אנרכיסטית

בעירי האפורה והמנומנמת, שלא לומר יורמית, יש הפגנה קל"ב כל מוצאי שבת, ואנחנו משתדלים להשתתף בה. לפעמים אנחנו מדלגים עליה, אבל אתמול היינו, עם הדגל של ראש המשפחה, ואפילו עם המשרוקית שלו. בכיכר העירייה היו כל כך הרבה אנשים (לטענת המארגנים, 12 אלף) שפשוט לא היה מקום לעמוד, אפילו לא בשוליים. אני ועדה ק' אין לנו הרבה סבלנות להפגנות, כי הן צפופות ומשעממות נורא, אבל החזקנו מעמד עד הסוף (כמעט בלי להתלונן), ואז היה משהו הרבה יותר נחמד: הקהל הגדול פתח בצעדת סיום לכיוון מרכז העיר. לטובת העניין סגרה המשטרה לתנועה את הכביש השני בראשיותו בעיר, על שני נתיביו הרחבים, והניחה לקהל לצעוד בתוכו עם הדגלים, דרך הכניסה לרחוב של בית ילדותי שכבר איננו. כשהגענו למרכז העיר התפזרנו. המכוניות בצמתים החסומים חיכו בדרך כלל בשקט, השוטרים נראו רגועים לגמרי. לחלק מן הצועדים היו אפילו לפידים, והיו כמובן קריאות 'ד-מו-קר-טיה' ו'בושה, בושה!' (את הקריאה השנייה אני ממש אוהבת). מעבר לזה התנהל הכול בשקט ובסדר.

כמעט הרגשתי מאוד פריבילגית ואנרכיסטית (אם כי ממש לא טרוריסטית), כפי שהשר לביטחון לאומי – שיש לו ניסיון אישי לא קטן באנרכיה – טוען. אבל בכל זאת, בעניין הטענות האלה של שלל שרינו, באמת יש לי ארבעה דברים להגיד:

האחד לידיעת השר לביטחון לאומי: זה שאתה מכנה אותי – אותי, שבגילי הייתי יכולה להיות כמעט אימא שלך, ואני האישה הכי יורמית ואפורה בארץ – אנרכיסטית, זה לא פחות מבושה. לולא היה זה מחוצף כל כך, זה היה ממש מצחיק.

השני לידיעת שרת ההסברה: עד לכתיבת שורות אלה לא נכנסה לחשבון הבנק שלי ולו אגורה אחת מאיראן. עדיין בודקת.

השלישי לידיעת השר העודף במשרד המשפטים: אין לי רולקס. אפילו את הסווטש, שכן יש לי, השארתי בבית.

ואחרון חביב לממשלתנו כולה: זה שאתם לא מבינים שאתם חייבים לשרת גם אותי (אפילו אם לא הצבעתי עבורכם ואפילו אם אני מתנגדת לכל מה שאתם עושים), במקום לכנות אותי בכינויי גנאי – זאת חרפה.

עדה ק' מוסיפה לידיעת כל הנזכרים למעלה: אם הצלחתם להוציא משתינו פוסט כזה זועם על הבוקר, כנראה באמת הגדשתם את הסאה.


תרגילים בחשבון

הדיווחים שמגיעים מן הדיונים הדורסניים בוועדת החוקה מספרים על צעקות, הרחקות מן הדיון, התנהגות לחוצה של היושב ראש. מזכיר לי מורה מתחיל בבית הספר, שעוד לא למד שאי אפשר להשליט משמעת רק באמצעים כוחניים, כי זה בעיקר משדר חוסר ביטחון, ואף פעם לא משיג את המטרה הנכספת.

אז כן, יש מיליוני הסברים למה צריך שינויים במערכת המשפט. לא בכולם אני מבינה, אבל חלקים נכבדים מהם לא נשמעים לי מאוד משכנעים (במיוחד הטיעון שהשופטים צריכים לייצג את רצון העם. אני לתומי חשבתי שהם צריכים לייצג את החוק). השינויים המונהגים עכשיו, בכוח, נראים חריפים מאוד, מהפכניים מדי, מהירים מדי. זה לא עובד ככה.

אפשר כמובן להגיד, יש לנו 64 מנדטים, מה אתם רוצים. אז כן, 64 זה רוב נאה. לא מסעיר, לא גורף, אבל בהחלט מרשים. אלא מה? זה מותיר מיעוט של 56 מנדטים. ולמרות ש-56 מנדטים זה פחות מחמישים אחוז, זה בכל זאת מיעוט עצום. בשביל להעביר רפורמה כזאת, צריך הסכמות קצת יותר רחבות, ומיעוט קצת יותר צר. חבל שהחבורה ההיסטרית וחסרת הניסיון שמובילה אותנו לא מבינה את זה.

או שאולי הם כן מבינים, ובונים על זה שנתניהו יעצור אותם מהטרלול הזה ברגע האחרון (אחרי הקריאה הראשונה). אני במקומם לא הייתי סומכת על זה. דבר אחד למדנו כבר בחיינו הארוכים: אי אפשר לצפות את העתיד ואת כל מה שעלול להסתבך בו, ולא משאירים בלימה רפה כל כך למהלכים גורפים כל כך, שמא נתחרט.

כי כשנתחרט, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו יושבים מסביב להריסות של איזו רעידת אדמה שלא התכוננו אליה כיאות (או איזה אסון אחר, אפשר לבחור, לא חסרות אפשרויות), ומתנחמים בעובדה שלפחות, במקום לעשות מבעוד מועד את מה שצריך, התעסקנו במה שממש חשוב: בזהות של מי שצריך לאשר או לא לאשר להרוס בית אחד, בשאלה אם זה בכלל חכם להרוס אותו, בבעיה החשבונית של מחירי המשקאות המתוקים, ובהגיגים הקיומיים על התפריט שיאכלו האסירים הביטחוניים: פיתות או עוגות.

השתוללויות

זה מה שנדמה שאני רואה בכל מקום: השתוללות.

הממשלה משתוללת. דומה שהיא מנוהלת על ידי מקבץ אנשים שאינם חושבים עד הסוף על מה שהם עושים, שחלקם גם אינם מבינים מה הם עושים, והם עושים (ובינתיים בעיקר אומרים) דברים איומים. לראש הממשלה, למשל, לא אכפת לצפצף בגלוי ובמפורש על חוות דעת משפטיות, מגובה בשר הפרחח לביטחון-המשהו (כשהוא מתפנה מן העיסוק החשוב בפיתות לאסירים הביטחוניים, כאילו היה מדובר בקוויאר). וראש ועדת החוקה, למשל, אינו מוטרד מכך שהוא צולם אומר לחברי הוועדה שהוא לא מוכן לקיים דיון (על הרפורמה): אז בשביל מה לכנס את הוועדה, לא הבנתי. לשר התקשורת לא אכפת להשתמש במילה של שבת, 'חזון', כשהוא מתאר את תוכניתו לסגור את תאגיד השידור (חזון ההרס, אני מניחה. יותר קל להרוס מאשר לבנות, את זה כולם יודעים). ומה, דווקא התאגיד הזה, שפועל ממש לא רע, הוא מה שמפריע לו? לא הבנתי. אחר כך כמובן חזר בו, כי זה מה שהם עושים כל הזמן: יוצאים בהצהרות בומבסטיות, ואז מתברר שאין להם מושג איך לממש אותן. שמעתי שאפילו הדבר היחידי שאכן עשו עד כה, לאמור ביטול המס על חד פעמיים (ושתייה ממותקת; איזה כיף, אצבע בעין לכולם) עוד לא התממש, כי מחירי החד פעמי בחנויות עוד לא ירדו. או שכן, אין שום דרך לדעת.

אפשר להמשיך כאן בלי סוף, אבל הכי אופיינית הייתה התגובה לאיום של אנשים בהייטק להוציא את עסקיהם מהארץ. שמעתי באיזה מקום ששר האוצר מיהר לנסות לרצות אותם: אנשים אחים אנחנו. כלומר, כשמאה אלף בני אדם מפגינים ברחבי הארץ, אנחנו לא אחים, אלא סתם חמוצים (במקרה הטוב), אבל כשאיש צעיר אחד מודיע שאין לו כוח לעבוד ככה והוא מסתלק (ואני אפילו לא יכולה להגיד שאני לא מבינה לליבו), פתאום הוא עולה לדרגת אח. מה שאומר שבסוף בסוף, רק הכסף מדבר, ורק הוא יכול להבהיל. למרות שידענו את זה כל הזמן.

כמובן, גם הרשתות משתוללות. וגם זה לא חדש. ואיזה כיף זה שכל צד לוקח את הרטוריקה של הצד השני, מחליף בה את כינויי הגוף, וזורק אותה בחזרה למדורה כאילו הוא הראשון שחשב עליה:
– אתם מסיתים! – לא, אתם!
– אתם נגד הדמוקרטיה! – לא, אתם!
– אתם גורמים למשקיעים לברוח מהארץ! – לא, אתם!
– אתם אליטות נצלניות! – לא, אתם!
וכך הלאה וכך הלאה. אפשר היה להתבדח על זה הרבה, לולא היה זה מחריד כל כך.

[אגב, זה מזכיר לי את הערך 'אביך' במילון העברית המדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, שהשתעשעתי ממנו רבות בנעוריי. לא אחזור כאן על הדוגמאות של הערך ההוא, מפני הכבוד שאני רוחשת ללשון נקייה.]

מה עוד: גם הבלוג שלי משתולל. למעלה מחודש הוא מושבת. ליתר דיוק, זו העצלות שלי שמשתוללת. ואפילו היה לי באמצע מסע לכינרת (עם המקהלה!), שעליו לא סיפרתי כלום (למי יש בכלל ראש לספר), וגם הייתי חולה (שוב), ורק היום נדמה שזה מתחיל לעבור, אבל אפילו על זה אני לא מוכנה להתחייב. ובכלל, כבר איבדתי את מניין הווירוסים שנחתו עליי מאז ראש השנה, עם הלונג-זנבות שלהם והדיכאון שהם משרים עליי.

ומזג האוויר. בינואר החורף נרדם, ופתאום עכשיו הרים ראש, והשבוע צפוי להיות משהו כמו סדום ועמורה (כבר עכשיו הרוח ההיסטרית), עם או בלי שלג. בינתיים דיווחה לי אחותי הבוסטונית על מינוס עשרים מעלות צלזיוס אצלם. נראה לי שבטמפרטורה הזאת אפילו המוח קופא. אני כל הזמן מתפללת שהחשמל שלנו יעמוד בפרץ, אבל כשהכול משתולל, לא הוגן לצפות רק ממנו לפעול כסדרו. ובכל זאת מתפללת.

טוב, התלוננתי מספיק. עכשיו אפשר להמשיך לראות איך העולם נשבר לרסיסים שמתוכם נברא עולם חדש אמיץ, גם אם מטורלל – או, מוטב, פשוט לחזור לשנת החורף.

אשוב באביב, אולי.

[הסבר מצטדק לטובת הקוראים המבוהלים: אני באמת בלונג-זנב של איזה וירוס עכשיו, כנראה אחד מעשרות הבני-דודים המרושעים של השפעת. לכן באמת אני לא במיטבי. ולכן זאת עדה ק' שמנהלת פה את העניינים לבדה, ואלוהים ישמור ממנה כשהיא מצוברחת ועצבנית. השתוללות היא מילה חלשה מדי בשבילה. יש לקוות שבעתיד הקרוב אחזור לשלוט על מה שקורה פה. ואתכם הסליחה.]

ועכשיו למה נעלמת

המממ. הייתי עסוקה. קודם העצלות הרגילה, שאותה תמיד קשה לתרץ, ואז קורונה, באיחור הכי אופנתי בעולם. עברה עליי בקלות משמחת ונגמרה, אבל ראש המשפחה נדבק ממני והיה ממש חולה, באמת כמו בשפעת ממש קשה, לא סתם צינון. מאז גם זה עבר, וקופת החולים שלחה כבר לשנינו אישורים שאנחנו מוחלמים וחופשיים לנפשנו, ואם לחשוב על יתרונות, אז ממה שהוסבר לי, בשבוע-שבועיים הקרובים (ואולי קצת יותר) אנחנו לא יכולים להדביק ולהידבק בקורונה, ויש בזה תחושת חירות שלא הייתה לי כבר כמעט שלוש שנים.

נשארו הספקולציות: איך זה שאני, עלה נידף שכמותי, צלחתי את זה בכזאת קלות, בעוד שראש המשפחה האמיץ והגיבור נפל קשות, וכל זה בזמן שהסטטוס החיסוני שלנו זהה, ושנינו קיבלנו את החיסון האחרון לפני פחות מחודשיים (ההוא שנקרא 'חיסון ביוולנטי', ושאני קוראת לו 'אמביוולנטי'. לא משנה). לאלוהים פתרונים.

וגם על אלוהים כעסתי קשות, שסידר לנו חנוכה (החג היפה בשנה!) כזה גרוע. בתור עונש רק הדלקתי את הנרות, בלי לברך ובלי לשיר, שאלוהים יבין כמה הרע לעשות. עונש. רק בנר שביעי-שמיני כבר ניכר שיפור בכל החזיתות, שאז התרציתי ואפילו שרתי שיר אחד, אבל בלי 'הבה נרימה' החביב עליי, ובלי 'באנו חושך לגרש', וכמובן בלי רקיעות הרגליים ('סורה חושך', וכו'). עד כדי כך כעסתי.

למרות שהיינו יכולים להשתמש בקצת גירוש חשיכה, כי מה שקורה במקומותינו לאחרונה (א-פרופו הרכבת הממשלה החדשה) באמת נראה מבהיל. אומנם אני חושבת שהרוב זה דיבורים ואוויר חם והפגנות שרירים, ושכלום לא ייצא מזה, אבל אפילו לזה צריך שיהיה גבול מסוים, וחבורת הבריונים שחושבת שמותר לה לשנות את האין-חוקה במדינה הזאת ולכופף כל כלל וכל נוהג רק כדי שיתאים לצרכיה המטורללים, בלי שהיא בכלל מבינה מה היא מעוללת – כבר באמת הגזימה. בניגוד לכל העולם ואשתו, אני לא נתברכתי בכושר נבואה, ולכן לא יכולה לקבוע בביטחון מה יהיה, אבל כן יכולה לומר בביטחון, שעכשיו זה נראה רע. ונזכרת כל הזמן ביוסי שריד, שכתב פעם על מעלליה של ממשלה אחרת של נתניהו, והשווה את חבריה לשודדי ים, ואת ראשה לקברניט נפחד שמסתתר בירכתי האונייה.* משהו כזה, ומתאים בול גם להיום. כתבתי על זה אי-שם ואי-אז בבלוג, אולי אפשר למצוא את זה לפי התגית 'יוסי שריד'. ואיזה כיף זה כשיש אינדקס.*

בינתיים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל: הפעם לא רק אחותי הבוסטונית, אלא אפילו הילד שלי עם אשתו החדשה. בתחילה הפריעו הנהלים הקפדניים של קורונה הזאתי למפגשים המשמחים, אבל משהחלימו כולם תוקן גם העניין הזה. כמאמר חז"לינו, צריך סבלנות (הה, אורך הרוח הנכסף. אין לי כלום מהסעיף הזה). אז בסוף פגשנו גם את כלתנו הטרייה, ושמחנו בה מאוד ונחה דעתנו.

עכשיו שענייניי מתחילים לחזור לשגרתם, שבתי לבלבולי המוח בבלוג. עדה ק. בינתיים שותקת, אירועי הקורונה היממו אותה, והיא עוד לא שבה לפעילות מלאה. אבל לא אלמן ישראל, Stay tuned.

[*בדקתי: לא שודדי ים אלא 'ריקים ופוחזים', ולא הירכתיים אלא בטן האונייה.]

לקט

אז מה היה לנו. פרה פרה:

פנסיה:
יש לי קרוב משפחה שאמר פעם, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא כל כך עסוק עד שהוא חושב לחזור לעבודה כדי לנוח קצת. אז גם אני נהייתי עסוקה. 'אחרי החגים' פרצו בכל עוזם, ואני חזרתי להתנדבות שלי בחטיבת הביניים, פעמיים בשבוע, והתקבלתי למקהלה, פעם בשבוע, והתחלתי קורס מיינדפולנס, שזה עוד פעם בשבוע, וכמובן שיעורי אקוורל ותרגול דנית ופסנתר ועוד דברים ולא נשאר לי זמן. המקהלה זה כיף מאוד גדול, אם כי מסובך, כי שובצתי עם קולות האלט, שזה בדיוק באמצע, וזה תפקיד ליווי שצריך להתרגל אליו כי הוא קצת מבלבל. אז אני כל הזמן מכינה שיעורי בית. אשר למיינדפולנס – זו שיטה/גישה שאני מתעניינת בה כבר די הרבה זמן, וקוראת ושומעת, ועכשיו החלטתי להירשם למשהו יותר מעשי ומסודר. נראה. לא בטוח שתהיה הצלחה, כי עדה ק. ומחשבותיה הסוררות מפריעות כל הזמן להתרכז כנדרש.

טרדות:
כבר יותר משבועיים אנחנו עסוקים בבעיות אינסטלציה. נראה שהרוב נפתר, אם כי גם בזה אני לא בטוחה, וחוץ מזה נשארו ספיחים שעולים לי על העצבים. אני חייבת ללמד את עצמי ששום דבר לא נפתר במלואו, ושחייבים להשלים עם זה (וע"ע מיינדפולנס). והרי כבר חז"לינו אמרו (אולי):
It ain't over till it's over – and it's never ever over

ימי קורונה:
בשבוע שעבר קיבלנו את החיסון החמישי, המותאם לאומיקרון. לא יודעת אם נכון לקרוא לו חמישי, כי את הרביעי לא קיבלנו. פחדתי מהחיסון החדש הזה פחד מוות, אבל נוכח אורח החיים הסוער שאימצתי לעצמי אחרי החגים (ע"ע סעיף ראשון בפוסט זה), הרגשתי חשופה יותר מכרגיל. להישמר מפני קורונה כששרים במקהלה זו משימה בלתי אפשרית. יותר מתשעה חודשים עברו מאז שנרשמתי לחיסון הרביעי וביטלתי את התור בלי ללכת להתחסן, ומאז כל הזמן שברתי את הראש אם טוב עשיתי או לא. בזמן הזה כבר היה יכול להיוולד תינוק. אבל לא נולד. אז חוסנתי עכשיו, ביום שאחרי הבחירות (תכף אגיע אליהן). בינתיים העניין עובר ללא אירועים מיוחדים, אבל היות שלאיש אין מושג ירוק מה החיסון הזה עושה, או לא עושה, אני אומרת: ראה נראה, עוד חזון למועד. לפחות אני פטורה מחיבוטי הנפש, כי את הנעשה אין להשיב.

פוליטיקה:
אז הבחירות. במשך חודשים אמרתי שאני לא הולכת להצביע, כי די, כמה אפשר. בסוף, כצפוי, אמרתי אוקיי, אצביע 'יש עתיד': לא שאני סומכת שם על מישהו, אבל אולי זה הרע במיעוטו. ואני לא אוהבת להצביע למפלגות רק בשביל להציל אותן, בעיניי זו אנומליה מוחלטת. אחרי הכול, הן אלה שאמורות לעבוד בשבילי, לא להפך. את מרצ אפילו לא שקלתי. אף פעם לא חיבבתי אותם, ולא אהבתי את מה שניצן הורביץ עשה כאן כשר בריאות (לא שאת שרי הבריאות שהיו לפניו אהבתי יותר – אבל ממנו היו לי יותר ציפיות). אז חשבתי לזנוח את הצבעתי הנצחית למפלגת העבודה, ולהצביע עבור לפיד.

אז מה אם חשבתי. בדרך לקלפי דיברתי עם ראש המשפחה על המפלגות השונות, והשתכנעתי עוד יותר שאני לא אוהבת אף אחד, ופתאום אמרתי לו: אתה יודע מה? בכל זאת אצביע למפלגת העבודה. אני לא אתחיל עכשיו להסביר למה, כי זאת כמובן החלטה לא רציונלית. אבל כמה רציונלי יכול אדם להיות בפעם החמישית בתוך שלוש שנים, כשהוא יודע שבין כך ובין כך את אף אחד לא מעניין מה דעתו. בקיצור, אחרי ההודעה הזאת שלי ראש המשפחה התחיל לגחך, ועדה ק. התעצבנה עליי עד כדי כך שנעתקו המילים מפיה (שזה לא הפסד גדול, בין כך ובין כך ידעתי מה דעתה, וחוץ מזה דעתה לא חשובה). אז נכנסתי לקלפי ושמתי פתק 'אמת', כראוי לטיפשה שאני, ואז הלכנו הביתה ובערב עוד היה נדמה על פי המדגמים שטוב עשיתי, אבל כמובן שבבוקר התברר שלא. למה אנחנו עוד מייחסים איזו שהיא חשיבות למדגמי הערב – זו תעלומה בעיניי.

נו, עכשיו כל המחנה 'שלי' שקוע בנהי ובכי, כרגיל, ומאיים לעזוב את הארץ. היות שאני כבר נורא זקנה, אני זוכרת דברים שרבים אחרים, צעירים יותר, לא יודעים. למשל, שהשמאל דיבר בדיוק ככה כשבגין נבחר ב-1977 – ואילו עכשיו הוא נזכר בו בחמדה. ובכן, אני לא מתרגשת. אין לי שום תכנונים לעזוב את הארץ (וחוץ מזה, שום מדינה אחרת לא מחכה לי). מי שרוצה לעזוב שיעזוב, אני לא אומרת לאף אחד מה לעשות. אבל אם תהיה פה ממשלה יציבה לכמה שנים, אני אשמח. מחול השדים האינסופי הזה של בחירות ובחירות נמאס עליי. בן גביר ושות' הם צרה לא קטנה, אבל נותר לראות כמה מכל הסיסמאות שלהם הם באמת יוכלו לממש. שהרי כידוע, הרבה יותר קל לצווח מן האופוזיציה מאשר לממש את הצווחות בקואליציה. וע"ע ליברמן שאיים להפציץ את אסואן ונהיה שר ביטחון והסכר בכל זאת עוד עומד על תילו (שנאמר: מה שרואים מכאן לא ראו משם), וליברמן עכשיו כמעט אהוד על השמאל כי הוא נגד ביבי. מין היגיון שכזה. בקיצור: אין לי מושג מה יהיה, אבל לחגיגות האומללוּת אני לא מצטרפת – והגיע הזמן שאנשים ילמדו לנצח בכבוד וגם להפסיד בכבוד, כי בשני התחומים הללו כולנו צריכים ללמוד עוד די הרבה.

כמובן, עכשיו נשלפות החרבות: לפיד אשם, וגנץ אשם, ומיכאלי אשמה, ובלד אשמים, ואומץ אשמים. ואני אומרת: חמודים, אל תריבו, יש מספיק אשמה בשביל כולכם: אף אחד מכם לא גילה תבונה פוליטית יוצאת דופן, ואף אחד מכם לא קרא נכון את המפה, ולפחות מן הבחינה הזאת נתניהו שם את כולכם בכיס הקטן, גם אם לא נעים להודות בזה. אני כבר הרבה זמן אומרת שאני לא מבינה מה ההבדל בין מרצ והעבודה, ובין העבודה ללפיד, ובין לפיד לגנץ, ובין גנץ לחלקים היותר שפויים בליכוד. כולכם יושבים על אותה סקאלה, במרחקים קטנים זה מזה, וכולכם יכולתם ללכת ביחד. אבל לא – כל פתית שלג ייחודי רוצה להיות ראש ממשלה ומשוכנע שהינה-הינה הוא גם יהיה.

אשר ל'אומץ', שהדביקו עליהם את התווית של 'מתנגדי חיסונים': זאת כמובן תווית מטופשת, כי יש ביניהם אנשים מאוד רציניים שמבינים במדע וברפואה ושקיבלו כבר הרבה חיסונים בחייהם. אני יכולה להבין את הזעם הנורא שהם מרגישים על מה שעשו להם כאן בשנים האחרונות כשהם לא רצו לקבל חיסוני קורונה, ולגמרי מבינה למה הם לא רצו להצביע מרצ. אבל לדעתי הריצה שלהם לפוליטיקה הייתה משגה, ולא פלא שלא הצליחו. זה לא שדה הפעולה שמתאים להם. לתלות בהם את כישלון השמאל זה מגוחך, מה גם שלא בטוח שהם כולם אנשי שמאל.

טוב, הפוסט הזה הולך ומתארך וכבר הגזמתי קשות. עדה ק. התעייפה לגמרי, ולכן היא מבקשת לסיים בפסקה אחרונה קצרה, אז אני ארשה לה מיד להלן:

בלוגוספרה:
בכלל לא מתחשק לי לכתוב בבלוג.

תשפ"ג

אז התחילה תשפ"ג. בהקשר של התקוות לשנה טובה יותר אני תמיד נזכרת בתחילתה של 2021, שהגיעה – כצפוי – לאוסטרליה וניו זילנד לפני שפקדה את ישראל-אירופה-והאמריקות, והאוסטרלים והניו זילנדים דיווחו ברשתות החברתיות: אצלנו 2020 נגמרה ועכשיו כבר 2021, ותשמעו, זה בדיוק אותו חרא. (סליחה).

אבל כדי לא להיות שלילית מדי (שהרי, למשל, ראש המשפחה משתקם היטב מנפילת האופניים האימתנית שלו, שעליה סיפרתי בפוסט הקודם) – ובכן, כדי להוסיף התבוננות חיובית, חישבתי ומצאתי (במסגרת חישוביי המיותרים בהחלט) שראשי התיבות תשפ"ג עשויים להתפרש כ – תהיה שנה פחות גרועה. שזה איחול מצוין בעיניי, ובשמחה הייתי חותמת על האפשרות הזאת, והלוואי שתתממש.

ואם להמשיך ברוח החיובית הזאת (עדה ק., תסתמי), הנה עוד כמה שורות שכתבתי באחד הבקרים של סוף הקיץ:

שאריות לילה
עדיין
שרידים של שקט,
חסד
של קרירות,
פנסי הגינה מוסיפים להאיר
את האור
שמתגבר

*

ושתהיה שנה טובה לכולנו!

סוף בלי סוף

אתמול הגעתי לסוף הספר Britt-Marie Was Here  של Fredrik Backman (אזהרה:  סכנת ספוילר!). 

יוצא שחיבבתי את הספר,  הוא באמת נחמד ונוגע ללב – למרות שהסוף נשאר תלוי באוויר (אלא אם כן פספסתי משהו):  אולי חזרה הביתה,  אולי נסעה לפריז,  אולי עם קנט,  אולי עם סוון.  אולי כן,  אולי לא.

יודעי דבר יאמרו:  זה לא חשוב,  העיקר שהיא הייתה כאן.  מה שנכון,  אבל אני צריכה שיספרו לי מה היה בסוף,  ומתאכזבת כשלא.  ילדותי מצידי.

קראתי על זה ביקורת בעיתון,  שם הלינו שהספר לא משהו ושהסוף צפוי.  אבל איך זה שהסוף צפוי אם הוא בכלל לא נתון?  לא הבנתי. או שאולי גם את זה פספסתי.

פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים

Bloganuary 3

(English after the Hebrew)

כתבי על הפעם האחרונה שבה יצאת מאזור הנוחות שלך

אה, זה קל. אתמול בערב, כשנודע על חיסון רביעי לבני +60. עכשיו צריך להחליט, ואני שונאת להחליט.

כמובן, בסוף אלך ואתחסן, כמו בכל הפעמים הקודמות. אבל עד אז אוסיף להתחבט בין שתי האפשרויות, שעל אף אחת מהן אני לא יודעת מספיק, ושתיהן גרועות בעיניי, ואין שום ביטחון באף אחת מהן.

איפה אני ואיפה אזור הנוחות שלי.

*

ידוע ולא
לפחוד מפני הלא נודע?
והלא הוא ידוע היטב.
זו הנעל השנייה
שתינתק מחוט השערה
אשר עליה היא תלויה,
תצנח עליי בקול שאון
ברגע זה, או שֶבַּבָּא

*

Write about the last time you left your comfort zone

Ah, that's easy: last night, when the 4th Covid (booster) shot was announced for ages 60+. Now I have to decide whether to get it or not – and deciding is something I really hate doing.

Of course – eventually I will go and get the vaccine, like I did before (three times already, and it does not get any easier). But in the meantime I will keep procrastinating, deliberating this and that and the opposite. Both options are bad, and I don't know enough about either one of them.

No comfort zone for me.

*

Known Unknown
Fearing the unknown?
I know it only too well.
It is that other shoe
That is about to tumble down
Upon my head,
Unpredicted
Yet fully expected

Bloganuary 2

What is a road trip you would love to take

לאיזה road trip (=מסע דרכים?) היית רוצה לצאת? זה הנושא של היום. קודם כל יצאתי ל'מסע-דרכים' בגוגל, כדי לוודא שאני מבינה מה זה בדיוק. זה לא ביטוי קל לתרגום. אחרי זה אמרתי: לא רוצה שום מסע כזה. איפה אני ואיפה מסעות. וחוץ מזה אין לי זמן כל יום לפוסט, בטח לא דו לשוני. וחוץ מזה את הפוסט הזה תכתוב עדה ק., ואף אחד מלבד קוראי הבלוג בעברית בין כך ובין כך לא יבין מי היא ומה היא בכלל רוצה.

אז רק בעברית. ורק עדה ק. ואם מישהו יתעצבן ממה שייכתב כאן, תדעו שזה לא אני, זה היא. אני לא אשמה, ואני בכלל בשקט לגמרי.

אגב, אזהרת מסע: עדה ק. לא אוהבת לענות על מה ששואלים אותה. במקום זה היא עונה על מה שמתחשק לה, לבחירתה.

אז הנה היא:

לא אוהבת מסעות. אבל אשמח לברוח לאיזו דרך-מסע שבה מדברים בשפה אחרת, עם אוצר מילים שונה מאוד מצונמי הקשקשת שמאיים להטביענו בימים אלה. על השלטים בשולי הכבישים, וגם בתחנות הרדיו שאקשיב להן במהלך המסע, יהיה שימוש בכל מיני מילים, אבל לא במילים הבאות:

שיא. זינוק. מאומתים. תקנות. מתווה. תו צבעוני [אפשר לבחור צבעים]. אכיפה. מכחישי-X [אפשר להשלים לפי העניין]. וירוס מתעתע [לא, דוברים מתוקים, הוא לא מתעתע. זה רק אתם שחושבים שאתם מבינים את מה שאינכם מבינים, ולכן מתאכזבים כל פעם מחדש]. אחוזים. קריסה. לנצח את הנגיף. קטסטרופה. סוכני כאוס. ראשונים בעולם. המיינסטרים של המדע. ראשי תיבות: צט"ם; מב"ר [אבל דפ"ר מותר]. התחסנות למען הזולת. פרצה בנתב"ג.

בטח אזכר עוד מעט בעוד מילים וביטויים שהייתי שמחה למחוק מן המילון. בינתיים אמשיך במסע הדרכים:

בלילה, כשעוצרים לנוח במוטל ונרדמים מול הטלוויזיה, זה מה שלא רואים בה:

כתבים שלא יודעים חשבון ובכל זאת מסבירים על חישוב באחוזים.
הדגמות בשקפים עם גרפים, כשהמדגים לא טורח להסביר מה מראה כל אחד משני הצירים של הגרף.
דוברים שאומרים: זה בטח בגלל X [לא, חמודים, אין 'בטח': במדע יש רק שתי אופציות: בדקתי ומצאתי ככה וככה – או לא בדקתי, ולכן אין לי מושג].

אילו מילים אשמח לראות על השלטים בצידי הדרך?
רק את אלה: לא יודעים. אולי. אל תתייאשו. תחזיקו מעמד. יהיה בסדר איכשהו.

אה, ואם בדרכי אראה גם את חוף Montreux של אגם ז'נבה, ואם אפשר ממרפסת הקומה השביעית, ורצוי בזמן השקיעה – זו תהיה תוספת מאוד נחמדה.