על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.

מודעות פרסומת

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.

בושה. בושה.

אז בהמשך לקודם – הפור נפל. בחירות. במהלך ההצבעה אמש בחצות התחלתי לצעוק על הטלוויזיה כאילו היא אשמה. לכל מי שהצביע בעד קראתי בכל מיני שמות גנאי שלא ראוי להעלותם על הכתב. זה לא השפיע עליהם.

זהו, אז נכנסנו ללימבו. לא מן הנמנע שהם לא התכוונו להגיע לתוצאה המטורללת הזאת, אבל במשחק הפוקר שלהם הם אולי טיפסו על ענף מאוד גבוה ופחדו לרדת. ככה גם פורצות מלחמות: איש אינו רוצה בהן, והן בכל זאת קורות. אז עכשיו שוב נעצר הכול עד ספטמבר, ואז עד שמישהו ירכיב ממשלה. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה אם הוא לא יצליח.

היות שאני לא מאמינה שמשהו יכול להשתנות בבחירות הבאות, כלומר הגושים מן הסתם יישארו כשהיו, אני אפילו לא מעיזה לקוות שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. אז התקוות שלי הרבה יותר צנועות:
האחת, שליברמן יירד סוף סוף מתחת לאחוז החסימה.
השנייה, שמרצ והעבודה יתאחדו.
השלישית, שכל עזי הנפש שהצביעו בעד הקדמת הבחירות יתקשו להירדם בלילה כשיחשבו על נזקי מעשיהם היפים ועל פחדנותם שאין לה שיעור.

מילה על כותרת הפוסט: בהפגנה שבה השתתפתי אי אז ברוטשילד צעק הקהל בקול אחד: 'בושה! בושה!'. אני אהבתי את הסיסמה הזאת. מתברר שהיא יפה לכל כך הרבה מצבים בפוליטיקה שלנו. גם עכשיו היא מתאימה בול. והיות שאני לא אוהבת סימני קריאה, החלפתי אותם בכותרת בנקודות. זה בגלל שקראתי באיזה מקום שבכתיבה אינטרנטית, נקודה בסוף משפט מסמנת אי שביעות רצון. אמנם אי שביעות רצון זה understatement לעומת מה שעובר לי עכשיו בראש, אבל זה יותר טוב מכלום.

לא רלוונטי

היה לי פוסט שלם מוכן על הרפתקאותיי בהפגנה של מוצ"ש במוזיאון, ובמיוחד על המספר העצום של המשתתפים (שבעניינו יש ויכוח: הטוענים שההערכות על מספר המפגינים מופרזות גורסים שרחבת המוזיאון אינה יכולה להכיל רבבות – מה שנכון. זו בדיוק הבעיה: רוב הרבבות נדחקו ברחובות ליד ובכלל לא הצליחו להגיע לרחבה. חלקם [אני! אני!] בקושי הצליחו לנשום. ואף מילה על החניונים המלאים והפקקים בכל העיר) – בקיצור, היה לי פוסט מוכן על ההפגנה, אבל בסוף גנזתי אותו, כי הוא נהיה לגמרי לא רלוונטי עוד לפני שיבשה הדיו שכתבה אותו. כי עכשיו פתאום נפלה עלינו קדחת בחירות, וליברמן בדרכו להפוך לגיבור לאומי (לא ברור למה).

שמעתי כל מיני פרשנויות על השאלה אם הקדמת הבחירות טובה לנתניהו או לא, ולא הצלחתי לגבש דעה, אבל נראה לי שהיא לא יכולה להיות טובה לאף אחד. זו נראית לי שערורייה איומה להטיל שוב מדינה שלמה אל תוך הלימבו של עוד-מעט-בחירות-תדברו-אתנו-רק-אחריהן-כי בינתיים-אנחנו-לא- עושים-כלום. שלא לדבר על זה שאני אצטרך להחליט שוב למי להצביע, וזה היה די מסובך לי כבר בפעם הקודמת. אגב, היום קראתי באיזה מקום שלא בטוח שלממשלת מעבר יש בכלל סמכות לפזר את הכנסת. אם זה נכון, ואם הכנסת בכל זאת תפוזר, זו אפילו שערורייה יותר גדולה ממה שחשבתי. שנים לימדו אותנו את הנוהל: אם פלוני לא מצליח להרכיב ממשלה, נותנים לאלמוני לנסות. ופתאום פוף! לא ככה; המצאנו אופציה אחרת: הבה נתפזרה. שוברים את הכלים, ולא משחקים.

איך שלא יהיה, אני ממהרת לפרסם את הפוסט הזה לפני שגם הוא יהפוך ללא-רלוונטי. כי הרי תוך כ-24 שעות ייגמר הדד-ליין של הנשיא, וייתכן שיתברר שדווקא כן עשו איזו קומבינה והקימו איזו ממשלה שתהיה לא פחות מרגיזה מקודמתה, אבל לפחות תחסוך לנו בחירות עכשיו. אז מספיק עם ההגיגים המבולבלים האלה, עדה ק., ותמתחי כבר את קו הסיום ותפרסמי את הפוסט, לפני שגם הוא יצטרף לפח האשפה של הטיוטות שלא מומשו, וכל תלונותייך תיגנזנה בבושת פנים.

נו, וזה כבר הפך לשורת הסיום האהובה עליי:
אמרה ועשתה.

החללית הקטנה בראשית

בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.

אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.

א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.

האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.

סליחה, הייתי חייבת.

הגיגים אלמוגניים

בחצר האחורית של הבניין שלנו צומחים שני אלמוגנים. הם מתאפיינים בעלווה ירוקה וצפופה בקיץ (מה שגורם לא פעם לקריסת ענפים, מפאת כובדם המופרז), ובעירום כמעט מוחלט בחורף. באביב, אי שם בין מרץ לאפריל, הם נדלקים בפריחה אדומה משגעת, שאז פותח ראש המשפחה לרווחה את כל החלונות בצד ההוא של הדירה ועובר מחלון לחלון עם מצלמה (אמיתית, לא סמרטפון) ועדשה משובחת ומנציח אותם מזוויות שונות. אחר כך באים החמסינים והאובכים ומייבשים את הפרחים שצונחים באלפיהם על האספלט שמתחתם. ואז מגיע הקיץ עם עלוותו הצפופה שנעלמת בחורף. וחוזר חלילה.

השנה, בערך בפברואר, ראיתי שהדררות (עופות רעשניים ומעצבנים) פשטו על האלמוגנים העומדים בעירומם החורפי והתחילו מנקרות בהם בהתלהבות. חששתי שהן טורפות את ניצני הפרחים והתחלתי לדאוג: מה יהיה עם הפריחה היפהפייה? גם בדקתי בגוגל ומצאתי שאכן הדררות חובבות אלמוגנים ומזיקות להם, אם כי בגלל איזו התחכמות אלמוגנית (שלא הבנתי בדיוק מהי) הנזק איננו פטאלי.

כך או כך, כבר סוף מרץ, ובשבוע שעבר בדקתי ומצאתי שעדיין אין פריחה. נחרדתי וכתבתי את השורות הבאות:

האלמוגן שבחצר
כבר לא יפרח באביב הזה.
הדררות טרפו את כל ניצניו:
אני ראיתי.
בטרם יבשיל זעמי
אני אומרת לי:
הניחי,
כל פזורֵי הטבע
צריכים לחיות.
לא אַת תחליטי.

הייתי מאוד מרוצה ממסקנתי הנבונה, היפה לכל מצב בחיים, לא רק לדררות ולאלמוגנים – אלא שאז התברר לי פתאום ש – ובכן – נדמה שהפריחה מתחילה.

עבר שבוע, והמצב לא לגמרי ברור: יש התחלה של ניצנים, אבל אולי פחות מבדרך כלל. חלק (קטן) מהם כבר ממש פורחים. צריך לחכות עוד שבוע שבועיים ואז נראה: אולי התגבר הטבע על נזקי הדררות, והאלמוגנים ידליקו פריחה מרשימה כבכל שנה. או שאולי יכלו הדררות לאלמוגן, והפריחה תהיה חלושה במקצת, ואני אצטרך לבלוע את זעמי.

על כן רק שלוש שורות מתוך ההגיג הנ"ל ימשיכו להיות רלוונטיות בכל מקרה:

אני אומרת לי:
הניחי,
לא את תחליטי.

עכשיו נראה אותי מיישמת.

כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.

נחמת טיפשים

אתמול בערב הייתי מוזמנת למסיבת יום הולדת נחמדה, ובין השאר הייתה שם גם הרצאונת על משנתה של ימימה (נדמה לי), שכותרתה הייתה 'כל מה שקורה הוא גורם מזַמן'. שזה אומר, כנראה, שמכל דבר (רע) אפשר ללמוד משהו (טוב), או להפיק איזו תועלת, במקום להיאבק בדבר הרע ולהתגולל עליו בטיעונים בנוסח 'למה זה היה חייב לקרות דווקא לי / דווקא עכשיו' וכו'. זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל אני בטוחה שיש בזה אמת.

אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מהציוצים שהטלפון הקווי/אלחוטי שלנו מצייץ כשהוא מתעורר מהפסקת חשמל. קמתי לבדוק מה ומו, וראיתי שהחשמל אכן חזר מנסיעה קצרה, כפרה עליו, אבל אחרי דקות ספורות הוא ברח שוב, והפעם להרבה זמן.

התגובה השפויה לדבר כזה אמורה להיות חזרה מיידית לשינה, כי מה כבר אפשר לעשות בחושך מצרים באמצע הלילה כשכל האנשים הנורמלים מסביב ישנים שנת ישרים. אבל אני הייתי כבר עצבנית מכדי להירדם. ניסיתי לראות בזה 'גורם מזמן' כמו שלמדתי במסיבה, אבל כמובן לא הצלחתי.

בשנים עברו היו אצלנו הפסקות חשמל בערך פעמיים-שלוש בשנה, אבל בשנה האחרונה זה קורה לנו בערך פעמיים בחודש, וזה כבר עולה לי על העצבים. יכול להיות שבגלל שיש בסביבותינו המון פרויקטים של תמ"א, זה מגדיל משמעותית את מספר צרכני החשמל בכל רחוב, וחברת החשמל לא עומדת בפרץ. אבל העובדה שיש סיבה הגיונית (אולי) לא ממש מנחמת אותי.

בקיצור, נכנסתי לאפליקציה של חברת החשמל ודיווחתי על התקלה, אבל לא יצא מזה הרבה כי האפליקציה לא ידעה להגיד לי מי, מה, מו ובעיקר מתי. וזה עוד דבר שמרגיז אותי: כשמשחקים משחקי גדולים ומתקדמים של האלף השלישי, עם אפליקציות חכמות דיגיטליות וכאלה, ומתברר שהאפליקציות הן די טיפשות ולא יודעות לתת שום אינפורמציה מתקבלת על הדעת.

היות שהשינה עדיין הייתה ממני והלאה, צלצלתי לחברת חשמל בכבודה ובעצמה כדי לדבר עם בן אדם רגיל שיודע לענות על שאלות. והיות שמלבד התורנית בחברה הייתי כנראה האדם היחיד ביקום שהיה ער אז (חוץ מן הטכנאים המסכנים הנתלים בחושך על עמודים גבוהים ומתקנים חוטים קרועים, או משהו כזה), נעניתי במהירות מסחררת ובנימוס, והובטח לי שהחשמל יחזור בשש בבוקר.

הוא חזר בחמש בערך, אחרי עוד כמה מופעי אימים של ללכת-לחזור-ללכת-לחזור, כשכל חזרה מלווה בציוצים של כל המכשירים המתעוררים (שוב) לחיים. בסוף הבנתי שהוא (החשמל) באמת כאן כדי להישאר (עד להודעה חדשה), ונרגעתי ונרדמתי, רק כדי להתעורר בבוקר בין שמונה לתשע ולכעוס על כל העולם ואשתו, בעיקר על חברת החשמל, אבל גם על עצמי, שלא הצלחתי ליישם את תלמודי בעניין 'הגורם המזמן'. אני כל כך טובה בתיאוריות, אבל היישום שלהן זה סיפור אחר לגמרי.

אחר כך נזכרתי באנשים המסכנים בוונצואלה, שאין להם חשמל כבר כך וכך שבועות, והבנתי שבגורמים מזמנים אני אולי גרועה, אבל זה לא מונע ממני להתנחם בכך שגם לאחרים יש צרות, ואפילו גדולות משלי. כבר אמר מי שאמר ש'צרת רבים נחמת טיפשים', והוא צדק לגמרי, ולא נותר לי אלא ללהק את עצמי בתפקיד הטיפשה, שוב.

*

בלי קשר, הערה מינהלית:
לקראת ההיעלמות הצפויה של גוגל+, ואיתו גם דף הקהילה של הבלוגרים ('בלוגגר בשפת הקודש'), התקין הבלוגר 'קנקן התה' דף קהילה חדש, חלופי ומשוכלל. לקהילה קוראים עכשיו 'פרפרים', והיא פתוחה בפני כל מי שרוצה לקרוא ו/או לכתוב בלוגים מכל בלוגייה שהיא. כולם מוזמנים, פרטים על ההצטרפות בקישור הזה. בהצלחה!

מבעד לתריסולים

רציתי לכתוב על ענייני הבחירות, וכמה מרגיז שנתניהו כאילו-שוכח שגם ערבים שחיים כאן הם אזרחים, ושהוא אמור להיות גם ראש הממשלה שלהם. את אהוד ברק, למשל, אף פעם לא חיבבתי במיוחד, אבל הוא לפחות זכר שהוא ראש הממשלה של כו-ו-ו-לם, כולל ערבים, עיתונאים, חמוצים ושאר ירקות.

אבל אז נמאס לי מהטענות והמענות, שלא לדבר על כך שאין בזה כל חדש, הרי כבר אמרו את זה לפניי. אז החלטתי לכתוב במקום זה פוסט אחר, על הצלחותיי הגנניות. זה הולך ככה:

בחורף שעבר הייתה לי פתאום הברקה, לאמור, לא פלא שכל העציצים שלי מתים אצלי – זה גם בגלל שיש לי השפעה רעה עליהם, וגם בגלל שאני משקה אותם יותר מדי, ובעיקר בגלל שבתוך הבית אין להם מספיק אור שמש. אז הוצאתי עציץ אחד של רקפות גוססות אל מחוץ לתריסולים, והן מיד קמו לתחייה: עוף החול, כמעט. שאז הוספתי שם עוד כמה עציצים, וכולם עשו חיל. אני חושבת שנחמד להם לא להיות יותר מדי קרובים אליי. עכשיו, אחרי שנה, יש לי כבר צי של חמישה עציצים, כולם פורחים מעבר לתריסולים, ואני מבסוטה מעצמי עד בלי די. הגדלתי לעשות וצילמתי אותם בסמרטפון, ושלחתי לעצמי במייל, והורדתי את התמונות למחשב, ועכשיו אוסיף אותן כאן. אלה עציציי, שומרים מרחק בטוח ממני, באור ובחושך (אפשר להקליק להגדלה).
חמודימים.