שוב נעלמתי להמון זמן. גם בגלל שהצננת שלי מנהלת סדר יום עיקש משלה ועל הדרך מנהלת לי את החיים – בעיקר את הלילות, שהם קודש לשיעולים (אני לא מקנאה בשכנים שלי). וגם משום שכשיש לי וירוס מסדרת הווירוסים הרעים האלה הוא גורם לי לדיכאון ולא מתחשק לי לעשות כלום (חוץ ממה שחייבים. ובלוגוספירה זה לא חובה). וגם היות ששנת הלימודים מתחילה ביום ראשון והייתי עסוקה בכל מיני הכנות ובניתי אתרים לקורסים השונים. כלומר, לא לכולם, רק לאלה שהכי דחופים. אבל זה גזל הרבה זמן.
בינתיים העולם כמרקחה. יש מצב (אולי) למלחמה עם צפון קוריאה, נתניהו ממשיך להתקוטט עם התקשורת ועם כל פונקציונר אפשרי אחר, בפייסבוק כולם רבים עם כולם, בחיים עצמם כולם מחרימים (כמעט) את כולם, או לפחות מגנים את כולם, גדעון לוי ממשיך להתלהם כדרכו ובני ציפר נעשה תמוה יותר ויותר. בכבישים, לעומת זאת, הפקקים נמשכים, ואף פעם אי אפשר לנחש מראש איפה ולמה ועל ידי מי תהיה חסימה הפעם. זה כבר הפך כמעט לגזירת גורל שאין להתלונן עליה, אבל אני מתלוננת, כי זה אופיי. בקיצור, שמח. וכמה מאכזב – לא הבעתי לאחרונה דעה על אף אחד מן האירועים הנ"ל, ולמרות זאת הם המשיכו להתארע (?) באופן עצמאי לחלוטין, גם בלעדיי.
אבל, נו, אני חייבת. אז אבי גבאי. ההכרזה שלו שלא יישב עם הרשימה המאוחדת? לא שאני בטוחה שהם היו מוכנים לשבת אתו, אבל ההכרזות האלה תמיד מרגיזות אותי. אני זוכרת שהלנתי בזמנו גם על שזהבה גלאון בזבזה חצי ריאיון או יותר כדי להסביר למה לא תשב עם ליברמן. בשביל מה זה טוב, המשחקים האלה? תגידו מה התוכנית שלכם ואיך אתם חושבים להוציא אותה לפועל, תכריזו שתשמחו לשבת עם כל מי שיביע הסכמה להשתתף בתוכניתכם, וגמרנו. ואת משחקי הצ'ילבות תשאירו לגנון, אתם כבר מבוגרים מדי בשבילם.
כמובן, ישיבו לי שאני תמימה, ושככה לא מנצחים בחירות. אולי. אבל עד עכשיו לא ראיתי הצלחה גדולה של שיטת 'לא אשב עם', כך שאני מרשה לעצמי להיות סקפטית.
נותר רק לקוות שהשבועות הבאים יהיו מוצלחים יותר מבחינת אבי גבאי, כי אם לא, הביקורת הטהרנית משמאל תטרפד אותו לגמרי, כפי שהיא הכי אוהבת. ואחר כך היא תמשיך ליילל עוד כך וכך שנים על איך זה ששוב לא הצלחנו להחליף את נתניהו.
אני רואה שהפוסט הזה נעשה נרגן יותר ויותר מרגע לרגע. מסתמן אם כך שמוטב לעצור ולחתום, ויפה שעה אחת קודם.
אמרה ועשתה.
