מן המצולות

סוף השנה פרץ בכל עוזו.  אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם,  להוותי,  רק המשכתי לרדת.  יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי.  יש מיליון דברים לעשות,  חלקם לא נעימים בעליל.  כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד.  כמו למשל לחבר בחינות (הו,  מלאכה שנואה,  ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר).  כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת,  לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים  –  ואני,  כרגיל,  כמו הארנב של עליסה,  לא מספיקה ולא מספיקה.  את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה,  כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני,  וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר.  וחוץ מזה נהיה קיץ,  וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.

בלילה,  אחרי 'בּוֹרְגֶן',  אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר,  וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי,  אני מכבה את האור ונרדמת.  כלומר,  בשאיפה.  תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר.  חיש-קל אני מתעוררת לגמרי,  ועכשיו,  אם יהיה לי מזל,  אירדם עוד שעתיים.  וחצי.  או שלא.  שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים,  ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.

בינתיים,  אירוע משמח:  האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד.  אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה,  אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת,  והיו לא מאוד מוצלחים,  וגם לא תמיד עקביים.  אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו',  ולכן דרשו לכתוב:  תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם,  ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim,  ועוד בשיא הרצינות.  הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי,  עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור,  ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?).  אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע,  כי באמת,  כמה אפשר.

יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית,  ואמרתי להם לא פעם,  בחייכם,  תעשו משהו,  הגיעו מים עד נפש.  הם הבטיחו כמה פעמים,  ואכן בסופו של דבר גם קיימו:  עכשיו מותר צוהריים,  תוכנית,  אומנים,  אמיתי,  פירות ועוד.  הללויה! כמובן,  צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם,  אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.

נו,  אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט.  ובפייסבוק כמו בפייסבוק:  מיד מלחמה.  האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה.  זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב.  את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב,  אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך,  אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם  עם קמצוץ של מלח.  שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

בכל זאת

מתבקשת אולי איזו מילת הסבר על היעדרותי הממושכת.  הסיבה פרוזאית לגמרי:  חטפתי דלקת ריאות רעה ועיקשת,  ואין לי כוח וחשק לעשות כלום.  בהתחלה חשבתי שמדובר בסתם שפעת,  מה שהוריד לי מאוד את המורל,  כי הרי קיבלתי חיסון השנה,  לראשונה בחיי,  ותליתי בו תקוות עזות.  ומשנתברר שבכלל לא שפעת,  כבר לא נשארו לי כוחות לשמוח על כך,  מה גם שנראה לי ששפעת עדיפה,  כך שגם אין סיבה של ממש לשמחה.

חוות הדעת הרפואית היא שמצבי משתפר בהדרגה.  חוות דעתי האישית מצועפת במסכים כהים של מרה שחורה,  כך שקשה לי להעריך.  על כן אשמח את לב הקוראים ואספר מה עושים בימי המחלה הארוכים הללו,  שבהם אין כוח לעבוד,  לקרוא,  לכתוב,  לטייל בין בלוגים, לצפות בסרטי טלוויזיה וכיוצא בזה (ולפעמים גם אין כוח להגיע למטבח לקחת כוס מים):  פשוט מנסים להבין את תעלומת תאגיד השידור.  זה מבטיח תעסוקה שאין לה סוף ואין בה רגע דל. ככל שהפכתי בעניין בין נפתולי מוחי היגע (במשך יותר משבוע כבר),  לא הצלחתי להגיע לפתרון.

כי מה  –  אם לא רצו לסגור את הרשות (שאני,  גילוי נאות,  דווקא מחסידותיה),  בשביל מה הרסו אותה ואת חייהם של אלפי עובדיה והתעללו בהם ללא רחמים?  ואם לא רוצים את התאגיד,  בשביל מה הקימו אותו ובלבלו לכל העולם ואשתו את המוח,  ושכרו עובדים חדשים,  ועכשיו תקעו את הכול שוב בגלל (נניח) גאולה אבן?

השאלה הגדולה היא כמובן איך זה שמדינה שמתמודדת עם כל כך הרבה בעיות קשות (החל בגרעין האיראני וכלה במסדרונות בתי החולים הסיעודיים,  כולל  כל מה שבתווך 'מן החיים עצמם')    –  ובכן,  איך היא יכולה בכלל להרשות לעצמה להתעסק בקשקוש הזה כבר יותר משנה (או שנתיים?  איבדתי את מניין הזמן).  והחידה העוד יותר גדולה היא זו:  ברור שלפוליטיקאים אכפת איזו תקשורת תסקר אותם,  ומובן שהיו רוצים שזו תהיה תקשורת אוהדת.  את זה אפילו מעופפים כמוני מסוגלים לתפוס.  די ברור גם שחלקם ינסו למשוך לצורך העניין הזה בחוטים שבהם אסור להם למשוך,  ואני לא סומכת על הגינותם (הרופפת ממילא) שתמנע זאת מהם.  אבל איך זה שהם לא מנסים אפילו להסתיר את העובדה הזאת,  או לפחות להימנע מלהודות בה בגלוי,  זה באמת נשגב מבינתי.  אולי נחוץ סוג אחר של מחלה כדי לרדת לשורש התופעה הזאת. דלקת ריאות לא תועיל לי כאן.

בריאות לכולם!

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!

אמנים ואנשי רוח

במלון שבו הזמין לנו ראש המשפחה חדר ללילה, אמרו לו בטלפון בעת ההזמנה שהחדרים מיועדים 'לאמנים ולאנשי רוח'.  ראש המשפחה ענה מה שענה,  בסבלנותו המרגיעה האופיינית,  וקיבל את החדר המבוקש.  אחר כך סיפר לי בגיחוך על השיחה.  אמרתי לו שמזל שהוא זה שעשה את ההזמנה ולא אני.  כי אני מן הסתם הייתי נותנת (ברשעות-מה) לשקט להשתרר לרגע לכל אורך הקו,  ואז הייתי שואלת,  כאילו-בדאגה:
–  רגע,  זה אומר שהחדר לא מתאים לאנשים כמוני?
ואז הייתי מקשיבה בסבלנות להתפתלויות של התשובה.

לא יפה מצדי לגרום לאנשים להתפתל,  אבל נו,  בחייכם.  אני לא אמנית,  ולא ברור אם אני אשת רוח או לא (דוקטורט במדעי הרוח נחשב?),  אבל אני בדרך כלל מתנהגת די בסדר.

עובדה:  בדיעבד מסתבר שהתנהגתי שם באופן סביר בהחלט.
באמת.

איך שמתחשק להם

אחרי שתיים לפנות בוקר צלצל הטלפון.  עוד הייתי ערה,  אבל זה בכל זאת מלחיץ.  אחרי צלצול וחצי,  ועוד לפני שהצלחתי לענות,  הוא נמלך בדעתו והשתתק.  עכשיו תעלומה:  מי זה היה,  ולמה?  מיהרתי להדליק את הסלולרי,  לראות אם מישהו שלח הודעת הסבר או משהו.  כלום.  אלא מה  –  להוותי ראיתי  שהסמרטפון חזר על דעת עצמו לשעון חורף.  או קיץ.  זה תמיד מבלבל אותי.  הוא הראה שהשעה אחת ורבע.

נו,  עכשיו התעוררתי לגמרי.  שעון היד שעל השידה הראה שתיים ורבע.  שעון הדוד והכבלים גם. הדלקתי את המחשב הנייד המהיר ובדקתי   –  לא,  לא מודיעים ב-YNET על מעבר לִשְעון-מַשהו.  אבל מצאתי בגוגל התייחסות לסמרטפונים מבולבלים בגלל שעון חורף/קיץ ישן.  כן,  הבלבול קורה במוצאי השבת האחרונה שלפני יום הכיפורים.  לא,  אין מה לעשות,  חוץ מאשר להעביר לשעון-אתונה ולחכות למעבר הבא ולקוות לטוב.

מן הון להון נזכרתי שאנשים שאני מכירה היו אמורים לקום באישון לילה כדי להגיע לטיסה.  שקלתי לצלצל אליהם,  אבל זה נשמע מוזר נורא להעיר אנשים בלילה כדי להגיד להם שהשעה היא לא מה שהם חושבים (אולי).  אמרתי לעצמי,  עדה ק.,  את לא הסדרנית של העולם.  הם יסתדרו.  ואולי הסמרטפון שלהם יותר חכם משלי. או שלא.

אז העברתי את הסמרטפון שלי לשעון אתונה והלכתי לישון.  כלומר,  בשאיפה.  שתיים וחצי לא נרדמת.  שלוש וחצי לא נרדמת.  ארבע וחצי לא נרדמת.  ואז קרה מה שכמעט תמיד קורה:  הייאוש;  אני כבר לא אישן הלילה,  הסמרטפון שלי השתגע,  ההם איחרו את הטיסה,  מחר יהיה יום מהגיהנום.  ואז,  כשכבר לא היה טעם לדאוג כי הכול אבוד ממילא,  נרדמתי.

התעוררתי אחרי שמונה.  כלומר,  אולי   –  כי מנין לי עכשיו לדעת מה השעה?  הדלקתי את המחשב הגדול והישן והטיפש שלי,  שגם ככה מלא בעיות כרימון (לא,  אל תשאלו).  מסתבר שגם הוא עבר בלילה על דעת עצמו לשעון קיץ/חורף/משהו.  אז העברתי גם אותו לשעון אתונה.  עכשיו,  עד סוף אוקטובר,  אני אף פעם לא אדע בביטחון מה השעה.  רק במוצאי שבת של עוד שלושה שבועות אנחת כנראה חזרה,  אני ומכשיריי החכמים,  משעון אתונה לירושלים.  שאז,  בשאיפה,  נתאפס שוב,  אני והם.
או שלא.
ובכל מקרה רק עד לפעם הבאה,  שאז יתחיל הכול מההתחלה.
כמה אני מקנאה במי שהיה להם רק שעון שמש.

י"ג באב

היום יום הולדתי לפי התאריך העברי (כמעט חודש אחרי התאריך הרשמי-לועזי!).  בערך כך כתבתי בבלוג הישן שלי,  בדיוק לפני עשר שנים:

והיום יום הולדתי
לפי הלוח העברי.
ואני כמו-חוגגת
ביני לביני.
רק היום הגעתי
לגילי האמיתי,
ואיש אינו יודע
מלבדי.
הופ-הופ-טרללה,
גדלתי בשנה  –
על-פי כל שיטות הספירה.

(אבל מאז גדלתי בעוד עשר שנים).

*

מתנה שנתתי לעצמי (לעצמי??) ליום-ההולדת-בתאריך-העברי:  מילאתי את הטופס של 'אדי' לתרומת איברים (נשלח אליי לאחרונה עם רישיון הנהיגה המחודש) ושלחתי.  כבר נרשמתי מזמן דרך האינטרנט, ואפילו פעמיים,  ואפילו התקשרו אליי לוודא,  אבל בסוף לא רשמו ולא שלחו כרטיס  ולא גילו למה.  הם לא אוהבים אותי שם,  כנראה.  אולי אני זקנה מדי בשבילם.  אז היום החלטתי לנסות בדרך הישנה והטובה,  בדואר, אולי הפעם יצליח.  הכנסתי את הטופס החתום למעטפה והדבקתי בול עם ציור פרפר, שיעזור בכנפיו לצבי המיוגע של הדואר,  ולקחתי את המשלוח אל התיבה האדומה בקצה הרחוב.  עכשיו נחכה שבוע-שבועיים ונראה.  אם שוב יתעלמו ממני,  זה יהיה סימן שהם באמת לא אוהבים אותי שם, ואז אני אוותר.

*

ולכבוד יום הולדתי הפרטי,  ירד הבוקר קצת גשם.  הביא אתו קולות של חורף לרגע,  עם תאורה אפלולית של חורף לרגע,  עם ריח של חורף לרגע  –  ואחר התפוגג ונעלם כלעומת שבא ואיננו עוד.

האיש הרע שבסיפור

אל קלקוליו המובטחים של אטיקוס פינץ' ב-ניצב כל הלילות (שעליו סיפרתי כאן) טרם הגעתי,  ולכן לעת עתה אינני יודעת עד כמה איום ונורא הוא נהיה,  אם כי מן הסתם יתברר לי בקרוב.   בינתיים אני ניזונה מן ההקדמה לספר.  מחברת ההקדמה טוענת שבעצם אין הבדל מהותי בין הופעותיו של אטיקוס פינץ' בשני הספרים,  שכן הוא היה גזען למדי כבר ב-אל תיגע בזמיר,  אף שלא שמנו לב לכך בזמנו.   הוכחה לזאת היא מוצאת בעובדה שהוא משלים בקלות יחסית עם אי הצדק שהוא רואה סביבו (אף שהוא נאבק בו)  –  מה שמוכיח,  לדעתה,  שהוא "סלחני לגילויי גזענות",  וזה איננו עולה בקנה אחד עם "דרכו של אדם המחויב לשינוי עקרוני."

היות שאת אל תיגע בזמיר דווקא כן קראתי,  ואפילו בעיון,  אני מתקוממת על פסק הדין החריף הזה נגד גיבור הספר.  זה מזכיר לי איך התקוממתי בזמנו על מאמר שקראתי בהיותי סטודנטית  –  מאמר שטען שדארסי ב-גאווה ודעה קדומה הוא מנוול ושג'יין אוסטן נכשלה באפיון דמותו   –  ואיך יצאתי להגנתו בעבודה פרו-סמינריונית שהגשתי למורת רוחו של מדריך הקורס.

איך שלא יהיה,  לי נדמה שאטיקוס פינץ' של אל תיגע בזמיר, שרואה נכוחה את המצב מסביבו,  יודע יפה כמה קשה לשנות את דעותיהם של בני אדם וכמה זמן אורכים שינויים מן הסוג הזה.  יותר משהוא סלחני,  הוא פשוט ריאליסט. וזאת בניגוד לכמה לוחמי צדק מחויבים שאני מכירה כיום,  הסבורים שצווחנות-לפרקים בפייסבוק היא התרופה לכל תחלואי החברה,  והיא זו שתשפר מיידית את מצב היקום.  לו היו ערים למידת הריב והמדון שהם מעוררים  –  שלא לדבר על הזלזול וההתנשאות   שהם מפגינים  –  יתכן שהיו חושבים פעמיים.  אבל יש להניח שאינם ערים.

על אטיקוס פינץ' "החדש",  זה שעוד לא קראתי,  אומרת מחברת ההקדמה שהוא "גבר לבן פריווילגי".  ייתכן מאוד שהיא צודקת,  אבל אני מודה שבכל פעם שאני נתקלת במילים הללו,  אני מרגישה נמלים זוחלות בתוך עמוד השדרה שלי,  וחוששת פן יתחילו תמרות עשן לבצבץ מתוך אוזניי.  שהרי כולנו חכמים,  כולנו נבונים,  כולנו יודעים את התורה,  כמעט כולנו למדנו באוניברסיטה ורבים מאתנו אפילו דוקטורים ופרופסורים,  אבל דומה שלא לימדו אותנו שם להגיד משהו מקורי במילים משלנו,  ועל כן אנו נוטים לחזור כתוכים על סיסמאות שטבעו אחרים.   וזה משגע אותי.  אם כי כנראה רק אותי.  לא משנה.

בדבר אחד אני מסכימה עם הכתוב בהקדמה: קטעי הזכרונות בספר החדש-ישן הם אכן קסומים.  גם ב-אל תיגע בזמיר יש קסם רב בתיאור הילדים,  שיחותיהם,  מריבותיהם ומשחקיהם,  ושם הוא נובע אולי גם מן העובדה שהוא מסופר דרך עיניה של ילדה בת שמונה.  ב-ניצב כל הלילות הזכרונות הם מפרי עטה של הסופרת היודעת-כל,  ולמרבה ההפתעה אין זה פוגם בחִנָּם,  להפך.

אגב,  שם הספר (שהוא שם יפה וראוי מאוד) לקוח מישעיהו כ"א:  השם האנגלי המקורי מפסוק 6 ("לֵך הַעֲמֵד הַמְּצַפֶּה אשר יִראה יגיד"),   והשם העברי מפסוק 8 ("על מִצְפֶּה אדוניי אנוכי עומד יומם,  ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות").  שניהם מסתדרים לי יפה עם 929,  אם כי לא בשבוע הנכון.  אבל מי סופר.

אז לסיכום  –  על מה שקרה לאטיקוס פינץ' במרוצת השנים אצטרך לקרוא בהמשך,  כשאגיע לשם.  בעוונותיי אני מתקדמת לאט,  וגם אין לי זמן:  שנת הלימודים אמנם הסתיימה,  אבל עכשיו שולטים בכיפה המבחנים,  שאותם יש לחבר ואחר כך לבדוק,  ואז לשבץ אותם בציונים הסופיים שאותם יש לחשב,  ירחם השם,  והוא לא מרחם אף פעם.

תשעים ותשע

נו,  אי אפשר לדלג על ההזדמנות לכתוב כותרת כזאת. איזה מספר.

  1.  מאת הימים הפוליאניים מסתיימים מחר.  אני אסכם אותם מחר,  או בהמשך השבוע,  אבל כבר עכשיו אני יכולה להגיד שלא הייתי מי-יודע-מה מוצלחת בתיעודם.   עצלות וזה.  והגירוד באצבעות לתעד כל יום, ולו רק למגירה, עבר לי די מהר,  לבושתי.
  2. העט הסגול שלי,  שעשה לי וַיִּבְרַח ונעלם לפני כשבוע,  שב והפציע.  מסתבר ששכחתי אותו בתוך מחברת הטלפונים שלי,  והבוקר,  כשחיפשתי איזה מספר,  מצאתי אותו שם.  שמחה גדולה.
  3. תמו החגים,  תמו הבישולים.  עכשיו שקט עד ראש השנה.   יש בזה גם משהו מנחם.  ממחר אני חוזרת גם לשיעורי הציור.  לא שיש פחות עבודה  –   העבודה היא חיינו  –   אבל היא חוזרת להתפזרות נורמלית יותר על פני השבוע.  מקווה שאספיק הכול.
  4. רשמית,  גם האביב נגמר,  או כמעט.  שזה טוב,  כי האביב הישראלי מכיל יותר מדי שינויים תזזיתיים ומכות אובך מכדי שאוכל להחשיבו כעונה נעימה.  עכשיו סתם יהיה חם כל הזמן.
  5. הגעתי לאיזה מודוס ויוונדי עם עצמי באיזה עניין שהציק לי.  החלטתי לא להחליט,  והוקל לי,  לפחות בינתיים.  להלכה זו ההחלטה הכי גרועה שיכולה להיות,  אבל מאז שאני קוראת אצל אמפיארטי (מותר להוסיף קישור?  מותר,  הרשו לי.  הנה. ) על ה'שהייה' בתחושה וכו',  אני פתאום ערה יותר לכך שלא תמיד חיים בתוך פתרון,  אלא,  לפעמים,  בתוך הדרך אליו.
  6. לסיום,  חייבת קצת תלונות:  אחרי שהגלו את בני ציפר מטורו הקבוע בהארץ,  הציבו שם במקומו מישהי אחרת שזוכה,  כמדומה,  להצלחה רבה.  ביום שישי האחרון היא נדרשה שם לסוגיית שיער-החזה של נתניהו,  המבצבץ מבעד למפתח חולצתו.  זה היה כתוב בטעם כל כך רע (לדעתי),  שתהיתי מדוע חושב שם מישהו שזה שיפור לעומת בני ציפר (שגם על חוסר עידונו אפשר לומר דבר אחד או שניים).  אבל אחרי שראיתי באיזו חדווה זה שותף בפייסבוק,  אמרתי לעצמי,  חַבִּיבְּתִי,  זמנך עבר.  ִּלעולם לא תביני.  תרדי מזה ודי.

שוב שלא מן המניין

פוליאנה המסכנה,  נדחקה לקרן זווית.  כבר כמה ימים שלא מצאתי דברים טובים לכתוב בשבילה.  גרוע מזה,  אפילו לא חיפשתי.

רק קראתי כל מיני מאמרים שאמרו שהכול רע,  ולא אפרט כי אין לי סבלנות.  כמעט האמנתי למה שקראתי,  עד שנזכרתי בשני דברים:

האחד,  שביקורתיות זה לא רק להגיד שהכול רע,  אלא גם,  ובעיקר,  לסרב לקבל (כל דבר שהוא) כמובן מאליו, בלי לבדוק. והדרישה לבדוק הכול צריכה להיות מופעלת גם כנגד מאמרי ביקורת,  במיוחד הנלהבים מביניהם.

והשני,  שלמרות שאני מבינה היטב את הדחף המבקש לזעוק ולתקן,  אני מאוד מסתייגת מההרגל להיכנס עם הראש בקיר ולשפוך את התינוק עם מי האמבט.  בפשטות  –  צר לי על הראש,  וצר לי על הקיר,  ובעיקר צר לי על התינוק.

פוליאנה תמשיך לחכות,  בינתיים (כבר יום 62).