כמובן, כל שאכתוב להלן הוא בעירבון מוגבל, ותלוי בדיוק של הדיווחים. ועל מידת הדיוק של הדיווחים כבר כתבתי מספיק. אבל בהנחה שעלילות איכוני השב"כ נכונות כמדווח, אזי – ובכן:
סיפרו שבשב"כ מלכתחילה התנגדו למטלת האיכונים שהוטלה עליהם. נראה שהם ידעו היטב למה.
מה מתברר, לכאורה? שהאיכונים החכמים לא יודעים לקרוא קירות. אז אם יש חולה מאומת (אלוהים יודע מה זה, עדיין לא הוסבר לנו, שהרי אנו נחשבים לנטולי-מוחות ויש סכנה שלא נבין) – ובכן, אם יש חולה מאומת מעבר לקיר הדירה שלנו, נעול בדירת השכנים, עלול השב"כ לשלוח אלינו הודעה שנחשפנו אליו (נותנים תאריך ושעה, אבל את המיקום לא יגלו). ולכן, כך יפקדו עלינו, היכבדו ושבו בביתכם, בחדרכם המבודד, וכבסו את כל בגדיכם בנפרד, עד יעבור זעמם של שבועיים.
אני מניחה שהפונקציונרים של החמאס מחככים עכשיו את ידיהם בהנאה: מה טובו אוהליך, יעקב, נפלאותיך, השב"כ! וגם ההערצה של המוני בית ישראל לשב"כ נמצאת עתה, יש לחשוש, בשפל מסוים. שלא לדבר על האמון הכללי של הציבור ברשויות המדינה ובמוסדותיה.
וזה עוד מילא. עכשיו מגיע הכייף האמיתי: עלילות משרד הבריאות. כבר התרגלנו שלא יודעים שם (או לא רוצים) לדווח על מספרים בצורה שמישהו יכול להבין, ולא מצליחים להחליט בעניין מסכות או כפפות, ודוחים כל יד מושטת לעזרה (לכאורה, על פי הדיווחים). אבל עכשיו מסתבר שהם גם לא מצליחים לארגן מענה טלפוני.
הו, החלמאות. שולחים עשרות אלפי הודעות בידוד לאזרחים תמימים, ואז נועלים את המשרד והולכים הביתה: שבת קודש! בשבתות אנחנו משאירים על המשמרת רק תורנים מסכנים, ושהם ישברו את הראש מה לעשות עם אלפי פניות של אזרחים מבוהלים. וגם אזרח מבוהל שמצליח להגיע אליהם אחרי שעות של ניסיונות, יקבל את התשובה המרגיעה הבאה: לא יודעים אם זו טעות או לא, אי אפשר לערער עכשיו, נחשוב הלאה בשבוע הבא, בכל מקרה בינתיים חובתכם להיכנס לבידוד. הו, המטעמים שקפקא היה יכול לעשות מהחומרים האלה.
אומת הסטארט-אפ, שמצליחה לחדור (לכאורה, לכאורה) אל לב הגרעין האיראני, לא השכילה להעמיד לרשות נתיניה טופס אינטרנטי שבו יוכלו להקליד: 'טעות, תחזרו אליי מהר, למען השם'. אפילו זה גדול עליהם.
והרי לא חסרים מובטלים בכל הענפים שהיו מאושרים להתגייס לענות על טלפונים, לטפל בטפסים דיגיטליים, מה שתרצו – רק תנו להם עבודה וקצת משכורת, שלא יצטרכו לחרטט לכם שוב שאין להם מה לאכול (או, למצער – והרי שואפי דיוק אנחנו! – שאינם יודעים מה יאכלו בחודש הבא).
הכי הכי אני תוהה אם אומות העולם עדיין צובאות על פתחי הלשכות של נתניהו ובר סימן טוב (אפילו שיצא לאזרחות בינתיים) ומתחננות שיסבירו להן סוף סוף איך נלחמים בווירוס הזה בהצלחה. אני, כשלעצמי – לו הייתי משמיעה את דבר ההבל המחוצף ההוא (על ההצלחה הפנומנלית) חזור והשמע, מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ובכל מסיבת/תדרוך עיתונאים ערב ערב – ובכן, אני הייתי מסמיקה עכשיו עד כדי כך מבושה, שאי אפשר היה עוד להבדיל ביני לבין סלק לעולם.
