This is my Letter to the World *

משרד הבריאות שלום,

כאן מדברת אזרחית פשוטה, שומרת חוק, רשמית כנראה מקבוצת הסיכון (מפאת גילי, מפאת נטייתי הידועה לדלקות ריאה, מפאת המחסור שלי בנוגדנים).

הבנתי שאתם גוזרים על הציבור גזירות קשות בדיוק כדי לשמור על בריאותי. זה יפה, אבל זה בכל זאת גורם לי אי נחת מרובה. מה גם שבעשרות השנים האחרונות לא התרשמתי שמובילי מערכת הבריאות (והמדינה כולה) שומרים כל כך טוב על הזקנים – וע"ע 'הזקנה במסדרון' וקצבאות הביטוח הלאומי ועוד כהנה וכהנה. לא נעים לי לבוא עכשיו בטענות על חלב שנשפך ולהתחיל עם ה'אמרנו לכם', אבל להגנתי אומר שעל הזקנה במסדרון התלוננתי כבר מזמן.

אני רוצה לקוות שאתם יודעים מה אתם עושים. לא תמיד אני בטוחה. הדיבורים של 'אנחנו ערוכים יותר טוב מאחרים, וכולם עוד יראו כמה אנחנו עושים את זה טוב יותר' מיותרים ואינם מעוררים אמון. בין המלמולים חסרי הפשר של ליצמן-בעל-הכובעים וההצגות של ראש הממשלה עם הטישיו ובלעדיו, קצת הלכתי לאיבוד. התוכלו לערוך פעם מסיבת עיתונאים בלי ליצנים? שתכלול גם רופא, ואולי מוטב רופאה, שידברו בשקט ובצורה רהוטה. ושיסבירו סוף סוף מה ההבדל בין 'נדבק' לבין 'נשא' לבין 'חולה' – נדמה שזה לא אותו הדבר. וזה מהותי, כי זה משנה את החישובים של אחוזי התמותה והמקרים הקשים. אז קדימה, תסבירו, אם אפשר בלי להטיל אימה, ותוותרו על התוכנית האומנותית המקדימה.

בנוגע לאתר שלכם – כבר כתבתי בפוסט הקודם. בחיאת, תחשבו על זה. ועל הדרך קחו כוכבית על דפי הצביעה שהכנתם שם לילדים (באמת. אני לא צוחקת). עוד משהו: בהתחלה דיברתם הרבה על מחסום 15 דקות החשיפה לחולה מאומת (מי שעובר אותו חייב בבידוד וכו'). לאחרונה הפסקתם לדבר על 15 הדקות. מה זה אומר? זה נפל בעריכה בהיסח הדעת? או ששיניתם את דעתכם?

מילה לכתבים/מגישים באולפן (זה לא באחריות משרד הבריאות, אבל אני כבר בשוונג): הזמנתם לאולפן מומחה לענייני קורונה? יופי. שאלתם אותו שאלה? מצוין. עכשיו, למען השם, תסתמו ותתנו לו לענות. יש לכם הרגל מגונה לקפוץ כל שתי מילים עם שאלה/השגה מטעמכם. זה לא נחוץ. דעתכם המלומדת חשובה פחות מדעתו המלומדת (בהנחה שהוא באמת מלומד). מה שקורה בדרך כלל הוא שהמומחה האורח לא מספיק לענות בגלל שאתם כל הזמן מפריעים לו (וברוב המקרים הוא מלכתחילה לא הכי רהוט או ממוקד, כך שאתם מזיקים עוד יותר). ואז – הופ, יצאנו לפרסומות, ונשארנו בורים כמקודם.

ושנהיה כולנו בריאים. ושנשמור על חוש המידה. ושנעזור זה לזה. כבר אמר מי שאמר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה**.

תודה ולהתראות.

*

[הערות שוליים לכל הנ"ל:
*אמילי דיקינסון
**Easier said than done]

איפה הייתי ומה עשיתי

אז מה מעשיי בימים אלה (מלבד ניסיון עקר להתחמם, וכן מעקב חרד אחרי חדשות הקורונה [איזה עצוב זה שדווקא בשנה שבה חוסנתי נגד כל המחלות שבעולם צצה פתאום מחלה חדשה שנגדה אין בכלל חיסון])?
אה. טוב ששאלתם. אני בודקת מבחנים. קבורה עמוק במצולות.

כן, זה שוב הזמן הזה של השנה. ועכשיו שנפלאות הטכנולוגיה קמו עלינו שוב לכלותנו, זה נעשה יותר גרוע. כי כבר לא בודקים בחינות במחברות, אלא משתמשים בתוכנה מיוחדת שמסמנת את התיקונים על מחברות-הבחינה הסרוקות. מצד אחד זה מצוין, הכתפיים שלי מאוד שמחות שאני לא צריכה לסחוב כל הזמן ערמות של מבחנים מירושלים הביתה ובחזרה. מצד שני, עכשיו באמת הכול תלוי באינטרנט, ואם תהיה תקלה אני לא רוצה לחשוב על מה שיהיה. מצד שלישי, הגעתי למסקנה הכי אופיינית לי בעולם: הכי מהר זה לתקן מבחנים על נייר. מחשב זה יופי, אבל האמת המרה היא שהוא לא באמת חוסך לי זמן. להפך. אני יכולה ללמוד בהדרגה לעשות את זה יותר מהר, אבל זה אף פעם לא יהיה יותר מהיר משרבוט רהוט על ניירת. חיים קשים.

ואם כבר להתלונן, אז שיהיה עד הסוף. אתמול ניסיתי להחליף עיצוב לבלוג. התבנית של הבלוג הזה היא ממש ישנה, משנת 2011, ורציתי להחליף להכי חדשה, שמתקשטת בכינוי 2020. אז הפעלתי את התבנית החדשה, והיא נראתה ורודה ונחמדה, אבל אז בשום פנים ואופן לא הצלחתי להעלות תמונת רקע של רקפות. ואם לא יהיו רקפות, איך ידעו שזאת אני? בסוף נואשתי וחזרתי לעיצוב הרגיל, אבל אז התברר לי שכל הווידג'טים שלי התערבבו. לקח לי שעה לסדר אותם בחזרה (ובינתיים המבחנים ישבו לבד בחושך ובכו). לעזאזל עם וורדפרס הזה, עוד לא ראיתי תוכנה כל כך לא ידידותית למשתמש. שום דבר לא עובד לפי ההיגיון או האינטואיציה. על כל דבר צריך לשבור את הראש הרבה זמן, ואחרי שיודעים איך לעשות את זה, וורדפרס משנים את השיטה, ועכשיו תלכו תלמדו הכול מהתחלה.

בקיצור, לא משנָה את התבנית, שיהיה כבר ככה. אני מתנחמת רק בזה שהמאבקים הבלתי פוסקים בתוכנה של וורדפרס משפרים את האינטואיציה והביטחון שלי במשאיי ומתניי עם תוכנות מעצבנות אחרות. למשל תוכנות של בדיקת מבחנים. שנאמר, יצא מתוק מעז. הנה נחמה פורתא לסיומו של פוסט חמוץ.

רק רגע

עשרים וארבע שבע:
כך וכך ימים בשנה
שבעה ימים בשבוע
כך וכך שעות ביממה
שישים דקות בשעה
שישים שניות בדקה –

איך שפר גורלֵךְ
שעלייךְ לחיות בכל רגע
רק את השנייה האחת
מבלי לתת דעתֵךְ
על אחיותיה הצפויות
המתגודדות כבר בשער
צרוּרות בצרוֹרות של צרוֹת –

רק אחת כל פעם
קחי אותן אחת אחת
[ותנשמי לאט] –

שאז אולי תוכלי גם לא לחשוב
על מפלס המים העולים במעלית הלכודה
ועל מי שכבר ידעו שגורלם נחתם
ואין מוצא
שנייה אחת אחר שנייה –

[והרי כבר שאלתי אותךָ פעם,
ריבונו של עולם
(ולא עניתָ),
איפה הייתָ
ומדוע לא השגחתָ]

הימים חולפים, שנה עוברת*

ועולם כמנהגו נוהג. רק מנגינת הבלוג הולכת ומידלדלת, מסיבות שונות. חמש שנים בדיוק עברו מאז שהכרזתי על המעבר הסופי מישראבלוג לכאן. בינתיים ישרא כבר איננו, או שמא יש לומר עדיין לא חזר, אבל גם כשהיה כבר לא התגעגעתי אליו. מצד שני העציות העיקשת של וורדפרס ממשיכה לעצבן אותי. השתכנעתי שמבחינות רבות בלוגספוט עדיף, מלבד הטיפול הכושל שלו בסטטיסטיקות. אבל סטטיסטיקות הרבה פחות מעניינות אותי ממה שעניינוּ פעם.

סיכומי סוף שנה? מה אומר ומה אדבר, הייתה שנה לא משהו, ו-2020, מלבד מספרה החמוד (הרבה יותר קל לחשב שנים עם 2020 מאשר עם 2019, בדוק), לא נראית לי מאוד מבטיחה משום בחינה. גם לא מן הבחינה הפוליטית, שמורטת את עצביי באופן קבוע. הלהיט החדש הוא בקשת החסינות: אחרי שהכריז שלא יבקש חסינות, נתניהו כמובן ביקש אותה, אבל עכשיו לאחר הבקשה דומה שאינו מעוניין שהכנסת תדון בה. כמובן, יש סיבות (די הגיוניות) מאחורי הדברים, אבל מחלקם הקדמי זה נראה כל כך מופרך, שחייזר שיגיע לכאן וישמע את כל זה ייאלץ להסיק שבני אדם נולדו בלי מוח.

אני ממשיכה לקוות שכל מי שהרים את ידו בעד בחירות חוזרות (עוד בנגלה הראשונה) ייענש על זה במקום הכי כואב: במנדטים שמפלגתו תקבל, ליתר דיוק באלה שהיא לא תקבל. אין עונש יותר אפקטיבי מזה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מצד שני, שחקי-שחקי על החלומות** (היום כל השירים במלעיל). מצד שלישי, אני בכלל זוממת לא ללכת להצביע שוב. מצד רביעי, כולם אומרים לי שזה לא בסדר ולא הגיוני. מצד חמישי, למי אצביע? כחול-לבן נראים די עלובים, ועל המפלגונות שמשמאל לכחול לבן, שמכלות את ימיהן בהתקוטטויות מגוחכות, כבר בכלל לא בא לי לדבר. מפלגה שזקוקה לקולי כדי להינצל, אולי עדיף שתאבד. מצד שישי, הרי גם זה לא הגיוני. ואני הרי משתדלת בכל כוחותיי להיות אדם הגיוני, אם כי, בהתחשב בנתונים המוגבלים שבהם התברכתי, זה לא תמיד מצליח לי.

משהו נחמד לסיום (כי כמה אפשר לרטון ולהתלונן כל הזמן):

גיליתי שבזמן המתנה פה ושם, הכי כיף להוציא מן התיק פנקס ממורטט ועיפרון ולהתחיל לצייר (=לרשום) את מה ומי שאני רואה. זה טוב כי זה לא דורש ריכוז מן הסוג שקריאה מחייבת, ובזמן השרבוט המחשבות שלי יכולות לטייל לאן שהן רוצות. אני מתבוננת באנשים מעל למשקפיים שלי, ואז מורידה את העיניים אל הנייר ומנסה לרשום עליו את מה שאני רואה. כשהאנשים זזים (הם כל הזמן זזים, להוותי), אני משלימה מן הזיכרון, או עוברת לרישום הבא. וכשלא נעים לי שרואים שאני רושמת (מה שעלול להתפרש כפלישה לפרטיות, על אף שאני מתחייבת שהרישומים שלי לא מספיק טובים כדי לשקף את המציאות באופן נכון) – אני עוברת לרשום את המודל הזמין הקבוע שלי: כף ידי השמאלית. לצערי בכל הנוגע לרישום ידיים, אני מתקדמת לאחור: פעם היו לי הישגים נאים יותר. אבל בכל שאר הרישומים נדמה שאני לומדת דבר או שניים, וזה נחמד.

2020 טובה לכולם!

* https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1730&wrkid=5274
** https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=118

מצילי הדמוקרטיה

לולא היה זה עצוב ומרגיז כל כך, אפשר היה להשתעשע מזה כדבעי: איך שפתאום כולם מצילים את הדמוקרטיה. לא רק משמאל, שזו הטענה הרגילה משם – אלא גם מימין, כפי שהוצהר השבוע בהפגנה האחרונה שלהם. כבר מזמן אני טוענת שהמחנות הניצים הם תמונות ראי זה של זה, מבחינת המלל, הביטחון העצמי, ההתנהגות המעצבנת וחוסר היכולת להקשיב. שלא לדבר על העובדה שלא רק הקואליציה הצביעה בעד בחירות חוזרות (בנגלה הקודמת), אלא גם מפלגה מן האופוזיציה, ועד עכשיו לא ברור להם למה זה לא בסדר. אבל עכשיו כולם גם התחילו להשתמש באותה טרמינולוגיה. כולם, מקיר לקיר, השכם והערב, מצילים את המדינה ואת הדמוקרטיה ודבקים בטוהר כפיים ונלחמים בשחיתות ומה לא, וכמובן כולם חושבים שבחירות חוזרות זה איום ונורא ומזיק ומיותר ואסוני (אז למה, למה, למען השם, הצבעתם בעד זה מלכתחילה, תמהתני). ונותר רק לתהות איך זה שאם הכול כל כך טוב, ובעיקר מוצל ומוגן, המצב בכל זאת כל כך גרוע.
או, כפי שניסחה זאת אי-אז דודתי, מנוחתה עדן: שלום-שלום, ואין שלום.

עד כדי כך

חוק בלתי כתוב קובע, שאני בדרך כלל לא כותבת בבלוג על החיים עצמם, אלא מסתפקת בכל מיני דיווחים סתמיים, אפרוריים משהו, על אודות שולי המציאות שלי. מעורבים בזה ענייני פרטיות ועניינים אחרים שלא אפרט, וזה כבר נתקבע כך בשלוש-עשרה-ועוד שנות כתיבתי, עם יוצאים מן הכלל שמספרם מועט.

אז יש הרבה טרדות שמעסיקות את מחשבותיי לאחרונה. היות שאינני כותבת עליהן כאן, ירד גם קצב עדכון הבלוג. כי אם לא אכתוב על מה שמעסיק אותי, על מה כן אכתוב? אבל הנה – אשריי! – קרה אתמול משהו שולי שאפשר סוף סוף לכתוב עליו.

זה היה ככה: אתמל בבוקר, כשאני עמוסת מחשבות, דאגות וטרדות, עשיתי הכנות ללכת לסופר כדי לקנות את הדרוש לבישולים של היום. לפני יציאתי התכוננתי לעשות את שני הדברים שאני תמיד עושה במצבים כאלה: דבר ראשון, להניח את סל הקניות ליד הדלת, כדי שלא אשכח אותו בבית (שומרת סביבה אנוכי, אפילו אם אני לא מתה על גרטה תונברג: שקיות פלסטיק הן כבר כמעט מחוץ לתחום, אלא אם כן ממש חייבים); דבר שני, להסיר את הקרוקס הוורודות האיומות שאני תמיד נועלת בבית, ולהחליף אותן בקרוקס בצבע נורמלי, או בסנדלים.

שאז הלכתי לסופר עם סלי על כתפי, ראשי עטור במחשבות ובדאגות כדרכו בקודש.

עם שובי הביתה עשיתי את מה שאני תמיד עושה: הכנסתי את מה שצריך למקרר, והלכתי לנעול בחזרה את הקרוקס הוורודות האיומות (אני מתה עליהן, אל תגלו לשום איש).

שאז – רחמי שמיים עלינו – נוכחתי לדעת, להוותי, שאני כבר נועלת אותן. שזה אומר שיצאתי מהבית עם קרוקס ורודות, והלכתי איתן ברחוב, וחציתי כבישים וטופפתי על מדרכות והסתובבתי בסופר ועמדתי בתור לקופה וכו' וכו' – וכל זה עם קרוקס ורודות, ואפילו לא ידעתי. הייתכן שלא הסתכלתי על המדרכה, ועל נעליי הפוסעות עליה, אפילו פעם אחת?

דבר כזה עוד לא קרה לי בחיים, וזה באמת אומר שמצבי חמור.

מה שמוזר הוא שלא שמתי לב לשום מבטי תמיהה (או גינוי) שנעצו בי העוברים ושבים והקונים בסופר. הייתכן שאיש לא ראה? והרי הוורוד-הוורוד הזה זועק לשמיים. ואולי גרוע מזה – הייתכן שהייתי עד כדי כך שקועה בטרדותיי שאפילו לא שמתי לב למבטים?
הו, האימה.

בקיצור, נבוכותי מאוד.

על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.

בושה. בושה.

אז בהמשך לקודם – הפור נפל. בחירות. במהלך ההצבעה אמש בחצות התחלתי לצעוק על הטלוויזיה כאילו היא אשמה. לכל מי שהצביע בעד קראתי בכל מיני שמות גנאי שלא ראוי להעלותם על הכתב. זה לא השפיע עליהם.

זהו, אז נכנסנו ללימבו. לא מן הנמנע שהם לא התכוונו להגיע לתוצאה המטורללת הזאת, אבל במשחק הפוקר שלהם הם אולי טיפסו על ענף מאוד גבוה ופחדו לרדת. ככה גם פורצות מלחמות: איש אינו רוצה בהן, והן בכל זאת קורות. אז עכשיו שוב נעצר הכול עד ספטמבר, ואז עד שמישהו ירכיב ממשלה. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה אם הוא לא יצליח.

היות שאני לא מאמינה שמשהו יכול להשתנות בבחירות הבאות, כלומר הגושים מן הסתם יישארו כשהיו, אני אפילו לא מעיזה לקוות שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. אז התקוות שלי הרבה יותר צנועות:
האחת, שליברמן יירד סוף סוף מתחת לאחוז החסימה.
השנייה, שמרצ והעבודה יתאחדו.
השלישית, שכל עזי הנפש שהצביעו בעד הקדמת הבחירות יתקשו להירדם בלילה כשיחשבו על נזקי מעשיהם היפים ועל פחדנותם שאין לה שיעור.

מילה על כותרת הפוסט: בהפגנה שבה השתתפתי אי אז ברוטשילד צעק הקהל בקול אחד: 'בושה! בושה!'. אני אהבתי את הסיסמה הזאת. מתברר שהיא יפה לכל כך הרבה מצבים בפוליטיקה שלנו. גם עכשיו היא מתאימה בול. והיות שאני לא אוהבת סימני קריאה, החלפתי אותם בכותרת בנקודות. זה בגלל שקראתי באיזה מקום שבכתיבה אינטרנטית, נקודה בסוף משפט מסמנת אי שביעות רצון. אמנם אי שביעות רצון זה understatement לעומת מה שעובר לי עכשיו בראש, אבל זה יותר טוב מכלום.