא
לפחוד מפני הלא נודע?
והלא הוא ידוע היטב.
זו הנעל השנייה
שתינתק מחוט השערה
אשר עליה היא תלויה,
תצנח עליי בקול שאון
ברגע זה, או שֶבַּבָּא

*

Write about the last time you left your comfort zone

Ah, that's easy: last night, when the 4th Covid (booster) shot was announced for ages 60+. Now I have to decide whether to get it or not – and deciding is something I really hate doing.

Of course – eventually I will go and get the vaccine, like I did before (three times already, and it does not get any easier). But in the meantime I will keep procrastinating, deliberating this and that and the opposite. Both options are bad, and I don't know enough about either one of them.

No comfort zone for me.

*

Known Unknown
Fearing the unknown?
I know it only too well.
It is that other shoe
That is about to tumble down
Upon my head,
Unpredicted
Yet fully expected

Bloganuary 2

What is a road trip you would love to take

לאיזה road trip (=מסע דרכים?) היית רוצה לצאת? זה הנושא של היום. קודם כל יצאתי ל'מסע-דרכים' בגוגל, כדי לוודא שאני מבינה מה זה בדיוק. זה לא ביטוי קל לתרגום. אחרי זה אמרתי: לא רוצה שום מסע כזה. איפה אני ואיפה מסעות. וחוץ מזה אין לי זמן כל יום לפוסט, בטח לא דו לשוני. וחוץ מזה את הפוסט הזה תכתוב עדה ק., ואף אחד מלבד קוראי הבלוג בעברית בין כך ובין כך לא יבין מי היא ומה היא בכלל רוצה.

אז רק בעברית. ורק עדה ק. ואם מישהו יתעצבן ממה שייכתב כאן, תדעו שזה לא אני, זה היא. אני לא אשמה, ואני בכלל בשקט לגמרי.

אגב, אזהרת מסע: עדה ק. לא אוהבת לענות על מה ששואלים אותה. במקום זה היא עונה על מה שמתחשק לה, לבחירתה.

אז הנה היא:

לא אוהבת מסעות. אבל אשמח לברוח לאיזו דרך-מסע שבה מדברים בשפה אחרת, עם אוצר מילים שונה מאוד מצונמי הקשקשת שמאיים להטביענו בימים אלה. על השלטים בשולי הכבישים, וגם בתחנות הרדיו שאקשיב להן במהלך המסע, יהיה שימוש בכל מיני מילים, אבל לא במילים הבאות:

שיא. זינוק. מאומתים. תקנות. מתווה. תו צבעוני [אפשר לבחור צבעים]. אכיפה. מכחישי-X [אפשר להשלים לפי העניין]. וירוס מתעתע [לא, דוברים מתוקים, הוא לא מתעתע. זה רק אתם שחושבים שאתם מבינים את מה שאינכם מבינים, ולכן מתאכזבים כל פעם מחדש]. אחוזים. קריסה. לנצח את הנגיף. קטסטרופה. סוכני כאוס. ראשונים בעולם. המיינסטרים של המדע. ראשי תיבות: צט"ם; מב"ר [אבל דפ"ר מותר]. התחסנות למען הזולת. פרצה בנתב"ג.

בטח אזכר עוד מעט בעוד מילים וביטויים שהייתי שמחה למחוק מן המילון. בינתיים אמשיך במסע הדרכים:

בלילה, כשעוצרים לנוח במוטל ונרדמים מול הטלוויזיה, זה מה שלא רואים בה:

כתבים שלא יודעים חשבון ובכל זאת מסבירים על חישוב באחוזים.
הדגמות בשקפים עם גרפים, כשהמדגים לא טורח להסביר מה מראה כל אחד משני הצירים של הגרף.
דוברים שאומרים: זה בטח בגלל X [לא, חמודים, אין 'בטח': במדע יש רק שתי אופציות: בדקתי ומצאתי ככה וככה – או לא בדקתי, ולכן אין לי מושג].

אילו מילים אשמח לראות על השלטים בצידי הדרך?
רק את אלה: לא יודעים. אולי. אל תתייאשו. תחזיקו מעמד. יהיה בסדר איכשהו.

אה, ואם בדרכי אראה גם את חוף Montreux של אגם ז'נבה, ואם אפשר ממרפסת הקומה השביעית, ורצוי בזמן השקיעה – זו תהיה תוספת מאוד נחמדה.

טרללת

קראתי שהציבור בחר במילה 'טרלול' כמילת השנה. בצדק, אף ש'טרללת' אהובה עליי יותר. אבל גם 'טרלול' מתאימה בול.

לא אלאה את הקוראים ברעיונותיי הצפויים עד משעממים בעניין בוסטר רביעי וגזרות הבידוד החדשות שנוחתות על ראשינו תודות לאומיקרון, כבר דשתי בזה מספיק. במקום זה אשמח את לבכם בטרללת מסוג אחר.

החודש עבר איזה חוק בעניין מחזור בקבוקי שתייה גדולים (למשל של מים מינרליים). כבר מזמן התברר לי שהרשויות מעדיפות שלא אשים אותם בפחים הכתומים, אלא רק ב'כלובים', למרות שה'כלובים' לא נגישים כמו הפחים הכתומים שיושבים בכל חצר. אבל ה'כלובים', כך הוברר לאחרונה, 'ייעלמו בהדרגה מן הנוף העירוני'. אוקיי, אז מה במקום? ובכן, במקום 'כלובים', צריך להחזיר את הבקבוקים לסופר, ששם – אם הבנתי נכון – אמור להיות מתקן שקולט אותם ומחזיר את כספי הפיקדון. משהו כזה (או שאולי מחזירים אותם בעת התשלום בקופה? שאז התור הארוך ממילא יתארך עוד יותר). הייתי השבוע בשני סופרים שונים ולא נתקלתי בשום מתקן – מה גם שראש המשפחה יקבל אמוק אם יתחילו למלא אותו במטבעות קטנים של החזרי פיקדון, הוא מן הסתם יעדיף לוותר לגמרי על הכסף. אגב, מי שמזמין משלוחים מהסופר יצטרך עכשיו ללכת לסופר במיוחד כדי להחזיר בקבוקים?

למה אני מטרידה את מנוחתכם בשטות הזאת? כי היום, אחרי הסערה הגדולה, יצאתי סוף סוף לסיבוב רגלי בעיר, וגיליתי שכל ה'כלובים' באזור שלי נעלמו. כמו שהובטח, רק מהר ממה שהובטח. כלומר, שום 'הדרגה' לא הייתה כאן. פשוט – פוףף – ואינם. במקומם אני רואה שקיות מלאות בקבוקי פלסטיק ריקים שהשאירו שם מי שחיפשו את ה'כלובים' ולא מצאו והתעצלו לחזור הביתה עם המטען המיותר. אז מה עשינו בזה?

אני מנסה לומר לעצמי שאני בטח טועה, בטח יש איזה היגיון נסתר מאחורי כל זה, איזה פתרון שפספסתי. הרי לא ייתכן שהם כל כך מטומטמים.

מצד שני, נוכח החלם שמשתולל פה באין מפריע כבר שנתיים – אולי בכל זאת זה ייתכן? תלכי תדעי.

ואז הגיע אומיקרון

מזמן עדה ק. לא התלוננה, אז ניתן לה לשחרר קצת קיטור ולשפוך את מררתה, שמא תתפוצץ.

אז אומיקרון. נו, מזמן לא היה לנו צעצוע בוהק כל כך לשחק בו. היות שלא יודעים עליו כלום, אפשר להפריח רעיונות מבהילים עד אין סוף. אני כבר קוראת על שובם של המלוניות ואיכוני השב"כ, ומשהו על בידודים אפילו למחוסנים מלא (לא התעמקתי). הידד מאוד.

לא יודעת אם אומיקרון דומה לקודמיו או לא – מה שבטוח שהאווירה הכוללת דומה לפרק א' של לפני כשנתיים. כולל מסיבות העיתונאים עם ראש הממשלה, כש'הבכירים' יושבים לידו עטויי מסכות וחמורי סבר (אפשר לראות את הסבר גם דרך המסכות, מעשה קסמים שכזה). זיכרונות מימים חשוכים מאוד.

בנט אפילו הגדיל לעשות וציין את 'ההישג האדיר שלנו מול נגיף הדלתא'. עכשיו, במילה 'אדיר' אני לא משתמשת אפילו בשבתות וחגים, אבל היא הייתה מאוד חביבה על נתניהו (או שמא הייתה זו אחותה 'כביר'?), ולחרדתי כי רבה דומה שגם בנט מאמץ אותה. נראה לי שהסבלנות שלי כלפיו (שאף פעם לא הייתה אקזמפלרית) הולכת ומתפוגגת.

אם כבר מדברים על סבלנות – ביום שישי לפנות ערב התארח מנכ"ל משרד הבריאות, הפרופ' נחמן אש, באולפן של אופירה וברקו (ערוץ 12). הצמד הנ"ל הפציץ אותו בשאלות, עצות וטיעונים (לבטל מיד את כל אירועי חנוכה!) ובקושי נתן לו לפתוח את הפה. אבל נחמן אש, שאפילו האומיקרון לא מצליח להוציאו משלוותו, עמד בפרץ בגבורה שקטה, אמר שלא יסגרו בינתיים, ורק ביקש להיזהר ולהתחסן. אני לא יודעת מאיפה האיש הזה משיג את מצבורי הסבלנות שלו, הייתי שמחה להצטייד בכמה מהם בעצמי.

כך או כך, האמונה התמימה הזאת (שוב!) שאפשר 'למגר' את הנגיף, 'לחסום' אותו באופן הרמטי, וכמובן ללמד את כל העולם ואשתו איך לעשות את זה נכון (שהרי היינו הראשונים לעשות!) תודות להישגינו האדירים-כבירים – האמונה הזאת משגעת אותי (שוב). שהרי אני, בעוונותיי, לא מצליחה לחשוב אפילו על הישג אדיר-כביר אחד מול הווירוס הארור הזה (יסלח לי אלוהים אבל לא, גם החיסונים הם לא אדירים-כבירים בעיניי). מה שאני רואה זה בעיקר גישוש חרד באפלה. אגב נדמה לי שדווקא המדענים (לא אלה שמתראיינים כל הזמן בטלוויזיה, אלא אלה שבאמת עובדים מסביב לשעון וגם מגיעים להישגים מסוימים, גם אם חלקיים) – הם היחידים שמודים, בשיא הפשטות: אין לנו מושג.

כשלמדתי יוונית קלאסית (אי אז בימים), אחד המשפטים הראשונים שהתבקשתי לתרגם לעברית מתוך תרגיל בספר הלימוד היה הפתגם (בתעתיק גרוע): Anemon diokeis – שזה אומר, 'אתה רודף אחרי רוח'. משיטוט בגוגל הבנתי שזה קשור אולי ל'הבל ורעות רוח' שבקוהלת א' 14, אבל בראש שלי אני רואה רק רדיפה אחרי וירוסים נמלטים (בגיחוך). כי זה מה שנדמה שעושים עכשיו אצלנו: רודפים אחרי הרוח. והרוח בורחת, והיא רצה יותר מהר מאיתנו, ובשלב הנוכחי גם יש לה יותר שכל מאשר לכולנו.

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

סמוך לשתיים בלילה שבין ראשון לשני נחתנו בנתב"ג.

אני כבר טסתי לא מעט בימי חלדי, בכל מיני הרכבים: עם הורים, עם ילדים, עם ראש המשפחה, לבדי, עם אחותי, עם אחיין תינוק, וכדומה. תמיד נלחצתי, כי אני אדם לחוץ. אבל אף פעם לא הרגשתי אבודה וחסרת אונים מול כוחות גדולים ואדישים ממני – עד הפעם. זה כנראה הקורונה והביורוקרטיה שלה, וכנראה גם הגיל (שלי), ואולי העובדה שבשנה האחרונה הפכתי למשוגעת יותר מכרגיל (אני תמיד אומרת שהשתגעתי בגלל החיסונים, אבל כולם אומרים לי שזה שיגעון לחשוב כך, ואז אני חושבת לי בשקט: מש"ל. Quod erat demonstrandum).

אזהרת מסע: צפו לפוסט ארוך ומייגע.

בניגוד למסעות רגילים, הפעם זה התחיל עם תוספות ביורוקרטיות: הטיסה הייתה ביום ראשון בערב (מז'נבה למינכן, ממינכן לנתב"ג. עם לופטהאנזה, למרות שקנינו כרטיסים של סוויס [הם שותפים]). אז ביום שישי בבוקר הלכנו לבדיקת קורונה, שאליה כמובן נרשמנו מבעוד מועד. הכול התנהל בשקט ובסדר, וגם מהר. אחרי שעתיים קיבלנו הודעת סמס שהבדיקות שלנו כבר התקבלו במעבדה, ולפנות ערב הגיע סמס עם התוצאות השליליות. האיש של הקטנה כתב לנו מיד כשהתבשר על כך: מצוין, את המשוכה הראשונה עברתם. ואכן, את כל המסע הביתה אפשר לתאר כמירוץ משוכות, חלקן די גבוהות בשבילי.

המשוכה הבאה הייתה בשבת בערב, שאז היה צריך למלא את הצהרת הנוסעים החוזרים לארץ הקודש. היות שהם לא יודעים לנסח שום דבר כמו שצריך, יש בהצהרה הזאת לא מעט בלבולי מוח מיותרים, במיוחד אם מגיעים ב'קונקשן', כמונו. גם מבקשים לדעת אם ביקרנו במדינות נוספות, וכשהודינו שהיינו גם בצרפת ובגרמניה (לקפיצות קטנות), דרשו לדעת את מספרי הטיסות שבהן חזרנו משם, ותלכו עכשיו תסבירו להם שחזרנו ברכב. הו, הפרצופונים הזועמים שיכולתי לסמן כאן לו היו לי. בסוף זה הסתדר איכשהו, וקיבלנו אישור במייל שההצהרה מולאה כנדרש, אלא שאז ראינו שהיא בתוקף רק עד שעה ככה וככה, שמאוחרת קצת משעת ההמראה של הקונקשן ממינכן, ואני אמרתי: יופי, הם לא יתנו לנו להמריא לארץ. ראש המשפחה חרק שיניים, אבל התרצה לבסוף ומילא את הטופס מחדש אחרי חצות, וגם הגדיל לעשות ושילם מראש עבור בדיקות הקורונה, ושלחנו הכול במייל לקבלה של המלון כדי שיוציאו לנו את האישורים גם על נייר. אחרי כל זה כמובן כבר לא יכולתי להירדם. מילא.

ביום ראשון בצוהריים יצאנו ברכב השכור שלנו מ-Montreux לכיוון שדה התעופה של ז'נבה. זה אמור לקחת קצת יותר משעה, אבל ראש המשפחה נכנס תמיד לדיכאון באוטוסטרדות, ודורש לרדת לכבישים הקטנים שבין העיירות, שאז זה כמובן לוקח יותר זמן, מה גם שהקריינית ב-GPS ברכב השכור (שמדברת רק צרפתית שוטפת) משתגעת מחוסר ההיגיון הזה ומתאמצת בכל כוחותיה להחזירנו לאוטוסטרדה.

בסוף הגענו לשדה התעופה, וחיפשנו את מקום החזרת הרכב (שלא תחשבו שזה פשוט, אבל תרגלנו את זה יומיים לפני כן כשנסענו לז'נבה סתם בשביל לטייל, וקווינו שאת כל הטעויות האפשריות עשינו כבר אז. ובגדול צדקנו, והגענו איכשהו).

אז החזרנו את הרכב בהליך פשוט יחסית, וגררנו את מזוודותינו עמוסות הביגוד החם ל-shuttle שייקח אותנו לטרמינל, וכדרך השאטלים, הוא לקח אותנו למסע ארוך ברחבי שווייץ עד שהגענו למקום מבוקשנו, וירדנו עם המזוודות העמוסות ונכנסנו לטרמינל ועלינו לאן שצריך ו…נתקענו לשעה בצ'ק-אין.

אל תאמינו כשאומרים לכם שרק ישראלים לא מקפידים לשמור על ריחוק בתורים. בתור ההוא היו רק שני ישראלים (שניים וחצי אם נספור גם את עדה ק.), שניהם מאוד יורמים, אחד מהם (לא אני) בעל נימוסים אירופיים משובחים – ובכל זאת אף אחד לא שמר. נכון שכולם היו סבלנים, בלי פרץ ובלי צווחה – לא אכחיש. אגב, בשווייץ המרחק הנדרש הוא רק מטר וחצי ולא שניים, וזה בגלל שהממשלה השוויצרית, בניגוד לישראלית, מאמינה שאזרחיה יודעים למדוד גם חצאי מטרים.
עדה ק., תסתמי.

הגענו סוף סוף אל הפקיד, והוא דרש וקיבל את כל הטפסים והאישורים, עיין פה ושם, ביקש להניח את המזוודות על המסוע, שקל ומדד וראה שלמרות כל הסוודרים אנחנו עוד רחוקים מן המכסה המותרת, ואז התכוננתי לנשום לרווחה, אלא שכידוע האדם מתכנן ואלוהים צוחק, והפקיד אמר: אבל אתם יודעים שלא שילמתם מראש עבור מזוודות.

כן, ככה זה היום: עבור מזוודות צריך לשלם מראש ובנפרד. ראש המשפחה כמובן ידע זאת ושילם מראש, וגם היה לו אישור על כך. אבל מישהו כנראה טעה ושכח לכתוב את זה איפה שהוא וזה לא מופיע במחשבים של חברת התעופה. עוד בצאתנו מישראל הם שמו לב לזה, אבל הפקידה בנתב"ג התרוצצה וביררה וחזרה ובישרה שזה בסדר, טעות שלהם, ואפילו התנצלה. ואילו הפקיד בז'נבה אמר שהוא לא יכול לעזור, והכין לנו טופס תשלום על סך יותר מ-200 פרנקים שווייצריים (שזה הרבה כסף), ושלח אותנו ללכת לשלם אותו במקום אחר, 'ותתחשבנו אחר כך עם האתר שבו הזמנתם את הכרטיסים'. אז חשנו אל הדלפק האחר (כבר בלי המזוודות, תודה לאל), וראש המשפחה ניסה שוב להסביר ולהראות שהנה רשום ששילמנו, אבל הפקידה אמרה שזה לא עוזר, אצלה במחשב כתוב אחרת, וצריך לשלם מיד עכשיו. ולמרות שכבר יצא לו המון עשן מן האוזניים, הוא לא התווכח ושילם. לא לחינם טענתי מראש שבלופטהאנזה הם אפילו יותר גרמנים מן השוויצרים (שגם הם גרמנים למדי), ושאין מצב שהם יחליקו משהו שלא רשום להם נכון במחשב. ואכן לא החליקו.

לא משנה. אני מכירה את ראש המשפחה היטב: הוא יתחיל עכשיו במסכת ארוכה של התכתבות עם האתר, ויעמוד על שלו בכל פעם שידחו אותו בלך ושוב, ובסוף ישיג את מבוקשו, והם יחזירו את הכסף וגם יתנצלו. זה ייקח הרבה זמן, אבל יש לו סבלנות של ברזל, והוא האגוז הכי קשה שאני מכירה.

אחרי שנפטרנו מן המזוודות חשבתי לתומי שהינה נעלה עוד קומה ונשב לנו שמחים וטובי לב לשתות משהו ולנוח לפני הטיסה. אז זהו שלא. למעלה הייתה בדיקת ביטחון קפדנית שלקחה די הרבה זמן (למרות שזה התקדם מהר ובאופן מסודר), ואפילו שקית של מטלית חיטוי שנשכחה בכיס של ראש המשפחה צלצלה שם בפראות כי יש בה כנראה טיפת מתכת, ולקח זמן למצוא את הפושעת. אבל בסוף הכול נגמר ורצינו ללכת לשתות בשקט – אלא שאז התברר שאת מספר השער עוד לא פרסמו, אבל כן טרחו לבשר שיש שערים שמרוחקים ממרכז הטרמינל מרחק של 15 דקות הליכה (וכשבשוויץ אומרים 15, הם בדרך כלל ממש מתכוונים לזה), אז לא ידענו אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח או לא. כלומר, עדה ק. ואני לא ידענו, ראש המשפחה דווקא ידע בהחלט שכן.

אחרי שנודע לנו מספר השער זירזו אותנו להגיע אליו מיד, והלכנו כמה שהלכנו והגענו ונפלנו שוב על בדיקת דרכונים ואישורים ופתקים ובלבולי מוח, ואחר כך להכניס הכול לתיק ולוודא שלא איבדנו כלום, וכשזה נגמר הורשינו סוף סוף לעלות למטוס וטסנו והגענו למינכן מהר וללא מאורעות מיוחדים.

אני זכרתי שאנחנו מגיעים שם לטרמינל 2 ואחר כך ממשיכים לטיסה הביתה מאותו טרמינל, שזה הדבר ההגיוני לחשוב, במיוחד אם משאירים לנו פחות משעתיים לצורך המעבר. אבל האוטובוס של שדה התעופה לקח אותנו שוב לטיול ארוך ברחבי מינכן עד שהגענו מן המטוס לטרמינל 2, ושם בלוח הטיסות היה כתוב שטיסתנו לתל אביב יוצאת מטרמינל 1, והופנינו לשאטל שייקח אותנו לשם.

בשלב הזה כבר התחלתי להזיע למרות שבחוץ היו כתשע מעלות צלזיוס, ואמרתי לראש המשפחה שאני לא עולה על שום שאטל בלי לברר קודם, כי לעבור לטרמינל אחר פירושו צ'ק אין מחודש, ובחיים לא נספיק.

אז שאלנו פה ושם ובסוף הסבירו לנו שלא צריך לעבור טרמינל, אלא להישאר בטרמינל 2 ורק לעלות קומה במדרגות הנעות, ולחפש את מספר השער שיופיע רק אז. עדה ק. תכף התפרצה בלי רשות ושאלה 'אז למה כתבתם בלוח הטיסות טרמינל 1', והפקידה ענתה לה (דווקא באדיבות ובסבלנות) שזה באמת בטרמינל 1 עבור מי שבאים מן העיר, אבל בטרמינל 2 זה בשביל מי שמגיעים בקונקשן. שזה בסך הכול הגיוני, אלא שעדה ק. בכל זאת רצתה להגיד שאין בזה שום היגיון, כי מטוס לא יכול להמריא בו זמנית משני טרמינלים שונים. אני השתקתי אותה מהר ושמנו פעמינו לקומה הנדרשת, ושם הלכנו במדבר ובערבה ובחשכה עד שהגענו לאגף המצורעים שמיועד לכל מי שיש לו קשר לישראל, ובדקו שוב דרכונים ואישורים ואמרו לנו לרדת במדרגות לאוטובוס (שוב). ואחרי עוד מסע ברחבי מינכן הגענו אל… טרמינל 1 (!), ששם הופנינו שוב לבדיקה ביטחונית. שם עשו לנו אשכרה צילומי רנטגן ובדקו לנו את הנשמה והציקו עד בלי די, ואותי עיכבו לאיזה בירור, ואני שמרתי היטב על עדה ק. שתסתום את פיה ולא תגיד להם שאנחנו מישראל ומבינים בזה יותר מהם (רק זה חסר לי, שהם עוד יתרגזו ויעכבו אותנו עוד יותר), והיא באמת סתמה. כשיצאנו משם נסענו שוב באוטובוס למטוס, ואז סופסוף הגענו לטיסה.

במטוס (של לופטהאנזה) אמרו שיהיה איחור קל בגלל טיסות קונקשן (עדה ק. רצתה להתווכח ולהגיד להם שזה לא אשמתנו אלא אשמתם, אבל גם היא כבר התעייפה מדי בשביל להתווכח), אבל זה באמת היה איחור לא רציני, והמראנו סמוך לתשע וחצי (שזה כבר עשר וחצי בישראל). מיד אחרי ההמראה הודיעו לנו שהפעם נקבל רק בקבוק מים מינרלים ושוקולד (מסיבה שלא הבנתי), ולי לא היה אכפת, כי הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן תמורת בקבוק מים מינרליים. מיד אחרי ההמראה התחילו לחלק ארוחה של ממש(!), כולל שתייה מגוונת, אבל בלי שוקולד ובלי בקבוק מים מינרליים. אין דבר, קיבלתי מים בכוס. אבל עד יומי האחרון אתהה על פשר ההודעה המוזרה שקדמה לארוחה (עדה ק. מעירה שכנראה הבנתי את ההפך ממה שהם אמרו באמת: הם כנראה רצו להגיד שהפעם משום מה לא יחלקו מים מינרלים בבקבוק וכו').

הכי אני אוהבת כשהטייס אומר ברמקול Just sit back and relax and enjoy the flight. עדה ק. ואני לא נרגעות בשום מצב, וכשזה במטוס, עם כיסאות שמתאימים לאורך רגליים של ילדים בגן, זה בוודאי קשה שבעתיים, שלא לדבר על ליהנות. עדה ק. בכלל טענה שהגב שלה נשבר לשניים, אבל לדעתי היא הגזימה קצת. כך או כך, גם זה עבר איכשהו, ולקראת שתיים בלילה ראיתי את חופי הארץ מתקרבים והייתי נורא שמחה, באמת. תל אביב מלמעלה נראית כמו עץ חג מולד, והכול מואר, ואני לא מבינה למה אנשים לא מכבים את האור והולכים לישון במיטה שלהם בשקט בשעות כאלה אם יש להם מזל ואינם תקועים במטוס או בשדה תעופה.

לא משנה. בנתב"ג חיכה לנו סוף סוף 'שרוול' נורמלי שחיבר אותנו לטרמינל (בלי אוטובוסים!), ומשם הדברים החלו לרוץ. איש לא ביקש תעודות קורונה ושאר ירקות, ומשום מה הופנינו לבדיקת דרכונים דיגיטלית למרות שהדרכון שלנו לא דיגיטלי (ההיגיון של שדות תעופה הוא מעבר להשגתי בכל מקרה), וקיבלנו את הפתקה הפצפונת המעצבנת ההיא שצריך לשמור לא לאבד, כאילו שאין מספיק דברים לשמור עליהם, וכאילו שכל מה שחסר לנו זה להשגיח על משהו בגודל מיקרוסקופי שיכול בכל רגע לצנוח ולהיעלם. אבל המזוודות הגיעו מיד, ואז גלגלנו אותן אחר כבוד לאזור בדיקות הקורונה, שנראה כמו אולם התעמלות ישן (וקצת מלוכלך) של בית ספר מהמאה הקודמת. אבל גם שם היה מאורגן מאוד, עם לפחות 40 עמדות בדיקה, ועם סדרנים שכבר יודעים את עבודתם אפילו בעיניים עצומות, וזה הלך ממש מהר והצמידו לנו צמיד ליד כמו בחדר יולדות ושחררו אותנו לנפשנו. שאז נאלצתי להודות שישראל לא בהכרח מבולגנת יותר ממדינות אחרות, למרות שהיא בהחלט נראית כאילו היא כן.

כדי שלא אהיה מרוצה יותר מדי מן התפקוד הביורורקטי בישראל, חיכתה לנו עוד חווית החניה לטווח ארוך. שוב חיכינו לשאטל של שדה התעופה שייקח אותנו אל החניון, ובזמן ההמתנה, כשראש המשפחה ניסה לשלם עבור החניה בעזרת הקופה שהייתה שם, התברר שהיא כמובן לא עובדת, ופספסנו שאטל אחד והיינו צריכים לחכות לשאטל הבא, שהגיע די מהר. לפי ההודעות ברמקול ובכיתוב של השאטל אי אפשר היה להבין בשום אופן מתי לרדת ממנו, אבל בסוף איכשהו מצאנו וירדנו והלכנו קצת – ושם חיכה לנו לאור תאורת הלילה האוטו שלנו, כפרה עליו, מאובק כדבעי אבל בריא ושלם, והטענו עליו את המזוודות ויצאנו לדרך ועברנו בקופה מתפקדת ויצאנו משם מהר ומאז לא היו יותר תקלות. כל הסיפור מאז הנחיתה ועד ההגעה הביתה לקח שעתיים, כולל בדיקות קורונה, וזה ממש לא נורא. אבל אני כבר בשוונג של תלונות, אז אמשיך להתלונן.

בבית חיממנו מים למקלחת והכול נראה לי ולעדה ק. ישן ומאובק. סידרנו מהר את המזוודות והתקלחנו, וכשכבר הייתי מוכנה לצנוח למיטה (כי בשעה זו כבר לא זכרתי בדיוק איך קוראים לי, וגם עדה ק. נאלמה דום לגמרי), הגיעה פתאום סדרת סמסים שהעירה אותי בחזרה. משרד הבריאות שמח להודיענו שאנחנו חייבים בבידוד עד שלישי בלילה (ככה סופרים אצלם 24 שעות. אני עייפתי מוויכוחים, אז אשתוק). ומשטרת ישראל ביקשה את רשותי לעקוב אחרי הטלפון שלי כדי לוודא שאני לא מרמה. התחלתי להתרגז באמת ולא נתתי את רשותי, למרות שהם המשיכו לשלוח תזכורת כל שעתיים. כלומר, הם הסבירו שזה לא חובה, אבל איימו שאם לא אסכים ישלחו שוטר הביתה. עדה ק. התעוררה ואמרה, כל הזמן אתם מייללים שאין לכם כוח אדם בזמן שבמגזר הערבי רוצחים זה את זה נפש, ועכשיו יש לכם כוח אדם לוודא בידודים, אז בבקשה, תשלחו שוטר. הרעיון שמדינה מרגלת אחרי אזרחיה מפני שהיא לא מוכנה לסמוך עליהם בכלום, מוציא אותי מדעתי מרוב כעס.

בשבע בבוקר נרדמתי שדודה. בתשע התעוררתי, כי עושים אצלנו עבודות שיפוץ ותיקון בבניין. ואז הסתובבתי כל היום עם עיניים טרוטות, בערפל האופייני של חוסר שינה, מחכה לשמוע אם יש לי קורונה או לא.

מוקדם אחר הצוהריים הגיעה הודעה שאנחנו שליליים לקורונה. משרד הבריאות טרח גם הוא ושלח הודעת פטור מבידוד, ואפילו המשטרה הפסיקה לשלוח תזכורות בענייני מעקב. ראש המשפחה אמר, עכשיו שמותר לנו, בואי נקרע את העיר, או לפחות תבואי איתי לסופר, כמעט נגמר לי החלב לקפה. אני אמרתי שבניגוד לדעת מדינת ישראל, אני דווקא אזרחית די ממושמעת ואחראית, ולכן גם בלי דרישה לבידוד אשאר בבית עד הבוקר (שזה בסך הכול יותר מ-24 שעות המינימום הנדרש, אם נדרש) – ושכנעתי גם אותו לדחות את הסופר למחר. וככה נשארנו בבית, יורמים קפדנים ושומרי חוק שכמונו, ואפילו בלי שהמשטרה תכריח אותנו. צפיתי בטלוויזיה בקצת חדשות, נרדמתי מולן בשלווה, ואז קמתי והלכתי לישון ממש וישנתי עשר שעות תמימות, שזה שווה ערך של לפחות שני לילות רגילים שלי.

וכך תם מסענו בשוויץ. ראש המשפחה בשל לנסוע שוב מחר בבוקר (לא איש עשוי ללא חת כמוהו ייתן לביורוקרטיה להפיל את רוחו) – ואם לא לשווייץ, הוא מוכן להתפשר גם על מקום אחר. אני לעומת זאת הודעתי שאני צריכה שנה שנתיים להירגע, והוא מכיר אותי טוב מכדי להתווכח בינתיים.

כל הזמן אני חושבת על הקטע ההוא שאפרים קישון כתב פעם. קראו לזה 'המרדף', והוא תיעד בו את מאבקיו בביורוקרטיה. הוא היה אלוף בדברים כאלה, ובכל פעם שקראתי את זה בנעוריי התפוצצתי מצחוק. בין היתר הוא סיפר איך התקלקל איזה צ'ופצי'ק קטן במיקסר שלו, והתברר שאי אפשר להחליף בארץ, וצריך להזמין את החלק המבוקש מרודזיה (!). והוא מילא עשרות טפסים והתרוצץ בין משרדי מממשלה כדי לאפשר את ההזמנה, אבל זה לא הסתדר, ובסוף הוא ויתר וקנה מיקסר חדש. וכל זה קרה עוד לפני הקורונה. מה הוא היה כותב עכשיו לו היה עוד בחיים על נסיעות לשווייץ, אני יכולה רק לדמיין, ואפילו יכולה להתחיל לצחוק כבר עכשיו על מה שאני מדמיינת.

איפה הוֹיה ומה עושה

את המילה 'הויה' שבכותרת כנראה המצאתי. מילא.

אז זהו, שוב ימי קורונה, בפול גז. אני לא יודעת אם מקבלי ההחלטות והמומחים השונים (שמגובים בתקשורת מטורללת) יצליחו לשמור עליי מפני קורונה (בינתיים דווקא נראה שהם מצליחים), אבל את הבריאות שלי בכל המובנים האחרים הם בטוח הורסים. אתמול הבנתי, סופית ובאיחור ניכר, שאסור לי לצפות בערוץ 12. מה שהשתולל שם במהדורת החדשות של הערב היה טירוף מוחלט. זה הגיע עד לידי כך שגבי ברבש האיץ בבני גילי לרוץ להתחסן במנה השלישית 'כבר אתמול או שלשום', כדי להגן על הציבור כולו. אחריות חברתית/סביבתית. משהו כזה.

השיגעון הזה של 'התחסנות למען הזולת' הוא באמת תופעת טבע שאני לא מצליחה להבין. מכל מה שידעתי אי פעם על חיסון, אדם מתחסן למען בריאותו. לפעמים יש בונוס נוסף (בפירוש נוסף, לא עיקרי), שבו אוכלוסיית המחוסנים מגינה בעקיפין גם על מי שלא חוסנו (ולא חשוב למה לא חוסנו). כל זה בתנאי שהחיסון מספיק יעיל במניעת הידבקויות והדבקות (דבר שפייזר הטילו בו ספק מן הרגע הראשון, משום מה כולם שוכחים את זה). וזה למשל בשונה מעטיית מסכות, שמגינה (כך טוענים) בעיקר על הזולת.

אז קודם סגרו את כל הילדים למשך שנה בבית כדי שלא ידביקו את סבא וסבתא. אחר כך הריצו אותם להתחסן (מגיל 12) כדי להגן על הזולת. ואתמול התברר שסבא וסבתא צריכים לרוץ להתחסן בחיסון השלישי כדי להגן על… ובכן, כנראה על הילדים. או משהו. הפסקתי להבין.

אני התחסנתי בשני החיסונים הראשונים, כנדרש. פחדתי פחד מוות, לא פחות, אבל עשיתי את זה, לא למען הזולת (יצור מאוס ונתעב שכמותי) אלא למען עצמי. עד עכשיו נראה שהם אכן הגנו עליי. תופעות לוואי שלהם? אינני יודעת. הבריאות שלי ללא ספק התקלקלה בעקבותיהם, אבל לא בטוח בכלל שזה בגללם. סביר יותר להניח שאני חרדה ברמות כאלה, שהן כבר פשוט פוגעות גם בפיזיולוגיה שלי. Literally.

עכשיו החיסון השלישי. הודיעו עליו ביום חמישי בערב. חשבתי עליו כל השבת. בראשון בבוקר התעוררתי עם כאב ראש, שלא כדרכי. בצוהריים זה כבר התפתח לתחושת חולי ממש: כנראה איזה וירוס מהסוג שיש לי עשרים פעם בשנה, אבל עכשיו קורונה, אז תלכי תדעי. אז דחיתי את הזמנת התור לחיסון וישבתי לי על הגדר, ביטלתי מפגשים עם אנשים, והחלטתי שאם לא יעבור אלך לבדיקת קורונה.

אבל עבר, ללא החרָפה כלשהי, לפני שהספקתי לבדוק. או שזה לא היה זה, או שהחיסון פשוט יעיל. נשארתי רק עם החרדה ועם המחשבות על חיסון ג'. הקשבתי פה וקראתי שם, והגעתי למסקנתי הרגילה עלי אדמות: אין לי מושג מה לעשות. אני מאוד לא שקטה כשמקבלים החלטות על סמך נתונים מועטים שהצטברו בזמן קצר. מה לעשות, כזאת אנוכי, ואולי זה דווקא מעיד על השכלתי המדעית ולא על בורותי המוחלטת. ולא, אני לא מאמינה בשום קונספירציות, לא דוגלת בבריאות טבעית ולא מתנגדת לחיסונים. רק לא אוהבת את החיפזון, ולא בטוחה שהוא נחוץ.

אבל הישיבה על הגדר לא מיטיבה איתי. אני מכירה את עצמי ויודעת שזה עושה לי רע. אתמול בערב ארגנתי לעצמי התקף חרדה שהפתיע אפילו אותי. אז הבוקר קמתי ונכנסתי לאפליקציה של קופת החולים כדי לקבוע תור לחיסון השלישי.

טוב, אפליקציות, כדרכן, מחייבות אורך רוח. האפליקציה הודיעה לי על תור קל"ב בעוד שעה, אבל כשביקשתי אותו התעקשה לטעון שאין תורים בכלל. חרקתי שיניים והחלטתי לא לוותר לה, נכנסתי דרך המחשב, ובסוף קבעתי תור ליום רביעי הבא. זהו. עכשיו נחכה ונראה. אולי המחשבה שעשיתי את מה שצריך תרגיע אותי קצת. או שלא.

בינתיים קיבלתי את ההחלטה הנבונה שמעכשיו אני צופה רק בחדשות כאן 11. הם לא תמיד יודעים שם חשבון (על אחוזים בכלל אין מה לדבר), אבל לפחות הם מדברים בשקט. והאפרוריות שלהם מתאימה בדיוק לאופי האפרורי שלי. אז עכשיו שהחלטתי, כל מה שנדרש הוא רק ליישם.

.Good luck with that