כמה הערות מפה ומשם: ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:
הכותרת היא wishful thinking. לא ממש סוף הקיץ. אם כי מתחיל להתענן, וצבע האור משתנה, כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט. אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה, וכשאני לא מוצאת, אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה: קוביות קרח; אבטיחים; מאווררים (אפילו יותר מן המזגן, שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות). גיליתי, להוותי, שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר, אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת', בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי, אם בכלל, מתחיל היום. די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי. היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר, לא פחות. לא כאולטימטום, שזה ממש לא הסטייל שלי, אלא יותר כהכנת מפלט. בסוף הספקתי הכול בזמן, באיכות סבירה, טיפה לפני פקיעת הדדליין, מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל, אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי, בילדותי: קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית. אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן. לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון? זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי: בעולם אידיאלי – כן, כמובן. אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור – לא. בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים, אתמול בערב. מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה, וזה). אמרתי לה, אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם, אני שקועה בסילבוסים. העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה, לקראת חצות. בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד, או מוטב, לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא, הנה מצאתי דברים דחופים: הבית הפוך, האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה, ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה. עד עכשיו הזנחתי הכול, אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה, ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו. בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו. אני מנסחת לעצמי (בלבד, כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו: תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון. אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע, אבל זה תפקידה. תפקיד השלטון/הנהגה, לעומת זאת, הוא למלא את המוטל עליהם ולא להתקוטט עם התקשורת. הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם 'שמאל קיצוני'. אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח, אבל 'קיצוני'? חירפון תמוה. ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי. נתניהו נראה רע. אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח. היה משהו מבהיל בהבעת פניו, שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי: עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו. גם לא בבן שלו. אפילו, עדיין, לא באשתו. העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב. האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון. כבדהו וחשדהו, וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי. נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה? רבין?), אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים: שולה עוד ועוד מהספר אותו הים של עמוס עוז: האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים: 'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?' ומיד, בעמוד הבא, כותרת: 'אבל אמו מגוננת עליו'. ובעקבותיה: 'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.' (עמ' 34 – 35). והיא כבר בכלל לא בחיים, אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.
