סוף השנה פרץ בכל עוזו. אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם, להוותי, רק המשכתי לרדת. יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי. יש מיליון דברים לעשות, חלקם לא נעימים בעליל. כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד. כמו למשל לחבר בחינות (הו, מלאכה שנואה, ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר). כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת, לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים – ואני, כרגיל, כמו הארנב של עליסה, לא מספיקה ולא מספיקה. את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה, כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני, וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר. וחוץ מזה נהיה קיץ, וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.
בלילה, אחרי 'בּוֹרְגֶן', אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר, וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי, אני מכבה את האור ונרדמת. כלומר, בשאיפה. תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר. חיש-קל אני מתעוררת לגמרי, ועכשיו, אם יהיה לי מזל, אירדם עוד שעתיים. וחצי. או שלא. שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים, ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.
בינתיים, אירוע משמח: האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד. אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה, אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת, והיו לא מאוד מוצלחים, וגם לא תמיד עקביים. אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו', ולכן דרשו לכתוב: תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם, ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim, ועוד בשיא הרצינות. הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי, עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור, ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?). אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע, כי באמת, כמה אפשר.
יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית, ואמרתי להם לא פעם, בחייכם, תעשו משהו, הגיעו מים עד נפש. הם הבטיחו כמה פעמים, ואכן בסופו של דבר גם קיימו: עכשיו מותר צוהריים, תוכנית, אומנים, אמיתי, פירות ועוד. הללויה! כמובן, צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם, אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.
נו, אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט. ובפייסבוק כמו בפייסבוק: מיד מלחמה. האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה. זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב. את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב, אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך, אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם עם קמצוץ של מלח. שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.
