פונפונים

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב.  התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים,  עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם.  לא בא לי לספר,  להביע, ללבן,  להסביר,  להתווכח,  לדון.  אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה.  אולי משהו אחר.  מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי,  כי אולי שם יתחשק יותר,  בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש!  למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם,  אני תמהה).  אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב.  אחרי יום יומיים יפוג הקסם,  ואז מה?  סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.

וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה.  הייתה לי דלקת בדרכי השתן ,  שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות,  היא לבטח הגרועה ביותר.  לפחות אצלי.  שהרי היא מציעה,  בקליפת אגוז,  מכל טוב הארץ:  גם חום,  גם חולשה,  גם בחילה,  גם כאבים,  וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד.  בקיצור,  גועל נפש.  בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר,  ונשאר רק הזעם הזה:  מה,  החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?

בקיצור,  אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה:  פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות.  כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה,  ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות,  כדי לשמח את ליבי.  וזאת לדעת:  ראשית,  כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג,  אבל שנית,  המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד,  למרות שזה נחשב צבע איום.  ורביעית,  ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה,  ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה,  למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.

כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל,  שלא סביר שישרדו יותר מחודש,  אבל הן רכות כל כך ונעימות.  והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד,  וגם יש להן שלושה פונפונים,  שניים ורודים ואחד לבן.  מתה עליהן,  וגם,  לא נעים להודות,  מתחשק לאכול אותן.  מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא,  יש להן גם היתרון הזה,  שאני יכולה תמיד לומר,  כן, זה צבע איום,  אבל אני לא אשמה,  ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה,  נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday,  ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.

מודעות פרסומת

מהיר מדי

ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה,  ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה.  ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג,  אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה,  כי כן הייתה.  אז גנזתי.

בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו,  והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט,  כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס.  אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה.  נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה,  ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד,  אם בכלל.

בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש,  שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית.  דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע,  אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה,  מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס.  על כן הבוקר,  יום רביעי,  כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה,  ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות,  כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות,  משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב,  אחרי שאחזור מן העבודה.

אבל בצהריים,  בעבודה,   דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר'  –    משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת,  גם אם לצורך wishful thinking בלבד.  שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר.  אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר,  והממשלה אולי תתפרק,  ואולי יהיו בחירות,  כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה.  וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות,  ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו,  כבר לא רלוונטי.  אז גנזתי.

ויהי אחרי כל הדברים האלה  –   ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל,   כדי לפרסם אותם בהקדם,  לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים,  כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים.  לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:

האחד,  שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות,  מרופדות היטב,  ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;

והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע,  עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים,  אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם;  אפשר להקליק על הציור להגדלה).  נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים,  אבל כשהמציאות מטורללת,  אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.

והשלישי,  שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם,  ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט.  נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.

מעורבב

בכל הזמן היחסית-ארוך הזה שלא כתבתי (בלי סיבה מיוחדת,  ככה יצא) קרו כל מיני דברים.  בין השאר התחתנה לוסי אהריש עם יהודי,  מה שגרר כמובן אי-אילו תגובות נסערות.  יש חברי כנסת שחושבים שזה תפקידם להתערב אפילו בזה,  אלוהים יודע למה.  הגדיל לעשות אורן חזן,  שאותו לא אצטט,  מפאת כבוד הנייר וכבוד המקלדת.   וגם מפאת כבודה של לוסי אהריש,  שאהדתי נתונה לה גם משום שיש יותר מדי אנשים שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממנה איך היא צריכה להרגיש,  ומתעצבנים כשהיא מחליטה לבד איזו הרגשה מתאימה בשבילה.

החשש הזה מהתבוללות,  אף שאפשר להבין את מקורו ואת מניעיו,  הוא די מביך,  בעצם.  אני תוהה איך ייתכן שמי שהתחנכו על ברכי הדת הכי מופשטת בעולם,  זו שפוסלת כל פסל וכל תמונה,  עדיין סבורים שבתמציתה היא עניין גנטי גרידא,  ואינם לוקחים בחשבון את בסיסה הרעיוני  –  ההוא שמעלה על נס את חשיבותה של דרך ארץ על פני תורה,  ומנחה הנחיות כאלה ואחרות בעניין היחס לגר,  ליתום ולאלמנה,  ועוד כהנה וכהנה.

למרבה הצער אכן נדמה לעתים,  ממש כפי שחושש אורן חזן,  שהיהדות הולכת ומתמעטת במקומותינו לאחרונה  –  אבל לא בגלל נישואי תערובת היא מתמעטת,  אלא דווקא בגלל השקפת עולמם הקולנית של טיפוסים כמוהו.

ומזל טוב ללוסי ולבחיר ליבה.

ריקים ופוחזים

בימים האלה אי אפשר לי שלא להרהר שוב בניסוח הקולע שבו השתמש יוסי שריד המנוח כשכתב על איזו החלטה מטורללת שאושרה על ידי ממשלת נתניהו,  או על ידי הקואליציה שלו,  לפני כמה שנים.  אני כבר לא זוכרת על מה היה מדובר,  אבל שריד כינה את חברי הממשלה/הקואליציה (שהצביעו בעד ההחלטה) בכינוי 'ריקים ופוחזים',  ואת נתניהו כינה 'הקברניט הנפחד'.  וזה כל כך,  אבל כל כך,  קולע,  גם לאחר כך וכך שנים.

וזה מתאים להכול:  לחוק הלאום החדש,  שכולל גם פגיעה נוספת במעמדה של הלשון הערבית בארץ;  לאיסור הפונדקאות על זוגות להט"בים (נכון שיש בעיות עם עצם הרעיון של פונדקאות,  אבל ברגע שמתירים אותה,  אין הצדקה למנוע אותה רק מפלח אחד של האוכלוסייה);  וגם להתנכלות לרב קונסרבטיבי שערך חופות שהרבנות לא מחבבת;  ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.

אני רואה שהמחאות על העניינים הנ"ל הולכות ותופסות תאוצה (למשל כשמוסדות מכובדים מאוד מצטרפים לשביתה המתוכננת ליום ראשון)   –  וזה טוב,  מפני שזה עשוי להשפיע על הקברניט הנפחד,  שנוטה להיבהל מדברים כאלה ולזגזג מהר בחזרה למסלול בטוח יותר.  רק נקווה שהריקים והפוחזים לא יפריעו.

ואחרי שיזגזגו בחזרה,  שיחשבו מה הם יכולים לעשות במקום לחוקק חוקים מטורללים:  שישבו ויהרהרו למשל בשאלה מה אפשר לשפר במוכנות לקראת רעידת אדמה צפויה.  זה יהיה יותר הגון ויותר מועיל,  ואולי אפילו יתרום להצלת כמה חיים.  והרי כל המציל נפש אחת,  וכו'.

החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

עולם חדש אמיץ

אז בטרדות,  כדרך הטרדות,  יש תמיד אספקה שוטפת:  אחת נגמרת,  אחרת נולדת.  עכשיו,  למשל,  פרץ סוף שנת הלימודים בכל עוזו  –  והו,  זו טרדה מארץ הטרדות,  על זה אין בכלל ויכוח.

סאגת הטריפל שעליה דיווחתי בפוסט הקודם טרם הגיעה אל קיצה   –  כי הספקים הזנוחים פתחו במסע שכנוע מרשים,   עד שכמעט הציעו לשלם לנו כדי שנחזור אל חיקם הבטוח.  אני חושבת שמה ששבר את ראש המשפחה הוא העובדה שבטריפל החדש חסר אחד מערוצי הספורט החביבים עליו,  והחיים קשים ומרים לו בלעדיו.  אז יש מצב שנחזור אל הסידור המקורי,  בתנאים נוחים בהרבה.  אותי זה די מביך (שלא לדבר על מלחיץ),  אבל אולי זה רק בגלל שאני זרה ומוזרה.

כל זה הוא בגדר זוטות,  ובכל זאת זה מעורר כמה הרהורים נוגים.  למשל,  המחשבה על הטכנאים של החברות השונות:  הנה הם מתקינים את המערכת החדשה כאן ושם, מתרוצצים מלקוח חדש אחד למשנהו  –  ושבוע אחרי זה באים טכנאים של החברה המתחרה,  מפרקים הכול ומתקינים משהו חדש במקומו.  וחוזר חלילה. איזה בזבוז מפואר של אנרגיה.

ולא רק זה.  פעם,  בעולם שהיה מוכר לי,  היו הלקוחות הוותיקים בגדר מועדפים,  בזכות התמדתם ונאמנותם.  היום מתמקדות החברות בלקוחות החדשים,  מציעות להם שמיים וארץ  –  ולאחר שהם עולים בחכתן,  אומרות להם:  טוב,  מעתה ואילך,  זב"שכם.  וכשהם עוזבים בכעס,  משדלות אותם לחזור ומבטיחות להם הטבות מופרזות,  הרבה יותר ממה שהם ביקשו מלכתחילה,  וכאילו שכחו לגמרי שהם כבר היו לקוחות מקודם.   ואפילו לא מרגישות כמה זה מביך.

*

עוד ממעללי העולם החדש האמיץ:  יש לי השנה כמה תלמידים שמרבים להתווכח אתי על ציוניהם.  הם מלינים שלא ניסחתי את השאלות כהלכה,  ועל כן פספסו את כוונתי והפסידו כמה נקודות (לא הרבה,  אגב) מן הציון.  או,  גרוע מזה   –  מלינים שאני מורידה להם ציונים סתם, ואפילו,  בעוונותיי,  מתנכלת(!) להם.  שום פירוט או הסבר שאני מציעה על הבעיות שמצאתי בעבודתם אינו מתקבל על דעתם.

אני לא אתחיל אפילו לדון כאן בשכבות השונות של חוצפה שמעורבת בעניין הזה  –  אבל מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא באמת העולם החדש והאמיץ הזה,  שבו אנשים הפסיקו להרגיש מבוכה.  ולמה מבוכה? ראשית,  מפני שראשי המתווכחים הם דווקא אלה שקיבלו ציונים גבוהים,  גם אם לא מושלמים.  ושנית,  משום שהמחשבה שאולי משהו לא היה מושלם בעבודתם שלהם בכלל לא עוברת במוחם:  הם יודעים בדיוק מה הציון שמגיע להם,  לדעתם,  ואם לא קלעתי למטרה  –  זו בוודאי בעיה שלי.

עשיתי חשבון השבוע:  יותר משלושים שנים מחיי העברתי כתלמידה.  למדתי כל מיני דברים,  בכל מיני מקומות,  לכל מיני תארים.  היו לי כל מיני מורים,  שנקטו כל מיני שיטות ונתנו לי כל מיני ציונים.  לא את כולם אהבתי:  לא בהכרח חשבתי שהם מורים טובים,  בוודאי לא תמיד.  אבל מימיי,  בכל עשרות השנים הללו,  לא התווכחתי עם מורה על ציון.  איכשהו היה לי ברור שקביעת הציון היא בסמכותם הבלעדית של המורים,  ושזה לא משהו שאפשר בכלל להתווכח עליו. אולי זו עוד עדות להיותי נטע זר,  ומהמאדים דווקא.

*

אין מנוס מלהסיק:  העולם השתנה.  אני לבטח משתנה בקצב איטי הרבה יותר ממנו.  בעניינים רבים אני זורמת,  או לפחות משלימה עם השינוי,  ואומרת:  אני אמנם לא כזאת,  אבל מכירה בכך שככה זה עכשיו,  ושזה לא בהכרח נורא.

אבל בעניינים שמניתי לעיל  –  קשה לי לזרום.  נשארתי תקועה בעולמי הישן,  ואינני מתקדמת.
ככתוב:  נטע זר.

טרדות

בזמן האחרון התרבו הטרדות.  תחילה איזו נזילה סמויה בצנרת שמיררה את חיי במשך חודשים.  הנזילה אותרה וטופלה בסופו של דבר,  אבל אני טרם השתכנעתי שזה סוף הסיפור.  אחר כך נפל עליי רוגזו של הטריפל טלוויזיה-אינטרנט-טלפון,  שראש המשפחה התעקש להעבירו מחברה אחת לאחרת,  משום שהראשונה הגזימה בחוצפתה בעניין התשלומים שהיא דורשת.  עד שהתרגלתי לחברה הקודמת נפלה עליי עכשיו זו החדשה,  כולל התקלות וחבלי הקליטה הצפויים,  ומשום כך,  כדרכי בקודש,  אני לא סומכת על הסידור החדש:  הנה עוד רגע ייפול האינטרנט,  ויפיל אחריו את שאר חבריו לטריפל.

אני לא אוהבת טריפלים.  זה אמנם חוסך כסף,  אבל אני מן המטורפים שמוכנים להשקיע כספים כדי להבטיח את שלוות נפשם-המסוכסכת.  עוד בילדותי לימדוני כי החכם לעולם לא יניח את כל הביצים בסל אחד.  מצד שני,  מרק טווין אמר על זה שהחכם דווקא כן מניח את כל הביצים בסל אחד,  אבל שומר על הסל הזה.   מצד שלישי,  איך אפשר לשמור על סל מלא של חברת תקשורת,  וזה הרי בכלל לא תלוי בי (אלא,  מסתבר,  בקווים של בזק).  מצד רביעי,  אני תלויה באינטרנט בשביל העבודה,  בעיקר בטירוף של סוף שנת הלימודים (ועל כייף ובלוג אני בכלל לא מדברת).  לכן כל חשש של תקלה מעיר עוד ועוד שורשים של שערותיי הלבנות שטרם נולדו,  והם מתדפקים מתחת לקרקפתי ומכינים עצמם להבקיע אל אוויר העולם בעשרותיהם או במאותיהם. הם במיוחד עושים את זה בלילות חסרי שינה,  זה התחביב שלהם.

בקיצור,  טרדות.  או צרות.  עניין של הגדרה ופרופורציות (או היעדרן).  אולי זה גם מסביר את התמעטות כתיבתי לאחרונה.  אגב,  הדעה המקובלת היא שקשיי החיים הם תנאי ומקור-השראה לכתיבה טובה.  אני לעומת זאת יכולה להעיד שכשיש בעיות כתיבתי נאלמת (גם בעי"ן).  מה זה מוכיח?  או שזה מוכיח שהטרדות שלי הן מינוריות,  ועל כן אין בכוחן לעורר כתיבה טובה.  או שזה מוכיח שהכתיבה שלי לא שווה הרבה,  עם טרדות או בלעדיהן.

או שגם וגם.

קלפים טרופים

רציתי לפרסם פוסט על הג'ירו,  שאפילו ראיתי מקרוב (באמת!), והיה יפה  –  אבל למי יש עכשיו ראש בשביל הג'ירו.  והיה לי גם פוסט מוכן בסדרה האינסופית 'הגיגים לשעת בוקר מוקדמת של מי שקמה לפני הציפורים',  אבל גם אותו גנזתי.  הלילה בכלל אי אפשר היה לישון, כי העירייה אצלנו פצחה בעבודות חפירה,  או משהו,  סמוך לרחוב שלנו,  והרכבים הכבדים נשמעו כאילו הם סוללים (בחושך!) כביש-חוף חדש בחצר האחורית שלנו.  כשהם נחו לרגע,  התמלא חלל האוויר בשאון המטוסים העוברים מעל,  והם נשמעו באמת מאיימים,  וחשבתי על כך שבעוד דקות אחדות מישהו,  איפה שהוא,  הולך למות.  לא משהו שמקל על ההירדמות.  בבוקר התברר שהייתה מלחמה קטנה על יד הגולן,  והעתיד כולו לוט בערפל.

אם לסמוך על חבריי בפייסבוק,  או לפחות על חלקם (אלה שתמיד בטוחים במה שזה לא יהיה),  סוף העולם ממש בפתח.  אם לסמוך על ראש המשפחה,  אין מה להתרגש.  ואם לסמוך עליי (לא רעיון טוב בשום מקרה),  הרי שבעיקר חבל לי שאני לא מצליחה לסמוך על השלישייה המנצחת על המלאכה,  נתניהו-ליברמן-טראמפ,  אף שמנגד,  קשה עד מאוד לדעת.

מדי בוקר אני מבקשת מראש המשפחה שיסכם בשבילי 'מה אומרים בעיתון הארץ'.  התשובה היא,  כמובן,  שתלוי מה קוראים בו.  ראש המשפחה מדלג על גדעון לוי – רוגל אלפר – אורי משגב ושות',  מפני שהוא רואה את הקריאה אצלם כבזבוז זמן.  מה נשאר?  הרבה כלכלה,  חדשות חוץ,  ספורט,  וגם חדשות בענייני ביטחון  –  בלי פרשנויות של השילוש הקדוש הנ"ל, לוי-אלפר-ושות'.  מסתבר שאם קוראים כך,  נתקלים בהרבה פחות תחזיות היסטריות:  דומה שכשצריך פשוט לדווח על עובדות, יש פחות זמן לתלות בחלון הראווה את כל הרגשות הענוגים/מחוכמים של הכותבים.

לי עצמי נגמר הסוס מהעיתון הזה.  אני חושבת שמה ששבר את גב הגמל (גן חיות שלם יש לך כאן,  עדה ק.) הוא הפרויקט החגיגי שלהם ליום העצמאות,  שבו התבקשו הכתבים הכוכבים לבחור את השיר הישראלי השנוא עליהם ביותר.  לא התעמקתי בבחירותיהם,  אבל נמאס לי מהפוזה המתחכמת וה-הו כה מקורית שלהם.  אני תוהה אם הנשאלים יכלו לבחור שלא לענות על השאלון.  זו לבטח הייתה הבחירה שלי,  לו רק היו פונים אליי.  אבל איש לא פנה.

א-פרופו שירים:  אז אירוויזיון.  ראש המשפחה ואנוכי הגענו למסקנה המצערת שלגמרי עברנו את הגיל בשביל הדברים האלה.  הפירוטכניקה מעייפת לי את העיניים,  ואני לא מצליחה למצוא בשירים האלה שום בדל של מנגינה שאפשר לעקוב אחריה.  לא משנה,  שיהיה בהצלחה.  סך הכול הנציגה שלנו נראית טיפוס לעניין  –  ילדה אמיצה ונחמדה.  וגם אם לא תזכה,  לא נורא. מה שכן  –  הצחיקו אותי מִתקני החתולים (מה זה הדבר הזה) שעמדו ברקע המיצג שלה.  הזכירו נורא את ארונות הקלסרים/דיסקים של נתניהו,  וכפי שכבר טענתי בפוסט הקודם,  מעתה ועד עולם יעלה הרעיון של ארון קלסרים חיוך אצל רבים.

ל-BDS היה כמובן מה להגיד נגד הנציגה הנ"ל,  וגם קראתי איפה שהוא מאמר ישראלי שהסביר שהיא הרי שירתה בלהקת חיל הים,  ושרה 'המלח שלי הוא המלאך שלי', בפני חיילי החיל לפני צאתם להפגיז את עזה,  ועל כן,  כמו כולנו,  היא אשמה בכיבוש.  מעניין  –  אני דווקא התרשמתי שחיל הים הוא צבא פרווֶה למדי,  וזוכרת בעיקר את חייליו שטים בסירות גומי (ובתחתונים לא מיליטריסטיים בעליל) ברחובות המוצפים של דרום תל אביב כדי לחלץ את מי שנלכדו בדירות נמוכות ונטולות ניקוז.  טוב,  זה רק אני וזיכרונותיי מעידן הדינוזאורים.

הכי אין לי סבלנות לכל מיני דגי רקק בחיתולים שכותבים מאמרים מלומדים על אשמת הכיבוש.  בקושי אני מתאפקת מלצעוק בפניהם,  אבל אנחנו ידענו את כל זה עוד לפני שנולדתם  –  ולא נראה שאתם מצליחים להציע פתרונות טובים יותר ממה שאנחנו ניסינו.  אלא אם כן בירבורי פייסבוק (מה שבאמת לא היה בתקופתנו) נחשבים לפתרונות.

טוב,  הפוסט הזה גולש לתהומות של נרגנות,  אז אולי מספיק.  הנרגנות היא פשוט מפני שלא ישנתי בלילה,  וכבר הסברתי למה ואין טעם להמשיך.  אז אסתפק באיחולי שקט ורוגע לכולם.  זה אף פעם לא יכול להזיק, לאף אחד.

שוֹנוֹת

מבקשי המקלט:  הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש,  לצורך חתימה.  שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה,  ובכלל למה העצומות הן מגזריות,  כל מגזר בפני עצמו,  במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה.  לא משנה.

מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא),  יחזור הכול לקדמותו:  מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב,  התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול,  והממשלה תמשיך להתעלם.  אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות.  מן הסתם לא.

*

אנה פראנק (או הבה נחרימה):  שוב מצעד האיוולת.  התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן,  ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב  –  וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר).  כלום לא ייצא מזה,  כמובן,  אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי:  למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?

על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד,  ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד,  מותר להשוות,  אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני,  שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי,  השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד.  שלוש אותיות בלבד:  ע-ה-ד.  אני אמנם לא נשביתי בקסמיה,  אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך,  יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.

*

יומן-גנן:  קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות.  אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי,  מצד שני רקפות זה רקפות,  אין להכחיש.  אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס,  כרגיל.  אני חושבת שאני משדרת גלים רעים.  אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים,  אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח.  עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה:  פה ושם קצת שמש,  רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן.  כמה עלעלים חדשים הפציעו,   ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד.  שאר הניצנים מתו.  נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר:  ככה הן אוהבות.  כמה עדינות,  ככה עשויות ללא חת.

*

חורף:  אני מחסידי החורף והגשם,  בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף.  יחד עם זאת,  בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח),  נדמה לי שהרעיון כבר ברור.  מיציתי.  אפשר לעבור לעונה הבאה.

*

[עריכה מאוחרת:   קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי,  שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט.  שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]

[עוד עריכה מאוחרת,  בשל דקדקנותי הארורה:  ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק,  ולא פראנק,  כפי שכתבתי.  זה חשוב,  כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי,  אז מן הראוי שאקפיד גם אני.  להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק).  נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית.  לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית,  כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות  –  בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]