החללית הקטנה בראשית

בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.

אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.

א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.

האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.

סליחה, הייתי חייבת.

מודעות פרסומת

הגיגים אלמוגניים

בחצר האחורית של הבניין שלנו צומחים שני אלמוגנים. הם מתאפיינים בעלווה ירוקה וצפופה בקיץ (מה שגורם לא פעם לקריסת ענפים, מפאת כובדם המופרז), ובעירום כמעט מוחלט בחורף. באביב, אי שם בין מרץ לאפריל, הם נדלקים בפריחה אדומה משגעת, שאז פותח ראש המשפחה לרווחה את כל החלונות בצד ההוא של הדירה ועובר מחלון לחלון עם מצלמה (אמיתית, לא סמרטפון) ועדשה משובחת ומנציח אותם מזוויות שונות. אחר כך באים החמסינים והאובכים ומייבשים את הפרחים שצונחים באלפיהם על האספלט שמתחתם. ואז מגיע הקיץ עם עלוותו הצפופה שנעלמת בחורף. וחוזר חלילה.

השנה, בערך בפברואר, ראיתי שהדררות (עופות רעשניים ומעצבנים) פשטו על האלמוגנים העומדים בעירומם החורפי והתחילו מנקרות בהם בהתלהבות. חששתי שהן טורפות את ניצני הפרחים והתחלתי לדאוג: מה יהיה עם הפריחה היפהפייה? גם בדקתי בגוגל ומצאתי שאכן הדררות חובבות אלמוגנים ומזיקות להם, אם כי בגלל איזו התחכמות אלמוגנית (שלא הבנתי בדיוק מהי) הנזק איננו פטאלי.

כך או כך, כבר סוף מרץ, ובשבוע שעבר בדקתי ומצאתי שעדיין אין פריחה. נחרדתי וכתבתי את השורות הבאות:

האלמוגן שבחצר
כבר לא יפרח באביב הזה.
הדררות טרפו את כל ניצניו:
אני ראיתי.
בטרם יבשיל זעמי
אני אומרת לי:
הניחי,
כל פזורֵי הטבע
צריכים לחיות.
לא אַת תחליטי.

הייתי מאוד מרוצה ממסקנתי הנבונה, היפה לכל מצב בחיים, לא רק לדררות ולאלמוגנים – אלא שאז התברר לי פתאום ש – ובכן – נדמה שהפריחה מתחילה.

עבר שבוע, והמצב לא לגמרי ברור: יש התחלה של ניצנים, אבל אולי פחות מבדרך כלל. חלק (קטן) מהם כבר ממש פורחים. צריך לחכות עוד שבוע שבועיים ואז נראה: אולי התגבר הטבע על נזקי הדררות, והאלמוגנים ידליקו פריחה מרשימה כבכל שנה. או שאולי יכלו הדררות לאלמוגן, והפריחה תהיה חלושה במקצת, ואני אצטרך לבלוע את זעמי.

על כן רק שלוש שורות מתוך ההגיג הנ"ל ימשיכו להיות רלוונטיות בכל מקרה:

אני אומרת לי:
הניחי,
לא את תחליטי.

עכשיו נראה אותי מיישמת.

כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.

נחמת טיפשים

אתמול בערב הייתי מוזמנת למסיבת יום הולדת נחמדה, ובין השאר הייתה שם גם הרצאונת על משנתה של ימימה (נדמה לי), שכותרתה הייתה 'כל מה שקורה הוא גורם מזַמן'. שזה אומר, כנראה, שמכל דבר (רע) אפשר ללמוד משהו (טוב), או להפיק איזו תועלת, במקום להיאבק בדבר הרע ולהתגולל עליו בטיעונים בנוסח 'למה זה היה חייב לקרות דווקא לי / דווקא עכשיו' וכו'. זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל אני בטוחה שיש בזה אמת.

אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מהציוצים שהטלפון הקווי/אלחוטי שלנו מצייץ כשהוא מתעורר מהפסקת חשמל. קמתי לבדוק מה ומו, וראיתי שהחשמל אכן חזר מנסיעה קצרה, כפרה עליו, אבל אחרי דקות ספורות הוא ברח שוב, והפעם להרבה זמן.

התגובה השפויה לדבר כזה אמורה להיות חזרה מיידית לשינה, כי מה כבר אפשר לעשות בחושך מצרים באמצע הלילה כשכל האנשים הנורמלים מסביב ישנים שנת ישרים. אבל אני הייתי כבר עצבנית מכדי להירדם. ניסיתי לראות בזה 'גורם מזמן' כמו שלמדתי במסיבה, אבל כמובן לא הצלחתי.

בשנים עברו היו אצלנו הפסקות חשמל בערך פעמיים-שלוש בשנה, אבל בשנה האחרונה זה קורה לנו בערך פעמיים בחודש, וזה כבר עולה לי על העצבים. יכול להיות שבגלל שיש בסביבותינו המון פרויקטים של תמ"א, זה מגדיל משמעותית את מספר צרכני החשמל בכל רחוב, וחברת החשמל לא עומדת בפרץ. אבל העובדה שיש סיבה הגיונית (אולי) לא ממש מנחמת אותי.

בקיצור, נכנסתי לאפליקציה של חברת החשמל ודיווחתי על התקלה, אבל לא יצא מזה הרבה כי האפליקציה לא ידעה להגיד לי מי, מה, מו ובעיקר מתי. וזה עוד דבר שמרגיז אותי: כשמשחקים משחקי גדולים ומתקדמים של האלף השלישי, עם אפליקציות חכמות דיגיטליות וכאלה, ומתברר שהאפליקציות הן די טיפשות ולא יודעות לתת שום אינפורמציה מתקבלת על הדעת.

היות שהשינה עדיין הייתה ממני והלאה, צלצלתי לחברת חשמל בכבודה ובעצמה כדי לדבר עם בן אדם רגיל שיודע לענות על שאלות. והיות שמלבד התורנית בחברה הייתי כנראה האדם היחיד ביקום שהיה ער אז (חוץ מן הטכנאים המסכנים הנתלים בחושך על עמודים גבוהים ומתקנים חוטים קרועים, או משהו כזה), נעניתי במהירות מסחררת ובנימוס, והובטח לי שהחשמל יחזור בשש בבוקר.

הוא חזר בחמש בערך, אחרי עוד כמה מופעי אימים של ללכת-לחזור-ללכת-לחזור, כשכל חזרה מלווה בציוצים של כל המכשירים המתעוררים (שוב) לחיים. בסוף הבנתי שהוא (החשמל) באמת כאן כדי להישאר (עד להודעה חדשה), ונרגעתי ונרדמתי, רק כדי להתעורר בבוקר בין שמונה לתשע ולכעוס על כל העולם ואשתו, בעיקר על חברת החשמל, אבל גם על עצמי, שלא הצלחתי ליישם את תלמודי בעניין 'הגורם המזמן'. אני כל כך טובה בתיאוריות, אבל היישום שלהן זה סיפור אחר לגמרי.

אחר כך נזכרתי באנשים המסכנים בוונצואלה, שאין להם חשמל כבר כך וכך שבועות, והבנתי שבגורמים מזמנים אני אולי גרועה, אבל זה לא מונע ממני להתנחם בכך שגם לאחרים יש צרות, ואפילו גדולות משלי. כבר אמר מי שאמר ש'צרת רבים נחמת טיפשים', והוא צדק לגמרי, ולא נותר לי אלא ללהק את עצמי בתפקיד הטיפשה, שוב.

*

בלי קשר, הערה מינהלית:
לקראת ההיעלמות הצפויה של גוגל+, ואיתו גם דף הקהילה של הבלוגרים ('בלוגגר בשפת הקודש'), התקין הבלוגר 'קנקן התה' דף קהילה חדש, חלופי ומשוכלל. לקהילה קוראים עכשיו 'פרפרים', והיא פתוחה בפני כל מי שרוצה לקרוא ו/או לכתוב בלוגים מכל בלוגייה שהיא. כולם מוזמנים, פרטים על ההצטרפות בקישור הזה. בהצלחה!

מבעד לתריסולים

רציתי לכתוב על ענייני הבחירות, וכמה מרגיז שנתניהו כאילו-שוכח שגם ערבים שחיים כאן הם אזרחים, ושהוא אמור להיות גם ראש הממשלה שלהם. את אהוד ברק, למשל, אף פעם לא חיבבתי במיוחד, אבל הוא לפחות זכר שהוא ראש הממשלה של כו-ו-ו-לם, כולל ערבים, עיתונאים, חמוצים ושאר ירקות.

אבל אז נמאס לי מהטענות והמענות, שלא לדבר על כך שאין בזה כל חדש, הרי כבר אמרו את זה לפניי. אז החלטתי לכתוב במקום זה פוסט אחר, על הצלחותיי הגנניות. זה הולך ככה:

בחורף שעבר הייתה לי פתאום הברקה, לאמור, לא פלא שכל העציצים שלי מתים אצלי – זה גם בגלל שיש לי השפעה רעה עליהם, וגם בגלל שאני משקה אותם יותר מדי, ובעיקר בגלל שבתוך הבית אין להם מספיק אור שמש. אז הוצאתי עציץ אחד של רקפות גוססות אל מחוץ לתריסולים, והן מיד קמו לתחייה: עוף החול, כמעט. שאז הוספתי שם עוד כמה עציצים, וכולם עשו חיל. אני חושבת שנחמד להם לא להיות יותר מדי קרובים אליי. עכשיו, אחרי שנה, יש לי כבר צי של חמישה עציצים, כולם פורחים מעבר לתריסולים, ואני מבסוטה מעצמי עד בלי די. הגדלתי לעשות וצילמתי אותם בסמרטפון, ושלחתי לעצמי במייל, והורדתי את התמונות למחשב, ועכשיו אוסיף אותן כאן. אלה עציציי, שומרים מרחק בטוח ממני, באור ובחושך (אפשר להקליק להגדלה).
חמודימים.

טרום בחירות ועוד

קיוויתי שמרצ והעבודה יתאחדו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא מתה על אף אחת מהן אבל יכולה לחיות עם שתיהן ומעדיפה אותן על פני הרבה מפלגות אחרות ובעיקר מעדיפה שיתאחדו. אפילו כחול-לבן החדשה לא עושה לי את זה: כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום.

אבל כל אחד כאן רוצה להיות ראש ממשלה – וגרוע מזה, אפילו מאמין שיש לו סיכוי, ולכן הם רצים בנפרד במקום להתאחד, ואחר כך הם מפסידים, ואלפי קולות (אם לא יותר) נזרקים לפח. ועכשיו שוב נשארתי מול השאלה אם מרצ או העבודה, והן שתיהן מרגיזות אותי כמעט במידה שווה. היתרון של מרצ הוא שלפחות הם אומרים ברור מה הם חושבים, וזה, באווירת הפטפטת החמקנית הכללית אצלנו, נחשב לחידוש מרענן. אז אולי באמת אצביע עבורם, אם רק יתאפקו מלעשות איזו שטות קולוסלית בעתיד הקרוב.

א-פרופו 'כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום' – נדמה לי שזה כבר שנתיים או שלוש שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להגיש את המלצותיו/מסקנותיו, או מה שזה לא יהיה, בשבוע הבא ממש – וזה נסחב ונסחב ולא קורה. עכשיו אמרו שבסוף השבוע הבא, אבל אתמול הוסיפו שאפשר שזה יידחה לתחילת השבוע שאחריו. לא שיש לי משהו נגד יסודיות בעבודה – אבל נו, כמה אפשר.

בלי קשר, ראיתי אתמול ריאיון בטלוויזיה עם הבמאי נדב לפיד שסרטו 'מילים נרדפות' זכה בפרס חשוב בברלין. מירי רגב כמובן אמרה עוד איזו שטות איומה על תקוותה שהסרט 'לא עובר על החוק' (הייתכן ששמעתי נכון?). ממה שהבנתי, עוסק הסרט הזה בצעיר ישראלי (אולי הבמאי עצמו) שעוזב את הארץ ועובר לפריז בשל התיעוב שהוא חש כלפי ישראל. התיעוב מפורט שם במילים רבות, גם בסרט וגם בריאיון, והמילה 'תועבה' מככבת שם גם. אני לא יודעת מה קורה בסוף הסרט, אבל הבמאי עצמו חי כיום עם משפחתו בתל אביב, תהא משמעות הדבר אשר תהיה.

כמובן, זכותו של כל אחד להרגיש ולומר מה שהוא רוצה, וכמובן גם לשנוא מאוד, אבל אני כל פעם תוהה למה אני לא מצליחה להזדהות עם זה, אף שכידוע, גם אני לא חושבת שישראל היא המדינה הטובה בתבל. אולי זה מפאת גילי המתקדם, אבל לא השתכנעתי שישראל מתועבת יותר מרוב המדינות שאני מכירה. גם לא פחות, אגב. היתרון של מי שבוחר לחיות במקום אחר הוא שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מעורה במה שקורה במקומו החדש, ולפעמים גם לא יודע את השפה, ולכן מן הסתם מפספס כמה מן ה'תועבות' שמתרחשות גם שם (אני לא הייתי בוחרת במילה 'תועבה', אבל נניח לזה. הרי כבר סיכמנו בפוסט הקודם שהדריכה בעולם בזהירות היא עניין שאבד עליו כלח).

משום כך, למשל, למרות היותי, לפחות רשמית, יצור סופר-פריבילגי, אני לא מרגישה ש'גנבו לי את המדינה': היא אף פעם לא הייתה מונחת בכיסי. ובניגוד לנדב לפיד, אני לא מרגישה שהיא כל הזמן באה אליי בתביעות. אם נסיר מן החישוב את מירי רגב ותביעותיה ההזויות ל'נאמנות למדינה ולסמליה' (תביעות שבאמת אינן ראויות לתשומת לב מיוחדת), נשארות רק שתי תביעות של המדינה ממני, ואף אחת מהן איננה ייחודית רק למקומותינו: היא תבעה ממני לשרת בצבא ולשלוח לצבא גם את ילדיי, והיא דורשת ממני לשלם מיסים. מיסים משלמים בכל מקום, ולשירות חובה בצבא הולכים אפילו בשוויץ, אם כי שם זה כנראה לצורך הקישוט בלבד. מעבר לזה היא לא דורשת ממני כלום. מצד שני, למרבה הצער היא גם לא נענית לדרישותיי: למשל, היא לא מספקת לי תחבורה ציבורית נורמלית, אפילו שירותי דואר סבירים זה יותר מדי לבקש ממנה, ומעל לכול יש סכנה ברורה ומיידית שאהפוך בקרוב ל'זקנה במסדרון'. אבל זה לא מפני שהיא מדינה 'מתועבת', אלא מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת, מה שמחזיר אותי להתחלה העגומה של הפוסט הנוכחי.
מסתבר שסגרתי מעגל, אז אפשר לסיים ממש בנקודה זו.
אמרה ועשתה.

אפשר לוותר

בסוף השבוע קראתי במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' מאמר שהיה עדיף לוותר עליו (גם על קריאתו, ומבחינתי אפילו על כתיבתו). מבקר הספרות דן מירון הציע בו ביקורת מסכמת (ומרושעת למדי) על פועלו של עמוס עוז ("עכשיו שאבק הזהב שהמטירו הספדנים על גווייתו המיוסרת… התחיל לשקוע"). מיד בתחילת הקריאה, כבר במשפט המצוטט לעיל, התחיל לצאת לי עשן מהאוזניים, והוא לא התפוגג עד עתה.

ברור לי כמובן שלא כולם חייבים לאהוב את הכתיבה של עמוס עוז, ואפילו מקובל עליי הטיעון שאנשים פשוטי-מוח כמוני אוהבים את כתיבתו בלי להבינה לעומק. אני יכולה אולי גם להשלים עם התפיסה שאפשר לשקול ולמדוד ספרות בכלים ממש מדעיים. אבל משהו במלל הארוך והמייגע של המאמר האמור פשוט הוציא אותי מכליי.

להלן כמה מעיקרי טיעוניו של דן מירון [ובסוגריים המרובעים – תגובות חלקיות שלי]:

  • בכתיבה של עמוס עוז היו הרבה עליות ומורדות [שזה דווקא טיעון מתקבל על הדעת]. הרומן אותו הים, למשל, משקף מורד: זה רומן של שיממון [!!!] שסגנונו "נעשה בלתי נסבל כשהמחבר מפמפם לתוכו גם מידות גדושות של דבש לירי".
  • העברית של עמוס עוז היא לא משהו: עובדה, התרגומים לאנגלית הרבה יותר טובים מן המקור, מומלץ לקרוא דווקא אותם [כן, בטח].
  • עמוס עוז לא היה מספיק מהפכן, בשום תחום [אולי זה נכון. אז מה?].
  • בכתיבתו יש "סוג של הגזמה ספרותית, משהו מעין בולימיה תארנית וסגנונית".
  • יחד עם זאת, מצטיינת "העברית המצוינת שלו" בחיסרון אחד: האיפוק [לא הבנתי איך זה מסתדר עם הבולימיה מהסעיף הקודם, אבל נניח לזה. כשלעצמי, אני די מסכימה עם הקביעה בעניין האיפוק, רק שאני לא רואה בו חיסרון, להפך].
  • היה שם גם איזה הגיג שהשווה את השמאל הישראלי למיכאל גונן ממיכאל שלי – וכפועל יוצא מזה, אם הבנתי נכון, גם את הימין הישראלי לחנה גונן מאותו רומן. אבל יש מצב שלא הבנתי נכון: בשלב כלשהו עייפתי מן המאמץ השכלי הכרוך בקריאת המאמר והתחלתי לרפרף. כך או כך, ליבי ליבי לזוג גונן, שחי חיים צנועים ואפורים, ושנגרר עתה שלא בטובתו אל תוך הפוליטיקה הישראלית המטורללת.

מודה שהתרגזתי קשות כשאותו הים תואר כמשמים. לא פחות מזה הרגיז אותי שמי שמבקר את סגנונו של עמוס עוז, כותב בעצמו משפטים מפותלים באורך הגלות, כאלה שאפילו אנשים די משכילים (כמוני) מתקשים מאוד בהבנתם.

דיגרסיה קלה:
כשהייתי צריכה – אי אז בימים – להחליט אם לבחור ללמוד לתואר שני ספרות (אנגלית) או בלשנות (שמית), בחרתי באפשרות השנייה. אחת הסיבות לכך הייתה תפיסתי (הילדותית, אולי) שעיקר עיסוקי במקצוע הספרות (אם אבחר בו) יהיה ביקורת על מה שאחרים כתבו – כלומר, על מה שאני לא בהכרח יודעת לעשות בעצמי. סביר להניח שזה באמת ילדותי מצידי לחשוב כך, אבל זה לא לגמרי תלוש מן המציאות, ולא רציתי להיות חלק מזה. אז נהייתי בלשנית.
סוף דיגרסיה.

וזה מה שמרגיז אותי עוד יותר בביקורת הזאת של דן מירון: שהוא מותח ביקורת על תוצרים שאותם הוא לא היה יכול להפיק בעצמו. ומבחינתי הילדותית – פשוט חבל על האנרגיה. יש עוד המון מקצועות שם בחוץ, אפשר בשקט לבחור משהו אחר.

פונפונים

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב.  התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים,  עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם.  לא בא לי לספר,  להביע, ללבן,  להסביר,  להתווכח,  לדון.  אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה.  אולי משהו אחר.  מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי,  כי אולי שם יתחשק יותר,  בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש!  למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם,  אני תמהה).  אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב.  אחרי יום יומיים יפוג הקסם,  ואז מה?  סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.

וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה.  הייתה לי דלקת בדרכי השתן ,  שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות,  היא לבטח הגרועה ביותר.  לפחות אצלי.  שהרי היא מציעה,  בקליפת אגוז,  מכל טוב הארץ:  גם חום,  גם חולשה,  גם בחילה,  גם כאבים,  וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד.  בקיצור,  גועל נפש.  בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר,  ונשאר רק הזעם הזה:  מה,  החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?

בקיצור,  אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה:  פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות.  כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה,  ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות,  כדי לשמח את ליבי.  וזאת לדעת:  ראשית,  כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג,  אבל שנית,  המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד,  למרות שזה נחשב צבע איום.  ורביעית,  ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה,  ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה,  למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.

כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל,  שלא סביר שישרדו יותר מחודש,  אבל הן רכות כל כך ונעימות.  והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד,  וגם יש להן שלושה פונפונים,  שניים ורודים ואחד לבן.  מתה עליהן,  וגם,  לא נעים להודות,  מתחשק לאכול אותן.  מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא,  יש להן גם היתרון הזה,  שאני יכולה תמיד לומר,  כן, זה צבע איום,  אבל אני לא אשמה,  ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה,  נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday,  ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.

מהיר מדי

ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה,  ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה.  ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג,  אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה,  כי כן הייתה.  אז גנזתי.

בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו,  והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט,  כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס.  אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה.  נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה,  ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד,  אם בכלל.

בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש,  שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית.  דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע,  אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה,  מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס.  על כן הבוקר,  יום רביעי,  כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה,  ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות,  כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות,  משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב,  אחרי שאחזור מן העבודה.

אבל בצהריים,  בעבודה,   דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר'  –    משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת,  גם אם לצורך wishful thinking בלבד.  שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר.  אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר,  והממשלה אולי תתפרק,  ואולי יהיו בחירות,  כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה.  וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות,  ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו,  כבר לא רלוונטי.  אז גנזתי.

ויהי אחרי כל הדברים האלה  –   ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל,   כדי לפרסם אותם בהקדם,  לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים,  כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים.  לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:

האחד,  שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות,  מרופדות היטב,  ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;

והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע,  עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים,  אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם;  אפשר להקליק על הציור להגדלה).  נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים,  אבל כשהמציאות מטורללת,  אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.

והשלישי,  שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם,  ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט.  נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.

חמציצים ורודים

מעורבב

בכל הזמן היחסית-ארוך הזה שלא כתבתי (בלי סיבה מיוחדת,  ככה יצא) קרו כל מיני דברים.  בין השאר התחתנה לוסי אהריש עם יהודי,  מה שגרר כמובן אי-אילו תגובות נסערות.  יש חברי כנסת שחושבים שזה תפקידם להתערב אפילו בזה,  אלוהים יודע למה.  הגדיל לעשות אורן חזן,  שאותו לא אצטט,  מפאת כבוד הנייר וכבוד המקלדת.   וגם מפאת כבודה של לוסי אהריש,  שאהדתי נתונה לה גם משום שיש יותר מדי אנשים שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממנה איך היא צריכה להרגיש,  ומתעצבנים כשהיא מחליטה לבד איזו הרגשה מתאימה בשבילה.

החשש הזה מהתבוללות,  אף שאפשר להבין את מקורו ואת מניעיו,  הוא די מביך,  בעצם.  אני תוהה איך ייתכן שמי שהתחנכו על ברכי הדת הכי מופשטת בעולם,  זו שפוסלת כל פסל וכל תמונה,  עדיין סבורים שבתמציתה היא עניין גנטי גרידא,  ואינם לוקחים בחשבון את בסיסה הרעיוני  –  ההוא שמעלה על נס את חשיבותה של דרך ארץ על פני תורה,  ומנחה הנחיות כאלה ואחרות בעניין היחס לגר,  ליתום ולאלמנה,  ועוד כהנה וכהנה.

למרבה הצער אכן נדמה לעתים,  ממש כפי שחושש אורן חזן,  שהיהדות הולכת ומתמעטת במקומותינו לאחרונה  –  אבל לא בגלל נישואי תערובת היא מתמעטת,  אלא דווקא בגלל השקפת עולמם הקולנית של טיפוסים כמוהו.

ומזל טוב ללוסי ולבחיר ליבה.