איפה הוֹיה ומה עושה

את המילה 'הויה' שבכותרת כנראה המצאתי. מילא.

אז זהו, שוב ימי קורונה, בפול גז. אני לא יודעת אם מקבלי ההחלטות והמומחים השונים (שמגובים בתקשורת מטורללת) יצליחו לשמור עליי מפני קורונה (בינתיים דווקא נראה שהם מצליחים), אבל את הבריאות שלי בכל המובנים האחרים הם בטוח הורסים. אתמול הבנתי, סופית ובאיחור ניכר, שאסור לי לצפות בערוץ 12. מה שהשתולל שם במהדורת החדשות של הערב היה טירוף מוחלט. זה הגיע עד לידי כך שגבי ברבש האיץ בבני גילי לרוץ להתחסן במנה השלישית 'כבר אתמול או שלשום', כדי להגן על הציבור כולו. אחריות חברתית/סביבתית. משהו כזה.

השיגעון הזה של 'התחסנות למען הזולת' הוא באמת תופעת טבע שאני לא מצליחה להבין. מכל מה שידעתי אי פעם על חיסון, אדם מתחסן למען בריאותו. לפעמים יש בונוס נוסף (בפירוש נוסף, לא עיקרי), שבו אוכלוסיית המחוסנים מגינה בעקיפין גם על מי שלא חוסנו (ולא חשוב למה לא חוסנו). כל זה בתנאי שהחיסון מספיק יעיל במניעת הידבקויות והדבקות (דבר שפייזר הטילו בו ספק מן הרגע הראשון, משום מה כולם שוכחים את זה). וזה למשל בשונה מעטיית מסכות, שמגינה (כך טוענים) בעיקר על הזולת.

אז קודם סגרו את כל הילדים למשך שנה בבית כדי שלא ידביקו את סבא וסבתא. אחר כך הריצו אותם להתחסן (מגיל 12) כדי להגן על הזולת. ואתמול התברר שסבא וסבתא צריכים לרוץ להתחסן בחיסון השלישי כדי להגן על… ובכן, כנראה על הילדים. או משהו. הפסקתי להבין.

אני התחסנתי בשני החיסונים הראשונים, כנדרש. פחדתי פחד מוות, לא פחות, אבל עשיתי את זה, לא למען הזולת (יצור מאוס ונתעב שכמותי) אלא למען עצמי. עד עכשיו נראה שהם אכן הגנו עליי. תופעות לוואי שלהם? אינני יודעת. הבריאות שלי ללא ספק התקלקלה בעקבותיהם, אבל לא בטוח בכלל שזה בגללם. סביר יותר להניח שאני חרדה ברמות כאלה, שהן כבר פשוט פוגעות גם בפיזיולוגיה שלי. Literally.

עכשיו החיסון השלישי. הודיעו עליו ביום חמישי בערב. חשבתי עליו כל השבת. בראשון בבוקר התעוררתי עם כאב ראש, שלא כדרכי. בצוהריים זה כבר התפתח לתחושת חולי ממש: כנראה איזה וירוס מהסוג שיש לי עשרים פעם בשנה, אבל עכשיו קורונה, אז תלכי תדעי. אז דחיתי את הזמנת התור לחיסון וישבתי לי על הגדר, ביטלתי מפגשים עם אנשים, והחלטתי שאם לא יעבור אלך לבדיקת קורונה.

אבל עבר, ללא החרָפה כלשהי, לפני שהספקתי לבדוק. או שזה לא היה זה, או שהחיסון פשוט יעיל. נשארתי רק עם החרדה ועם המחשבות על חיסון ג'. הקשבתי פה וקראתי שם, והגעתי למסקנתי הרגילה עלי אדמות: אין לי מושג מה לעשות. אני מאוד לא שקטה כשמקבלים החלטות על סמך נתונים מועטים שהצטברו בזמן קצר. מה לעשות, כזאת אנוכי, ואולי זה דווקא מעיד על השכלתי המדעית ולא על בורותי המוחלטת. ולא, אני לא מאמינה בשום קונספירציות, לא דוגלת בבריאות טבעית ולא מתנגדת לחיסונים. רק לא אוהבת את החיפזון, ולא בטוחה שהוא נחוץ.

אבל הישיבה על הגדר לא מיטיבה איתי. אני מכירה את עצמי ויודעת שזה עושה לי רע. אתמול בערב ארגנתי לעצמי התקף חרדה שהפתיע אפילו אותי. אז הבוקר קמתי ונכנסתי לאפליקציה של קופת החולים כדי לקבוע תור לחיסון השלישי.

טוב, אפליקציות, כדרכן, מחייבות אורך רוח. האפליקציה הודיעה לי על תור קל"ב בעוד שעה, אבל כשביקשתי אותו התעקשה לטעון שאין תורים בכלל. חרקתי שיניים והחלטתי לא לוותר לה, נכנסתי דרך המחשב, ובסוף קבעתי תור ליום רביעי הבא. זהו. עכשיו נחכה ונראה. אולי המחשבה שעשיתי את מה שצריך תרגיע אותי קצת. או שלא.

בינתיים קיבלתי את ההחלטה הנבונה שמעכשיו אני צופה רק בחדשות כאן 11. הם לא תמיד יודעים שם חשבון (על אחוזים בכלל אין מה לדבר), אבל לפחות הם מדברים בשקט. והאפרוריות שלהם מתאימה בדיוק לאופי האפרורי שלי. אז עכשיו שהחלטתי, כל מה שנדרש הוא רק ליישם.

.Good luck with that

לא נרגעת

לאחרונה עלה בדעתי שאני לא כותבת בבלוג כי אין לי מה לכתוב כי לא קורה לי שום דבר. זה די נכון בימי קורונה. קמים בבוקר, עובדים הרבה, דואגים הרבה, לא הולכים לשום מקום מעניין, לא מתכננים דברים נחמדים, לא רוקמים חלומות אופטימיים, ורק מתמלאים חרדות, הולכים לישון, ישנים או לא, קמים בבוקר, וחוזר חלילה.

אבל השבוע דווקא קרו דברים, חלקם נחמדים, והייתי בכל מיני מקומות, בכל מיני נסיבות (למשל: סידורים בתל אביב בעניין הפנסיה, ומפגש סיום לצוות החוג בעבודה, וכאלה), והיו לי שני ימי הולדת (אחד לפי תאריך לועזי ולמחרת לפי תאריך עברי), והיה אקשן. וגולת הכותרת הייתה הצהרת ראש הממשלה אתמול בערב. אז פתאום נהיה לי על מה לכתוב.

מאז אתמול בערב אני לא נרגעת. קודם כל הצהרות רוה"מ בשעה שמונה בערב עושות לי רע. אבל מעבר לזה, תוכן ההצהרה הבהיל אותי באמת, כי היא הייתה מוקדשת ברובה לדיבורים נגד מי שלא התחסנו נגד קורונה.

למען הסר ספק: אני התחסנתי. מסתמן שבקרוב ישלחו אותי לחיסון שלישי, ולמרות שזה ממש לא לטעמי, יש מצב שאציית – כי אני פחדנית מטבעי ורגילה לעשות מה שהרופאים אומרים שצריך (עם חיפופים קלים פה ושם, לא אכחיש). כל המעגלים הקרובים לי חוסנו. ולמרות זאת פה ושם אני יודעת על אנשים שלא התחסנו, מסיבות מגוונות, ומעולם לא עלה על דעתי להציק להם בעניין. לא שואלת, לא מטיפה מוסר. זה לא הסטייל שלי, ואני מקפידה לשחק במורה רק כשאני בתוך חדר הכיתה, ובדרך כלל מודעת לעובדה שאני לא בהכרח תמיד צודקת. וכשאני נמצאת בין אנשים, אני עוטה מסכה ומשתדלת לשמור על עצמי. ככה פשוט. אני מנסה לשמור על עצמי גם נגד מחלות אחרות (מסוגים שונים), ולגמרי יודעת שלא בטוח שאצליח. מתי שהוא משהו רע ישיג אותי. זה מדרך הטבע, וככה זה החיים: מלאי סכנות, וכמו שאומרת אחותי הגדולה, האלטרנטיבה לא הרבה יותר טובה.

פעמיים במהלך ימי הקורונה נפלה רוחי קשות עד מאוד: הפעם הראשונה הייתה כשממשלת ישראל סגרה את גבולות המדינה בפני ישראלים שמבקשים לחזור הביתה מחו"ל, והריצה אותם במשך שבועות ארוכים בכל מיני ארצות תבל, בין טופסולוגיה חסרת תוחלת ותקנות סותרות וועדות חריגים חמקמקות. בעיניי זו הייתה התגשמות כל הסיוטים, כשמדינה מפקירה את אזרחיה לגורלם מחוץ לגבולותיה. אני יכולה לקבל את הדרישה להיכנס לבידוד עם הכניסה – אפילו את כליאת החוזרים במלוניות אני יכולה לעכל. אבל סגירת השערים – לראשונה כמדומני מאז הספרים הלבנים של הבריטים – היא בלתי נתפסת בעיניי. כמו גם השלווה שבה זה התקבל כאן, למשל בקרב עיתונאים שבדרך כלל עולים על בריקדות בנוגע לכל פסיק שמצאו בדרך.

הפעם השנייה שבה נפלה רוחי ללא תקנה הייתה אתמול בערב, כשראש הממשלה עודד את האזרחים להציק למי שלא התחסנו, מפני שהם 'מסכנים את- / פוגעים בכולנו'. על זה אפשר לכתוב ספרים, ואני חושבת שגם היו מי שכתבו על זה. זה מחריד בעיניי, כולל העובדה שרוב העיתונאים שאני עוקבת אחריהם בטוויטר דווקא חשבו שזה רעיון מזהיר.

בזמנו היה צריך להזכיר לנתניהו השכם והערב שהוא ראש הממשלה של כולם – אפילו של ערבים, אפילו של יהודים שהחמיצו, רחמנא ליצלן, ואפילו של אזרחים שטסו לחו"ל (ברשות ובאישור!) ומבקשים לחזור הביתה למשפחות שלהם.

בחלומותיי הגרועים לא פיללתי שגם לראש הממשלה החדש, נפתלי בנט, יהיה צריך להזכיר שהוא ראש הממשלה של כולם: גם של מי שלא התחסנו. והם לא מסכנים את כולנו, הם בראש ובראשונה מסכנים את עצמם. במיוחד כשמתברר שיעילות החיסון בירידה (זה לא אני אמרתי, זה משרד הבריאות אומר), ושגם מחוסנים עלולים להידבק, וגרוע מזה – להדביק (וגם זה לא אני אמרתי, זה הם אמרו).

אז זהו, נפלה רוחי עד מאוד. מגיפות עושות דברים איומים לחברות אנושיות. אמרו את זה קודם, לפני, אבל זה לא משנה: בכל פעם שאני רואה את זה קורה שוב, אני נחרדת מחדש. ולא יכולה להירגע.

במעגל נחוגה

כבר היה לי פוסט על חכמי חלם. אז יהיה עוד אחד.

באחד האמשים הפריח מישהו במשרד הבריאות בלון ניסוי, והפיץ את הידיעה שיש כוונה לשקול מתן חיסון שלישי לכלל האוכלוסייה, או לחלקה, ומהר, עוד במהלך חודש יולי. שזה דבר שלא עשו בשום מקום בעולם, ולא יודעים עליו כלום, ואפילו בפייזר לא מתלהבים ממנו.

כל זאת על רקע עליית מספרי הנדבקים בקורונה מחד, והעובדה שתוקף החיסונים במקפיאים עומד לפוג בסוף יולי מאידך, מה שאומר שיש להזדרז ולחסן במנה הראשונה כבר השבוע (את מי שעדיין לא התחסנו כלל), כדי להספיק לתת את המנה השנייה עד סוף החודש, ועדיין יישאר עודף גדול.

השאלה את מי בדיוק יחסנו בחיסון השלישי לא זכתה למענה ברור – שקלו לחסן את מדוכאי החיסון, או את קבוצות הסיכון, או את הזקנים (כמוני וצפונה ממני), או את כל מי שירצה – שזה אומר כולם, או אף אחד, תלכו תדעו.

פחות מעשרים וארבע שעות מאוחר יותר הודיע מישהו במשרד הבריאות שיעילות (סליחה, מוֹעִילוּת) החיסונים במניעת הדבקה ירדה ל-64 אחוזים (הכרזה שזכתה בהמשך לגינוי עולמי נרחב, בצדק או שלא בצדק). קצת מוזר בעיניי לנסות לשכנע אנשים להתחסן במנת-חיסון לא נודעת ובו בזמן לרמוז שהחיסון לא-משהו, או לפחות לא מה שחשבנו. אבל מה כבר אני מבינה. אמרו שחיסון שלישי חשוב לבריאותי, מי אני שאתווכח.

מקץ עשרים וארבע שעות נחתמה עסקה שתעביר את עודף החיסונים המתיישנים במהירות לדרום קוריאה. לא הבנתי מה יספיקו בדרום קוריאה שאי אפשר להספיק כאן, ואיש גם לא הסביר (עד שרכבת המטוסים תנחת שם, כבר יהיה סוף השבוע, לא ככה?), אבל כבר עייפתי מלשבור את הראש כל הזמן על כל הדברים שאני לא מבינה.

מה שהיה הכי מעניין הוא שמרגע שנחתמה העסקה הזאת עם דרום קוריאה, ירד רעיון החיסון השלישי לגמרי מסדר היום, ואיש לא זוכר שאפילו דובר על זה. כלומר, פתאום לא חשוב לבריאותי לקבל עוד חיסון. האמת, אני דווקא שמחה על כך, חסכו לי הרבה התחבטויות ודאגות – אבל בכל זאת הספק ממשיך לנקר. אם זה כל כך נחוץ, למה לא? או שלא באמת היה נחוץ מלכתחילה? אז בשביל מה לדבר על זה?

ובכלל, מתי יבינו כל הפונקציונרים הנכבדים שלא כל רעיון שנובט במוחם הקודח חייב מיד לקפוץ החוצה דרך השפתיים, בעיקר לא באוזני כתבים זריזים שלא מבינים כלום בכלום, על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שבעלי הרעיונות עצמם אינם סובלים מאמון ציבורי אופטימלי? לא עדיף להיזהר? לנשום, לספור עד עשר, וכאלה, כמו שלימדונו בגן?

מה שמפריע לי הוא לא היעדר ההיגיון, אלא העובדה שהיעדרו לא מפריע לאיש.

למשל, האופוזיציה ממשיכה לפמפם בתחושת ניצחון את הטיעון, שנתניהו הושיע את כולנו מן הקורונה באמצעות החיסונים (שהוא השכיל לקנות בזמן, בכספנו) – והנה באה הממשלה החדשה (ממשלת הזדון והנוכלות וכו' וכו'), ותכף ומיד הקורונה חזרה.
אבל, חמודים, נניח שזה נכון, וגם אם נניח שזה באשמת הממשלה החדשה – האין זה מוכיח שנתניהו וחיסוניו הושיעו אותנו קצת פחות ביעילות ממה שחשבנו?
המממ… אולי, אבל בואו לא נחשוב על זה עכשיו. נחשוב על זה מחר, כמו סקרלט או'הארא.

או, למשל, המפגינים מול ביתו של בנט ברעננה:
למה אתה מפגינים?
בשביל להרגיז ולנקום על הפגנות בלפור, וכדי שבנט עצמו יעבור לבלפור.
ומה זה ייתן לכם?
כדי שנוכל ללכת להפגין נגדו בבלפור, יש שם יותר מקום ברחוב.
ולמה לדעתכם בנט לא עובר לבלפור?
כי נתניהו גר שם בינתיים.
אז למה לא תלכו לבלפור להפגין שייצא משם, כדי שתוכלו להפגין שם נגד בנט?
אה. על זה לא חשבנו.

זה תמיד מחזיר אותי לנסיך הקטן. נדמה לי שאין כשל לוגי אנושי שסנט-אקזופרי לא חשב עליו כבר. למשל הביקור של הנסיך הקטן בפלנטה של השתיין. זה הלך בערך ככה:
מה אתה עושה?
אני שותה.
למה אתה שותה?
כדי לשכוח.
לשכוח מה?
לשכוח את חרפתי.
איזו חרפה?
חרפת השתייה.

בום.
לא לחינם הסיק הנסיך הקטן שהמבוגרים הם באמת מוזרים מאוד. על אחת כמה וכמה אלה מהם שגרים בפלנטות.

חדשות ישנות

בעצם, אין שום דבר חדש. הקורונה חזרה, מה שהיה צפוי. אולי החידוש היחידי הוא שהפונקציונרים של משרד הבריאות נראים יחסית רגועים בינתיים. נראה איך זה יימשך. אני מכל מקום חזרתי מיד לנוהל האבוד של מסכה במקומות סגורים. לא שהבנתי למה היה צריך לוותר עליו בדיוק שבוע-שבועיים לפני סוף שנת הלימודים, אבל נניח לזה. ובינתיים ראש הממשלה הנוכחי גם לא מכריז מראש כל יומיים שתהיה מסיבת עיתונאים בשמונה ואז נותן לכולם להמתין בנשימה עצורה לפחות עד שמונה וחצי. מקווה שהוא יתמיד בנוהל החדש הזה, זה באמת לא נחוץ לחכות למוצא פיו כל הזמן.

שנת הלימודים אצלנו מתקרבת מאוד לסיומה, ואיתה גם הגמלאות שלי. בשבוע-שבועיים האחרונים עשיתי כמה וכמה דברים 'בפעם האחרונה לגמרי'. ארגנתי ופתחתי את יחידות הלימוד האחרונות בהחלט באתרי הקורסים: לעולם לא אצטרך לעשות זאת שוב. חיברתי את מטלות הסיום האחרונות. קבעתי שיעור זום בפעם האחרונה. אתמול העברתי (בזום) את השיעור האחרון בחיי, ever. זה אחרון גם בזום וגם לא בזום. חישבתי ומצאתי שאני מלמדת כמעט בלי הפסקה מגיל שש בערך. נכון שבגיל שש התלמידים היו דמיוניים לגמרי, ואולי, בחלק מן המקרים, הם היו הבובות שלי שהושבתי מסביב ורשמתי להן נוכחות והרבצתי בהן תורה ודעת (חיקיתי בפניהן את המורה שלי מכיתה א', שהייתי מאוהבת בה נואשות). אבל בכל זאת זה נחשב קצת.

אז עכשיו נשארו בעיקר בדיקת מטלות הסיום שמחליפות מבחנים (כי מבחנים מקוונים נראים לי עונש קשה מדי, גם בשבילי), ואז חישוב ציונים ודיווחם וזהו. עד סוף אוגוסט זה אמור (בשאיפה) להסתיים. נראה שאני פורשת בזמן הנכון, כי השיטה הזאת של למידה מקוונת מרחוק היא ממש לא כוס התה שלי, ודומה שהיא תלך ותשתלט מעתה על כל חלקה טובה, עם קורונה או בלעדיה. ובכל זאת אחרי השיעור האחרון אתמול, שחשבתי שיביא בעקבותיו הקלה גדולה, הייתי בעיקר עצובה. גם עדה ק. התעצבה. האמת, די מתאים לשתינו.

עידן הסנקציות

אתמול לפנות ערב שמעתי באחת מתוכניות החדשות דיווח על המחשבות של משרד הבריאות בנוגע להטבות עתידיות למתחסנים נגד קורונה. מטרת ההטבות היא כנראה לשכנע את הנמנעים מלהתחסן שכדאי להם מאוד.

עד כאן אפשר להבין. ה'הטבה' שקורצת במיוחד לי אישית היא שאולי עכשיו, שבועיים אחרי שחוסנתי בחיסון השני (ואפילו תעודת מתחסן יש לי!), אני באמת אהיה פטורה מאימת הבידוד, שעולָה לי בבריאות כבר קרוב לשנה (כל סמס מקפיץ אותי, והמחשבה על איכוני השב"כ מוציאה לי עשן מהאוזניים). למרות שאני לא משוכנעת שבמשרד הבריאות לא ישקלו בקרוב לבטל את ההטבה הזאת, הם כבר הזכירו את זה פעם.

הכתבת והמגישה באולפן דנו קצת בהטבות, והרחיבו בשאלה מה יכול לפתות את הצעירים במידה הרבה ביותר (חדרי כושר? חוצלארץ?), אבל זה כמובן לא נעצר שם. חיש קל עלתה מילת הקסם 'סרבנים', ואחריה מילה קסומה אפילו יותר: סנקציות (נגד סרבנים).

מילה על סרבנים: צריך להבחין בין מפיצי תאוריות קונספירציה של מתנגדי חיסונים (שלא לדבר על מי שקובעים תור לחיסון ובכוונה לא באים, כדי לקלקל, כדי לגרום לבזבוז של חיסונים שייזרקו לפח, שזה באמת גועל נפש) – ובכן, להבחין בין מתנגדי החיסונים שהם באמת בעיה (לא חדשה, אגב), לבין אנשים שפשוט פוחדים (ושנראה לי שהם רוב ה'סרבנים'). בין אם החששנים אכן מזיקים לבריאות הציבור או לא (ובעצם, איך הם יכולים להזיק למי שכבר התחסנו? שאלת תם) – אפשר להבין את החששות: אנשים נוטים לפחוד מפני הלא נודע; הזמן שעובר והניסיון שנצבר בדרך כלל מרגיעים אותם. אני, למזלי, הייתי פטורה מן הצורך לחשוב הרבה, כי אני שייכת לקבוצות הסיכון, ובגילי כבר לא דואגת לעתיד המאוד רחוק, והיה לי די ברור שעדיף לי להתחסן. אבל אנשים צעירים, חזקים ובריאים, שהסיכוי שלהם למחלה קשה עדיין נמוך יחסית – האם באמת זה פשע מצידם לשקול את העניין, להסס, לחכות עוד קצת על הגדר, ללקט עוד הסברים ועדויות מרגיעות? והאם באמת הם יכולים לסכן את מי שכן התחסנו, שמספרם עולה מיום ליום, למרות היללות הבלתי פוסקות בעניין הקצב היורד?

ההצעה שהוזכרה בשידור אתמול הייתה לדרוש מכל עובד להגיע לעבודה עם תעודת מתחסן, ואם לא התחסן – לדרוש אישור על בדיקת קורונה שלילית אחת ליומיים. אפשר לומר שגם את זה אני יכולה להבין, פחות או יותר. אבל זה כמובן לא נעצר כאן: עכשיו היגגו, בקול רם ובלי בושה, איך חושבים במשרד הבריאות להערים קשיים על 'סרבנים' שיתבקשו להביא אישורי בדיקות שליליות: לדרוש תשלום עבור הבדיקות, ויותר מזה: להקטין את מספר מתחמי הבדיקות ואת הנגישות אליהם, כך שלנבדקים יהיה יותר קשה למצוא מקום להיבדק בו, וזה יגזול מהם יותר זמן, כוח ועצבים. לא פחות.

מה שהיה מופלא בעיניי זה שהדיון הזה נמשך באולפן בשלוות נפש מוחלטת. איש מן המשתתפים לא הרים גבה ואמר: רגע, למה? למה להציק ולרדוף? מצד אחד לדרוש בדיקה, מצד שני להקשות בכוונה על מי שמתבקש להיבדק? למה זה נורמלי שמשרד הבריאות מתעסק בכלל עם דברים כאלה? כל כך התרגלנו לשב"כ שרודף אחרינו, ולקלות הבלתי נסבלת שבה כולאים אותנו בבתינו כבר קרוב לשנה – שעכשיו זה כבר בסדר גמור להתעלל במי שפוחדים מחיסון? התחרפנתם?

וזה מה שמחריד בעיניי במיוחד במגפות: שהפחד והמתח ועייפות החומר מוציאים מבני אדם רשעות ושנאה בכמויות שלא תתוארנה. ובעיקר, שהם אפילו לא ערים לכך.

אפרופו ערנות:
היה פעם סיפור (למיטב זיכרוני אמיתי) על ניסוי כלשהו שבו סטודנטים התבקשו במבחן במתמטיקה (או הנדסה) לחשב את מערכת הצינורות שתוביל דם מחבל ארץ אחד למשנהו, על פני מאות קילומטרים. הסטודנטים שקעו מיד בתכנון ובחישובים, ועמלו שעה ארוכה על הפתרון, מבלי שאיש מהם תהה לרגע, בע"פ או בכתב: אבל רגע, למה להעביר דם בצנרת? ממי תקחו את הדם הזה, ואיך? ובשביל מה?

אז זה מה שרציתי להגיד. ונניח עכשיו למוסר ההשכל.

במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

סגר ג', פרק 2

לא מבינה מה הם עושים. אחרי שלימדונו שאת התוצאות של כל מעשה קורוני רואים רק אחרי כשבועיים, הכריזו כבר אחרי ארבעה ימי סגר שהוא לא עובד. לא יודעת לפי מה הם קובעים. מדברים על איזה 'נפח של מגעים' בין אנשים, או משהו כזה, שאלוהים יודע מהו, ואלוהים יודע איך הם מקבלים עליו מידע, ואולי אפילו אלוהים בעצמו פוחד לדעת איך. אבל לפי הנפח הזה יודעים שכולנו רעים.

אשר לי – אני הקטנה יכולה להעיד, שאצלנו יש ירידה מאוד משמעותית ב'נפח המגעים'. לא נפגשים עם שום איש, גם לא משפחה קרובה. הרחובות די ריקים ושקטים. בסיבוב היומי שלי בעיר (בטווח הקילומטר המותר) אני בעיקר רואה חנויות סגורות. חלקן סגורות כי פשטו את הרגל, אחרות סגורות כי אסור לפתוח, ואפילו את האורות בחלונות הראווה כבר אינן מדליקות, כי אין טעם, וזה סתם אוכל חשמל, ואוכל כסף, שלרבים אין. בחנות קטנה אחת שאני מכירה יושב המוכר לבדו מאחורי דלתו הסגורה, בחצי-חושך, קורא משהו בסמרטפון שלו ומחכה שמישהו אולי יתקשר למספר שהושאר תלוי על הדלת כדי להזמין 'משלוח'. נדמה לי שאיש אינו מתקשר. כואב הלב.

אתמול בערב ירד עלינו ערפל. יצאנו – אישי ואנוכי – לספורט ערב. זה עדיין מותר. הוא רץ, אני נשרכת מאחוריו בהליכה, אחר כך הוא חוזר בריצה, נפגשים באמצע הדרך (על יד שדה התעופה הקטן, מושבת גם הוא וטובל בערפילים), וחוזרים הביתה ברגל. אני מכירה היטב את המסלול הזה, שהוא בדרך כלל שוקק אדם, גם בימי קורונה – עם הרבה רצים ומדוושים ומטיילים עם כלבים, והמכוניות שועטות בכביש הסמוך. אבל אתמול בערב היה שקט. מעט מאוד הולכים, רצים ורוכבים, וגם נפח תנועת המכוניות ירד משמעותית, והערפל והשקט מרטו את עצביי ודיכאו אותי עד עפר. אחר כך אמרו בחדשות שזה בכלל לא סגר, אבל אני כבר איבדתי אותם לגמרי.

עכשיו גם התחילה מהומת החיסונים – יש מספיק, אין מספיק. התור שלנו מתקרב, אני תוהה אם לא יבוטל ברגע האחרון. ראש המשפחה אומר, לא משנה, אם יבוטל, אולי יחסנו אותנו אחר כך בחיסון של מודרנה. הוא מעדיף אותו, כי הוא לא דורש הקפאה של מינוס שמונים. אני הרמתי ידיים: לא נאבקת, לא מצפה לכלום: יהיה – יהיה, לא יהיה – לא יהיה. ורק תוהה מתי ילמדו אצלנו להפסיק להתרברב כל הזמן (ראשונים ומהירים בעולם להתחסן! אין כמונו! מכל העולם מתקשרים לשאול איך לעשות את זה נכון כמונו!). למה שלא יהיו קצת יותר צנועים ויסתמו סוף סוף את פיותיהם. אימא שלי הייתה אומרת, בהונגרית: תכה על פיך. שזה אומר, בערך, אל תפתח פה לשטן. בהונגרית, כרגיל, זה נשמע יותר טוב.

לא משנה. המכתם שלהלן הוא מעוללות הליכת הערפל של אתמול בערב:

ערב חורפי, בימי סגר
כשמהלכים
בתוך הערפילים
אפשר אולי לחשוב
שזה מקום אחר
בזמן אחר.
אמת –
מקום אחר
הוא לא תמיד שמחה גדולה.
אבל עידן אחר,
בעת הזאת –
הוא מתנה.

סגר ג', פרק 1

(עונה חדשה של סדרה למתמידים)

היות שהסגר הזה התחיל היום רק בשעה חמש אחר הצוהריים, הייתה כל הבוקר תחושה של ערב חג (אם כי לא חג שמח במיוחד). צריך להספיק הכול בזמן, להגיע הביתה לפני, דברים כאלה. יום קצר, כמו יום שישי. ועכשיו שקט בחוץ כמו בערב יום כיפור.

אז מה היה לנו? אין טעם להתגולל שוב על מקבלי ההחלטות, מה כבר יש לי לומר שעוד לא נאמר על ידי רבים. מסתמן שמערכת החינוך כן תישאר פתוחה, וזאת אולי איזו התפתחות חיובית. סוף סוף הבינו במועצת החכמים של עם הספר שילדים צריכים להיות בבית הספר. מה גם שהם בדרך כלל לא נפגעים מן המחלה. וזה בשונה מפוליו, למשל.

ביום שישי שמעתי ברדיו ריאיון על מגפת הפוליו של שנות החמישים. שדווקא כן פגעה בילדים, ופגעה קשה, ולכן היו בה כל מיני סגרים ובידודים (של ילדים דווקא), ואת זה אפשר להבין.

וגם דיברו שם על יונה סאלק, שהמציא את החיסון נגד פוליו, ואמרו שאז בכלל לא היה FDA (אני תוהה אם הבנתי נכון), ושאילו היה – הם לא היו מאשרים את החיסון, וה'מיינסטרים' של המדע (whatever that means) בכלל חשב שיונה סאלק לא נורמלי. אבל בסוף, אחרי שלוש שנים בערך, התברר שהוא צדק. והוא לא רשם פטנט על החיסון הזה, אלא פתח אותו לכל דורש, ולכן לא הפך למיליונר. זו אולי פיסת המידע שהכי נגעה לליבי בהקשר הזה. אין דברים כאלה היום.

מילה טובה על מישהו? למרות כל הטענות והמענות, נראה לי שההתארגנות למתן חיסוני קורונה היא מרשימה למדי. לא פעם אני חושבת על זה: כשהיהודים מחליטים סוף סוף לעשות משהו כמו שצריך, הם מצליחים להרים פרויקטים אדירים על הרגליים, ועושים את זה היטב. חבל שהם (כלומר, אנחנו) מחליטים לעשות דברים כאלה כמו שצריך לעיתים רחוקות כל כך, ואז התוצאה היא הליהוגים המבולבלים של הפונקציונרים ממשרד הבריאות בהווה ובעבר. עדה ק., תסתמי.

אני לא חובבת חיסונים, ותמיד פוחדת מתופעות לוואי לא צפויות. כזאת אנוכי, וזה לא בגלל שאני לא סומכת על המדע (אני כן), ולא בגלל שאני מאמינה בתיאוריות קונספירציה (אני לא). בחיסונים 'רגילים' אני פחות או יותר היחידה שפוחדת (מאוד, אל תשאלו), ומתנחמת בביטחון האמיץ של כל הסובבים אותי. אבל עכשיו, שכולם פוחדים, אין לי ממי לשאוב אומץ. חיים קשים. עדה ק., תפסיקי.

אז לקראת סוף השבוע הבא, אם לא תקרה שוב תקלה בלתי צפויה, נתחסן גם אנחנו. ואז, בהנחה שיעבור בשלום, נספור עוד שלושה שבועות וקצת, ונקווה ששוב לא יהיו תקלות, ונתחסן שוב. עדה ק. ואנוכי מאוד חששניות וקטנות-אמונה באופן כללי, ואף אחת משתינו לא מסוגלת לתאר לעצמה שיגיעו ימים שבהם כל זה יהיה מאחורינו. לא אכפת לנו להמשיך ללכת עם מסכות גם עוד שנה, רק שיורידו מעל צווארינו את איכוני השב"כ ואת הפחד הזה מכל אס-אם-אס שמגיע (אולי הודעה על בידוד, תלכו תדעו).

ואחרי כל זה עוד נצטרך להחליט למי להצביע בבחירות (כבר שכחתי איזה מועד הן. ג'? ד'?)

בינתיים נאחל לכולנו סגר נסבל. ונשתדל להאמין בטוב. גם את, עדה ק., ותשתקי כבר, למען השם.

צרות של עשירים

במקום ליילל על קורונה הזאתי וההרס שהיא גורמת בכל אשר תפנה, אתלונן קצת על משהו אחר, לשם שינוי: על סדרת טלוויזיה. כאילו שאין בעולם צרות אחרות.

בעוונותינו התחלנו לצפות בנטפליקס בסדרה 'הרשימה השחורה', עם ג'יימס ספיידר בתפקיד הראשי. אני כבר לא זוכרת איפה ראינו המלצות עליה, אבל ראינו. לטעמי היא די איומה, בעצם – מאוד אלימה, תכופות קשה לצפייה (שאז אני צופה דרך מסך האצבעות שלי ומציצה דרך הרווחים ביניהן, כפי שעשיתי בנעוריי בסצינת הסוס של 'הסנדק'). מעבר לזה, היא צפויה להימשך עד אין סוף – המון עונות, עשרות פרקים בכל עונה. עניין של שנים (אלא אם כן צופים בבינג', אבל אין מצב שאעמוד בזה). זאת אומרת שצריך לשרוד את קורונה הזאתי (ושאר מרעין בישין) כדי לחיות ולהתקיים עד לסיום. לא פשוט.

אז למה צופים? כי מעבר לאלימות ולמתח, יש בה גם דרמה פסיכולוגית מאוד מסקרנת, ויש איזו תעלומה שלא נותנת מנוח (האמת שיש יותר מאחת, אבל נניח לזה). אני לא יכולה לספיילר, כמובן, אבל בין חלק מן הדמויות יש איזה קשר עלום שחייבים לפצח. כל פרק מוסיף רמזון קטון שלא עוזר בכלום, וככה משאירים את הקהל השבוי בציפייה. וחוץ מזה ג'יימס ספיידר, שאותו מעולם לא הערכתי כשחקן, עושה כאן (להפתעתי) את תפקיד חייו.

מובן שנדמה לנו שאנחנו כבר מנחשים נכונה את פתרון התעלומה, אבל ראש המשפחה אומר: ואולי הם רק רוצים שתחשבי שאת יודעת, ובסוף יפתיעו אותך. אני כבר מוכנה להשלים עם כל הפתעה שתבוא, אבל מתחילה לחשוש שגם בסוף לא נקבל את הפתרון (זה נורא אומנותי ככה, להשאיר את זה תלוי באוויר, אבל אני שונאת כשעושים את זה).

כדי לחסוך לעצמי את הפרקים הקשים לצפייה ניסיתי אפילו לעשות את מה שאסור לעשות: חיפשתי ספויילרים באינטרנט. רק שיגידו לי מה הקשר בין הדמויות, ואוכל לנטוש לאנחות את הסדרה ומכאוביה המגוונים. אבל לא, הם לא מגלים גם שם.

במילים אחרות, כמו בכל עניין אחר בחיים, אין קיצורי דרך. עודני שבויה. באסה.

*

אגב, אם כבר מדברים על טלוויזיה: ראינו אתמול את הסרט שנעשה על פי הרומן היפהפה 'אליזבת איננה' (שעליו כתבתי כאן לא מעט). הפקה בריטית, עם גלנדה ג'קסון (!), שמשחקת מצוין. אבל מעבר לעצב המובנה שהסרט השרה עליי, גם יצאתי מאוכזבת. אני לא יודעת אם בכלל אפשר להעביר ספר כזה לסרט. אפשר כמובן לספר את העלילה, אבל אי אפשר לשקף את האופן המעודן שבו מתוארות מחשבות במוחה של אישה שהולכת ומאבדת את זיכרונה. חבל ועצוב.

*

נו, והנה הוכחתי שעדה ק. יכולה להתלונן אפילו על עניינים בלתי קורוניים בעליל. אין כמוה.

סגר ב', פרק 1

לא בטוח שזה קשור לסגר, אבל כבר לא כל כך בא לי לכתוב, וזה כבר הרבה זמן ככה. אבל קראתי באיזה מקום שרצוי לתעד בקיצור תקופות כאלה (של סגר), כדי שלא יהפכו בזיכרוננו לבליל מעורבל ומעורפל של כלום. למשל, שכדאי לכתוב על דברים טובים שקרו, ועל ציוני דרך כאלה ואחרים.

*

אז ציון הדרך של אתמול, מוצאי ראש השנה, היה כשיצאנו להליכת ערב (שאצל ראש המשפחה היא מעורבת גם בריצה): פתאום הייתה בריזה קלה. שזה נראה דבר פעוט, אבל מה שאיפיין את חודש ספטמבר עד כה היה שהאוויר המהביל עמד במקום בלי לזוז במשך כמעט שלושה שבועות. ופתאום: בום, בריזה. זה לא דבר של מה בכך, וזה הדבר הטוב הראשון שקרה מזה זמן ממש רב, ואולי זה סימן לבאות.

(נ"ב: יש בריזה אפילו עכשיו, באמצע הצוהריים. היא מתגנבת פנימה דרך החלון, ואפילו עוד לא הדלקתי מזגן).

*

ועוד אתמול בערב ראיתי כתבה בטלוויזיה על נשים שהפסיקו לצבוע את שערן. Silver Sisters, כך זה נקרא עכשיו. נטען שם שהן אמיצות, ומאז אני תוהה אם זה חל גם עליי. כי אני לא הפסקתי לצבוע את השיער, פשוט אף פעם לא התחלתי. נראה לי שזה פחות נחשב לאומץ, וזה מאכזב. מילא.

אגב, עדה ק. מעירה שהאייטם הנוכחי לא עונה לדרישה של 'לכתוב על דברים טובים', כי הוא לוקה בחמיצות מרירה וקורטוב של ציניות מרושעת. עדה ק. היא מומחית גדולה לציניות מרושעת, ולכן לא מן הנמנע שהיא צודקת.

*

אז הנה משהו פחות חמוץ: את הסגר הזה אני יכולה אולי לאפיין כ'שובה של עדה ק.'. זאתי יש לה תמיד מה להגיד ועל מה להתלונן, ולמרות שהיא מעצבנת, יש לה טביעת עין לא רעה, ולפעמים היא אפילו משעשעת.

בקיצור: יש מצב שיהיה מעניין.