סגר ג', פרק 2

לא מבינה מה הם עושים. אחרי שלימדונו שאת התוצאות של כל מעשה קורוני רואים רק אחרי כשבועיים, הכריזו כבר אחרי ארבעה ימי סגר שהוא לא עובד. לא יודעת לפי מה הם קובעים. מדברים על איזה 'נפח של מגעים' בין אנשים, או משהו כזה, שאלוהים יודע מהו, ואלוהים יודע איך הם מקבלים עליו מידע, ואולי אפילו אלוהים בעצמו פוחד לדעת איך. אבל לפי הנפח הזה יודעים שכולנו רעים.

אשר לי – אני הקטנה יכולה להעיד, שאצלנו יש ירידה מאוד משמעותית ב'נפח המגעים'. לא נפגשים עם שום איש, גם לא משפחה קרובה. הרחובות די ריקים ושקטים. בסיבוב היומי שלי בעיר (בטווח הקילומטר המותר) אני בעיקר רואה חנויות סגורות. חלקן סגורות כי פשטו את הרגל, אחרות סגורות כי אסור לפתוח, ואפילו את האורות בחלונות הראווה כבר אינן מדליקות, כי אין טעם, וזה סתם אוכל חשמל, ואוכל כסף, שלרבים אין. בחנות קטנה אחת שאני מכירה יושב המוכר לבדו מאחורי דלתו הסגורה, בחצי-חושך, קורא משהו בסמרטפון שלו ומחכה שמישהו אולי יתקשר למספר שהושאר תלוי על הדלת כדי להזמין 'משלוח'. נדמה לי שאיש אינו מתקשר. כואב הלב.

אתמול בערב ירד עלינו ערפל. יצאנו – אישי ואנוכי – לספורט ערב. זה עדיין מותר. הוא רץ, אני נשרכת מאחוריו בהליכה, אחר כך הוא חוזר בריצה, נפגשים באמצע הדרך (על יד שדה התעופה הקטן, מושבת גם הוא וטובל בערפילים), וחוזרים הביתה ברגל. אני מכירה היטב את המסלול הזה, שהוא בדרך כלל שוקק אדם, גם בימי קורונה – עם הרבה רצים ומדוושים ומטיילים עם כלבים, והמכוניות שועטות בכביש הסמוך. אבל אתמול בערב היה שקט. מעט מאוד הולכים, רצים ורוכבים, וגם נפח תנועת המכוניות ירד משמעותית, והערפל והשקט מרטו את עצביי ודיכאו אותי עד עפר. אחר כך אמרו בחדשות שזה בכלל לא סגר, אבל אני כבר איבדתי אותם לגמרי.

עכשיו גם התחילה מהומת החיסונים – יש מספיק, אין מספיק. התור שלנו מתקרב, אני תוהה אם לא יבוטל ברגע האחרון. ראש המשפחה אומר, לא משנה, אם יבוטל, אולי יחסנו אותנו אחר כך בחיסון של מודרנה. הוא מעדיף אותו, כי הוא לא דורש הקפאה של מינוס שמונים. אני הרמתי ידיים: לא נאבקת, לא מצפה לכלום: יהיה – יהיה, לא יהיה – לא יהיה. ורק תוהה מתי ילמדו אצלנו להפסיק להתרברב כל הזמן (ראשונים ומהירים בעולם להתחסן! אין כמונו! מכל העולם מתקשרים לשאול איך לעשות את זה נכון כמונו!). למה שלא יהיו קצת יותר צנועים ויסתמו סוף סוף את פיותיהם. אימא שלי הייתה אומרת, בהונגרית: תכה על פיך. שזה אומר, בערך, אל תפתח פה לשטן. בהונגרית, כרגיל, זה נשמע יותר טוב.

לא משנה. המכתם שלהלן הוא מעוללות הליכת הערפל של אתמול בערב:

ערב חורפי, בימי סגר
כשמהלכים
בתוך הערפילים
אפשר אולי לחשוב
שזה מקום אחר
בזמן אחר.
אמת –
מקום אחר
הוא לא תמיד שמחה גדולה.
אבל עידן אחר,
בעת הזאת –
הוא מתנה.

סגר ג', פרק 1

(עונה חדשה של סדרה למתמידים)

היות שהסגר הזה התחיל היום רק בשעה חמש אחר הצוהריים, הייתה כל הבוקר תחושה של ערב חג (אם כי לא חג שמח במיוחד). צריך להספיק הכול בזמן, להגיע הביתה לפני, דברים כאלה. יום קצר, כמו יום שישי. ועכשיו שקט בחוץ כמו בערב יום כיפור.

אז מה היה לנו? אין טעם להתגולל שוב על מקבלי ההחלטות, מה כבר יש לי לומר שעוד לא נאמר על ידי רבים. מסתמן שמערכת החינוך כן תישאר פתוחה, וזאת אולי איזו התפתחות חיובית. סוף סוף הבינו במועצת החכמים של עם הספר שילדים צריכים להיות בבית הספר. מה גם שהם בדרך כלל לא נפגעים מן המחלה. וזה בשונה מפוליו, למשל.

ביום שישי שמעתי ברדיו ריאיון על מגפת הפוליו של שנות החמישים. שדווקא כן פגעה בילדים, ופגעה קשה, ולכן היו בה כל מיני סגרים ובידודים (של ילדים דווקא), ואת זה אפשר להבין.

וגם דיברו שם על יונה סאלק, שהמציא את החיסון נגד פוליו, ואמרו שאז בכלל לא היה FDA (אני תוהה אם הבנתי נכון), ושאילו היה – הם לא היו מאשרים את החיסון, וה'מיינסטרים' של המדע (whatever that means) בכלל חשב שיונה סאלק לא נורמלי. אבל בסוף, אחרי שלוש שנים בערך, התברר שהוא צדק. והוא לא רשם פטנט על החיסון הזה, אלא פתח אותו לכל דורש, ולכן לא הפך למיליונר. זו אולי פיסת המידע שהכי נגעה לליבי בהקשר הזה. אין דברים כאלה היום.

מילה טובה על מישהו? למרות כל הטענות והמענות, נראה לי שההתארגנות למתן חיסוני קורונה היא מרשימה למדי. לא פעם אני חושבת על זה: כשהיהודים מחליטים סוף סוף לעשות משהו כמו שצריך, הם מצליחים להרים פרויקטים אדירים על הרגליים, ועושים את זה היטב. חבל שהם (כלומר, אנחנו) מחליטים לעשות דברים כאלה כמו שצריך לעיתים רחוקות כל כך, ואז התוצאה היא הליהוגים המבולבלים של הפונקציונרים ממשרד הבריאות בהווה ובעבר. עדה ק., תסתמי.

אני לא חובבת חיסונים, ותמיד פוחדת מתופעות לוואי לא צפויות. כזאת אנוכי, וזה לא בגלל שאני לא סומכת על המדע (אני כן), ולא בגלל שאני מאמינה בתיאוריות קונספירציה (אני לא). בחיסונים 'רגילים' אני פחות או יותר היחידה שפוחדת (מאוד, אל תשאלו), ומתנחמת בביטחון האמיץ של כל הסובבים אותי. אבל עכשיו, שכולם פוחדים, אין לי ממי לשאוב אומץ. חיים קשים. עדה ק., תפסיקי.

אז לקראת סוף השבוע הבא, אם לא תקרה שוב תקלה בלתי צפויה, נתחסן גם אנחנו. ואז, בהנחה שיעבור בשלום, נספור עוד שלושה שבועות וקצת, ונקווה ששוב לא יהיו תקלות, ונתחסן שוב. עדה ק. ואנוכי מאוד חששניות וקטנות-אמונה באופן כללי, ואף אחת משתינו לא מסוגלת לתאר לעצמה שיגיעו ימים שבהם כל זה יהיה מאחורינו. לא אכפת לנו להמשיך ללכת עם מסכות גם עוד שנה, רק שיורידו מעל צווארינו את איכוני השב"כ ואת הפחד הזה מכל אס-אם-אס שמגיע (אולי הודעה על בידוד, תלכו תדעו).

ואחרי כל זה עוד נצטרך להחליט למי להצביע בבחירות (כבר שכחתי איזה מועד הן. ג'? ד'?)

בינתיים נאחל לכולנו סגר נסבל. ונשתדל להאמין בטוב. גם את, עדה ק., ותשתקי כבר, למען השם.

צרות של עשירים

במקום ליילל על קורונה הזאתי וההרס שהיא גורמת בכל אשר תפנה, אתלונן קצת על משהו אחר, לשם שינוי: על סדרת טלוויזיה. כאילו שאין בעולם צרות אחרות.

בעוונותינו התחלנו לצפות בנטפליקס בסדרה 'הרשימה השחורה', עם ג'יימס ספיידר בתפקיד הראשי. אני כבר לא זוכרת איפה ראינו המלצות עליה, אבל ראינו. לטעמי היא די איומה, בעצם – מאוד אלימה, תכופות קשה לצפייה (שאז אני צופה דרך מסך האצבעות שלי ומציצה דרך הרווחים ביניהן, כפי שעשיתי בנעוריי בסצינת הסוס של 'הסנדק'). מעבר לזה, היא צפויה להימשך עד אין סוף – המון עונות, עשרות פרקים בכל עונה. עניין של שנים (אלא אם כן צופים בבינג', אבל אין מצב שאעמוד בזה). זאת אומרת שצריך לשרוד את קורונה הזאתי (ושאר מרעין בישין) כדי לחיות ולהתקיים עד לסיום. לא פשוט.

אז למה צופים? כי מעבר לאלימות ולמתח, יש בה גם דרמה פסיכולוגית מאוד מסקרנת, ויש איזו תעלומה שלא נותנת מנוח (האמת שיש יותר מאחת, אבל נניח לזה). אני לא יכולה לספיילר, כמובן, אבל בין חלק מן הדמויות יש איזה קשר עלום שחייבים לפצח. כל פרק מוסיף רמזון קטון שלא עוזר בכלום, וככה משאירים את הקהל השבוי בציפייה. וחוץ מזה ג'יימס ספיידר, שאותו מעולם לא הערכתי כשחקן, עושה כאן (להפתעתי) את תפקיד חייו.

מובן שנדמה לנו שאנחנו כבר מנחשים נכונה את פתרון התעלומה, אבל ראש המשפחה אומר: ואולי הם רק רוצים שתחשבי שאת יודעת, ובסוף יפתיעו אותך. אני כבר מוכנה להשלים עם כל הפתעה שתבוא, אבל מתחילה לחשוש שגם בסוף לא נקבל את הפתרון (זה נורא אומנותי ככה, להשאיר את זה תלוי באוויר, אבל אני שונאת כשעושים את זה).

כדי לחסוך לעצמי את הפרקים הקשים לצפייה ניסיתי אפילו לעשות את מה שאסור לעשות: חיפשתי ספויילרים באינטרנט. רק שיגידו לי מה הקשר בין הדמויות, ואוכל לנטוש לאנחות את הסדרה ומכאוביה המגוונים. אבל לא, הם לא מגלים גם שם.

במילים אחרות, כמו בכל עניין אחר בחיים, אין קיצורי דרך. עודני שבויה. באסה.

*

אגב, אם כבר מדברים על טלוויזיה: ראינו אתמול את הסרט שנעשה על פי הרומן היפהפה 'אליזבת איננה' (שעליו כתבתי כאן לא מעט). הפקה בריטית, עם גלנדה ג'קסון (!), שמשחקת מצוין. אבל מעבר לעצב המובנה שהסרט השרה עליי, גם יצאתי מאוכזבת. אני לא יודעת אם בכלל אפשר להעביר ספר כזה לסרט. אפשר כמובן לספר את העלילה, אבל אי אפשר לשקף את האופן המעודן שבו מתוארות מחשבות במוחה של אישה שהולכת ומאבדת את זיכרונה. חבל ועצוב.

*

נו, והנה הוכחתי שעדה ק. יכולה להתלונן אפילו על עניינים בלתי קורוניים בעליל. אין כמוה.

סגר ב', פרק 1

לא בטוח שזה קשור לסגר, אבל כבר לא כל כך בא לי לכתוב, וזה כבר הרבה זמן ככה. אבל קראתי באיזה מקום שרצוי לתעד בקיצור תקופות כאלה (של סגר), כדי שלא יהפכו בזיכרוננו לבליל מעורבל ומעורפל של כלום. למשל, שכדאי לכתוב על דברים טובים שקרו, ועל ציוני דרך כאלה ואחרים.

*

אז ציון הדרך של אתמול, מוצאי ראש השנה, היה כשיצאנו להליכת ערב (שאצל ראש המשפחה היא מעורבת גם בריצה): פתאום הייתה בריזה קלה. שזה נראה דבר פעוט, אבל מה שאיפיין את חודש ספטמבר עד כה היה שהאוויר המהביל עמד במקום בלי לזוז במשך כמעט שלושה שבועות. ופתאום: בום, בריזה. זה לא דבר של מה בכך, וזה הדבר הטוב הראשון שקרה מזה זמן ממש רב, ואולי זה סימן לבאות.

(נ"ב: יש בריזה אפילו עכשיו, באמצע הצוהריים. היא מתגנבת פנימה דרך החלון, ואפילו עוד לא הדלקתי מזגן).

*

ועוד אתמול בערב ראיתי כתבה בטלוויזיה על נשים שהפסיקו לצבוע את שערן. Silver Sisters, כך זה נקרא עכשיו. נטען שם שהן אמיצות, ומאז אני תוהה אם זה חל גם עליי. כי אני לא הפסקתי לצבוע את השיער, פשוט אף פעם לא התחלתי. נראה לי שזה פחות נחשב לאומץ, וזה מאכזב. מילא.

אגב, עדה ק. מעירה שהאייטם הנוכחי לא עונה לדרישה של 'לכתוב על דברים טובים', כי הוא לוקה בחמיצות מרירה וקורטוב של ציניות מרושעת. עדה ק. היא מומחית גדולה לציניות מרושעת, ולכן לא מן הנמנע שהיא צודקת.

*

אז הנה משהו פחות חמוץ: את הסגר הזה אני יכולה אולי לאפיין כ'שובה של עדה ק.'. זאתי יש לה תמיד מה להגיד ועל מה להתלונן, ולמרות שהיא מעצבנת, יש לה טביעת עין לא רעה, ולפעמים היא אפילו משעשעת.

בקיצור: יש מצב שיהיה מעניין.

ערה"ש תשפ"א

תש"ף יקרה,

צאתך לשלום. ולא, אל נא תחזרי. הִשפעת עליי (ולא רק עליי) רוב רעה מכל הסוגים, ואין מצב שאתגעגע אלייך. שלחי נא מישהי מוצלחת יותר במקומך, ושתהיה טובה, בריאה, רגועה ומשעממת כדבעי.

אמן ותודה.

ועוד הפעם חמש מאות

אז סגר כללי, שוב. כך הוחלט. על ידי ממשלה כושלת, פחדנית, שרלטנית, רשלנית ומטופשת. מכל טוב הארץ (ועכשיו שליצמן התפטר, נפלה גם עטרת ראשנו, ולאן נוליך את יגוננו).

מה שהכי מכאיב לי בסגר הזה הוא פרט שולי יחסית: מגבלת 500 המטרים. זו שאין שום דרך לציית לה (כי הסופר ובית המרקחת המותרים לכול הם מחוץ לטווח ה-500), ואין שום דרך לאכוף (כי מה, בואו, באמת), ואין שום דרך לתרץ. סתם הצקה מיותרת, אצבע בעין, יריקה בפרצוף – מגבלה שכולם כבר סיכמו בנגלה הקודמת שהיא מוטעית ושאין בה כל צורך. אבל אפילו את הלקח הזעיר הזה לא הצליחו ליישם.

אני כבר יכולה לומר בפה מלא שרוני גמזו הוא אכזבה גדולה. האיש שהבטיח, בשכל רב, לשקם בראש ובראשונה את אמון הציבור – ואז נתן את ידו לשטות הזאת של 500 המטרים, ואפילו לא ניסה להסביר למה, למרות שנתנו לו זמן מסך כדי לתרץ.

אז בסדר, זה הרי זניח לעומת שאר הנזקים הנוראים. אבל בכל זאת זה, בקליפת אגוז, הוא לב הבעיה. האנשים האלה אפילו אינם מעלים בדעתם העצלה שהישראלים, כמו שאר שוכני תבל, הם יצורים תבוניים שנולדו עם מוח. הזלזול הזה באינטליגנציה, חוסר היכולת להתייחס לבני אדם במינימום של כבוד – לא, כבר נגמרו לי המילים.

חבל מאוד. כל מה שיש לי להגיד להם הוא זה:
אותי איבדתם, ולא סביר שתמצאוני שוב. ולא, יש מצב שאפילו בקלפי כבר לא ניפָּגש. היו שלום.

קפקא בארץ החלמאים

כמובן, כל שאכתוב להלן הוא בעירבון מוגבל, ותלוי בדיוק של הדיווחים. ועל מידת הדיוק של הדיווחים כבר כתבתי מספיק. אבל בהנחה שעלילות איכוני השב"כ נכונות כמדווח, אזי – ובכן:

סיפרו שבשב"כ מלכתחילה התנגדו למטלת האיכונים שהוטלה עליהם. נראה שהם ידעו היטב למה.

מה מתברר, לכאורה? שהאיכונים החכמים לא יודעים לקרוא קירות. אז אם יש חולה מאומת (אלוהים יודע מה זה, עדיין לא הוסבר לנו, שהרי אנו נחשבים לנטולי-מוחות ויש סכנה שלא נבין) – ובכן, אם יש חולה מאומת מעבר לקיר הדירה שלנו, נעול בדירת השכנים, עלול השב"כ לשלוח אלינו הודעה שנחשפנו אליו (נותנים תאריך ושעה, אבל את המיקום לא יגלו). ולכן, כך יפקדו עלינו, היכבדו ושבו בביתכם, בחדרכם המבודד, וכבסו את כל בגדיכם בנפרד, עד יעבור זעמם של שבועיים.

אני מניחה שהפונקציונרים של החמאס מחככים עכשיו את ידיהם בהנאה: מה טובו אוהליך, יעקב, נפלאותיך, השב"כ! וגם ההערצה של המוני בית ישראל לשב"כ נמצאת עתה, יש לחשוש, בשפל מסוים. שלא לדבר על האמון הכללי של הציבור ברשויות המדינה ובמוסדותיה.

וזה עוד מילא. עכשיו מגיע הכייף האמיתי: עלילות משרד הבריאות. כבר התרגלנו שלא יודעים שם (או לא רוצים) לדווח על מספרים בצורה שמישהו יכול להבין, ולא מצליחים להחליט בעניין מסכות או כפפות, ודוחים כל יד מושטת לעזרה (לכאורה, על פי הדיווחים). אבל עכשיו מסתבר שהם גם לא מצליחים לארגן מענה טלפוני.

הו, החלמאות. שולחים עשרות אלפי הודעות בידוד לאזרחים תמימים, ואז נועלים את המשרד והולכים הביתה: שבת קודש! בשבתות אנחנו משאירים על המשמרת רק תורנים מסכנים, ושהם ישברו את הראש מה לעשות עם אלפי פניות של אזרחים מבוהלים. וגם אזרח מבוהל שמצליח להגיע אליהם אחרי שעות של ניסיונות, יקבל את התשובה המרגיעה הבאה: לא יודעים אם זו טעות או לא, אי אפשר לערער עכשיו, נחשוב הלאה בשבוע הבא, בכל מקרה בינתיים חובתכם להיכנס לבידוד. הו, המטעמים שקפקא היה יכול לעשות מהחומרים האלה.

אומת הסטארט-אפ, שמצליחה לחדור (לכאורה, לכאורה) אל לב הגרעין האיראני, לא השכילה להעמיד לרשות נתיניה טופס אינטרנטי שבו יוכלו להקליד: 'טעות, תחזרו אליי מהר, למען השם'. אפילו זה גדול עליהם.

והרי לא חסרים מובטלים בכל הענפים שהיו מאושרים להתגייס לענות על טלפונים, לטפל בטפסים דיגיטליים, מה שתרצו – רק תנו להם עבודה וקצת משכורת, שלא יצטרכו לחרטט לכם שוב שאין להם מה לאכול (או, למצער – והרי שואפי דיוק אנחנו! – שאינם יודעים מה יאכלו בחודש הבא).

הכי הכי אני תוהה אם אומות העולם עדיין צובאות על פתחי הלשכות של נתניהו ובר סימן טוב (אפילו שיצא לאזרחות בינתיים) ומתחננות שיסבירו להן סוף סוף איך נלחמים בווירוס הזה בהצלחה. אני, כשלעצמי – לו הייתי משמיעה את דבר ההבל המחוצף ההוא (על ההצלחה הפנומנלית) חזור והשמע, מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ובכל מסיבת/תדרוך עיתונאים ערב ערב – ובכן, אני הייתי מסמיקה עכשיו עד כדי כך מבושה, שאי אפשר היה עוד להבדיל ביני לבין סלק לעולם.

ועכשיו בעייפות

כאוס – זו המילה שמשכה את תשומת ליבי כמה פעמים בכותרות הבוקר.

והיא נראית לי מתאימה. יותר מכל דבר אחר, הרושם הוא שיש כאן בלגן נורא, עד כדי התפוררות. לא רק בבריאות – גם בפוליטיקה, וגם בכלכלה, וגם בקשקוש המיותר של 'הסיפוח', וגם בכל עניין אחר. ובעיקר בממשלה. איזה תמהיל מחריד לב של שחיתות, בינוניות, פחדנות ואגו – במינונים מגוונים.

אמון הציבור הוא משאב מתכלה שיש להשקיע בו מאמץ באופן קבוע. כשמבזבזים אותו בטיפשות, המחיר יקר. למשל, כשקודם מדברים על עשרות אלפי מתים במגפה, ואחר כך מתפארים (בחוצפה אופיינית) שאנחנו יודעים למנוע זאת יותר טוב מאחרים, ואז חוזרים לאיים במאות/אלפי 'הרוגים' – אף אחד כבר לא לוקח את זה ברצינות. או, למצער, לא יודע איך לקחת את זה. כנ"ל בנוגע לקפיצה הנחשונית בין 'המסכה מיותרת, אפילו מזיקה' לבין 'תשלמו 500 ש"ח קנס אם לא תשתמשו בה'. ועל הפארסות של המיסים ושל המימונים של נתניהו – כשמאות אלפי מובטלים לא יודעים איך יגמרו את החודש – עליהן רק אומר שמישהו שכח שמעבר למה שעושים או לא עושים, צריך לחשוב גם על איך שזה נראה. והוֹ, כמה נורא זה נראה.

בניגוד לדעה המקובלת, הציבור בארץ לא יותר מטומטם מאשר בכל מקום אחר. אבל הוא עייף, מאוד עייף. הוא אפילו מוכן לקבל שעושים טעויות. אבל כשאף אחד, אף פעם, לא מוכן לבלוע את גאוותו ולהודות בטעות ולסמן את הכיוון לתיקונה – וכשהמוצא הוא תמיד, אבל תמיד, להאשים מישהו אחר ('הציבור לא ממושמע!') – זה לא מתקבל טוב.

לא מאמינה להם יותר, לאף אחד. שיחשבו חזק איך אפשר לשפר את זה, וכדאי שיעשו זאת מהר. ויחשבו על פתרונות יצירתיים, כי השבלונה שבה בחרו עד עכשיו מיצתה את עצמה.

והרי החדשות

והגרועות תחילה:
קורונה הזאת נמאסה עליי קשות ומרות. אין לי כוח בשבילה יותר, אין לי כוח בשביל החיים שהיא כופה עלינו, עוד ועוד ועוד, בלי שרואים את הסוף. אחותי אמרה לי לאחרונה: זה כאילו שלא נשאר עתיד.

וב-הדבר של אלבר קאמי, Rambert אומר על המגפה:

".it means exactly that, the same thing over and over and over again…"

מסתבר שכשאני מוצאת ציטוט שמשקף את מחשבותיי, אני תכף מתנפלת עליו כמוצאת שלל רב. כאילו שהציטוט הוא הישג שלי, למרות שהוא לא (תכף עוד ציטוט בהמשך הפוסט).

*

החדשות הטובות:
כבר סיפרתי שאני משתגעת מאיך שסופרים כאן את התחלואה בקורונה. אז מצאתי שפרופ' רן בליצר, שדווקא נמנה עם הפונקציונרים המטפלים בענייני קורונה, ושרבים מאיתנו מכירים מפרשנויותיו הקורוניות בחדשות בטלוויזיה (שכחתי באיזה ערוץ) – העיר על זה היום בטוויטר כך:

"מציע להפסיק להעביר נתונים סותרים על מספר הנדבקים היומי. אם הסטנדרט הוא דיווח מספר מצטבר מחצות עד חצות – אז אנא – בכל הדיווחים. כותרות באמצע היום שב-24 שעות אחרונות יש 600+ חולים, מספר שנובע רק מהתפלגות קבלת התוצאות לאורך היממה, וכעבור מס׳ שעות חוזר בדיעבד ל-450, יוצר בלבול מיותר".

דרך אגב, אתמול זה ירד מה-600 פלוס ל-356, רק אומרת (על פי הגרף באתר 'הארץ', וגם על פי סיכום הנתונים ב-YNET). לא שזה מעט, אבל בכל זאת יש הבדל. וההבדל הזה משמש (לא בטוח שבכוונה) לניפוח התבהלה, שהיא מספיק גדולה גם ככה.

בהמשך בליצר הוסיף שם:

"הובהר לי כעת שההודעות שמוציא משרד הבריאות הן תמיד סוכמות מחצות הלילה האחרון. מספרים אחרים, סכימה בשעות אחרות, מיוצרות על ידי פרשנות בתקשורת באקסטרפולציה על הנתונים הללו. רק שהן סובלות מהטיה ברורה של התפלגות תוצאות הבדיקות ביממה כאמור. ולכן יוצרות בלבול. אז את זה – אני מציע להפסיק."

בקיצור, למה חדשות טובות? כי אני יודעת שאני יכולה לכתוב על זה בבלוג שלי עד שאכחיל, ולא ייצא מזה כלום. אבל אם רם בליצר אומר, אז אולי מישהו גם ישמע ויפנים.

לקוות תמיד אפשר.
שבת שלום.

הן אפשר

כבר לפני שנים אמר לי הילד: את צורכת יותר מדי חדשות.

בהתחלה נפנפתי אותו: הוא והניהיליזם שלו. אבל – בצוק העיתים (קורונה וכו') – התחלתי להשתכנע שהוא צודק.

זה לא שאני חושבת שהתקשורת משקרת. זה בכלל לא זה. אבל אני מתרשמת שלשום אדם – לא בתקשורת ולא מחוצה לה – אין אינטרס גורף לתת לי תמונת מציאות מדויקת ומנומקת. אנשים בעיקר מעוניינים לספר לי את דעתם. שזה לגיטימי, אבל מי אמר שדעתם יותר נחשבת מדעתי?

זה מאוד בולט לאחרונה, בימי קורונה העליזים. אני מתרשמת כל העת שהמדווחים על קורונה לא יודעים חשבון, וזה משגע אותי. אחוזים, למשל, זה משהו שנשגב לחלוטין מבינתם. את טועה, אומר לי ראש המשפחה – הם דווקא כן יודעים אחוזים, אבל זה לא נראה להם חשוב. ואני עונה, מי שיודע חשבון יודע שזה חשוב.

התחביב החדש שלהם זה לדווח כך: ביממה האחרונה נוספו X חולים, מתוכם Y חולים נוספו מחצות. נעזוב עכשיו את המינוח 'חולים' (יורם לס טוען כל הזמן ש'חיוביים לבדיקה' הם לא בהכרח 'חולים', אבל היות שהוא סיגל לעצמו, שלא בטובתו, גינונים של ליצן, איש אינו מקשיב לו. ודווקא בעניין הזה לפחות הוא צודק). נתמקד רק בשעת הספירה: אם משרד הבריאות סופר מחצות עד חצות, למה לא תספרו כמוהו? כי אם אתם סופרים בנוסף גם את 'החולים' שנוספו בין שעה עלומה כלשהי (שאינכם מגלים מהי) ובין חצות, יש סכנה שתספרו אותם פעמיים: גם בדיווח של היום, וגם בזה של מחר/אתמול. והרי ברוך השם יש לנו מספיק 'חולים', איננו זקוקים לתוספות מלאכותיות.

שלא לדבר על כך שאין שום משמעות למספרי החולים בלי שמציינים מה מספר הבדיקות שנעשו באותו פרק זמן. ושהניסוח בכותרת מסוג 'מספר החולים/מתים בהודו כבר חצה את השיא של מדינה פלונית באירופה' הוא אידיוטי: האם טרח מישהו מהמדווחים לספור כמה בני אדם חיים בהודו? (רמז: יותר ממיליארד. אפילו יותר – שומו שמיים – מאיטליה וספרד ובריטניה ביחד).

אשר לנפלאות משרד הבריאות, מחמל נפשי: אני אדלג עכשיו על השערורייה האחרונה של האישור שנתן-או-לא-נתן גרוטו למיליארדר מקפריסין (או משהו כזה, לא התעמקתי), ואספר על ידיעה שקצת חמקה מתחת לרדאר: ממש לפני שכיביתי את המחשב אתמול בלילה קראתי שהמנכ"ל היוצא שיגר לבתי החולים מכתב מרגש שממנו השתמע שמתי שהוא (תוך חמש שנים) ייאסר עליהם לאשפז חולים במסדרונות.

הו, זה מסוג הידיעות המרנינות באמת, ואני מדברת בתור זקנה-במסדרון בפוטנציה. אבל עניין החמש שנים קצת מדכא מן הבחינה הזאת: מישהו חישב כמה זקנות אפשר להשליך למסדרון במשך חמש השנים שעוד נותרו עד לביאת-המשיח הזאת? (רמז: מלאנת'אלפות). וחוץ מזה, מן המכתב משתמע שבתי החולים מאשפזים חולים במסדרון פשוט להנאתם – בעוד שלי נראה שהם עושים זאת דווקא משום שחדרי האשפוז מלאים עד אפס מקום. שזה בגלל שנתניהו ושות', כולל צמרת משרד הבריאות, כולל אלה בתוכה שהיו בעבר 'נערי אוצר', החליטו שזו דרך טובה לחסוך בהוצאות. קראתי את הידיעה הזאת לפני השינה, ואז, במקום לספור כבשים, ניסיתי לחשוב איפה יאופסנו כל החולים האלה, אם לא במסדרון. כי באמת, זו שאלה די בוערת: איפה ישימו אותם? בחדרי המדרגות? ליד הפסנתר באולם הכניסה? תעלומה.

אני בטוחה שיש לזה הסבר הגיוני, ולא מן הנמנע שהמנכ"ל הנכבד גם פירט במכתבו דרכים ליישום הוראתו החשובה (כדי שלא ייצא ממנה משהו מסוג: אני הנחיתי, עכשיו אני מסתלק ואתם תלכו תשברו את הראש איך לבצע). אבל – וכאן הפואנטה – הידיעה שקראתי לא דיווחה על כך. גרוע מזה, המדווח אפילו לא שאל איך הדבר הזה יבוצע. וזה למרות שמה שחשוב בעבודת עיתונאי ראוי לשמו זה לשאול שאלות – הרבה יותר מאשר לענות עליהן. מה גם שלרוב השאלות הקשות (כולל, למרבה החשש, השאלה הנוכחית) – אין בכלל תשובה.

אז ככה הגעתי חזרה לנקודת ההתחלה: צדק הילד כשאמר לי שאני צורכת יותר מדי חדשות: זה בעיקר בלבול מוח, לא לומדים מזה שום דבר, וסתם, לחינם, אני מתעצבנת. וזה ממש לא מועיל לבריאותי, ועוד עלול לקרב אותי למסדרונות הנ"ל, עוד לפני שיחלפו חמש השנים המובטחות.

טוב, בנימה אופטימית, לסיום: לפני השינה גם שאלתי את עצמי אתמול, מתי כבר יגיע היום שבו אוכל להפסיק למלא את טופס הצהרת הבריאות לימי קורונה. כי בימים טרופים אלה שולחים לי כל יום מקופת החולים בקשה לדיווח בנוגע לתסמיני קורונה וכו', לטובת המחקרים שלהם, ואני ממלאה ושולחת בנאמנות. מיד כשאני מתעוררת בבוקר אני שואלת את עצמי איך אענה היום על הסעיפים המוכרים. למשל, השבוע, לראשונה, סימנתי 'לא' בשאלה אם אני חשה בטוב. לא חשתי בטוב. היו לי כל מיני תסמינים קלים ובלתי מוגדרים שיכולים להתפרש כקורונה ויכולים גם להיות אלף ואחד דברים אחרים. כבר היו לי כאלה תכופות בעברי העשיר, אבל הפעם לא הרשיתי לעצמי לנפנף אותם. אפילו נמנעתי מלהיכנס לחנות לקנות כמה עטים (שנגמרו לי. עוד מעט אצטרך לכתוב בעיפרון, רחמנא ליצלן). ונזהרתי לא להתקהל ולא לפגוש שום אדם. מלבד ראש המשפחה, שחשב שאני מגוחכת, וטען (במידה מסוימת של היגיון, שאני קוראת לו 'היגיון של גברים', על כל המשתמע מכך), שעד שלא אובחנתי כחולה (ואיך אאובחן אם לא נבדקתי ואפילו לא דיברתי עם הרופאה), אני לא חולה. מכל מקום, היום אולי כבר אוכל לדווח שוב בהצהרה ההיא שאני חשה בטוב. אם יש לי כוח לכל כך הרבה תלונות, סימן ששלומי משתפר. ואם זה היה קורונה, זה עובר אצלי בשלום. כנראה. אם כי עדיף שאסתום, לעולם אין לדעת.

בקיצור, חשבתי על זה שהצהרות הבריאות האלה כבר הפכו לחלק משגרת יומי, והן עלולות להישאר אתי למשך חודשים ושנים. וניסיתי לחשוב איך זה יהיה אם וכאשר יתייתר הנוהל הזה ויבוטל וכבר לא אצטרך לדווח על הנזלת שלי לשום איש. ואוכל להיכנס לאיזה חנות שמתחשק לי בלי לחשוב על הדבקה/הידבקות. האפשר? הן אפשר. שיהיה זה אולי כבר מחר. או בשנה הבאה. אם כי לא סביר. אבל זה יקרה פעם, ואז נסתכל אחורה על כל זה ונגחך. כלומר, בהנחה שנשרוד.

נהיה פוסט ארוך עד אימה. אני ממש מתנצלת.